נגד

נתבעים שכנגד 1 . ר.מ.ד (2004) שרותי משרד בע"מ

2. איתן בר און

3. חברת בר און שירותי משרד ושיווק בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד נאור ועוה"ד הר-נבו

רקע:

לפני תביעה כספית על סך של 873,799 ₪ נכון למועד הגשתה 13.05.13.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד ביום 19.7.10, על סך של 252,700 ₪.

שתי התביעות התבררו יחדיו, בהיותן מושתתות על אותו רקע.

התובעת/נתבעת שכנגד, תקרא לשם הנוחיות, "התובעת" בלבד.

הנתבע/תובע שכנגד, יקרא לשם הנוחיות, "הנתבע" בלבד.

טענות התביעה:

לטענת התובעת, במהלך חודש נובמבר 2003, פנה הנתבע אל חברת "בר און שירותי משרד ושיווק בע"מ" (להלן: "חברת בר און"), על מנת שזו תסדיר בעבורו את מימוש זכויותיו אצל רשויות המס (ראו סעיף 3 לתצהיר מר בר און).

באותה העת, טוענת התובעת, היה הנתבע מוכר כנכה בדרגת נכות של 62.79% בלבד, ואחוזי הנכות שלו במשרד הביטחון היו בשיעור נמוך, בפועל לא הקנו לו זכויות כספיות במס הכנסה, ומשכך החליט לפנות לחברת בר און (ראו סעיף 4 לתצהיר מר בר און).

התובעת מדגישה, כי בכל הקשור להטבות מס, קיים הבדל משמעותי בין אחוזי נכות של עד 90% נכות, לבין אחוזי נכות נמוכים מ – 90% (ראו סעיף 5 לתצהיר מר בר – און).

הנתבע, טוענת התובעת, קיבל אחוזי נכות של 62.79% בלבד החל משנת 1986, ואחורי נכות של 73% בלבד, החל משנת 2003.

במהלך תקופה זו, ניסה הנתבע בעצמו, במהלך שנת 1997, לממש את זכויותיו, תוך שהוא מסתייע בחברת "ארגוס", אולם זכה להכרה בנכות זמנית בלבד, ובשיעור נמוך, ולא היה בכך כדי להיטיב עמו באופן ניכר.

על כן פנה לחברת בר - און, על מנת שתסייע לו לקבל אחוזי נכות בשיעור של 90%.

לאחר שנים של עבודה ומאמץ, הצליחה חב' בר – און להביא לכך שהנתבע יזכה לקבל אחוזי נכות גבוהים, מעבר ל 90%, כמו גם בהכרה בנכויות נוספות, אשר בגינן זכה להטבות מס אשר הניבו לו סכומי עתק.

(ראו סעיף 6 לתצהיר מר בר-און).

לטענת התובעת, ביום 27.11.03, נתקיימה פגישה, אשר ארכה למעלה מארבע שעות, בין מר בר – און לבין הנתבע.

במהלכה ערך מר בר – און תשאול מעמיק לנתבע, והציג בפניו את מתווה הפעולה המתוכנן.

הנתבע, כך לטענת התובעת, בירר היטב, חקר ושאל, טרם החתימה על הגיליון, ולא היה פרט כלשהו בגיליון, אשר לא היה ברור ונהיר לנתבע ואשר הנתבע לו הביע הסכמתו לתוכנו.

בהקשר זה מציינת התובעת כי הפגשה נערכה ביוזמת ובהמלצת חברו הטוב ביותר של הנתבע – מר עמוס בר ז"ל, ובפגישה נכחו, מלבד מר בר – און והנתבע, אף מר אורי עיוואן – מזכיר חב' בר – און, מר איתן זכריה – מנכ"ל חברת מיי קונטרול ומר עידן כץ – נציג חברת מור קורן סוכנות לביטוח בע"מ.

הפגישה נתקיימה בביתו של הנתבע, עקב אילוצי לוח הזמנים של הנתבע, ולאחר שעות העבודה המקובלות.

הפגישה עסקה בעניין הצורך בהגשת דוחות להחזרי מס, זיכויים וניכויים אפשריים.

תוך שהוא מעיין בחומר, מצא מר בר – און בקשה שהגיש הנתבע בשנת 1997, מכוח סעיף 9(5), ובה איתר טעות בחישוב הפטור על יהי מס הכנסה, כאשר התאריך האחרון להגשת תיקון הינו 31.12.03.

באותה הזדמנות, כך ממשיכה וטוענת התובעת, עלתה האפשרות להמשיך בתהליך בקשת הפטור עקב נכויות חדשות ועקב נכויות שלא זכו להכרה ו/או לבדיקה ראויה עד לאותה עת, ולכן, מיוזמתו ומרצונו הרב של הנתבע למצות אפשרות זה, הוא חתם על ייפוי כוח לעו"ד אלכסנדר בר – און.

(ראו סעיף 7 לתצהיר מר בר – און).

התובעת טוענת כי ההסכם בין הנתבע לחברת בר – און כלל את התנאים הבאים:

1. חברת בר – און תפעל להשגת החזרי מס עבור הנתבע.
2. חברת בר – און תנסה להשיג לנתבע פטור לצמיתות ממס בגין נכות.
3. חבר בר – און תפעל לתיקון החזרי מס הכנסה שקיבל הנתבע בעבר בעברות ועד רפואית שעבר בשנת 1997,ותנסה להגדילם.
4. חברת ב – און תדאג לבדיקות הרפואיות, המומחים הרפואיים והוועדות הרפואיות השונות, שיידרשו לשם קבלת הפטור והחזרי והמס, והנתבע ישיב לה ההוצאות שכרוכות בכך.

(ראו סעיף 8 לתצהיר מר בר – און).

בסיכומה של הפגישה, חתמו הצדדים על "גיליון תשאול לקוח", במסגרתו נרשמו פרטיו האישיים של הנתבע, ובו התחייב הנתבע לתשלום התמורה כדלקמן:

1. 20% + מע"מ מכל סכום מס שיוחזר לנתבע רטרואקטיבית ע"י רשויות המס, או שייחסך מהנתבע בכל שנה בה יתקבל הפטור.
2. אם וכאשר יקבל הנתבע פטור לצמיתות, ישלם לחברת בר – און סכום חד פעמי בגובה 20% +מע"מ משווי ההטבה החודשית הגלומה בפטור, במכפלת 48 חודשים, וזאת, במועד קבלת האישור בדבר הפטור.

(ראו סעיף 10 לתצהיר מר בר – און).

לטענת התובעת, במהלך הפגישה הובהר לנתבע, כי השירותים אשר תספק חברת בר – און, יכללו מקבץ פעולות כלליות המכוונות לתחום המס, והנשענות על ידע מקצועי, ניסיון והיכרות מעמיקה של הרשויות.

פעולות אלו כללו בין היתר - ריכוז חומר רפואי, איסוף חומר, עיבוד ועריכת החומר על נספחיו להגשה בפני הרשויות, תיאום פגישות עם רופאים, תיאום בדיקות, הגשת דוחות מס, ביצוע תיאומי מס, וטיפול בבקשות להחזרי מס.

(ראו סעיף 11 לתצהיר מר בר – און).

בתחילת שנת 2007, העבירה חב' בר – און את פעילותה לתובעת, והתובעת נטלה על עצמה את כל התחייבויותיה וזכויותיה של חברת בר – און, ובכללן – כלפי הנתבע (ראו סעיף 12 לתצהיר מר בר און).

התובעת טוענת כי פעלה ללא לאות למען הנתבע, ועד לחודש פברואר 2010 השיגה עבורו כספים רבים. הן בתורת החזרי מס, הן על דרך של תוספות ועדכון סכומי החזרי המס שנתקבלו בגין הנכות הצמיתה, והן בגין הפטור מנכות צמיתה שהצליחה להשיג עבור הנתבע (ראו סעיף 14 לתצהיר מר בר און).

לגרסת התובעת, החזרי המס החלו להיות משולמים לנתבע החל משנת 2004, ובגינם שילם הנתבע את התמורה המגיעה לה (ראו סעיף 15 לתצהיר מר בר – און).

באשר לאחוזי הנכות, התובעת טוענת כי בתחילת חודש אוגוסט 2008, הוכרה לנתבע נכות בשיעור 90%, והוכרה נכותו הצמיתה של הנתבע. החלטה זו משמעותה – פטור לצמיתות מתשלום מס, על פי סעיף 9(5) לפקודת מס ההכנסה.

משמעותה הכספית עבור הנתבע הינה – זכות לתיקון החזרי עבר מן המועד הרטרואקטיבי לגביו נקבעה הנכות הצמיתה, וקבלת זכאות עתידית ממועד זה ואילך לפטור ולזיכוי כספי בגין כל משכורת שירוויח הנתבע (ראו סעיף 16 לתצהיר מר בר – און).

התובעת טוענת, כי בפועל קיבל הנתבע זיכוי רטרואקטיבי הצופה פני עבר, בגין משכורות אשר הרוויח משנת 1997, ופטור לצמיתות מכל המשכורות אשר ירוויח אי פעם, קצבאות, פיצויים ועוד, בהתאם למגבלות בתקרת מס הכנסה.

מדובר, לגרסת התובעת, בסכומי עתק בגובה מיליוני שקלים אותם הרוויח וירוויח הנתבע במהלך השנים הבאות, בזכות פעולות התובעת.

(ראו סעיף 17 לתצהיר מר בר – און).

לטענת התובעת, לשם הטיפול בקבלת העמלה המגיעה לה, נקבעה פגישה בביתו של הנתבע.

הפגישה נקבעה בהתחשב בלוח הזמנים וצרכיו של הנתבע.

מר בר – און הגיע כנציג התובעת לביתו של הנתבע. ההגעה נעשתה בתיאום מלא ביניהם, וכחלק מהתנהלות רציפה וארוכת שנים, בה מרבית הפגישות התקיימו בביתו של הנתבע, באווירה נינוחה וחברית.

התובעת טוענת כי במהלך הפגישה, חתם הנתבע וביצע את התשלום. החתימה נעשתה בצורה נינוחה, תוך שהוא בקיא ומודע לסכומי התשלום באופן עצמאי וללא כל צורך בשכנוע או הפעלת לחץ כלשהו.

הנתבע מסר לתובע שלוש המחאות –

1. המחאה בסך של 226,848 ₪, שהם 20% מסכום ההטבה במס לחודש אוגוסט 2008, כפול 48 חודשים, בצירוף מע"מ.
2. המחאה בסך 122,367 ₪, שהם 20% מהחזרי מס שקיבל הנתבע בגין שנת המס 2006-2007, בצירוף מע"מ.
3. המחאה בסך 32,857 ₪, שהם 20% מחזרי מס שקיבל הנתבע מהמעביד בתלוש השכר עבור חודשים ינואר – אוגוסט 2008, בצירוף מע"מ.

(ראו סעיף 19 לתצהיר מר בר – און).

ההמחאה ע"ס 226,848 ₪ שניתנה עבור הפטור לצמיתות במכפלת 48 חודשים, נמשכה ע"י הנתבע ללא תאריך, ולבקשתו, סוכם כי התאריך יירשם כאשר ישוחרר כספו של הנתבע הסגור בחסכון בבנק, תוך כחודש ימים.

אולם, טרם חלף חודש ימים, פנה הנתבע אל התובעת, וביקש כי תימנע מהפקדת ההמחאה, בטענה כי על פי ייעוץ שקיבל, יש לפרוש התשלום לארבעים ושמונה תשלומים נפרדים, והתובעת נענתה לבקשתו.

(ראו סעיפים 20-23 לתצהיר מר בר – און).

התובעת טוענת כי נמנעה מהפקדת ההמחאה לפירעון, עפ"י בקשת הנתבע. מתוך אמון ההמחאה אף הושבה לנתבע.

באותו מעמד, כך טוענת התובעת, מסר הנתבע לחב' בר – און המחאה על סך 18,888 ₪ כולל מע"מ, עבור ארבעת החודשים הראשונים מתוך ארבעים ושמונה החודשים.

(ראו סעיף 24 לתצהיר מר בר – און).

גרסת התובעת הינה, כי חרף התחייבות הנתבע להעביר לחב' בר – און תשלום חודשי במשך ארבעים ושמונה חודשים, החל הנתבע לפגר בתשלומים, ולהחסיר חלק מהם, עד שלבסוף, בחודש אוגוסט 2009, הפסיק לחלוטין לשלם חובו (ראו סעיף 25 לתצהיר מר בר – און).

אף בנוגע ליתר רכיבי שכר טרחת התובעת, טוענת התובע, חדל הנתבע מלהעביר תשלומים סדירים (ראו סעיף 26 לתצהיר מר בר – און).

התובעת מצרפת כנספחים 11-14 לתצהיר מר בר – און, טבלאות המפרטות את הסכומים שקיבל הנתבע ותשלומים אשר הוא עתיד לקבל, מרשויות המס, וכן את העמלה המגיעה לתובעת בגינם, אשר טרם שולמה. כן מפרטות הטבלאות הוצאות אשר הוציאה התובעת בגין רופאים וועדות רפואיות, אשר הנתבע טרם השיב לה, לטענתה.

סך העמלה המגיעה לתובעת, לטענתה, הינה בסך של 873,799 ₪ כולל מע"מ.

התובעת טוענת כי שבה ופנתה לנתבע, במקביל להמשיך פועלה בעבורו, בדרישות ובתזכורות בנוגע לחובו.

תחילה, טוענת התובעת, לא הכחיש הנתבע חובו, אולם בהמשך, החל מכחיש את החוב ומיאן לשלמו.

(ראו סעיף 27 לתצהיר מר בר – און).

לטענת התובעת, התעלמות הנתבע מחובו, והתכחשותו אליו, הלכה ורבתה, ככל שהצליחה חב' בר - און להשיג החזרים ניכרים יותר עבורו.

הדברים הגיעו לשיאם, עת עמדה חב' בר - און לחלץ עבור הנתבע סכומי כסף גדולים- כתוצאה מערעור שהוגש על מועד תחילת הפטור הרטרואקטיבי על פי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה. משמעות ערעור זה, אשר עמד להתקבל, הייתה כי הנתבע יהא זכאי לקבל החזרי מס רטרואקטיביים החל משנת 1997, במקום שנת 2006, ותובעת הייתה זכאית ל – 20% מסכום זה.

הנתבע אשר זכה בסכומי כסף כה משמעותיים, בזכות פעילות חב' בר – און, החליט, לגרסת התובעת, כי אינו מוכן לשלם לה את המגיע לה.

(ראו סעיף 28 לתצהיר בר – און).

התובעת מצרפת כנספח 15 לתצהיר מר בר – און העתק מכתב הנתבע מיום 3.1.10, בו הוא מודיע לה על הפסקת ההתקשרות עימה.

לטענת התובעת, מודבר בהודעה אשר נשלחה לאחר שהתברר לנתבע כי עליו לשלם לתובעת עמלה בשיעור של למעלה מ – 300,000 ₪.

הודעה חד צדדית זו, טוענת התובעת, אינה יכולה למנוע את זכות התובעת לקבל כספים המגיעים לה מכוח ההסכם.

(ראו סעיף 30 לתצהיר מר בר – און).

התובעת מתייחסת (סעיפים 39 – 32 לתצהיר מר בר – און) לטענת הנתבע בדבר הסגת גבול מקצוע עריכת הדין על ידה.

התובעת טוענת כי לא נתנה כל שירות, ולא ביצעה כל פעולה המהווה הסגת גבול ופלישה למקצוע עריכת הדין.

כל פעולה, אשר מאופן טיבה נדרשה לביצוע ע"י עורך דין, אכן בוצעה באמצעות עורך דין, אשר ליווה את הנתבע בכל התהליך במשך שנים.

התובעת טוענת כי לא ייצגה בפני ועדות רפואיות ו/או בפני טריבונלים שיפוטיים או מעיין שיפוטיים, ולא ערכה הסכמים.

השירותים שניתנו על ידה הינם שירותים הנוגעים לאופן עריכת מסמכים הנדרשים למסירה, ליווי הנתבע בכל ההליכים הבירוקרטיים והסבר וייעוץ שוטף כיצד לפעול, ולהיכן לפנות לשם מיצוי זכויותיו, תוך ליוויו השוטף למקומות אלו.

התובעת מצרפת כנספחים 16 – 17ז' העתק פרסומים של חברות נוספות המעניקות שירותים כדוגמת השירותים שהיא מעניקה, ואשר אינם חברות עורכי דין.

התובעת מציינת כי ההנחיות מטעם רשויות המדינה עצמן, מורות במפורש כי ניתן להיעזר במלווה שאינו עורך דין, לשם ייצוג בפני הרשויות המוסמכות בתחום זכויות המס וועדותיהן השונות.

התובעת טוענת כי ניסיונו של הנתבע לטעון כי טיב ומידת השירות שניתנו לו הינם עניין של מה בכך, הינו חסר תום לב.

התובעת גורסת, כי בזכות פעילותה הצליח הנתבע לממש זכויותיו הסוציאליות ולשפרן באופן משמעותי.

לטענתה, הנתבע קצר הצלחה רבה מעבר לציפיותיו, והדבר היה פרי עמל התובעת.

(ראו סעיף 40 לתצהיר מר בר – און).

אליבא דהתובעת, התמורה אשר נדרש הנתבע לשלם לה, הינה התמורה הרגילה והנכונה, המשתלמת בגין שירותים כדוגמת השירותים שניתנו לנתבע, ויתרה מכך – הנתבע הסכים לתשלום תמורה זו.

(ראו סעיפים 41 – 42 לתצהיר מר בר – און).

התובעת מציינת, כי תעריפי התמורה אשר הוצגו לנתבע והוסכמו על ידו, הינם אותם תעריפים אשר נגבו מעשרות טייסי אל – על בעלי מקרים דומים למקרהו של הנתבע, אשר טופלו על ידי התובעת. לדוגמא, המקרה של טייס חיל האוויר – עמוס בר ז"ל, אשר המליץ לנתבע לשכור את שירותיה של חב' בר – און.

עוד מציינת התובעת, כי במהלך תקופת ההתקשרות עמה בדק הנתבע והשווה את מחיריה של חברה נוספת, הנותנת שירותי יעוץ כפי שנותנת התובעת, ומצא כי הצעת המחיר שניתנה לו, גבוהה מהסכומים אשר גובה התובעת.

(ראו סעיף 44 לתצהיר מר בר – און).

התובעת מכחישה את טענות הנתבע בדבר לחץ אשר כביכול הופעל עליו.

היא טוענת כי מדובר באדם מפוכח, ממולח ובעל נכסים רבים, אשר כלכל היטב דרכיו. לאחר שיקבל מחברת בר – און את אשר ביקש, והשיג בעזרתה הטבות מס בשווי מיליוני שקלים, מעלה כעת טענות שוא, על מנת להתחמק מתשלום התמורה המגיעה לה (ראו סעיף 45 לתצהיר מר בר – און).

התובעת מדגישה, כי מעולם לא התחייבה כלפי הנתבע בנוגע למשך הזמן אשר יידרש לשם קבלת אחוזי הנכות הגבוהים. זאת, בניגוד לנטען כעת על ידי הנתבע.

לטענת התובעת, היא הבהירה לנתבע כי מדובר בתהליך מורכב, בעל שלבים פרוצודראליים רבים, העשוי להימשך זמן רב.

כן מאזכרת התובעת את היעדרויותיו הרבות של הנתבע מהארץ, אשר אף הן סרבלו את התהליך.

כמו כן, גורסת התובעת כי לאור פציעתו של הנתבע בשנת 1971, והתקופה הארוכה בה לא הצליח הנתבע לזכות בהכרה לה היה ראוי, כמו גם ניסיונות חברת "ארגוס", המתמחה בתחום החזרי המס, אשר לא עלו יפה, הרי התקופה בה טופל הנתבע ע"י התובעת, הינה תקופה סבירה ביותר.

(סעיף 49 לתצהיר מר בר – און).

התובעת מפרטת (סעיף 56 לתצהיר מר בר – און), את העמלות אשר הנתבע חב בתשלומן –

• עמלות בגין החזרי המס נוכח התיקון הרטרואקטיבי

בעקבות השגת פטור על פי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה 587,557 ₪

• עמלה בגין השגת פטור עפ"י סע' 5(9) 48 חודשים קדימה 157,528 ₪
• החזרים בגין הוצאות על חוות דעת וועדות רפואיות 8,190 ₪

התובעת העמידה תביעתה על סך של 753,275 ₪, בתוספת מע"מ, שהם 873,799 ₪.

טענות הנתבע:

בתצהירו (סעיף 12), כותב הנתבע כי הינו יליד שנת 1946, שירת כטייס בחיל האויר בדרגת סגן אלוף ונטל חלק פעיל ומשמעותי במלחמות ישראל.

לטענתו, בשנת 1971, בסוף מלחמת ההתשה, נפצע קשה לאחר שנאלץ לבצע נחיתת חירום, והינו מוכר כנכה משרד הביטחון.

לטענת הנתבע, ההתקשרות עם חברת בר – און נעשתה בהמלצת ידידו – מר עמוס בר ז"ל, וזאת לצורך טיפול בדוחות השנתיים המוגשים על ידו מידי שנה למס הכנסה, ואשר מכוחם הוא מקבל החזרי מס (ראו סעיף 9 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מאשר את קביעת הפגישה בביתו ביום 27.11.03, בה נכחו הנתבע ומר בר און בלבד.

לטענתו, בניגוד לטענת התובעת, לא נכחו בפגישה אנשים נוספים. אותם הכיר הנתבע רק בשלב מאוחר יותר (ראו סעיף 11 לתצהיר הנתבע)

במהלך הפגישה, כך טוען הנתבע, הציע מר בר און לנתבע, לאחר שנוכח לדעת כי מדובר בנכה צה"ל, כי יפעל עבורו גם לקבלת פטור מתשלום מס הכנסה בגין נכות צמיתה לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה, והציג עצמו כמי שמוסמך לפעול בשלטונות המס לצורך קבלת פטור מתשלום מס הכנסה בגין נכות צמיתה (ראו סעיף 13 לתצהיר הנתבע).

הנתבע טוען, כי מר בר און התחייב בפניו כי תוך פרק זמן קצר, שהוערך על ידו בחודשים ספורים, ובהשקעה שולית, יקבל פטור מתשלום מס הכנסה (ראו סעיף 14 לתצהיר הנתבע).

לטענת הנתבע הסכימו הצדדים, על בסיס מצגיו והתחייבויותיו של מר בר און, על השכר הבא:

1. הגשת דוחות שנתיים למס הכנסה – עמלה של 20% + מע"מ מהחזרי המס שיקבל הנתבע.
2. פעולות לצורך קבלת פטור לפי סעיף 9(5), במידה ואכן יתקבל הפטור – 20% + מע"מ ממועד מתן הפטור למשך 48 חודשים קדימה.

(ראו סעיף 15 לתצהיר הנתבע).

עוד טוען הנתבע, כי במהלך אותה פגישה מילא מר בר און את הפרטים שלו ב"גליון תשאיל לקוח", אשר הינו מסמך סטנדרטי קצר, וכן החתים את הנתבע על יפוי כוח לחברת בר – און (ראו סעיף 16 לתצהיר הנתבע).

לדברי הנתבע, באותו מועד הוא לא היה מודע לכך שחברת בר – און אינה רשאית, על פי דין, ליתן את השירותים אשר התחייבה להם.

משכך, סובר הנתבע כי הסכמתו הוצאה ממנו תוך כדי הטעייתו (ראו סעיף 17 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מדגיש, כי הצדדים לא דנו בטיפול בנושא נכות זמנית, וכי הכספים אשר נתקבלו אצלו, נתקבלו בעקבות ולאחר קבלת הפטור בגין נכות צמיתה (ראו סעיף 18 לתצהיר הנתבע).

כן טוען הנתבע, כי הצדדים לא סיכמו על תשלום מכל סכום שיוחזר על ידי רשויות המס או שייחסך מהנתבע בכל שנה בה יתקבל הפטור, כנטען בתביעה (ראו סעיף 19 לתצהיר הנתבע).

הנתבע טוען, כי במהלך חודש נובמבר 2007, שלח אליו מר בר – און מכתב שכותרתו "רענון הסכם שכר טירחה", אליו צורף הסכם שכר טרחה שונה מן הסיכום אליו הגיעו הצדדים.

הנתבע טוען, כי לא חתם על ההסכם ה"מרוענן" ולא הסכים לתנאיו (ראו סעיף 21 לתצהיר הנתבע).

לגרסת הנתבע, בעבור הגשת הדוחות הכספיים השנתיים, לפיהם קיבל החזרי מס, הוא שילם לתובעת את מלוא שכר טרחתה, בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. אף התובעת אינה אומרת אחרת (ראו סעיף 22 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מתייחס לנספח 11 אשר צורף לתצהיר התובעת – טבלת החזרי מס רטרואקטיביים, אשר התקבלו כביכול טרם קבלת הפטור לצמיתות, בגין השנים 2004-2008, וטוען כי הטבלה אינה נכונה, מערבת מין שבאינו מינו ואף מטעה.

הנתבע פורש את טענותיו (ראו סעיף 23 לתצהירו) בנוגע לטבלה זו –

1. סכומי העמלות המפורטים בטבלה, ואשר לטענת התובעת כ"סכומים שנתקבלו לפני פטור לצמיתות", הינם למעשה החזרים בעקבות הגשת דוחות שנתיים שוטפים ואין בינם לבין קבלת הפטור לצמיתות קשר כלשהו.
2. הנתבע שילם עמלות נוספות בגין הגשת דוחות, אשר אינם מפורטות בטבלה, ואשר העתק חשבוניות בגין התשלום מצורפות כנספחים י – יב לתצהירו.
3. העמלה בסך 21,032 ₪ אשר שולמה לתובעת בגין החזר בסך 71,294 ₪ כלל אינה קשורה להסכם בין הצדדים, כי אם בגין קבלת סכום שנזקף לטובת הנתבע בעקבות בקשה שהגיש, בעצמו, עוד בשנת 1997, כאשר שבר את רגלו, והתובעת, בחוסר תום לב, לטענת הנתבע, ביקשה לעצמה עמלה בגין שחרור כספים אלו לנתבע.

הנתבע טוען כי שילם לתובעת סכומים נוספים אשר לא היתה זכאית להם-

• עמלה בסך של 913 ₪ בגין תשלומי מס ששילם על שכר דירה מעברת לתקרת הפטור.
• עמלה בסך של 1,868 ₪ בגין החזר מס רכישה אשר שולם בטעות פעמיים.

באשר לפטור בגין נכות צמיתה, טוען הנתבע כי בניגוד להתחייבות מר בר – און, רק ביום 13.7.08, בעיכוב של כחמש שנים, נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 90.62%, רטרואקטיבית מיום 1.1.06 (ראו סעיף 26 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מציין כי מר בר – און אסף חומר רפואי, בעיקר על נכויות שהיו מוכרות לנתבע על ידי משרד הביטחון. הוא ייעץ לו בעניין זכויותיו, פניה למומחים רפואיים וחוות דעת רפואיות, ופנה לביטוח לאומי ומס הכנסה.

מר בר – און, כך לטענת הנתבע ליווה אותו לשתי ישיבות בועדות ואף ייצג אותו בפניהן.

זאת ותו-לא.

הנתבע מדגיש כי אינו מודע לתשלומים כלשהם שביצע מר בר – און בעבורו.

(ראו סעיף 27 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מצרף כנספח ט"ז לתצהירו, העתק הודעת מס הכנסה על נכות צמיתה מיום 1.1.06, וטוען כי בעקבות הודעה זו, הגיש מר בר – און ערעור למס הכנסה.

בעקבות הערעור, תוקן המועד לתחילת נכותו הצמיתה של הנתבע, כך שביום 5.8.09, כשנה לאחר קבלת הודעת מס הכנסה – נספח טז', הוכרה לנתבע נכות צמיתה בשיעור 89.49% רטרואקטיבית, מיום 18.7.97 (ראו סעיף 28 לתצהיר הנתבע).

בסעיף 29 לתצהירו, מפרט הנתבע את החזרי המס שנתקבלו אצלו בגין נכותו הצמיתה, במהלך השנים, ואשר מסתכמים בסך כולל של 3,610,548 ₪.

הנתבע סובר כי היות והפטור בגין נכות צמיתה נקבע החל מיום 18.7.97, הרי שמר בר און, זכאי היה לעמלה בגובה 20% בתוספת מע"מ מהזיכוי החודשי לפי תקרת הפטור למשך 48 חודשים קדימה, מיום 18.7.97 (ראו סעיף 32 לתצהיר הנתבע).

אולם, טוען הנתבע, מן הרגע בו החל לקבל כספים בגין נכותו הצמיתה, החל מר בר און מפעיל עליו מכבש לחצים ואיומים, ואילץ את הנתבע לשלם כספים אשר לא היה זכאי להם.

(ראו סעיף 33 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מתאר (סעיפים 34 – 38 לתצהירו) את הנסיבות בהן העביר כספים למר בר – און:

• עם קבלת סכום הכסף הראשון, בגין השנים 2006-2007, דרש מר בר – און לקבל תשלום בגובה של 20% בתוספת מע"מ, והנתבע העביר לו סך של 122,367 ₪, על חשבון החוב שחישובו היה צריך להיעשות, לפי שיעור של 20% בתוספת מע"מ מהזיכוי החודשי לפי תקרת הפטור למשך ארבעים ושמונה חודשים, החל מיום 18.7.97.
• עם קבלת החזרי מס בגין שנת המס החלקית – 2008, ביום 6.8.08 העביר הנתבע למר בר – און, על פי דרישתו, סך של 32,857 ₪.
• בסמוך להעברות כספים אלו, ביקר מר בר – און בביתו של הנתבע. תוך שהוא מנצל את תמימותו של הנתבע והפתעתו מן הביקור, גרם לנתבע להעביר לו המחאה נוספת, בסך של 226,848 ₪. הנתבע אשר לטענתו חש מבולבל ומאוים, ביקש ממר בר – און שלא לפדות את ההמחאה, עד אשר הכסף יהיה סגור בפק"מ.

הנתבע טוען, כי לאחר שעזב מר – און את ביתו, הוא היה נסער ביותר, והבין כי לא היה צריך לשלם את הסכום הנוסף – 226,848 ₪, ולכן מייד למחרת דרש ממר בר – און כי ישיב לו את ההמחאה (ראו סעיף 39 לתצהיר הנתבע).

לטענת הנתבע, על מנת להרגיע את מר בר – און, ולאפשר לנתבע ארכה כדי לברר את עניין גובה שכר הטרחה, הוא הסכים לשלם למר בר – און תשלום חודשי של 4,723 ₪ לחודש, החל מחודש ספטמבר 2008 (ראו סעיף 41 לתצהיר הנתבע).

הנתבע מצרף כנספח כג' לתצהירו, העתק תכתובת בינו לבין מר בר – און, ממנה ניתן לטענתו לראות, כי חרף העברת הכספים החודשית המשיך מר בר – און ללחוץ על הנתבע ושינה חדשות לבקרים את הסכומים שהוא נדרש לשלם.

הנתבע טוען כי חשדו הלך וגבר, ועל כן ביצע בדיקה, באמצעות רו"ח, לאחר קבלת הכספים בגין השנים 1997-2001. הבדיקה מצאה, כי העמלה אשר היה אמורה להיות משולמת למר בר – און, הינה בגובה 161,297 ₪, בתוספת מע"מ, בלבד (ראו סעיף 43 לתצהיר הנתבע).

עוד למד הנתבע, כך לטענתו, כי התובעת לא היתה רשאית ליתן את השירות אשר נתנה לנתבע, וכי מצגיה היו מצגי שווא מטעים.

פעולותיה בוצעו בחוסר סמכות ובניגוד לדין (ראו סעיף 45 לתצהיר הנתבע).

לטענת הנתבע, לאחר שהבין כי התובעת לא היתה רשאית ליתן לו את השירות, ולאחר שהתברר לו כי בכל מקרה שילם ביתר סך של 49,669 ₪, הוא הפסיק להעביר את התשלומים החודשיים (ראו סעיף 46 לתצהיר הנתבע).

כן טוען הנתבע כי התנהלות התובעת היא זו אשר גרמה לעיכוב רב שנים בקבלת הפטור (ראו סעיף 49 לתצהיר הנתבע).

בתצהירו (סעיף 70), מתייחס הנתבע לגיליון עליו חתם וטוען –

• מדובר במסמך סטנדרטי, אחיד ומקפח, אשר רב בו הנסתר על הנגלה.
• המסמך נעדר את התחייבות מתן השירות, ומשכך, הוא נעדר פרטים מהותיים ומשמעותיים להתקשרות.
• טענות התובעת אינן עולות בקנה אחד עם לשון הכתוב בגיליון.
• יש להחיל את כלל הפירוש כנגד המנסח, ולהעדיף את הפירוש המטיב עם מי שלא ניסח את המסמך.

התביעה שכנגד:

להלן יפורטו עיקרי התביעה שכנגד, אותה הגיש הנתבע.

הנתבע/תובע שכנגד, סבור כי אין להיזקק לתביעה העיקרית, לאור הוראות סעיפים 20 ו – 98 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 העוסקים בהשגת גבול מקצוע עריכת הדין.

סעיף 98 דנן קובע, כי בית המשפט לא יזדקק לתביעת שכר, כאשר מדובר בשירות שניתן על ידי מי שאינו עורך דין, והשירות הינו שירות שנתייחד לעורכי דין בלבד.

לטענת הנתבע /תובע שכנגד, פניות ו/או עררים ו/או בקשות, המוגשים למוסד לביטוח לאומי, ובוודאי שלוועדות רפואיות מקצועיות הנחשבות כ"טריבונל מעין שיפוטי", נמנים על הפעולות המשפטיות המצויות בגדרי העיסוק של עורך הדין וייחוד המקצוע בסעיף 20 לחוק.

הנתבע/תובע שכנגד סבור כי השירות שניתן לו על ידי התובעת/נתבעת שכנגד הינו מסוג השירותים הנכללים בגדרי ייעוץ, חיווי או יצוג משפטי, ומשכך- מדובר בהשגת גבול מקצוע עריכת הדין, ויש לדחות את התביעה הראשית.

(ראו סעיפים 50-53 לתצהיר הנתבע/תובע שכנגד).

הנתבע/תובע שכנגד טוען עוד, כי השגת גבול המקצוע, אשר לגרסתו בצעה התובעת/נתבעת שכנגד, שוללת את זכותה לשכר טירחה (ראו סעיף 54 לתצהירו) .

הנתבע/תובע שכנגד מכחיש את טענות התובעת/נתבעת שכנגד כי עיסוקה הינו בתחום הבירוקרטי בלבד, וטוען כי אסור היה לה להציע לו את ביצוע הפעולות נשוא ההתקשרות בעבורו, וכי השירות שניתן לו, ניתן לו בניגוד לדין.

לדבריו, אילו היה יודע שהתובעת/נתבעת שכנגד אינם מורשית לפעול, לא היה מתקשר עמה.

הוא טוען כי הסכמתו להתקשרות, הוצאה ממנו באמצעות מצגי שווא והטעיה.

(ראו סעיפים 55-58 לתצהיר הנתבע/תובע שכנגד ).

משכך, מבקש הנתבע/תובע שכנגד כי התביעה הראשית כנגדו תידחה, וכי התובעת/נתבעת שכנגד תחוייב בהשבת הסכומים ששילם לה, בסך כולל של 247,083 ₪.

לחילופין, במידה ולא תתקבלנה טענותיו בדבר הסגת גבול המקצוע, טוען הוא כי העמלה אשר שולמה לתובעת/נתבעת שכנגד הינה מופקעת ומופרזת, ביחס להשקעה המועטה שנדרשה ממנה. (ראו סעיף 60 לתצהיר הנתבע). מעבר לכך, התובעת/ נתבעת שכנגד התנהלה באופן חובבני ובלתי מקצועי, והתנהלות זו גרמה לסחבת ועיכוב רב במתן הפטור (ראו סעיף 62 לתצהירו ).

לאור האמור, הנתבע/תובע שכנגד טוען כי יש לחייב את התובעת/נתבעת שכנגד להשיב לו סכום של 154,893 ₪ המהווים שכר מופקע ששולם עקב מצגי שווא והטעיה.

כן הוא טוען כי שילם לתובעת/נתבעת שכנגד סכומים אשר לא היתה זכאית להם, בסך כולל של 23,813 ₪, ואף את השבתם הוא תובע.

(ראו סעיפים 62-63 לתצהירו ).

לחילופי חילופין, הוא תובע השבת סך של 41,601 ₪, אשר לטענתו שולם ביתר מעבר לסכומים עליהם סיכמו הצדדים.

לטענתו, ההסכמה בין הצדדים הייתה כי במידה ויתקבל פטור בגין נכות צמיתה, גובה העמלה יהא בשיעור של 20% בתוספת מע"מ לפי תקרת הפטור ממועד מתן הפטור, ולמשך 48 חודשים קדימה. בהתאם להסכמה זו, העמלה אשר היה עליו לשלם הינה בסך של 161,297₪. זאת, בהסתמך על חישוב רואה החשבון מטעמו (ראו סעיף 66 לתצהיר הנתבע).

חרף האמור, הצליחה התובעת/ נתבעת שכנגד, תוך שימוש במהלכים אגרסיביים, להוציא ממנו תשלום בסך מצטבר של 204,893 ₪, ודהיינו – תשלום ביתר בגובה 17,788 ₪.

כן הוא שב על טענותיו בדבר תשלומים ללא זכאות, בסך כולל של 23,813 ש"ח.

(ראו סעיפים 67-68 לתצהירו ).

מכאן, התביעה שכנגד, להשבת סך כולל של 252,700 ₪, נכון למועד הגשת התביעה שכנגד ביום 19.7.10.

דיון והכרעה:

כמפורט בפרק הטענות, בתביעה העיקרית התובעת דורשת את תשלום יתרת העמלה המגיעה לה, לטענתה, בגין פעילות עבור הנתבע, בכל הנוגע לקבלת החזרי מס, והשגת פטור ממס הכנסה לפי ס' 5 (9) לפקודת מס הכנסה.

יתרת העמלה המגיעה לה, טוענת התובעת, הינה בסך כולל של 873,799 ₪ (כולל מע"מ), נכון ליום הגשת התביעה.

התביעה שכנגד, בסך של 252,700 ₪ מעלה טענות הן בנוגע לסכומים ששולמו עד להגשתה של התביעה, והן באשר לסכום הנתבע, תוך העלאת טענה מקדמית, בדבר הסגת גבול המקצוע, על ידי התובעת, אשר אם תתקבל, בית המשפט לא יוכל להזדקק לתביעת שכר הטרחה של התובעת.

השאלות שבמחלוקת המצריכות הכרעה הינן –

1. העדר יריבות.
2. האם התובעת הסיגה גבולות המקצוע? ואם כן – מהן תוצאות אותה הסגה?
3. הסכם שכר הטרחה.
4. שכר הטרחה בגין הגשת דוחות המס השנתיים.
5. שכר הטרחה בגין טיפול בקבלת הנכות הצמיתה ופטור ממס הכנסה.
6. הוצאות
7. התביעה שכנגד.

אבחן את הסוגיות אחת לאחת.

העדר יריבות:

בכתב ההגנה של התביעה העיקרית (סעיף 2 ) מעלה הנתבע לראשונה, טענה כללית בדבר העדר יריבות, עקב כך שההתקשרות נעשתה בין מר בר און ו/או חברת בר און ובין הנתבע בלבד.

בסיכומיו (פרק ב), מפרט הנתבע טענה זו.

לטענתו, הצדדים שחתמו על הסכם ההתקשרות – גיליון תשאיל הלקוח, הינם מר בר און והנתבע.

כמו כן, יפוי כוח עליו חתם, היה מופנה לנתבעת שכנגד 3 – חברת בר און בע"מ, שהייתה באותה העת החברה במסגרתה פעל מר בר און.

כך גם, טוען הנתבע, מי שהתחייב כלפיו ומי שהציג המצגים כלפיו וביצע הפעולות, היה מר בר און באופן אישי.

לאור כל האמור, הנתבע סבור כי התובעת אינה צד להתקשרות עמו, והיא נעדרת יריבות עמו.

בסיכומי התשובה מתייחסת התובעת לטענת העדר היריבות וטוענת כי דין הטענה להידחות.

התובעת טוענת כי בשנת 2007 העבירה חברת בר און את פעילותה, מלוא התחייבויותיה וזכויותיה - לתובעת.

התובעת מפנה לסעיף 12 לתצהירה, וכן לנספח 4 לתצהיר – מכתב רו"ח סופר המאשר את העברת הפעילות.

התובעת סבורה, כי משלא התנגד הנתבע להצגת מכתבו של רו"ח סופר, לא היה כל צורך להזמינו לעדות.

יתר על כן, התובעת טוענת כי משך כל התקופה, מאז שנת 2007, בה הועברה הפעילות לתובעת, קיים הנתבע את קשריו עם התובעת.

התובעת היא זו אשר הוציאה לו את חשבוניות המס והקבלות עבור התשלומים ששילם.

כמו כן, הנתבע ביצע העברה בנקאית לתובעת, בגין שכר הטרחה ואף הפנה אליה, באמצעות בא כוחו את מכתביו המשיגים על שכר הטרחה שנגבה.

העברת פעילותה של חברה אחת, לחברה אחת, הינה פעולה כלכלית – מסחרית נפוצה, אשר חוקיותה נדונה לא אחת בבתי המשפט.

לעניין זה נפסק כי בבחינת העברת פעילות לחברה אחרת, יש לבחון האם מדובר ב"עסקה מלאכותית", אשר כל מטרתה הינה התחמקות מתשלום מס.

במשך השנים פותחו מבחנים שונים לקביע תמלאכותיותה של עסקה. המבחן הראשון שאומץ בפסיקה הינו מבחן "הדפוסים המקובלים",ולפיו עסקה המנוגדת לדפוסים המקובלים בחיי הכלכלה, תוגדר כמלאכותית (ראו ע"א 102/59 פקיד שומה ירושלים נ' "איסמר" חברה למסחר והשקעות בע"מ, פ"ד יד2165 (1960)).

מבחן זה עבר שינויים עד שהתקבל מבחן שונה במעט - "מבחן הטעם המסחרי".

על פי מבחן זה עסקה המחוסרת טעם כלשהו, זולת הטעם להימנע ממס, רואים אותה כמלאכותית. (ראו ע"א 390/80 תעש מור מרכז תעשייתי בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לז(1) 449 (1983)).

במקרה דנן, לא העלה הנתבע טענות בנוגע לחוקיות העברת הפעילות לתובעת, ואף לא טען כי מדובר בעסקה מלאכותית.

מדובר במהלך לגיטימי, אשר היה מלווה ומגובה בפיקוח רואה חשבון.

לא מצאתי כל פגם בהעברת הפעילות מחברת בר – און לתובעת.

באשר להעדר היריבות – מכיון ומדובר בהעברת פעילות לגיטימית, למעשה כל מה ששונה, ככל שהדבר נגע לנתבע, הינו שמה של החברה אשר מולה עבד.

הנפשות הפועלות היו אותן נפשות, והפעילות אל מול הנתבע המשיכה כסדרה וכהרגלה, וכראיה – הנתבע לא הביע התנגדות כלשהי, "בזמן אמת", והמשיך בעבודה הסדירה אל מול התובעת.

סיכומו של דבר, התנהלותו של הנתבע לאורך השנים מלמדת כי אכן היה מודע והסכים לכך, שפעילותה של חברת בר –און הועברה במלואה לתובעת. הוא בחר להמשיך את מערכת היחסים העסקית שנרקמה קודם לכן, בינו לבין התובעת, אשר נכנסה בנעליה של חברת בר – און.

אשר על כן, נוכח המסמך רשמי של רו"ח סופר, המאמת את העברת הפעילות לתובעת, ומשקיים הנתבע יחסים עסקיים עם התובעת, כהמשך ישיר להתקשרותו עם חברת בר און, וזאת בשים לב כי מר בר און הוא זה אשר ניהל את שתי החברות, אני קובעת כי דין טענת העדר היריבות – להידחות.

הסגת גבול מקצוע עריכת הדין:

כמפורט לעיל בפרק הטענות, בתביעתה העיקרית דורשת התובעת את תשלום יתרת העמלה המגיעה לה לטענתה, בגין פעילותה בעבור הנתבע, בכל הנוגע לקבלת החזרי מס, והשגת פטור ממס הכנסה לפי ס' 5 (9) לפקודת מס הכנסה.

יתרת העמלה המגיעה לה, טוענת התובעת, הינה בסך כולל של 873,799 ₪ (כולל מע"מ), נכון ליום הגשת התביעה.

בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד, מעלה הנתבע טענה בדבר פעילות התובעת בניגוד להוראות חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א- 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), והסגת גבול המקצוע.

סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין מונה את הפעולות אשר לא יעשו דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא על ידי עורך דין, ובין היתר:

" (1) ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית;

(2) ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני —

.......

פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לענין פקודת מס הכנסה;

(3) עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;

(4) ייעוץ וחיווי דעת משפטיים".

(ההדגשה שלי נ.ג.)

עם זאת, ראוי לציין כי סעיף 21 לחוק לשכת עורכי הדין, מחריג פעולות מסוימות מגדר האיסור הגורף לרבות בתחום המיסוי (ס"ק 3 שם ). תובעת לא טענה לתחולת החריג ולפיכך אאזכרנו רק אגב אורחא, להשלמת התמונה.

בדברי הכנסת כרך 31 תשכ"א, בעמ' 1927 בדיון קריאה שניה ושלישית, מתאריך 6.6.61 אומר יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט דאז מר זרח ורהפטיג:

" ואלה הם התיקונים החשובים ביותר שהכנסנו בהצעת החוק בשטח ייחודו של מקצוע זה:

1. ......
2. הרחבנו במידה מרובה ייחודו של המקצוע, על ידי הגדלת מספר הרשויות שבהן הובטח הייצוג לעורך דין בלבד, דהיינו: הפקיד המוסמך לעניין חוק בתים משותפים, תשי"ג, רשם השותפויות, רשם הפטנטים והמדגמים, רשם סימני המסחר, המנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין, מנהל מס עזבון, פקיד השומה ונציג מס הכנסה, ועוד. כל אל תמצאו בסעיף 20(2)".

ס' 98 לחוק לשכת עורכי הדין קובע :

"לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין."

במקרה הנדון יש לבחון האם השירות שהעניקה התובעת, נופל לגדרי הסעיף הנ"ל, ועל כן מהווה הסגת גבולות המקצוע.

הצדדים מסכימים כי התובעת פעלה אל מול רשויות המס וביטוח לאומי, במטרה להשיג לתובע פטורים והחזרי מס.

הנתבע טוען, כי מדובר בתביעה לשכר בעד שירות שניתן על ידי מי שאינו עורך דין.

לדידו, בפעילותה עברה התובעת על הוראות סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין והסיגה את גבול המקצוע. משכך, לאור הוראות סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין, יש לדחות את התביעה.

התובעת מצדה טוענת כי השירותים שניתנו על ידה, הינם שירותים אשר מותר היה לה להעניקם, והם ניתנו בהתאם לחוק, ועל פי כל דין.

התובעת גורסת כי אין המדובר בייצוג בפני ועדות רפואיות, או ייצוג בפני טריבונלים שיפוטיים או מעין שיפוטיים, וכן כי אין מדובר בכל עיסוק המיוחד לעורכי דין בלבד, על פי החוק.

בסיכומיה (סעיף 104) מונה התובעת את סוגי הפעולות שבוצעו על ידה:

ריכוז חומר רפואי, איסוף חומר, עיבוד ועריכת חומר על נספחיו להגשה בפני הרשויות, תיאום פגישות עם רופאים, תיאום בדיקות, הגשת דוחות מס, ביצוא תיאומי מס, טיפול בבקשות להחזרי מס.

לטענת התובעת, הפעולות אשר בוצעו עבור הנתבע, היו שייכות לתחום המס ונשענו על ידע מקצועי, ניסיון והיכרות מעמיקה של הבירוקרטיה ברשויות.

כן גורסת התובעת (סעיף 109 לסיכומיה) כי בכל פעם שהיה צורך בפעולה משפטית, בוצעה הפעולה על ידי עו"ד אלכסנדר בר – און.

טענה זו לא נתמכה בראיות ממשיות כלשהן.

כן לא הוצג בפני בית המשפט יפוי כח לעו"ד בר – און, מאת הנתבע (ראו לעניין זה עדות מר בר – און בעמ' 19 שורות 22 – 12 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13).

בהקשר זה העיד הנתבע כי מעולם לא פגש בעו"ד בר און (עמ' 12 שורות 28 – 18 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13):

"ש: האם פגשת עו"ד בר און?

ת: מעולם. לא.

ש: ספר על היכרותך איתו.

ת: אין לי הכרות איתו. לא פגשתי אותו, לא שילמתי לו וכו'".

ובהמשך (עמ' 47 שורות 29– 27 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13):

"ש: האם חתמת על ייפוי כוח לעו"ד בראון?

ת: לא פגשתי בו מעולם. אני לא זוכר מאחר ולא פגשתי אותו מעולם. אין לי מושג איך הוא נראה".

איני מקבלת את גרסת התובעת כי עו"ד בר און היה שותף פעיל לטיפול בענייניו של הנתבע.

אני קובעת כי עו"ד"ד בר-און נידב את שמו וכותרת עיסוקו כעו"ד, אך בפועל, לא נטל חלק בפעילות מקצועית כלשהיא עבור הנתבע.

התובעת מפנה להנחיות מטעם רשויות המדינה, וטוענת כי הן עצמן, מורות במפורש כי ניתן להיעזר במלווה שאינו עורך דין לשם ייצוג בפני הרשויות המוסמכות בתחום זכויות המס והוועדות השונות.

התובעת צרפה כנספח 20 לתצהיר מר בר און, מסמך רשמי של ביטוח לאומי – בל/234 (3/2000) – "איגרת למוזמן לוועדה רפואית לעניין פטור ממס הכנסה". שם, מפורטים הנחיות שונות לשם היערכות לוועדה. ביניהן ישנה הנחיה ברורה ומפורשת, במסגרת הסעיף המתייחס ל"הצגת התלונות" שם נאמר:

"מותר לך להיעזר בעורך דין או ברופא או במלווה שיטענו עבורך בפני הוועדה".

אולם, הנחיה זו, כוחה יפה לעניין הופעות בפני ועדות של ביטוח בלבד, ולא בנוגע ליתר הפעולות אשר בוצעו על ידי התובעת.

בית המשפט דן, לא אחת, בסוגיית הפניה לשלטונות המס, שלא באמצעות עורכי דין.

כך בת.א. (מחוזי י-ם) 4033/02 , 4405/02 לשכת עוה"ד בישראל ואח' נ' מרגלית אלבז רביבו ואח' , ניתן ביום 13.11.05 (פורסם בנבו), קבע כבוד השופט צבי זילברטל:

"פקיד השומה במס הכנסה הינו גורם המאוזכר באופן מפורש בסעיף 20(2) לחוק, ולפיכך הפניה אליו על-ידי פיצוי נמרץ בשם לקוחותיה נופלת "לתחום האסור".

התוצאה היא שפיצוי נמרץ מנועה מלפנות למסגרות המעין-שיפוטיות במוסד לביטוח הלאומי ובמשרד הביטחון, וכן מנועה היא מלפנות לפקיד השומה במס הכנסה בשם לקוחותיה..."

ובהמשך, בעמ' 25:

"על הנתבעות 3 ו – 4 נאסר:

לפרסם את דבר פעילותן בלא לכלול בפרסומיהן הערה המבהירה, כי הטיפול אצלן בענייניהם של לקוחותיהן אינו כולל ייעוץ משפטי.

לפנות בשם לקוחותיהן לפקיד השומה במס הכנסה .........."

גם בפסק הדין בת.א. (מחוזי י-ם) 9270/07 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ ואח' (פורסם בנבו), קבע כבוד השופט יוסף שפירא דברים דומים (עמ' 35):

"התוצאה מכל האמור היא שהנתבעים מנועים מלפנות למסגרות המעין- שיפוטיות במוסד לביטוח הלאומי ובמשרד הביטחון, וכן מנועים הם מלפנות לפקיד השומה במס הכנסה (למעט פנייה בהתאם לסעיף 236 3) לפקודת מס הכנסה)................"

ובהמשך (עמ' 38):

"על הנתבעים נאסר אפוא כדלקמן:

....5. לפנות בשם לקוחותיהם לפקיד השומה במס הכנסה .........

(למעט פנייה באמצעות יועץ מס מוסמך כהגדרתו בחוק הסדרת העיסוק בייצוג על ידי יועצי מס, התשס"ה- 2005)"

כאמור, בענייננו מדובר בתובעת אשר השירות אותו העניקה לנתבע, היה טיפול בענייניו אל מול רשויות המס וביטוח לאומי. טיפול זה, לאור הפסיקה שהובאה לעיל, מהווה לכאורה הסגת גבול המקצוע.

לפי סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין, תוצאותיה של הסגת גבול המקצוע היא כי בית המשפט לא יזדקק לתביעה.

חרף האמור, סבורתני כי ישנה בעייתיות בקביעה כה גורפת ומכלילה, השוללת ממי שאינו עורך דין, את כל תחומי העיסוק הקשורים ביעוץ וסיוע לפונים לרשויות המס וביטוח לאומי, אף כאשר מדובר בסיוע אשר אינו משפטי על פניו.

דברים ברוח דומה נאמרו מפי חברתי כבוד השופטת חנה פלינר בפסק דינה בת.א. (שלום ת"א) 040679/04 המרכז הארצי לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' גיל רובין (פורסם בנבו):

"ניתן להתווכח מהם הגבולות הרצויים ; ניתן להתווכח על היחס שבין חוק לשכת עורכי הדין לחופש העיסוק - כל אלה שיקולים אשר נשקלו במסגרת פס"ד פיצוי נמרץ וקבעו את ההגדרות - ולצורך ביצוע שינוי גדול יותר, הכתובת היא הרשות המחוקקת ולא השופטת. אולם כל עוד סעיף 98 קיים בספר החוקים - בית משפט זה לא "יזדקק" לתביעת השכר של התובעת, מששוכנע כי בפעילותה מסיגה היא את גבול המקצוע ופעלה בניגוד לצו מניעה."

בת.א. 4033/02 ( מחוזי ירושלים) לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' פיצוי נמרץ בע"מ ואח' (פורסם בנבו), מבאר כבוד השופט משה גל את תכלית הסעיפים האוסרים על הסגת גבול מקצוע עריכת הדין, ומסביר כי הסיבה לאיסור זה, הינה למעשה שמירה על האינטרסים של הצדדים המיוצגים:

"תכלית ההוראות השונות היא לשמור על רמתו וייחודיותו של מקצוע עריכת הדין, שעיקר עניינו ייצוגם של אנשים אחרים בנושאים משפטיים, על מכלול גווניהם. בנסיבות אלו טוענים המבקשים, כי חדירה לתחומי המקצוע של מי שאינם עורכי-דין, עלולה להעמיד את הלקוח במצב שבו לא תעמודנה לזכותו ההגנות שהחקיקה מעמידה לרשותו, במסגרת ההגבלות המוטלות על העיסוק בעריכת דין. מייצגו של אדם אינו עוסק בענייניו שלו, באשר מטבע הדברים הוא מופקד על ענייניהם של אחרים. בנסיבות אלו מתקיימים יחסי אמון מיוחדים, שניתן להבטיחם לאורך זמן, רק כאשר על המייצג מוטלת אחריות מיוחדת והוא כבול למסגרת נוקשה של כללים, דוגמת אלה החלים על עורכי הדין. ואכן, הנאמנות היא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, כפי שהדבר נפסק זה מכבר: "היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו" (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720, 1730 מול א'; ...).

יוצא אם כן, כי חרף הרושם כי מדובר בסעיפים "דרקוניים", הפוגעים בחירות וחופש העיסוק של כלל הציבור, מדובר למעשה בסעיפים אשר נועדו לשמש הגנה לאלו המיוצגים על ידי אחרים, בפני שלטונות החוק ורשויות המדינה.

אולם, בענייננו, הנתבע חתם על הסכם עם התובעת והסמיך אותה לפעול בשמו אל מול שלטונות מס הכנסה, לצורך קבלת החזרי מס, וקבלת פטור קבוע ממס, ואכן, בסופו של יום השיגה התובעת בעבור הנתבע את התוצאות המבוקשות.

לא נטען, ואף לא הוכח, כי התובעת פעלה שלא מתוך נאמנות לאינטרסים של הנתבע.

התובעת מילאה את חלקה בהסכם עם הנתבע, והשיגה בעבורו את הפטור המבוקש וההחזרים המבוקשים, והנתבע מצידו פעל בשיתוף פעולה עמה במשך שנים, ואף שילם את שכרה, אף אם באופן חלקי, לכאורה.

רק לאחר כשש וחצי שנים מחתימת ההסכם בין הצדדים, ולאחר פעילות משמעותית של התובעת שהניבה עבורו פירות, התעורר הנתבע והעלה את טענתו בדבר הסגת גבול המקצוע.

שוכנעתי כי הנתבע היה מודע לכל אורך הדרך, לכך שהתובעת אינה פועלת עבורו במסגרת עריכת דין עפ"י חוק לשכת עורכי הדין. חרף זאת, ומתוך מודעות בחר להתקשר עמה בהסכם ולקיימו במשך כ-6.5 שנים.

אני מקבלת את עמדת התובעת כי הטענות שמעלה הנתבע כיום, והאחזותו בחוק לשכת עורכי הדין , כתריס ומגן בפני תשלום, נטענות בחוסר תום לב.

אני קובעת כי הנתבע מנסה להיתלות באילן של "הסגת גבול המקצוע", גם כדי שלא יוטל עליו בתביעה העיקרית להשלים את שכר טרחתה של התובעת, ככל שזה לא שולם במלואו וגם כדי לדרוש בתביעתו שכנגד השבה של כספים ששילם בעבר לתובעת בעבור פרי עמלה .

למעשה, מבקש הנתבע הפטר מקיום חיוביו כלפי התובעת, ואף השבת כספים ששילם, בטענה כי פעולות התובעת עבורו נגועות בפסלות.

זאת, בהתעלם מהעובדה כי הנתבע ימשיך לאחוז בידיו ליהנות מפרי עמלה של התובעת עבורו, כלומר מההטבות הכספיות השיגה עבורו.

הפסלות שהוא טוען לה היא איפוא חלקית בלבד : רק במישור התשלום המגיעים ממנו אל התובעת. לא במישור התשלומים המשתלמים לידיו, כתוצאה מפעילותה של התובעת.

כתוצאה מפעולותיה של התובעת, שלשל הנתבע לכיסו סך כולל של למעלה מ4,000,000 ₪.

סכום זה מבקש הנתבע להותיר בידיו, חרף היותו תוצאה של פעולות אסורות, לטענתו, של התובעת, אולם מבקש הוא שלא לשלם לתובעת את גמולה.

בקשה זו של הנתבע, נגועה בחוסר תום לב, ויש בה משום עשיית עושר שלא כדין.

חוש הצדק כמו גם ההגיון הבריא מתקוממים כנגד כך.

לא לכך כיוון המחוקק בחוק לשכת עורכי הדין, ולא על כך ביקש להגן בחוקקו את סעיף הסגת גבול המקצוע.

ניתן ללמוד על כך גם מעיון בהוראות חוק החוזים ( חלק כללי) תשל"ג-1973.

סעיף 30 לחוק החוזים דנן קובע:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

סעיף 21 לחוק החוזים דנן קובע:

"משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".

סעיף 31 לחוק החוזים דנן קובע:

"הוראות סעיפים 19ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו".

המלומדת ג. שלו כותבת בספרה "דיני חוזים" (מהדורה שנייה-תשנ"ה),עמ' 385-386:

"בניגוד לעבר, פסלות חוזה אינה מהווה עוד מחסום תביעת השבה, אלא הכלל הרחב והרגיל לגבי חוזה בטל מחמת פסלותו הוא עתה השבה. באורח עקרוני ומיידי גוררת בטלות חוזה לפי סעיף 30 את החובה להשיב את מה שניתן ע"פ החוזה. תחולתו של סעיף 21 ודין ההשבה אשר בו על חוזה בטל לפי סעיף 30 היא הכלל, ונדרשים נימוקים כדי להוציא ממנו, על פי שיקול דעתו של בית המשפט...

סעד ההשבה לגבי חוזה בטל מחמת פסלותו נובע אמנם מסעיף 21 לחוק החוזים, אך אופיו הוא מעין חוזי, באשר הוא נועד למנוע התעשרות שלא כדין של צד אחד על חשבון חברו."

ובהמשך (עמ' 391-392):

"גם היגיון הדברים ומידת הצדק מתקוממים מול מצב שבו נתבע, טוען אי חוקיות, "מחזיק את מלוא טרפו בידיו"

דברים ברוח דומה כתב כבוד השופט מ' אלון בע"א 533/80אדרעי ואח' נ' גדליהו ואח', פ"ד לו(4) 281:

"לא אחת נאמר, וחזר ונאמר בבית-משפט זה, כי תקנת הציבור מחייבת, בראש ובראשונה, שאדם יכבד הסכם והתחייבות, שקיבל על עצמו ברצון חופשי, בידיעה ברורה ובהבנה מלאה של פרטי העיסקה. המערערים דנן עשו ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע ביסוד מוסד זה של כיבוד החוק, ומשכלו כל הקצין, ודבר זה לא עלה בידם, טרחו ומצאו, כי ההסכם דנן נגוע הוא באי-חוקיות. ומשמצאו כך, מבקשים הם לבוא על מטרתם ולהתחמק מלמלא אחר ההסכם שבאו עליו, מתוך שדואגים הם, כביכול, שמא חס ושלום יבולע לסדר הציבורי הטוב באכיפת הסכם, הנגוע באי-חוקיות. התנהגות זו של המוכרים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מחייבים את בית המשפט במשנה זהירות בבואו לדון בטענתם זו בדבר אי-אכיפת החוזה."

מטרתו של סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, הינה למנוע מצב בו חוטא יצא נשכר.

אם צד מנסה להתנער מקיום התחייבויותיו על ידי העלאת טענה כי החוזה אינו חוקי רשאי בית המשפט לאכוף את החוזה על המפר- גם אם החוזה פסול- על מנת שלא ייהנה מפרי חטאו.

גם בענייננו, הנתבע הטוען לפסלות החוזה, טובל ושרץ בידו.

אני קובעת, כי בשונה מטענתו המיתממת של הנתבע כי הוטעה, הוא שמר כל העת על קשר רציף עם מר איתן בר-און וידע היטב מי פועל עבורו בשם התובעת, או החברה שקדמה לה.

הוא החריש למרות שמערך העניינים אצל התובעת והעובדה שאינה פועלת באמצעות עורכי דין היה נהיר לו היטב.

שאיפתו להגן על כבוד מקצוע עריכת הדין, לא התעוררה כלל בעת ששלח את התובעת לפעול עבורו במוסדות השונים, להשגת תמורה עבורו. הוא אף לא סירב לקבל את הכספים שהשיגה עבורו.

זאת ועוד: כלפי התובעת שעמלה עבורו, הוא העלה טענות להשבת שכר הטרחה ששילם לה. אך, למרות ששכר זה חושב באחוזים מן הכספים שהתובעת השיגה עבורו, הוא לא כרך בדרישת ההשבה שלו, גם הצעה להשיב את הכספים שהוא עצמו קיבל.

רק כשנדרש להשלים את שכרה של התובעת, לאחר שמלאכתה נשלמה, בחר להתכחש לה.

לאור הפסיקה והספרות שצוטטה לעיל, וכשאני שוקלת הערך של כיבוד הסכמים והעקרון של מניעת מצב בו חוטא יוצא נשכר, אל מול סעיפי חוק לשכת עורכי הדין, הדנים בייחוד המקצוע, אני קובעת כי פעילות התובעת, עבורו נמשכה לאורך שנים בידיעתו ובהסכמתו, ואף הביאה לתוצאות מרשימות.

גם אם הפעילות התבצעה שלא על ידי עורכי דין, שכן עו"ד אלכסנדר בר-און לא עסק בפועל בענייני הנתבע אצל התובעת, הרי התובעת מילאה את חלקה בהסכם.

אציין עוד, חלקה של פעילות התובעת מוכר ואפשרי גם אם נעשה לא ע"י עו"ד, על תקן של "מלווה" מול הרשויות הרלוונטיות, ולא ניתן להפריד בין הפעילויות השונות .

משיצא הנתבע נשכר מפעילותה רבת השנים, בסכום נכבד של כ – 4,000,000 ₪, אין לאפשר לו להתנער מחובותיו החוזיות כלפי התובעת.

אני דוחה איפוא את טענות הנתבע במישור זה. הן אינן משמשות לו תריס ומגן מפני התביעה העיקרית. דהיינו : אין לו הגנה בטענת היעדר חבות כלפי התובעת עקב הסגת גבול המקצוע. אף בתביעה שכנגד, נדחות טענותיו להשבה על רקע זה.

הסכם שכר הטרחה:

מכאן, אעבור לבחון את כריתת הסכם שכר הטרחה בין הצדדים, ומשמעותו לצורך ההליך הנוכחי.

עובדתית, עולה מחומר הראיות שלפני, כי מר בר און והנתבע, נפגשו לראשונה ביום 27.11.03. במהלך הפגישה, מילא הנתבע גיליון תשאיל לקוח, וחתם עליו.

הצדדים הסכימו ביניהם כי חב' בר און תפעל להשגת החזרי מס בעבור הנתבע.

מקובל עלי כי במהלך הפגישה הראשונה, הציע מר בר און לטפל בעניין נוסף, מעבר לטיפול בדוחות הכספיים, וסוכם על דעת שני הצדדים, כי חב' בר און תנסה להשיג לנתבע פטור ממס הכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה, המאפשר פטור לצמיתות ממס בגין נכות.

אף הנתבע גורס, כי מדובר היה בשירות נוסף אשר נולד באופן ספונטני במהלך הפגישה, ואשר לגביו סוכם על שכר טירחה נפרד (ראו סעיפים 82-86 לסיכומי הנתבע).

לפי התובעת, סוכם עוד כי חב' בר און תפעל לתיקון החזרי מס הכנסה שקיבל הנתבע בעבר כתוצאה מוועדה רפואית שעבר בשנת 1997, ותנסה להגדיל החזרי מס אלו, כך שהנתבע יוכל לקבל סכומי כסף בגין העבר.

התובעת טוענת כי במסגרת הפגישה, סוכמה עם הנתבע גובה העמלה שתשולם בגין מתן השירותים, והמבוססת, כנהוג, על אחוזים מהתמורה שתתקבל בגין השגת החזרי המס והפטור ממס הכנסה.

בגיליון של התשאול ללקוח נקבע:

"עמלה 20% + מע"מ. אם פטור לצמיתות – 20% + מע"מ מ – 48 חודש קדימה".

פרשנות התובעת הינה כי היא זכאית לתמורה הבאה –

1. תשלום 20% בתוספת מע"מ מכל סכום הנובע מהחזר המשולם לנתבע על ידי רשויות המס, בגין החזרי המס.
2. סכום חד פעמי בגובה 20% בתוספת מע"מ מהסכום שיתקבל רטרואקטיבית עם קבלת הפטור, וכן תשלום 20% בתוספת מע"מ, עבור 48 חודשים קדימה ממועד קבלת האישור בדבר הפטור.

על פרשנות זו, חוזר מר בר און בעדותו (עמ' 16 שורות 9 – 3 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13):

"ש:מפנה לסעיף 8.ד. שאתה אומר עוד הסכמנו, אתה מתייחס לגיליון תשאול לקוח.

ת: כן. כל מה שמופיע שקשור להחזרי מס, רלוונטי.

ש: אתה יכול להסביר איפה זה רשום?

ת: אם יימצא כי הנני זכאי להחזר, אהיה חייב בתשלום כדלקמן.

ש: אתה אומר שמשפט כזה מגלם בתוכו את כל ההסכמות שעליהם אתה מדבר בסעיף 8.

ת: כל סוגי ההחזרים אפשריים".

הנתבע מצידו גורס כי משמעות האמור בגיליון התשאול ללקוח הינה כי התובעת זכאית בגין התשלומים שיקבל עקב נכותו, אך ורק לתשלום של 20% מתוך 48 החודשים שממועד תחילת מתן הפטור, וזאת – בארבעים ושמונה תשלומים חודשיים.

כך הנתבע בעדותו (עמ' 31 שורות 19– 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13):

"ש: מה היה הסיכום שלך ושל איתן בדבר העבודה שהוא אמור לבצע עבורך בעניין הגדלת אחוזי הנכות הצמיתה וקבלת החזר מס או פטור מס בגין כך?

ת: ישנו אותו תשאיל שאנו מכירים, נספח ג' לתצהירי.

ש: מה עוד?

ת: מה שברור ומובן לי אם פטור לצמיתות, קודם כל 20% שכתוב קודם זה לטובת הדוחות השנתיים, אח"כ יש אם פטור לצמיתות 20% פלוס מע"מ 48 חודש קדימה, מאחר והתדיינו שהוא ישיג לי משנת 97 אז זה משנת 97 – 4 שנים קדימה".

במהלך חודש נובמבר 2007 שלחה התובעת לנתבע מכתב בנוגע לרענון שכר טרחה.

במסמך זה פורטו כל התשלומים אשר לשיטתה, על הנתבע היה לשלם לתובעת.

הנתבע לא השיג על האמור במסמך רענון זה. הוא לא השיב במכתב הכחשת חבות. התובעת למדה מכך כי הביע למעשה הסכמתו לתשלום מלוא התמורה המפורטת בו.

באשר למסמך הריענון, בסיכומיו (סעיף 91), טוען הנתבע כי מר בר און ביקש להחתים אותו, באופן מתחכם ומטעה, על מסמך זה, בו "הוגנבו" תניות שונות מהמוסכם בין הצדדים.

לטענתו, לא היה מדובר בריענון הסכם, כי אם בהסכם חדש ובניסיון למקצה שיפורים לגיליון תשאלי לקוח.

אולם חרף האמור, לא נימק הנתבע העדר פניה מצדו לתובעת, והבעת התנגדות לאמור במסמך.

יחד עם זאת, עיון במסמך הריענון העלה כי בתחתית עמוד 3, אמור היה הנתבע להוסיף פרטיו וחתימתו המאשרת תוכן המסמך והוא לא עשה כן.

ביום 31.8.09, לאחר קבלת הפטור מתשלום מס הכנסה, וטרם סיום הטיפול בערעור, שלחה התובעת לנתבע מייל, בו הוסבה תשומת ליבו לכך שעליו לשלם 20% בתוספת מע"מ, מכל סכום שיועבר לזכותו, רטרואקטיבית.

הנתבע, כתב לתובעת במייל חוזר – "הנושא ידוע".

השאלה היא, האם כגרסת התובעת, יש לראות בהעדר הכחשה מצד הנתבע, הסכמה לדרישות התובעת בגדר "שתיקה כהודאה". או שמא יש לילך אחר הנתבע, ולשלול את דרישת התשלומים הנוספת, בהעדר חתימה פוזיטיבית ואישור מפורש שאינו סובל פרשנות נוספת.

באשר לתשובתו למייל "הנושא ידוע", טוען הנתבע בסיכומיו (סעיף 96) כי "הנושא ידוע" הינו תשובה כללית, המתייחסת לעובדה שהתקבל הפטור, ושאמורים להתקבל הכספים בגינו, וכי אין המדובר בהסכמה באשר לגובה שכר הטרחה הנדרש.

עיון בגיליון תשאיל הלקוח, מעלה כי בשורה המודפסת, נכתב " עמלה % ...... מע"מ".

והוספה הספרה "20".

לאחר מכן, הוסף בכתב יד – "אם פטור לצמיתות – 20% + מע"מ מ- 48 חודש קדימה".

כאמור, הנתבע טוען כי התמורה המוסכמת בין הצדדים בגין קבלת הפטור לצמיתות, הינו 20% בתוספת מע"מ, מארבעים ושמונה חודשים קדימה, בלבד.

ומאידך, התובעת דורשת לקבל עמלה בגובה 20% בתוספת מע"מ ל – 134 חודשים, מהם 48 חודשים "קדימה", ו – 86 חודשים "אחורה".

הנתבע טוען כי התובעת, אשר ביקשה לקבל עמלה בעבור 134 חודשים, מבקשת לקרוא לתוך סעיף התמורה החוזי, את שאין בו, וליתן לו פרשנויות מרחיקות לכת, המנוגדות ללשון הסעיף.

מן האופן בו נכתבו הדברים, אני למדה כי אכן מדובר היה בתוספת לשירות עליו סוכם – הגשת הדוחות השנתיים.

עם זאת, אני סבורה כי העמלה אשר עליה הסכימו הצדדים, הייתה כפי שטוענת התובעת :

1. תשלום 20% בתוספת מע"מ מכל סכום הנובע מהחזר המשולם לנתבע על ידי רשויות המס, בגין החזרי המס.
2. סכום חד פעמי בגובה 20% בתוספת מע"מ מהסכום שיתקבל רטרואקטיבית עם קבלת הפטור, וכן תשלום 20% בתוספת מע"מ, עבור 48 חודשים קדימה ממועד קבלת האישור בדבר הפטור.

ניסוח ההסכם המקורי, גולמני ואינו מלוטש , אך הכיתוב בגליון תשאול הלקוח, מדבר בעד עצמו :

" עמלה % 20 מע"מ. אם פטור לצמיתות – 20% + מע"מ מ- 48 חודש קדימה".

המשפט השני התווסף בכתב יד.

מכאן ברור כי כבר במועד ההתקשרות המקורית, שני הצדדים ראו לנכון להתייחס לשני מצבים. עמלה עבור תשלום חודשי, ועמלה עבור פטור לצמיתות.

אם לא אמר כן, ונקבל את פרשנותו המצמצמת של הנתבע – לשם מה היה צורך בתוספת בכתב יד ? העובדה שתוספת זו נעשתה, תומכת בגרסת התובעת.

לכך מצטרפת העובדה המשמעותית, כי הנתבע שילם בפועל עבור התוספת.

לא התמרמר ולא טען לפני התובעת כי דרישותיה חורגות מן ההסכם המקורי ביניהם.

הוא שילם לתובעת כסדרה, את התשלומים הרטרואקטיבים שדרשה ממנו, מאז קבלת ההחזר הרטרואקטיבי בחודש יולי 2008.

הדעת נותנת, כי אילו היה הנתבע מאמין בפרשנות העכשווית שהוא מציע היום לחוזה ההתקשרות, הוא היה ממאן לשלם 20 אחוז מתוך תשלומים רטרואקטיביים אלו.

העובדה שלא עשה כן, מערערת את גרסתו הנוכחית, ומלמדת קיבול ברור של עמדת התובעת אודות היקף ואופן התשלומים שנתחייב בהם כלפיו, גם על דרך של התנהגות. זאת, בנוסף לגליון התישאול החתום ותומכת בעמדת התובעת.

בחנתי את דרישת התובעת ל"רענון" ההסכם ומשמעותה.

האם העובדה שהתובעת ראתה לנכון לדרוש את הרענון, קרי חתימה מפורשת של הנתבע על ההתחייבות, מערערת את גרסתה המקורית.

בהקשר זה בחנתי גם את השאלה, איזו משמעות יש להקנות לעובדה שהנתבע לא חתם על הרענון הנדרש, ומנגד, על כך שלא מחה ולא הכחיש את הדרישה.

מסקנתי היא, כי דרישת התובעת אינה שומטת את הקרקע תחת עמדתה המקורית.

התובעת אכן העמידה את הנתבע, עוד בראשית ההתקשרות על כך שהיא דורשת דרישה רחבה.

הדבר מצא ביטוי בכתובים, כלומר בגליון התשאול שכבר נחתם ע"י הנתבע.

כן מצא הדבר ביטוי בהתנהגות הצדדים ובתשלומים ששילם הנתבע בפועל, המתיישבים עם גרסת התובעת.

אני סבורה כי ככל שקרב המועד לקבלת תמורת עמלה של התובעת, כלומר קבלת עמדת הנתבע ע"י רשויות המס, בחנה התובעת את המסמכים שבידה, והחליטה להדק את התחייבויותיו הכתובות של הנתבע כלפיה.

כבר עמדתי בפסק דין זה, בהקשר אחר, על כך שמר איתן בר און, שכרת את החוזה עם הנתבע בשם חברת בר און שירותי משרד ושיווק בע"מ, וחליפתה התובעת, איננו עורך דין. עוד ציינתי, כי ההסכם המקורי שנחתם ביניהם במפגש בביתו של הנתבע ערוך באופן גולמי ובלתי מלוטש. ככל הנראה כפועל יוצא מהעדר ההשכלה המשפטית של מר איתן בר און, ואולי גם מן האווירה החברית ששררה אז בפגישה, עליה העידו שני הצדדים.

כתוצאה מכך, ההסכם הוא שעטנז של מסמך כתוב ותוספות בכתב יד.

ההשגות שהיום מעורר הנתבע, התחדדו כנראה לעיניהם של נציגי התובעת ככל שקרב מועד התקבול, והם החליטו להסיר ספק ולחזק את ההתחייבות שנעשתה בזמנו. אין לראות בכך רצון ליצור התחייבות חדשה ונוספת. גם עיתוי הדרישה אינו מתיישב עם פרשנות זו, שכן הקשר היה בעיצומו ולא בראשיתו. היה בכך רצון ליתן ביטוי מנוסח ביתר בהירות, לאשר הוסכם כבר בפועל בין הצדדים.

העובדה שהנתבע מיאן לחתום על הניסוח הבהיר יותר, אינה מעקרת את התחייבותו המקורית, לשאת ולהתחייב כלפי התובעת, באותם הדברים בדיוק.

העובדה שהנתבע לא הכחיש את דרישות התובעת לחתימה על מסמך מנוסח היטב, כשלעצמה, אינה יוצרת חבות מצידו.

החבות כאמור נוצרה כפי שהכרעתי, כבר בעת החתימה על המסמך המקורי.

אך החבות נלמדת גם מהתנהגות הצדדים.

כשם שהנתבע שילם סכומים במתואם עם דרישות התובעת, כך גם העובדה שהנתבע לא נזעק ולא מיחה כי דרישות התובעת חריגות ואינן תואמות את ההסכם המקורי , מלמדת כי הנתבע ידע היטב שהדרישות הללו נכונות ותואמות את אשר הוסכם מלכתחילה.

יוצא אם כן כי אינני מקבלת גרסת הנתבע כי התשלום עליו הסכימו הצדדים, בעבור מתן השירות של טיפול בהשגת פטור לצמיתות, הינו 20% בתוספת מע"מ, לתקבולים בגין ארבעים ושמונה חודשים בלבד. אני מעדיפה ומאמצת ברכיב זה במלואה, את עמדת התובעת.

הצדדים אף נחלקו בשאלה האם מדובר בארבעים ושמונה החודשים לאחר קבלת הפטור, או ארבעים ושמונה החודשים מהתאריך אשר לגביו ניתן הפטור.

הנתבע קיבל פטור ממס הכנסה לצמיתות, בגין נכותו, החל מיוני 1997.

הנתבע סבור כי היה עליו לשלם 20% בתוספת מע"מ בגין התקופה שבין יולי 1997 ליולי 2001 (ראו עדות הנתבע בעמ' 33 שורה 21 – עמ' 34 שורה 6 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13).

איני מקבלת פרשנות זו. הצדדים נקטו בלשון "קדימה", ולא כתבו "מיום תחילת הפטור", והדברים מתיישבים עם פרשנות התובעת להסכם.

משכך, גם בסוגיה זו אני מקבלת את גרסת התובעת, וקובעת כי הצדדים התכוונו לארבעים ושמונה החודשים לאחר קבלת ההודעה הרשמית בדבר מתן הפטור, ודהיינו, החל מחודש אוגוסט 2008.

סיכומו של דבר – שכר הטרחה לו הייתה זכאית התובעת, הינו 20% בתוספת מע"מ בגין הגשת הדוחות השנתיים, ו 20% בתוספת מע"מ מהתשלום הרטרואקטיבי שקיבל הנתבע עם קבלת הפטור לצמיתות, וכן 20% מסכום ההטבה החודשי בגין ארבעים ושמונת החודשים, החל מאוגוסט 2008.

דוחות המס השנתיים:

החזרי המס החלו להשתלם לנתבע, החל משנת 2004.

בגינם שילם הנתבע לתובעת את התמורה המגיעה לה, בהתאם להסכם בין הצדדים.

הצדדים אינם חלוקים באשר לתשלומים בגין הגשת הדוחות השנתיים, ואף התובעת אינה טוענת לחוב בגין שירות זה.

משכך, יש לאזכר רכיב זה הנזכר בהליך, אך אין צורך בהכרעה פוזיטיבית.

פטור ממס הכנסה:

מחומר הראיות שלפני עלה, כי בתחילת חודש אוגוסט 2008, הביאו מאמצי התובעת להכרה בנכותו הצמיתה של הנתבע, והוא זכה לפטור לצמיתות על פי סעיף 9(5) לפקודת מס ההכנסה.

כמפורט לעיל, אימצתי גרסת התובעת כי בהתאם להסכם, היה על הנתבע לשלם לה, בחודש אוגוסט 2008, סכום של 20% משווי ההטבה האמורה, ל – 48 חודשים, ובנוסף – לשלם עמלה בסך 20% בתוספת מע"מ, בגין סכומים שהתקבלו מרשות המיסים, בתור עדכונים רטרואקטיביים להחזרי המס שהגיעו לו החל משנת 2006 – השנה לגביה נקבע כי הנכות הצמיתה התחילה לחול.

בפועל, גבתה התובעת מהנתבע 20% מן התשלומים הרטרואקטיביים שקיבל, על פי הפירוט הבא –

ביום 31.7.08, קיבל הנתבע החזר רטרואקטיבי על סך של 529,000 ₪, וביום 1.8.08 שילם לתובעת סך של 122,367 ₪, שהם 20% בתוספת מע"מ, מסכום זה.

מספר ימים לאחר מכן, קיבל הנתבע תשלום נוסף, בסך של 142,238 ₪, ובאותו היום העביר לתובעת המחאה בסך של 32,857 ₪, המהווים 20% בתוספת מע"מ.

בסמוך לכך, העביר הנתבע לתובעת סך של 226,848 ₪, בהמחאה אשר בהמשך ביקש שלא תופקד.

יוצא אם כן, כי בגין התשלומים הרטרואקטיביים שקיבל הנתבע, הוא העביר לתובעת סך כולל של 155,224 ₪, ועליו להשלים, על פי קביעותי דלעיל, את הסך שהוקפא - 226,848 ₪.

בנוסף, וכפי שקבעתי לעיל, למעשה חב הנתבע בתשלום של 20% מארבעים ושמונה התשלומים החודשיים קדימה, החל מחודש אוגוסט 2008.

הנתבע העביר לתובעת המחאה בסך של 226,000 ₪, אולם בהמשך, פנה לתובעת וביקש כי לא תפקיד שיק זה, ותפרוש את התשלום על פני 48 תשלומים חודשיים, והתובעת הסכימה לכך. אולם, בחודש אוגוסט 2009 הפסיק באופן חד צדדי, לשלם את הסכום החודשי

יוצא אם כן, כי הנתבע שילם לתובעת סך של 4,723 ₪ מידי חודש, במשך 11 חודשים, ובסה"כ – 51,953 ₪, ונותר חב לה תשלום בעבור 37 חודשים נוספים, בסך כולל של 174,751 ₪.

יוצא אם כן, כי הנתבע חב לתובעת תשלום בגין ההחזרים הרטרואקטיבים, בסך כל 226,848 ₪, ותשלום בגין יתרת 48 החודשים, שטרם שולם, בסך של 174,751 ₪, ובסה"כ חב הנתבע לתובעת סך של 401,599 ₪.

הוצאות:

התובעת תבעה השבת הוצאות ששולמו על ידה, בסך כולל של 8,190 ₪.

אני מקבלת טענת הנתבע כי סכום ההוצאות כלול בסכום העמלה החוזית שנקבע על ידי הצדדים במסמך ההתקשרות, ואין כל הוראה אחרת לתשלום הוצאות בנפרד.

יתר על כן, התובעת לא הוכיחה תשלום ההוצאות הנטענות על ידה.

הסכום שננקב הוא סכום שאינו עגול, ויוצר רושם מדויק, אך לא הוגשו קבלות וחשבוניות התומכות בו. קל וחומר ששאין אסמכתאות לכך שהכספים הנטענים הוצאו תוך כדי טיפול בעניינו של הנתבע דווקא.

משכך , תביעת התובעת ככל שהיא נוגעת להוצאות אשר כביכול הוציאה – נדחית.

התביעה שכנגד:

את התביעה שכנגד, הגיש הנתבע הן כנגד התובעת בהליך העיקרי, והן כנגד מר בר און, וחברת בר און שירותי משרד ושיווק בע"מ.

באשר לחברת בר און – משקבעתי כי פעילותה של חברה זו, הועתקה והועברה לתובעת, הרי שלא ניתן לאפשר תביעה הן כנגדה, והן כנגד התובעת.

חברת בר און חדלה להתקיים, ואף הקשר העסקי בינה לבין הנתבע פסק לחלוטין.

אשר על כן, התביעה כנגד חברת בר - און – נדחית.

באשר למר בר און, ממסכת העדויות והראיות שהובאה בפני, עולה תמונה של יחסים אישיים וליווי צמוד של מר בר און עצמו בכל הקשור לענייניו של הנתבע.

כל הפגישות התקיימו ברמה אישית. בין מר בר און עצמו, לבין הנתבע, בביתו של הנתבע.

מר בר און הוא זה אשר הציג בפניו הנתבע את מהות השירותים אשר יעניק לו, הוא זה אשר החתים אותו על הטפסים, והוא זה אשר בא אליו באופן אישי, לדרוש ולגבות את שכר הטרחה.

כעת, חרף הליווי הצמוד והקשר האישי שהתקיים בין הנתבע למר בר – און, מנסה מר באון להתנער מאחריות, ולהטיל מלוא האחריות להתנהלות אל מול הנתבע על שכם התובעת (ראו פרק ההקדמה לכתב ההגנה שכנגד)

בע"א 2273/03 חב' פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית בע"מ, פ"ד נח (2), 36 נאמר:

"מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד,אך לא מבעלי התפקיד בו".

בחינת התנהלות הצדדים לאורך השנים, מובילה למסקנה כי אכן הקשר התקיים ישירות בין הנתבע לבין מר בר און.

על כך אני למדה מהעובדה כי את כל התכתובת, הפנה הנתבע ישירות למר בר – און, ולא אל התובעת.

אף השיקים שמשך הנתבע היו לפקודת "בר און" בלבד, ללא ציון שם החברה המלא, ומכך אני מסיקה כי הועברו ישירות למר בר און.

הפגישות נתקיימו באופן אישי, בין הנתבע למר בר – און, בביתו של מר בר און.

כמו כן, יפוי הכוח מאת עו"ד בר און, מופנה למר איתן בר – און בלבד, ולא לתובעת.

מכאן אני למדה כי אף מר בר און עצמו, וכל העוסקים במלאכה עמו, ראו במר בר און את הישות הפעילה והמפעילה.

לאור האמור, אני קובעת כי אין מקום ליצירת ההפרדה בין התובעת למר בר און, וכי השניים – היינו הך הם.

לשם הנוחות, בדיון בתביעה שכנגד, יכונו התובעת ומר בר און יחדיו, בשם – "התובעת".

התביעה שכנגד נסמכת על הטענות הבאות –

• הסגת גבול מקצוע עריכת הדין.
• פעילות שלא במסגרת הזמן לו התחייבה התובעת.
• גביית שכר טרחה מופרז.
• גביית סכומים שלא כדין.

כפי שפרטתי בהרחבה לעיל – אני דוחה הטענה בנוגע להסגת גבול המקצוע.

אשר לטענות בדבר התחייבות התובעת להשגת תוצאות בפרק זמן קצר, העיד מר בר און כי לא הייתה התחייבות כלשהי בנוגע לפרק זמן מתן השירות (עמ' 15 שורות 27 – 21 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13):

"ש:איפה לו"ז שבו עוסק ההסכם הזה?

ת: מה שרשום בדף הזה – זה מה שיש.

ש: איפה מופיעות ההתחייבות, ואמרת רק מה שכתוב בתשאיל לקוח, אני לא רואה שם שום התחייבות של החברה. שאלתי איפה לו"ז?

ת: לא הייתה מגבלה ללו"ז.

ש: כלומר מה שסוכם בין הצדדים זה מה שמופיע בתשאיל לקוח זה הכל?

ת: בשלב הזה כן".

הנתבע מצידו העיד כי מדובר היה בהתחייבות בעל פה (עמ' 31 שורות 28 – 1824 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.13):

"ש: למה בתצהירך אתה אומר שהוא התחייב לעשות זאת תוך פרק זמן קצר.

ת: כך הוא התחייב.

ש: אז הוא כן התחייב ללו"ז?

ת: בעל פה בלבד ולא בכתב. הוא אמר שהוא ישיג את הפטור לצמיתות תוך זמן קצר ביותר".

בפועל, הנתבע לא הראה כל מקום בו התחייבה התובעת כי הטיפול בעניינו ייעשה תוך פרק זמן קצר, המוערך בחודשים ספורים, כטענתו.

נוסף לכך, בשנים 2003-2009, קיימו הצדדים מערכת יחסים רציפה.

משך כל אותה תקופה, לא הביע הנתבע, אף לא פעם אחת, חוסר שביעות רצון מתפקוד התובעת, כן לא התלונן הנתבע כי הטיפול מתארך מעבר למוסכם.

רק לאחר שקיבל הנתבע את הנכות לצמיתות, ועקב כך – מיליוני שקלים, הוא נזכר לקבול כי הטיפול התארך יתר על המידה.

באשר לטענות בדבר גובה התמורה שדרשה התובעת :

התובעת טוענת כי התמורה שהוסכמה בין הצדדים, היא התמורה הרגילה והנכונה המשתלמת בעבור שירותים כגון אלו שניתנו לנתבע.

לטענתה, אלו הם אותם תעריפים אשר נגבו מעשרות טייסי חיל האויר בהם טיפלה התובעת, מה עוד שהנתבע בדק מספר גורמים הנותנים שירותים כדוגמת השירותים הניתנים על ידי התובעת, ובחר להתקשר עם התובעת.

כן מצרפת התובעת, כנספח 22 לתצהיר מר בר און , העתק כתבה שהתפרסמה ב"גלובס" ממנה ניתן ללמוד על שכר הטרחה המקובל עבור מתן שירותי ייעוץ וליווי מקצועי בתחום הביטוח הרפואי, וממנה עולה כי הסכומים שנגבו על ידי התובעת, הינם במסגרת המקובל.

אני מקבלת את גרסת התובעת באשר לגובה שכר הטרחה שנגבה, והיותו כגובה השכר הנהוג בשוק.

אילו היו לנתבע טענות ומענות בדבר גובה שכר הטרחה, יכול היה לבחור שלא להתקשר עם התובעת. כן יכול היה להשיג על גובה שכר הטרחה במהלך כל השנים אשר קיים קשר עסקי רציף עמה.

משלא עשה כן, אינו יכול כעת לבוא בטרוניות באשר לגובה שכר הטרחה אשר נגבה ממנו, בהסכמתו.

כן תובע הנתבע, במסגרת התביעה שכנגד, את הסכומים הבאים אשר נגבו ממנו כעמלות בסך כולל של 23,813 ₪, לטענתו, שלא כדין:

• 913 ₪ עמלה בגין מס ששילם לשלטונות המס בגין דמי שכירות מעבר לתקרת הפטור.
• 1,868 ₪ עמלה ששילם בגין החזר מס רכישה אשר שולם בטעות פעמיים.
• 21,032 ₪ עמלה בגין סכום שהמתין עבור הנתבע בשלטונות המס, ואשר לטענתו נתקבל כתוצאה מפעולותיו של הנתבע עצמו.

התובעת מצידה גורסת כי מדובר בעמלות אשר נגבו עקב פעולות פרוצידוראליות אשר ביצעה, ואשר הניבו תוצאות חיוביות וזיכו את הנתבע בסכומי כסף שונים אשר היה זכאי לקבלם, אך לא הצליח לקבלם עד אשר טיפלה התובעת בנושא.

הנתבע אינו מרים את נטל הראיה המוטל עליו, כתובע, באשר לסכומים נתבעים אלו.

כל שמצרף הנתבע כראיה לתביעתו, הינן חשבוניות המוכיחות כי העמלה אכן שולמה.

מנגד, לא מוצגת כל ראיה כי אכן הסכומים שהושגו, הינם פרי עמלו הבלעדי של הנתבע.

אילו אכן היה מדובר בפרי עמלו הבלעדי, מדוע הסכים הנתבע לשלם את העמלה? מדוע המתין עד להגשת התביעה העקרית, על מנת לעורר קול זעקתו בנוגע לסכומים אשר כביכול נגבו ממנו שלא כדין.

בהעדר ראיה ממשית כלשהי לטענת הנתבע כי הסכומים אשר הושגו בעבורו, הושגו שלא על ידי פעילות התובעת, ומשבזמן אמת העביר לתובעת את העמלות הנדרשות, נדחית תביעתו אף במישור זה.

סיכום:

מן המקובץ לעיל, אני פוסקת כדלקמן :

1. דין התביעה העיקרית להתקבל באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 401,599 ₪ תוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, ועד לתשלום המלא בפועל..

1. הנתבע ישפה את התובעת בסכומי אגרות המשפט א' וב', כל אחת מהן צמודה למדד ונושאת ריבית כערכה ממועד תשלומה.

ג. דין התביעה שכנגד להידחות.

ד. הנתבע ישא בשכר טרחת ב"כ התובעת, בסך של 30,000 ₪, כולל מע"מ, בתוספת ריבית

והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

בשכר טרחה זה גולמו גם ההוצאות בגין התביעה שכנגד.

ה. פסיקתא תוגש לחתימתי.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ד, 30 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.