תובענה למתן סעד הצהרתי וסעד כספי מכוח ביטוחי חיים במסגרת הלוואה מובטחת במשכנתה.

מר ראול דואניס (להלן – התובע) ורעייתו גב' תמר נגרין ז"ל (להלן – המנוחה) נטלו הלוואה מובטחת במשכנתה מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן – הבנק). המשכנתה נרשמה על בית מגורים ברחוב רמברנט 1/3 תל אביב בסך של 949,313 ₪ (להלן – ההלוואה הראשונה). לשם כך נחתם "הסכם הלוואה, ערבות ומשכון" (להלן – הסכם ההלוואה). בהסכם ההלוואה צוינו שמותיהם של ארבעה לווים: התובע, המנוחה, מר ישראל חזקיהו, בן דודו של התובע (להלן – בן הדוד) וגב' ורד נגרין, בתה של המנוחה (להלן – הבת). במסגרת הסכם ההלוואה ובהתאם לתנאיו נערכו ביטוחי חיים.

ביוני 2005, כחמישה חודשים לאחר חתימת הסכם ההלוואה, שולם על חשבון ההלוואה הראשונה סך של 660,000 ₪. או אז הופטרו בן הדוד והבת מהסכם ההלוואה. כשנה לאחר מכן נטלו התובע והמנוחה הלוואה נוספת על סך של 20,000 $ (86,000 ₪ בערך שקלי) (להלן – ההלוואה הנוספת). ביחס להלוואה הנוספת ביטחה המנוחה את עצמה בביטוח חיים באיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן –המבטחת).

למרבה הצער, המנוחה נפטרה ביום 16.8.2007.

המחלוקת בין הצדדים ניטשת ביחס לביטוחי החיים במסגרת ההלוואות. התובע סבור, כי במערכת היחסים שבינו לבין הבנק והמבטחת עולה, כי ביטוחי החיים מכסים את יתרת החזר ההלוואות. לטענת הבנק, המנוחה לא בוטחה בביטוח חיים לגבי ההלוואה הראשונה. לטענת המבטחת, היא פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח, בין היתר, עקב הפרת חובת הגילוי לפני כריתת חוזה הביטוח לעניין מצבה הבריאותי של המנוחה.

התובע לא שילם את תשלומי החזר ההלוואה סמוך למועד פטירת המנוחה ולכן, הבנק החל במשלוח התראות לגבי נקיטת הליכי מימוש משכנתה. בעניין זה עתר התובע לצו מניעה זמני נגד הבנק. ביום 3.1.2010 נעתר כבוד השופט הבכיר דן מור לבקשה ואסר מלפעול למימוש הנכס או להתחיל או להמשיך בהליכי מימוש המשכנתה בגין אי פירעון יתרת ההלוואות עד לסיום ההליך העיקרי.

תמצית טענות הצדדים

בכתב התביעה עתר התובע לסעדים הצהרתיים כמפורט:

להצהיר, שהתובע והמנוחה בוטחו בביטוח חיים במסגרת ההלוואה הראשונה וכפועל יוצא היה על המבטחת לסלק לחלוטין את סכום ההלוואה עם פטירת המנוחה. להצהיר, שהתובע והמנוחה שילמו את כל תשלומי ההלוואה בהתאם להסכם עליו חתמו עם הבנק וכי לא קיים כל חוב לבנק מצדם. להצהיר, שיש להשיב לידי התובע את תשלומי ההלוואה שנגבו ביתר מיד ובסמוך לאחר פטירת המנוחה.

כמו כן, עתר לחייב את הנתבעים לשלם סך של 450,000 ₪ (לצורכי אגרה) המרכיב את עלות פדיון ההלוואות, תשלומים ששילם התובע למרות שהיה על הביטוח לכסותם, תשלום בגין פרמיות ביטוח וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. זאת בתוספת ריבית בה חויב התובע במסגרת ההלוואה או בתוספת ריבית והצמדה.

ביחס לבנק טען התובע, כי ניתן לו ולמנוחה ייעוץ כושל, מכשיל, רשלני ובלתי מספק, תוך ניצול חוסר ניסיונם או אי ידיעתם את תנאי הביטוח. הבנק הטעה אותם, התכחש להתחייבויותיו לשלם את יתרת ההלוואה והפר את חובת הגילוי הנאות וחובת הזהירות המוגברות המוטלות עליו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן – חוק הבנקאות). לטענתו, הבנק האיץ בהם ליטול את ההלוואה הראשונה ובהתאם נחתם הסכם ההלוואה ביום 6.1.05. במעמד זה מסר הבנק, כי עליהם לערוך, בין היתר, ביטוח חיים לשני הלווים, לתובע ולמנוחה וכן, לבן הדוד ולבת (להלן- הערבים), באופן התואם את סעיף 7 להסכם ההלוואה. משכך, הוצאה פוליסת ביטוח חיים לכולם וזו שולמה מידי חודש בחודשו. ביום 10.6.2005 שולם סך משמעותי על חשבון ההלוואה ובתוך כך סוכם, שהערבים יופטרו מערבותם. התובע והמנוחה המשיכו לשלם עבור הביטוחים. משניטלה ההלוואה הנוספת התבקשו לערוך ביטוח בגינה, אלא שהפעם, על פי התובע, נאמר, שרק המנוחה תוכל לערוך ביטוח, נוסף לביטוח שכבר היה לה, זאת נוכח גילו המבוגר של התובע. בהתאם להוראות הבנק התקשר התובע למבטחת ביום 9.1.2007 וביקש לערוך לה ביטוח. נציגת המבטחת שוחחה עם המנוחה קצרות בטלפון וזו נתנה הצהרת בריאות, שבסופה אושרה פוליסת ביטוח חיים (להלן – שיחת הטלפון). לאחר פטירת המנוחה פנה התובע בדרישת תשלום תגמולי הביטוח, אך ביום 17.10.2007 שלח הבנק מכתב הדוחה את דרישתו בטענה, שלא הייתה למנוחה פוליסת ביטוח חיים. למכתב זה צורף מכתב נוסף מיום 27.2.2005, שלטענתו לא קיבלו מעולם וממנו עלה, כי לא בוטחו מפאת גילם. שבניגוד לטענת המבטחת לפיה, המנוחה לא דיווחה על מחלת הסרטן ובכך רימתה. התובע הבהיר, שהמנוחה לא רימתה והשיבה על שאלות נציגת המבטחת למיטב הבנתה. ביחס למבטחת ציין התובע, כי נהגה בחוסר תום לב, הפרה את חובת תשלום תגמולי הביטוח בה היא מחוייבת מכוח תנאי פוליסת ביטוח החיים וכן מכוח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח). עוד הלין על כך, שעריכת פוליסת הביטוח נעשתה בשיחת טלפון קצרה באופן רשלני וללא הסברים למנוחה. התובע מוסיף, כי לו ציינה המנוחה, שבעבר היה לה גידול סרטני ממנו החלימה הייתה המבטחת מחריגה את המחלה או מעלה את סכום הפרמיה החודשית. עוד הדגיש, שממועד תחילת ביטוח החיים ועד לפטירת המנוחה חלפו שלוש שנים וכי עד מועד הגשת התובענה המשיכה המבטחת לחייב את התובע בתשלום דמי הביטוח.

עוד יצויין, שבהתאם להחלטה מיום 1.2.2012 סעיפים 54 – 56 לתצהיר התובע צורפו לכתב התביעה ולפיהם, המנוחה לא חתמה על הצהרת בריאות וכתב ויתור סודיות (נספח ט' לתצהירו) וכי החתימה המתנוססת על מסמך ויתור הסודיות אינה חתימתה, שכן המנוחה "חתמה תמיד בשפה האנגלית, וכך גם חתמה באותו מועד על מסמכי ההלוואה והמשכנתא" (סעיף 54 לתצהיר). עוד הדגיש, ש"ישנם דברים שאינם מתאימים" מבחינת תאריך השיחה והנכתב על גבי הטופס וכן לא ברור כיצד יצא מסמך שונה משיחת הטלפון ובו טעויות רבות (סעיפים 55, 56 לתצהיר).

הבנק בכתב ההגנה ביקש לחדד מספר סוגיות. ראשית, הסכם ההלוואה הוא מיום 4.1.2005. יומיים לאחר חתימתו, ביום 6.1.2005, חתמה המנוחה על כך שידוע לה, שאינה מבוטחת בביטוח חיים במסגרת ההלוואה. התובע והערבים חתמו על מסמך ממנו עולה, שהם מודעים לכך שהמנוחה אינה מבוטחת בביטוח חיים. שנית, הבנק לא טיפל בביטוח החיים בנוגע להלוואה הנוספת וזה נעשה באופן עצמאי על ידי התובע והמנוחה. עוד צויין, שביום 27.2.2005 נשלח מכתב לתובע ולמנוחה ממנו עולה, כי אינם מבוטחים בביטוח חיים מפאת גילם. ביום 2.8.2006 נשלח מכתב נוסף לפיו, בת המנוחה מבוטחת בהלוואה אחת וכי התובע והמנוחה אינם מבוטחים בביטוח חיים מפאת גילם. הבנק מעלה טרוניה ביחס לכך, שהתובע נמנע מלשלם מזה תקופה ארוכה את החזר ההלוואה ואינו זכאי לפטור ממנה. לטענת הבנק, דחיית תביעתו על ידי המבטחת אינה פוטרת מחובת השבת ההלוואה וכי בנסיבות העניין פעל הבנק כראוי, לא התרשל, לא הטעה, לא נהג בחוסר זהירות או תוך הפרת חובה חקוקה ולא נפל פגם בהתנהלות פקידיו אשר פעלו במיומנות, בזהירות ותוך מתן כל הסבר נדרש.

המבטחת בכתב ההגנה ציינה, שעילת התובענה כלפיה נוגעת אך לפוליסת ביטוח החיים ביחס להלוואה הנוספת מפברואר 2007. סכום הביטוח של ההלוואה הנוספת הוא 86,000 ₪, פרמיות הביטוח שולמו רק ביחס אליה והמבטחת אינה קשורה להלוואה הראשונה. באשר לשיחת הטלפון מציינת המבטחת, שהמנוחה נשאלה ביחס למצבה הבריאותי בעבר ובהווה והיא השיבה בשלילה לשאלה בדבר גידולים סרטניים בה בעת, שאותרו אצלה גרורות עובר לכריתת חוזה הביטוח. בנוסף, המנוחה חתמה על הצהרת בריאות בפני פקידת בנק. לטענת המבטחת, המנוחה פעלה בכוונת מרמה, הפרה את חובת הגילוי, לא נתנה תשובות מלאות וכנות לגבי מצבה הבריאותי, מדובר בסיכון שחלף ולכן המבטחת זכאית על פי דין לשלול את תגמולי הביטוח. בתוך כך הכחישה המבטחת את האפשרות להחריג את מחלתה והוסיפה, שכל מבטח סביר אחר לא היה מתקשר עם המנוחה בחוזה ביטוח ביודעו את מצבה הבריאותי לאשורו זאת אף תמורת דמי ביטוח מרובים. לטענתה, לו נמסרו לה העובדות ביחס למחלתה הייתה דורשת בדיקות מקיפות ולא הייתה מבטחת אותה. ההתקשרות נעשתה על בסיס הטעייה, עובדות כוזבות, הפרת חובת תום הלב ויצירת מצג כוזב ולכן אין לחייבה בתגמולי ביטוח.

דיון

ביטוח חיים ביחס להלוואה הראשונה

ליבת טענת התובע נגד הבנק היא, שהיה עליו כתאגיד בנקאי לפעול בתום לב, לטובת הלקוח, באמון ובנאמנות, בחובת זהירות, בגילוי נאות, במקצועיות ובמיומנות (סעיף 53 לסיכומי התובע). אך הבנק כשל והפר את כל החובות המוטלות עליו מכוח הדין ואף פעל בניגוד לנהליו (סעיף 22 לסיכומי התובע). ההתנהלות כלפי התובע והמנוחה הייתה רשלנית וכתוצאה מכך הם הוטעו לחשוב, שהבנק מבטחם בביטוח חיים. בעניין זה מפנה התובע לסעיף 7 להסכם ההלוואה המציין בהאי לישנא:

(1)(ב) על יחידי הלווה לבטח את עצמם בביטוח חיים ("ריזיקו") בתנאים המקובלים על הבנק ועל חברת הביטוח ובתנאי שנמצאו כברי ביטוח...

(3) הלווה מתחייב לבטח את עצמו בביטוח חיים "ריזיקו" בתנאים המקובלים על הבנק, כאשר הבנק הינו המוטב לסכום הביטוח בעת הפטירה... הביטוח באמצעות הבנק יהיה תקף בתנאי שחברת הביטוח לא הודיעה למבוטח באמצעות הבנק כי אינו בר ביטוח ובתנאי כי פרמיית הביטוח שולמה כנדרש.

לטענת הבנק, הוא התנהל בהתאם לאמור בסעיף 7 להסכם ההלוואה. התובע והמנוחה נמצאו כמי "שאינם ברי ביטוח" מפאת גילם. כך העידה גב' מרים זינגר שטיפלמן, מי שטיפלה בהלוואה מול התובע והמנוחה (להלן – גב' מרים). בחקירתה הנגדית ציינה, "למיטב זכרוני הסברתי בהתחלה לראול... שיש בעיה עם ביטוח חיים. הגשתי בקשה לאישור ואז נאמר לי על ידי מאשר ההלוואה שיש בעיה עם ביטוח החיים ושצריך לצרף ברי ביטוח, יכול להיות שזה היה גיל הלווים או מצב בריאות, כנראה גיל הלווים" (עמ' 46 לפרוטוקול). ובמקום אחר, "... אני זוכרת בגדול שהיתה בעיה עם ביטוח חיים, אני חושבת שזה היה קשור לגיל הלווים" (עמ' 48 לפרוטוקול). כשנשאלה ביחס לגיל המנוחה הדגישה, שאינה זוכרת את גילה המדויק אך סבורה שהיתה "באיזור 60... אם היא היתה מעל הגיל המקסימלי הייתי מסבירה לה" (עמ' 50 לפרוטוקול).

מנגד, התובע בתצהירו הבהיר, "... עת חתמנו על הסכם ההלוואה לא הוסבר לנו כי קיימת מניעה כלשהי לכך שנבוטח, ומכל מקום אני לא מוצא כל בעיה בגינה אני והמנוחה איננו 'ברי ביטוח' ומכל מקום לא הוסבר לנו מה ההגדרה לכך ו/או לא נאמר לנו כי איננו 'ברי ביטוח'" (סעיף 13 לתצהיר התובע). לטעמו, העובדה שהמנוחה בוטחה על ידי המבטחת במסגרת ההלוואה הנוספת מעידה דווקא, כי המנוחה היתה "ברת ביטוח" (סעיפים 15, 16 לתצהיר התובע). יצויין, שמכיוון שהביטוח ביחס להלוואה הנוספת נעשה על ידי מבטחת אחרת הרי, שאין להקיש בהכרח מתנאיה או ליתר דיוק ממגבלות פוליסת הביטוח שלה.

עוד הוסיף התובע בעניין זה, כי אין להסתמך על עדות גב' מרים, שלא זכרה פרטים מהותיים (סעיף 13 לסיכומי התובע). אכן, הרושם שהתקבל מעדותה היה, שלא זכרה את פרטי המקרה לאשורם, שכן "קשה לי לזכור לפני 10 שנים" (עמ' 48 לפרוטוקול) תוך שהדגישה, ש"שום דבר לא וודאי, עבר הרבה זמן, הכל למיטב זכרוני" (עמ' 47 לפרוטוקול). אך גב' מרים בכל זאת זכרה, שנפגשה פעמים רבות עם התובע (עמ' 46, 50 לפרוטוקול) ולגבי המנוחה "אני זוכרת שהיא הגיעה כבר בשלב החתימות, לאחר שפתחנו את התיק..." (עמ' 42 לפרוטוקול). עוד הוסיפה, "אני החתמתי אותם על כל המסמכים חוץ מהוראת קבע" (עמ' 42 לפרוטוקול). בנוסף העידה על האופן הרגיל בו התנהלה: "... הסברתי על מה הם חותמים. אני אומרת את זה מדרך הפעולה שלי, לא זוכרת את זה ספציפית למקרה הזה, בדיוק מה אמרתי במפגש איתם. אני תמיד מסבירה על מסמכי ההלוואה ובמיוחד על ביטוחים" (עמ' 50 לפרוטוקול). יש להוסיף לרושם הכללי את העובדה, שגב' מרים אינה עובדת עוד בבנק ושבחלוף עשור ונוכח תפקידה בעבר ישנו היגיון רב בכך, שאינה זוכרת את פרטי הפרטים (ראו לעניין זה סעיף 13 לסיכומי הבנק והפסיקה אליה הפנה).

בנוסף לאמור, יש לתת את הדעת לכך, שמספר חודשים טרם נטילת ההלוואה (בספטמבר 2009) קיבלו התובע והמנוחה "תדריך ללווה (דפי הסבר)", שכלל התייחסות לנושא ביטוח חיים "ריזיקו" בו נכתב, בין היתר, כי "ניתן לבטח את ההלוואה עד לסכום מרבי כפי שיוגדר מעת לעת וגיל המבוטחים יהיה בין 18 ל- 58 שנה בלבד...". התובע אישר חתימתו על גבי התדריך ללווה: "כן חתמנו" (עמ' 15 לפרוטוקול), אך "חרף חתימתו, לא הוסבר לו על מה הוא חותם, הוא לא קרא את המסמכים הללו" (סעיף 6 לסיכומי התובע ועמ' 16 לפרוטוקול).

לטענת הבנק, התובע והמנוחה זומנו לבנק יומיים לאחר חתימת הסכם ההלוואה (ביום 6.1.2005) לפגישה, "שכל מטרתה היה נושא הביטוח, אחרת לא היה כל טעם לקיומה, שכן כל המסמכים כבר נחתמו" (סעיף 19 לסיכומי הבנק). בעניין זה נשאל התובע כך:

ש.        האם נכון שנערכה פגישה ביום 6.1.05 והפגישה עסקה בנושא הביטוח?

ת.         לא. לא זוכר דבר כזה (עמ' 16 לפרוטוקול).

לטענת הבנק, במסגרת הפגישה חתמו הלווים והערבים על מסמכים משלימים (נספחים י"ב- י"ד לתצהיר מר סמי טיבי, מורשה חתימה בבנק; להלן –המסמכים המשלימים). אחד המסמכים מציין בכותרתו "ביטוח חיים 'ריזיקו'" ומורה, בין היתר, כך: "הננו לאשר בזאת כי ידוע לנו שאין אנו מבוטחים בבטוח חיים 'ריזיקו' בהלוואות שבנדון". על גבי המסמך חתמו התובע והמנוחה באנגלית. בהמשכו נכתב: "אנו הח'מ מודעים לכך שהלווה דואניס ראול אלברט ונגרין תמר אינו מבוטח בבטוח חיים 'ריזיקו' בהתאם לאמור לעיל" (ההדגשה במקור, שמות הלווים הוספו בכתב יד). את הפסקה האמורה אישרו בחתימתם הערבים – בן דוד התובע ובתה של המנוחה. גב' מרים אימתה את החתימות: "מי שחתום על המסמך הוא ראול ותמר. מי שחתום למטה זה ערבים שמאשרים שהלווים לא מבוטחים בביטוח חיים בהלוואות אלה. אני מאמתת את החתימות של כולם בפני" (עמ' 44 לפרוטוקול). בעדותה התייחסה לכל אחד מהמסכמים שנחתמו בפניה, כך למשל מסמך י"ג עבור בן הדוד שהיה ערב ומבוטח חלקית, מסמך י"ב הוא לגבי הבת. עוד העידה על מפרט תשלומים לפיו, פוצלה ההלוואה באופן שיאפשר למקסם את ביטוחי הערבים להלוואות, בשל העובדה שהתובע והמנוחה לא היו ברי ביטוח מפאת גילם (סעיף 20 לסיכומי הבנק). בחקירתה הנגדית הסבירה את פיצול סכומי ההלוואה בכך, שיש לבנק "סולמות" של סכומים ביחס לביטוח החיים, בהתאם לבדיקות רפואיות וביחס לגיל (עמ' 43 לפרוטוקול). יצויין, שהתובע זיהה את חתימותיו וכן את חתימות המנוחה והערבים על גבי המסמכים המשלימים מהם עולה, שהתובע והמנוחה אינם זכאים לביטוח חיים וסיכם, "כולם חתמו" (עמ' 17 לפרוטוקול). בד בבד הבהיר, ש "זה מסמך שחתמנו עליו בין עשרות מסמכים שחתמנו באופן אוטומטי, תחתום פה, פה ופה. אני לא זוכר את המסמך... אני לא יודע על מה חתמתי. הפקידה אמרה לי תחתום וחתמתי... אנחנו חתמנו באופן עיוור" (עמ' 17, 18 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה). בסיכומיו הוסיף, כי אמנם חתם אך לא הוסבר לו על מה הוא חותם, הוא לא קרא את המסמכים וזאת בשים לב לכך, שהוא והמנוחה שבו לארץ לאחר 28 שנות שהייה בחו"ל (סעיף 6 לסיכומי התובע). זאת ועוד, דובר במסמכים המהווים נספחים להסכם ההלוואה וכי בנסיבות הוכח, שהבנק פעל בהקשר זה בניגוד לנהליו (סעיף 22 לסיכומי התובע).

במענה לטענות ב"כ התובע נשען הבנק על דברי כבוד השופט ס. ג'ובראן בברע"א 8242/05 דואק נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ: "לפי ההלכה המקובלת, חזקה היא, כי חתימתו של אדם על פני מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות מפורשת לכך שנתן אדם זה את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו... ובמיוחד נקבע כי אמורים הדברים לעניין מסמכים מהותיים, כגון שטר משכנתה..." (פס' 3).

מקרה דומה בנסיבותיו (ביטוח חיים שנעשה בעת נטילת הלוואה מבוטחת במשכנתה, שפקע בשל גיל) ובטענותיו (טענות כלפי הבנק בנוגע להפרת חובת אמון, הפרת חובת גילוי והתרשלות) הוא בת"א 34983/06 רביצקי נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ. בעניין זה נקבע, ש"הלכה היא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שידע על מה חתם וכמי שהסכים לתוכנו ותנאיו של המסמך שאושר בחתימת ידו. בדרך כלל ובהעדר נסיבות מיוחדות, אדם החותם על מסמך לא ישמע בטענה כי לא קרא את תוכנו ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב וחזקה על אדם כי חתם על מסמך לאחר שקרא והסכים לתנאיו... הדברים מתעצמים ומקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן במסמכים מהותיים כגון מסמכי משכנתא. מדובר אמנם בחזקה הניתנת לסתירה אך זאת במקרים חריגים וקיצוניים דוגמת נסיבות בהן ברור שהמתקשר לא היה מסוגל לקרוא את המסמך עליו חתם אם מחמת אי ידיעת השפה או אי ידיעת קרוא וכתוב ... במישור הנורמטיבי איני סבורה כי מוטלת על הבנק חובה להזהיר לווים מפני נטילת משכנתא, ללא ביטוח חיים תקף, למשך כל תקופת החזר ההלוואה. יצויין כי אין כל מקור חוקי המחייב עריכת ביטוח חיים, כתנאי למתן הלוואה המובטחת במשכנתא ואף נפסק כי לא מוטלת על הבנק חובה להודיע ללקוח הנוטל משכנתא, כפרט מהותי, כי זכותו לערוך ביטוח חיים... ראה לעניין זה, ע"א 9358/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע'מ נ' רוזנברג (לא פורסם, 3.6.98): 'המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח 'כפרט מהותי' שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה'...". (פס' 27). על פסק דין זה הוגש ערעור שנדחה בהמלצת בית המשפט (ע"א 2181/09, מיום 11.1.2011).

המקרה דנן אינו נמנה על המקרים המצדיקים חריגה מחזקה זו הגם, שמדובר במי ששבו מחו"ל לאחר שנים ארוכות, זאת נוכח ההתרשמות הישירה משליטת התובע בשפה העברית וכן מעדות התובע עצמו לפיה, המנוחה ידעה עברית וכן כעולה ממכתב המנוחה שנכתב בשפה העברית (נ/1). בעניין זה ניתנה הדעת להערת ב"כ התובע לפיה דובר בנספח שהוצא מהתיק עקב משיכת חוות דעת גרפולוגית מטעם התובע, הגב' כבירי (סעיף 20 לסיכומי התשובה; להלן – גב' כבירי) ברם, הצדדים נדרשו למסמך זה, שנכתב על ידי המנוחה והוגש כמוצג בתיק (ראו לעניין זה עמ' 20, 21 לפרוטוקול). בהקשר זה, אין מקום לחרוג מהחזקה חרף הטענה לפיה, חוזה הביטוח הוא מסמך משני ל"חוזה המשכנתא" העיקרי וכי מדובר במסמכים ארוכים המוכתבים מראש (סעיף 64 לסיכומי התובע) שכן, במקרה האמור עולה שנערכה פגישה לעניין הביטוח והמסמך עליו הוחתמו הצדדים לא היה ארוך כלל ועיקר.

יודגש, אף אם תתקבל עמדת התובע לפיה לא ידע על מה חתם הרי, שהבנק גיבה את עניין העדר הביטוח לתובע ולמנוחה במכתבים ששלח אליהם: האחד מיום 27.2.2005, שנושאו ביטוח חיים ריזיקו. בו נכתב כך: "מר דואניס אלברט וגב' נגרין תמר אינם מבוטחים בבטוח חיים מפאת גילם" ומכתב נוסף מיום 2.8.2006, השב ומציין, כי "דואניס אלברט וגב' נגרין תמר אינם מבוטחים בבטוח חיים מפאת גילם". בעניין זה ציין התובע בתצהירו, שאמנם נטען שהמכתב מיום 27.2.05 "נשלח אליי ואל המנוחה אלא שאני והמנוחה מעולם לא קיבלנו מכתב זה לידינו, וקיים חשש כי הוצא רק לצורכי דחיית תביעת הביטוח!!!" (סעיף 10 לתצהיר התובע, ההדגשה הוספה, וראו סיכומיו סעיף 1.ח.). דומה שחששו התפוגג נוכח הצהרת גב' תמר בר יוסף, מנהלת מחלקת ביטוח בבנק דיסקונט (להלן- גב' תמר): "טענה זו מופרכת מיסודה, שהרי הגב' בתיה גינזבורג החתומה על המכתבים... סיימה תפקידה כמנהלת מחלקת ביטוח אצל הנתבע עוד בספטמבר 2006, טרם פטירת המנוחה וכיום אינה עובדת אצל הנתבע" (סעיף 21 לתצהיר גב' תמר, ההדגשות הוספו). בסיכומי התשובה מציין התובע, ש"אין לבנק כל הוכחה כי המכתבים שנשלחו אל התובע והמנוחה אכן הגיעו ליעדם, באשר נטען כי הבנק לא שולח מכתבים רשומים... התובע העיד מפורשות כי את העדכונים הוא קיבל תמיד כשהגיע לסניף הבנק" (סעיפים 9, 10 לסיכומי התשובה). באשר למשלוח המכתבים, מבהיר הבנק בסיכומיו, כי המכתב הראשון נשלח לכתובת שנמסרה לבנק על ידי התובע – אבן גבירול 174/3 ת"א ובמכתב הנוסף המען הוא רמברנט 1/3 ת"א, כתובת שבה גרו גם אם לא היו "כל הזמן בארץ" כפי שציין התובע בחקירתו (עמ' 19 לפרוטוקול וכן, סעיף 9 לסיכומי הבנק). בחקירתו הנגדית, הבהיר התובע, ש"אבן גבירול 174. זה לא היה מען, זה היה מקום שהיינו מבקרים בו כשהיינו מגיעים לארץ" (עמ' 18 לפרוטוקול) ובאותו מעמד אישר, כי זו הכתובת שמסר לבנק לצורך קבלת דברי דואר, אך ביחס למכתב העיד "לא קיבלתי. זה לא בית על שמי..." (עמ' 18 לפרוטוקול). התובע בסיכומיו, אמנם נותן דעתו לפסיקה אליה הפנה הבנק ממנה עולה, שאינו מחויב לשלוח מכתבים המציינים את דבר היות הלווים בלתי מבוטחים, "אולם פסיקה זו לא התייחסה למקרה חמור שבו הבנק הטעה את הלווים כי הינם מבוטחים, שעה שגבה מהם חודש בחודשו את פרמיית הביטוח!!!" (סעיף 11 לסיכומי התשובה). בהקשר זה הוסיף וטען, שהתובע והמנוחה הסתמכו על הבנק, שהטעה אותם משום שאכן במהלך השנים שולמו פרמיות ביטוח חיים מחשבונם וזאת ללא הבחנה בין הלווים לבין הערבים. יתרה מכך, ביוני 2005 הופטרו הערבים מערבותם. ביחס לכך הצהיר התובע כך: "אין חולק כי הערבים הופטרו מערבותם ומשכך לא נצרכו כלל לביטוח חיים, רק אני והמנוחה המשכנו לשלם ביטוחים בגין ביטוח מבנה ובגין ביטוח החיים שלנו חודש בחודשו בסכום מופחת נוכח זאת שסכום ההלוואה פחת בהתאם לתשלום שבוצע ונוכח זאת שהערבים גם הם כבר לא בוטחו (כי הופטרו)" (סעיף 22 לתצהיר התובע). התובע הפנה לחשבון לשנת 2005 ממנו עלה, כי שולם סך של כ- 1,290 ₪ בגין ביטוחי חיים, חשבון לשנת 2006, ממנו עלה תשלום בסך של כ- 370 ₪ בגין ביטוחי חיים וסך של 360 ₪ בגין ביטוח חיים לשנת 2007. אין מחלוקת בדבר העובדה, שהלוואה הראשונה הובטחה בביטוחי חיים, שנעשו לערבים ושהפרמיה בגין ביטוחי החיים של הערבים "ירדה" מחשבון התובע והמנוחה (ראו עדות גב' תמר, בעמ' 38 לפרוטוקול). הבנק מודה, באמצעות גב' תמר, בכך, שלאחר שהערבים הופטרו מהסכם ההלוואה המשיך הבנק לחייב את החשבון בגין פרמיית הביטוח. עם זאת דובר, לטענתה, ב"טעות שתוקנה בהמשך, וחשבון ההלוואה זוכה בכל הפרמיות שנגבו בטעות" (עמ' 38 לפרוטוקול). בתצהירה ציינה, ש"בוטלו... תשלומי הפרמיה בגין ביטוחי חיים שנערכו לערבים מר ישראל חזקיהו וגב' נגרין ורד, אולם מחמת טעות המשיך הנתבע (הבנק - ר.כ.) לחייב את תת ההלוואה.... אשר רק הגב' נגרין ורד הייתה מבוטחת בביטוח חיים בה...". לתצהירה צורף תחשיב (סעיף 18 לתצהירה ונספחים 9.א, 9.ב). לטענת ב"כ התובע, "הבנק כשל מלהוכיח כי אכן מדובר בטעות של גביית הפרמיה, באשר אף לא הראה כל חישוב ולא המציא כל ראיה לכך שהחשבון זוכה בסופו של יום מפרמיות הביטוח שלשיטתו חייבו את החשבון בטעות" (סעיף 12 לסיכומי התשובה). נוכח טענה זו, הבנק ימציא אסמכתא לזיכוי הנטען על ידו בחשבון ההלוואה או שישיב את הפרמיה שנגבתה בטעות, תוך 14 ימים מקבלת פסק הדין.

עוד הדגיש התובע, כי שיחת הטלפון בינו לבין נציגת המבטחת משקפת, כי אכן האמין - באמת ובתמים, שיש לו ביטוח חיים בהלוואה הראשונה. מחילופי הדברים ביניהם עולה, שהתובע הביע תרעומת על מחיר ביטוח הבריאות המוצע באומרו: "אני יש לי אצלכם ביטוח הרבה הרבה יותר גבוה ואני משלם פחות" במענה לשאלה באיזה סכום השיב, "על 900,000 עשיתי שם ביטוח".

התובע גורס, שהנסיבות המיוחדות מלמדות, שאף אם הוחתמו על מסמך לפיו הם מודעים לכך, שאינם מבוטחים, הדבר נעשה בלי שהוסברה להם מהות העניין וכי הם בטחו והאמינו בבנק שמבטח אותם בביטוח חיים. במצב זה חלה על הבנק חובת זהירות ואמון מוגברת והיה עליו לייחס חשיבות יתרה לווידוא קליטת והבנת תוכן הדברים על ידם ובכך התרשל. התובע מטעים, שלא ידע מה תוכנם של המסמכים עליהם חתם – תדריך ללווה, מסמך המאשר, כי המעורבים בנטילת ההלוואה יודעים, שאין לתובע ולמנוחה ביטוח חיים. התובע אף מלין על עדויות גב' תמר, שאינה מבוססת, לדידו, על היכרות אישית עם תיק הלקוחות (סעיף 7 לסיכומי התובע) וגב' מרים, שלא זכרה פרטים מהותיים (סעיף 13 לסיכומי התובע) ומכאן, ש"עדותן של נציגות הבנק הן "השערות והנחות בלבד, ואינן מבוססות על עובדות חד משמעיות ולא ניתן להתבסס עליהן כלל" (סעיף 14 לסיכומי התובע, ההדגשה במקור). אולם, ראשית יודגש, כי טענת התובע ביחס לעדויות פועלת כחרב פיפיות שכן, עדות התובע היא עדות יחידה והוא "נמנע מלהביא כעדים את בני משפחתו שערבו להלוואה" (סעיפים 4, 6 לסיכומי הבנק). שנית, תוכן שיחה שנערכה בין גב' מרים לבין הצדדים להלוואה לפני כעשר שנים אינו יכול להיות מפורט דיו על מנת לבסס קביעות עובדתיות הנוגדות את האמור במכלול המסמכים עליהם אין מחלוקת שהתובע והמנוחה חתמו. קרי, טופס המאשר, שהוא והמנוחה אינם מבוטחים בביטוח חיים ותדריך ללווה מקשים לבסס קביעה ביחס להטעייה מצד הבנק. באשר לטענה לפיה, לא ידעו על מה חתמו ולא קראו הרי שאין בנסיבות האמורות כדי להטיל תוצאות מחדלם על הבנק. אמנם נכון, שקיימים פערי מידע ויחסי כוחות בלתי מאוזנים בין נוטלי ההלוואה לבין הבנק ויש בזאת כדי להטיל על הבנק חובות מוגברות, כפי שצויין בהרחבה בסיכומי התובע. עם זאת, אין לומר, כי התובע יצא ידי חובתו באומרו, כי לא קרא, לא ידע וסבר שחל עליהם ביטוח חיים. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות בהן נדרש התובע לפחות בשתי הזדמנויות לתת את דעתו לסוגיית ביטוח החיים (במסגרת התדריך ובפגישה מיום 6.1.05). בנוסף, המסמך המאשר שידוע, כי התובע והמנוחה אינם מבוטחים בביטוח חיים הוא מסמך נהיר, ברור, מפורש וקצר. התובע והמנוחה אישרו אותו בחתימתם, לאחר מכן אישרו את האמור בו הערבים ולבסוף גב' מרים אימתה את החתימות. לשם צידוד בעמדתו הפנה התובע לפסיקה ענפה הנושקת לענייננו, אך עיון מדוקדק בה מלמד, שפני הדברים אינם דומים למקרה זה ושיש לאבחנם מהמקרה דנן בשל שוני בנסיבות. כך בע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי, פ"ד מב(4) 811, דובר בתובענה בגין רשלנות והפרת חוזה באי ביצוע הזמנת עסקה ביום הראשון לעריכתה, עובדה שהסבה נזקים כספיים ניכרים, זאת משום שעובד הבנק התרשל בכך, ששלח את הוראות הביצוע ברגע האחרון ולא התעניין בגורל העסקה לפני שיצא להלוויה וסרב לאחר מכן לבצע את העסקה. גם בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, אין כדי לסייע לתובע הואיל והנסיבות שונות לחלוטין. במקרה האמור נקבע, שלבנק היה אינטרס בהזרמת כספים לחברה קורסת שכן זו היתה דרכו היחידה להשבת חלק מחובותיה לבנק והוא נמנע מלגלות ללקוח את ניגוד האינטרסים בו עמד באופן שהיה מאפשר לו לערוך בדיקות נוספות. כב' הנשיא דאז, מאיר שמגר, קבע בנסיבות אלה שהן שונות מהמקרה דנן, כי "כישלונו של המערער (הבנק- ר.כ.) ליידע את המשיבים בדבר ניגוד האינטרסים מהווה הפרה של חובת הגילוי, בעקבותיה קמה להם עילת תביעה הן מכוח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין..." (שם, עמ' 605).

עוד הפנה התובע לכך, ש"נקבע בעבר כי הבנק לא פעל להמצאת הסברים מספקים במקרים דומים למקרה דנן" (סעיף 55 לסיכומיו) ובתוך כך הפנה לתא"מ 58280-5 עזבון רבייב מלך נ' בנק לאומי למשכנתאות (מיום 16.10.2011). ראשית יש לציין, שבעניין זה הוגש ערעור ובית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל שתיים מקביעותיו העקרוניות של בית משפט קמא (ע"א 14896-12-11, מיום 19.12.2012). שנית, אמנם מדובר בנסיבות דומות למקרה דנן במובן זה, שדובר בביטוח חיים בעת נטילת משכנתה, אך בעניין עזבון רבייב מלך סוכם, עלי כתב, שגם המנוח יצורף לביטוח חיים והופקה במעמד הפגישה בקשת הצטרפות כוללת וטופס ביטוחים מהם עלה, כי המנוח ורעייתו מבוטחים. בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות אלה, השונות בתכלית מהמקרה דנן, ניתן היה לצפות להסתמכות על קיומו של ביטוח חיים. בסיכומיו הפנה התובע גם לת"א 7373-02-08 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' רונית לוי (להלן – עניין רונית לוי), בציינו, כי מדובר בתיק אחר בעניין זהה (סעיף 14 לסיכומי התובע) אף הבנק בסיכומיו מתייחס לפסק דין זה ומבקש לאבחנו (סעיף 12 לסיכומים). הצדדים נמנעו מלהפנות לערעור שהוגש בעניין רונית לוי (ע"א 18797-10-11) במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (ביום 9.3.2014). ההסכמה קובעת, בין היתר, כך: "הערעור מתקבל מנימוקי הבנק בערעורו, פסק הדין קמא מבוטל". כמו כן, בעניין רונית לוי לא הובאה לעדות מי שטיפלה בנטילת ההלוואה ולא היה מסמך חתום בדבר העדר תוקף ביטוח חיים, זאת בשונה מהמקרה דנן.

יוצא אפוא, כי לא עלה בידי התובע לשכנע, שהוטעה ושלא ידע או לא יכול היה לדעת על כך, שאין לו ולמנוחה ביטוח חיים. בנוסף, משלא הוכח שהבנק הפר חובותיו, בשים לב למכלול הראיות שהוצגו ובהתאם לעקרונות הפסיקה – דין התובענה נגד הבנק להידחות.

ביטוח החיים של המבטחת

ביטוח החיים של המבטחת מוגבל לסכום הלוואה בסך 20,000 דולר. לטענת התובע, המבטחת הפרה שלא כדין את חובת תשלום תגמולי הביטוח בתואנה לפיה, תשובות המנוחה לא היו אמת בנוגע למצבה הבריאותי באופן שהגיע כדי מרמה המסייגת את תחולת הביטוח. לטענת המבטחת, תשובות המנוחה בשיחת הטלפון ובכתב לא שיקפו את מצבה הבריאותי לאשורו ובהתאם לחוות דעת שהציגה, לו ידעה את מצבה לא הייתה מבטחת את המנוחה כשם שמבטח סביר בנעליה לא היה מבטח.

לשם הכרעה בטענות הצדדים, יש לבחון ולקבוע תחילה - האם תשובות המנוחה היו תשובות אמת, בשים לב לניסוח השאלות ולנסיבות המקרה. הראיות המרכזיות ביחס להצהרת הבריאות של המנוחה הן שיחת הטלפון, שהתקיימה בין המנוחה לבין נציגת המבטחת ביום 9.1.2007. וכן, טופס הצהרת בריאות עליו מתנוססת חתימה השנויה במחלוקת בין הצדדים. שיחת הטלפון אינה מוכחשת. אם כי, ביחס אליה השמיע התובע את הטענה הבאה: "במספר מקומות בהקלטה... ניכר כי ישנה הפסקה יזומה של המקליט... ויתכן ונאמרו דברים נוספים אשר לא הוקלטו..." (סעיף 25 לתצהיר התובע) וכי "ככל שנעשתה התערבות טכנולוגית כלשהיא ... הרי שהדבר חמור מאד" (סעיף 30 לסיכומי התובע). טענה זו לא מוצתה בהליך ונותרה כטענה בעלמא שלא הוכחה בראיות או בחוות דעת מתאימה. בנוסף, התייחסות התובע בחקירות ובסיכומים לשיחת הטלפון חותרות תחת הטענה, שלא הוכחה.

להלן חילופי הדברים בשיחת הטלפון: 

ליטל: אני רוצה להשלים איתך בבקשה הצהרת בריאות... אני רק רוצה לומר שאי אמירת אמת או הסתרת מידע עלולים לשלול את הזכות לתגמולי הביטוח... האם הינך סובלת או סבלת בעבר ממחלת לב או כלי דם?

תמר נגרין: לא...

ליטל: מחלה במערכת העצבים והמוח?

תמר נגרין: לא, אין לי שום מחלה...

ליטל: גידולים סרטניים?

תמר נגרין: לא...

ליטל: האם אושפזת בשנתיים האחרונות?

תמר נגרין: לא.

ליטל: האם הינך נוטלת תרופות באופן קבוע?

תמר נגרין: לא...

ליטל: האם את חשה עצמך בריאה?

תמר נגרין: כן.

התובע טוען בסיכומיו, להתרשלות המבטחת במתן הסברים נאותים בכל הנוגע להצעת הביטוח ובדיקת מצבה הרפואי של המנוחה (סעיף 61 לסיכומי התובע). לדידו, היה על המבטחת "לוודא אקטיבית", שהמנוחה ערה לסייגים של הביטוח ולחשיבות הצהרת הבריאות (סעיף 65 לסיכומי התובע). עוד הוסיף, ש "לא הובהר למנוחה כי תשובה מוטעית ביחס למצבה יגרום לכך שהביטוח יבוטל" (סעיף 18 לסיכומי התשובה). אלא שבשיחת הטלפון, טרם שאילת שאלות הנוגעות לבריאותה, הבהירה נציגת המבטחת, כי אי אמירת אמת או הסתרת מידע עלולים לשלול את תגמולי הביטוח. באומרה זאת לבטח ניתן להבין ש"תשובה מוטעית" עלולה לגרום לביטול הביטוח.

לאחר השמעת האזהרה החלה נציגת המבטחת לשאול בדבר מצבה הבריאותי של המנוחה. אליבא דתובע, המבטחת "היא זו אשר גרמה לכך שתשובת המנוחה לא הייתה מלאה או נכונה על ידי כך ששאלה שאלות לזמן עבר ולא כלפי הווה" (סעיף 64 לסיכומי התובע), משום שהשאלון נמשך מספר דקות מועטות מבלי שהוסבר לה משמעותו (סעיפים 1.יג, 45 לסיכומי התובע) ומשום שהמנוחה לא ידעה את השפה העברית על בוריה והשיחה היתה מהירה ומבלבלת (סעיף 42 לסיכומי התובע, סעיפים 17,18 לסיכומי התשובה). בהקשר זה הצביע התובע על כך, שכאשר העביר למנוחה את שפורפרת הטלפון הוא הסביר לה, כי השיחה נסובה על נושא המשכנתה. כעולה מתמליל השיחה: "(ראול דואני פונה לתמר: הצהרת בריאות לביטוח מורטגז', ביטוחים, מורטגז'...". עם זאת השיחה כולה התנהלה בעברית, התובעת כתבה וביטאה עצמה היטב בעברית (כעולה מ-נ/1). משמע, אין די במילה זו כדי להצביע שהשפה העברית לא היתה שגורה בפי המנוחה באופן ששלל ממנה להבין את האמור בשיחת הטלפון. אף בשים לב לעדות תמר בנוגע לסיוע בשפה (עמ' 38 לפרוטוקול).

באשר לתוכן הצהרת הבריאות מציינת המבטחת, כי המנוחה נתנה הצהרה נקייה מכל ליקוי בעוד שמצבה הרפואי היה שונה בתכלית. לטענתה, ידיעה בדבר מצבה הרפואי היה מונע ממנה לבטח את המנוחה וכך גם כל מבטח סביר במעמדה. לצורך תימוכין הוגשה מטעמה חוות דעת חיתומית (להלן – חוות הדעת) של ד"ר חיים פרלוק (להלן- ד"ר פרלוק) בה ציין, ש"אין ספק כי נגרין ז'ל הסתירה פרטים רפואיים רבים ומהותיים... לו ידע כל מבטח סביר את הפרטים הרפואיים המהותיים אשר עולים מתיקו הרפואי של המבוטח ואותם הסתיר מפני חברת הביטוח, הרי שתנאי קבלתו לביטוח היו: לביטוח חיים ריסק - דחייה" (עמ' 9 לחוות הדעת). ד"ר פרלוק התייחס לכלל הממצאים והמסמכים הרפואיים, חלקם מתעדים אשפוז וטיפול רפואי שנעשה ימים ספורים טרם שיחת הטלפון. בחוות הדעת התייחס לכך, שהמנוחה השיבה בשלילה לשאלה ביחס למחלות מערכת עצבים ומוח, "בעוד שמספר ימים קודם לכן אובחן עקב התקף אפילפטי באזור מטסטטי למוח, הוחל בטיפול תקופתי נגד פרכוסים וסטרואידים וכן בקרינה" (עמ' 8 לחוות הדעת). אף ביחס לגידולים סרטניים השיבה בשלילה, "בעוד שסבלה מגידול ממאיר בדרכי השתן מאז 2001 שהצריך טיפולים כימיים חוזרים... כחצי שנה טרם הצהרתה סיימה טיפול כימי ומספר ימים טרם ההצהרה התגלה פיזור מוחי" (עמ' 8 לחוות הדעת). בניגוד לתשובתה לפיה, לא אושפזה בשנתיים האחרונות ציין ד"ר פרלוק כך, "מהנתונים עולה שאושפזה ב-17.11.05 באורולוגיה עקב התלקחות מחלתה הממאירה וחסימת דרכי השתן דו'צ ומספר ימים טרם הצהרתה במחלקה נוירוכירורגית עקב פרכוסים והשנות המחלה במוח" (עמ' 8 לחוות הדעת). באותו הקשר טופלה בתרופות נגד פרכוס סטרואידים וגסטרו שעה שהשיבה, שאינה נוטלת תרופות באופן קבוע (עמ' 9 לחוות הדעת). והשיבה בחיוב לשאלה "האם חשה בריאה בהחלט" עת סבלה ממחלה ממארת חוזרת עם פיזור מוחי והיתה במהלך טיפול קרינה. יש לציין, כי אמנם ד"ר פרלוק בפתח הדיון (עמ' 8 לחוות דעתו) מתייחס להצהרת הבריאות עליה חתמה המנוחה, זו המצוייה במחלוקת בין הצדדים, ברם האמור בחוות דעתו נכון, גם לתשובות המנוחה כעולה משיחת הטלפון, במסגרתה השיבה בשלילה לשאלות המפורטות. עוד יודגש, כי התובע לא הציג חוות דעת חיתומית מטעמו וכי ד"ר פרלוק נחקר קצרות אודות חוות דעתו וזו לא קועקעה.

בשיחת הטלפון הסבירה נציגת המבטחת לתובע, ש"במידה וזה רלוונטי, תמר תצטרך לחתום על טופס ויתור סודיות רפואית ואני אצטרך להשלים אמצעי גבייה... או קיי, אז אני, לשלוח את הטפסים לבנק, אתם תיגשו לשם לחתום עליהם? התובע השיב "כן, כן". נציגת המבטחת הוסיפה, "אני מיד מעבירה את הטפסים למירי וברגע שאני אקבל אותם חזרה חתומים, אני בעצם אשלח את האישורים למירי". רוצה לומר, כי העובדה שהטפסים היו אמורים להישלח לבנק לחתימת המנוחה היתה ידועה לתובע מאחר ששמע זאת מנציגת המבטחת.

מתצהיר גב' רחל פנסקי, מנהלת ענפי ביטוח חיים ופנסיה במבטחת (להלן – גב' פנסקי) עולה, ש"הצהרת הבריאות של המנוחה מולאה טלפונית עם המנוחה ועל בסיסה, בין היתר, נערכה ההצעה לביטוח משכנתא, אשר נשלחה, בצירוף כתב ויתור על הסודיות הרפואית וטופס הוראת קבע... לצורך ביצוע עיון בהצעת הביטוח, אישור הפרטים שמולאו בהצהרת הבריאות וחתימה על המסמכים. המסמכים נשלחו לבנק... המסמכים הוחזרו מבנק דיסקונט, ביום 17.1.07, כשהם ממולאים וחתומים ועל בסיס המסמכים והאמור בהם הוצא למנוחה אישור על קבלתה לביטוח חיים" (סעיפים 3, 4 לתצהירה). גב' מרים, שטיפלה בהלוואה מטעם הבנק העידה, "המסמך הזה הוא מסמך של הוראת קבע, מסמך של חברת הביטוח שעבדה עם הבנק... הלקוח היה יוצר קשר עם חברת הביטוח מקבל את מלוא האינפורמציה, ובמידה והיה נדרש להחתים את הלווה על מסמך כלשהו, לעיתים היו נעזרים בפקיד בסניף, פה הם נעזרו בי. היו מפקססים לי את המסמך והייתי מחזירה, כמו שהם ביקשו, מחתימה את הלקוח ומחזירה בפקס... אני רואה שהביטוח ביקש להחתים רק את תמר נגרין והיא חתמה והחזרתי לפקס" (עמ' 45 לפרוטוקול).

עם זאת התובע עומד על דעתו: " המנוחה לא חתמה על טופס הצהרת הבריאות, המומחה לא הצליח להוכיח כי אכן חתמה" (סעיף 42 לסיכומי התובע). לטענתו, החתימה על גבי מסמך ויתור סודיות (סומן ט' לתצהיר התובע) אינה חתימתה, שכן "...(יוזכר – המנוחה חתמה תמיד בשפה האנגלית, וכך גם חתמה באותו מועד על מסמכי ההלוואה והמשכנתא)" ולכן "מאן דהו" חתם על הטופס (סעיפים 54, 57 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית שב וציין, שהמנוחה תמיד חתמה באנגלית "אני לא ראיתי אותה חותמת בעברית אף פעם" (עמ' 20 לפרוטוקול). אלא מאי, שמנ/1, מכתב לביטוח לאומי עולה, שהמנוחה כתבה בעברית ואף חתמה עליו בעברית. בעניין זה הסביר התובע, "נכון. זה מסמך לביטוח לאומי. אי אפשר לכתוב לביטוח לאומי באנגלית" (עמ' 20 לפרוטוקול). לטענתו, "כל החתימות בעברית מזויפות. כל המסמכים האלה שכתוב תמר נגרין זה מזויף" (עמ' 22 לפרוטוקול). וביחס לב'1 המהווה הרשאה לחיוב חשבון בנק מציין התובע, שהבנק קיבל את ההרשאה בחתימתו וביחס לחתימה המנוחה מדגיש "היא לא חתמה. מישהו זייף את החתימה, מישהו הוסיף אותה. מישהו עשה פשלה ולא החתימו אותה" (עמ' 23 לפרוטוקול). ביחס לטענת החתימה המזויפת הופנה התובע ל- נ/2, מכתב של ב"כ עו"ד בנימין קציר (להלן- עו"ד קציר), שנשלח למבטחת ביום 28.2.2008, בשמו של התובע, בנוגע לפוליסת ביטוח חיים של המנוחה ובו נכתב, בין היתר, כך: "אבקשכם להמציא לי העתקי טופס הצעת הביטוח והצהרת הבריאות אשר נחתמו ע'י המנוחה" (והשוו מכתבו מיום 31.5.2009 בו חוזר על הדברים – נ/3). בחקירתו הדגיש התובע, שהדברים נכתבו על דעת עורך הדין "מה שהוא כתב, אני לא יודע" (עמ' 25 לפרוטוקול) ובכל מקרה כשהגיעו המסמכים על פי בקשתו התובע ציין, שאין מדובר בחתימת המנוחה (עמ' 24, 25 לפרוטוקול).

זה המקום לציין, כי מר יצחק חג'ג', גרפולוג מטעם הנתבעים (להלן- מר חג'ג'), בחן את צילום המסמך של "הצהרה וכתב וויתור סודיות" שבחלקו התחתון החתימה שבמחלוקת (סומן על ידו כנספח א-1). לאחר בחינה והשוואה לחתימות אקראי של המנוחה בעברית קבע: "לאור הממצאים הנ'ל, הגעתי למסקנה, שהחתימה שסומנה א-1 במחלוקת בצילום ההצהרה וכתב וויתור סודיות, קיימת סבירות גבוהה (דרגה מס' 2) שחתימה זאת נכתבה על ידי המנוחה תמר נגרין ז'ל. אין לי ספק שאילו היתה בפני החתימה המקורית, ניתן היה להגיע לדרגה ראשונה". כעולה מחוות דעתו, דרגת זהות מס' 2 מצביעה על מידת סבירות גבוהה בין 80% ל-90%. כאמור, חוות דעתה של גב' כבירי מטעם התובע נמשכה מהתיק ולא הוגשה חוות דעת חלופית. בחקירתו הנגדית נשאל מר חג'ג', האם יתכן שבחן חתימות שאולי היוו ציון שמה בעברית שהמנוחה התבקשה לחתום ליד, שכן המסמכים התקבלו מהבנק ומחברת איילון ולא מב"כ התובע והשיב "זה קל היום להגיד למה לא באת אלינו לבקש. אם היתה לי אופציה מבחינה פורמלית לפחות אז הייתי פונה, והייתי יודע מה שהיום אני יודע מחברי, אז הייתי פונה למשרד עוה'ד שפנה אלי ואומר להם שפנה אלי עוה'ד הנכבד" (עמ' 39 לפרוטוקול). אם כי, עת הופנה לחוות הדעת של גב' כבירי ציין, "זה בדיוק מה שאני אמרתי ש-ב'15 יש שם חתימה שלה בכתב יד בעברית בצד ימין ובצד שמאל חתימה שלה... היא חתמה פעמיים" (עמ' 40 לפרוטוקול) ובחקירה החוזרת השלים "אמרתי שמדובר כאן ברישום של המנוחה וגם ציטטתי את גב' כבירי שהתייחסה לרישום בכתב יד כחתימה שלה. אני ציינתי את נושא החתימות המקוריות בחוות הדעת שלי..."(עמ' 41 לפרוטוקול).

התובע בסיכומיו טען, ש"עיון בחוות דעת הגב' כבירי... מעלה בפירוש, כי הגב' כבירי טענה כי השם בעברית אינו חתימת המנוחה, כי אם רק כתיבת שמה, וכי חתימתה הנה חתימה באנגלית, ומשכך לא ניתן לייחס לכתיבת שמה של המנוחה בעברית כחתימתה, התייחסות המומחה לכתיבת שמה של המנוחה בעברית, כחתימה, הנה שגויה מיסודה, ומשכך לא ניתן להסתמך ולו במעט על חוות הדעת" (סעיף 20 לסיכומי התובע). דא עקא, שדווקא חוות הדעת של גב' כבירי, שהוצאה מתיק בית המשפט ואליה מתייחס ב"כ התובע, קובעת, ברורות, תחת כותרת "ממצאים" כך: "יחד עם זאת, ידעה תמר נגרין גם לחתום ולכתוב בעברית. במסמך 'ב', היא כתבה בעברית ואף חתמה על מסמך זה בעברית ובנוסף לכך היא כתבה במסמך זה את שמה המלא (גם חתימתה היא שמה המלא, גם בעברית וגם באנגלית)" (ההדגשות הוספו).

כך או אחרת, שיחת הטלפון עומדת על כנה ויש בתוכנה כדי לעמוד על הנתונים שנמסרו על ידי המנוחה עובר לביטוח החיים. בהקשר זה ניתן לקבל את האמור בעדותה של גב' פנסקי, ש"התשובות כאן זהות לתמליל... היא מאשרת שמה שהיא אמרה בשיחת הטלפון המוקלטת הוא נכון... שיחה טלפונית דינה כהצהרה... את הטופס הזה אתה יכול מצידי לזרוק לפח. שיחת הטלפון היא הקובעת" (עמ' 54, 55 לפרוטוקול), זאת בניגוד לעמדת התובע, שבמכלול לא השכיל להצביע על הבחנות מהותיות בין שיחת הטלפון לבין המסמך הכתוב. ניסיונות התובע ליישב את תשובות המנוחה, כעולה משיחת הטלפון עם המציאות הרפואית שבה הייתה נתונה עלו בתוהו. כך על פי עדות התובע, "כשהיא דיברה בטלפון היא לא היתה חולה" (עמ' 27 לפרוטוקול). וכשנשאל "כשהייתם בבנק ב 9.1.07 היא בריאה לחלוטין?" השיב, "עד כמה שאני יודע היא היתה בריאה" (עמ' 27 לפרוטוקול). ובסיכומיו ציין, "במועד עריכת הצהרת הבריאות, המנוחה לא ידעה שהיא חולה והרגישה שמצב בריאותה תקין" (סעיף 1.י.) עוד הסביר, עת ניטלה ההלוואה ועת נשאלה המנוחה האם יש לה סרטן השיבה "לא" והתשובה היתה נכונה לשעתה משום שבאותו מועד לא היה לה סרטן (סעיף 43 לסיכומי התובע). אמנם, בשנת 2001 חלתה בסרטן שלפוחית השתן אך החלימה ממנו, לאחר מכן שבה המחלה לקנן בגופה וזו החלימה ממנה בשנית. כחצי שנה לפני פטירתה סברה המנוחה, כי המחלה שבה אליה בשלישית, אך התברר, כי היה זה סרטן בקרום המוח והיא נפטרה ממנו תוך 10 ימים ממועד הגילוי.

עדות התובע ביחס למצבה הבריאותי נסתרת מניה וביה נוכח נ/4, מכתב שחרור המנוחה מבית חולים לאחר אשפוז בין המועדים 2.1.2007 – 04.1.2007, קרי ימים ספורים קודם לשיחת הטלפון (להלן- מכתב השחרור). ראו לעניין זה חקירתו הנגדית:

ש.        ב- 2.1.07 היא מאושפזת בבית חולים?

ת. כן... פתאום הצד מתחיל של הפנים מתחיל לזוז, לרעוד, פרכוסים. לקחתי אותה לבית

חולים, בדקו אותה, באותו רגע חשבו שזה מעצבים, קיבלה כדורים, שחררו אותנו הביתה – אני חושב למחרת.

ש.        באותו זמן החליטו על המשך טיפול בקרינה?

ת.         באותו זמן לא החליטו על קרינה.

ש.        באותו זמן עשו לה אמ.אר.איי ומצאו לה בראש עדות לשלושה תהליכים?

ת.         לא באותו זמן.

ש.        באותו זמן הייתם ביעוץ אונקולוגי בבית חולים ?

ת.         היה לה תיק באונקולוגיה מלפני שנים. בייעוץ לא היינו. לקחתי אותה לשאול את הרופא;

ש.        פתחו לכם תיק באונקולוגיה להמשך טיפול קרינתי?

ת.         באותו זמן, 2 עד 4 לינואר, לא נכון.

ש.        באותו זמן שחררו אותה ואמרו לה שיש לה חופש מחלה של חודש ימים?

ת.         אני לא זוכר דבר כזה, חופש ממה? היא לא עבדה.

ש.        האם באותו זמן אמרו לה לבוא לביקורת עם סי.טי ראש עדכני בעוד חודש וחצי?

ת.         לא אמרו לה את זה באותו זמן.

ש.        באותו זמן, 2-4/1, נתנו לה טיפול תרופתי, נכון?

ת.         לא. אני לא זוכר 100% עכשיו שש שנים אחורה.

ש.        ב- 2/1 עשו לה סי.טי ומצאו שני תהליכים?

ת.         לא.

ש.        אתה היית איתה בבית חולים?

ת.         תמיד הייתי איתה בבית חולים... (עמ' 28 לפרוטוקול).

אל מול דברי התובע ניצב האמור במכתב השחרור (נ/4) מיום 1.4.2007:

"בת 62... טופלה בקרינה לפני 5 שנים ולפני 8 חודשים... במהלך אשפוזה בוצע MRI ראש על עדות ל 3 תהליכים. בדיון עם האונקולוג מטפל דר' ברגר וביעוץ עם האורלוגים הוחלט על המשך טיפול בקרינה. משתחררת לביתה במצב כללי טוב... עם פתיחת תיק באונקולוגיה להמשך טיפולי קרינתי... המלצות לשיחרור... ביקורת מרפאה נוירוכירורגית בעוד 6 שבועות עם CT ראש עדכני.... חופש מחלה חודש ימים. המשך טיפול תרופתי עפ'י הטבלה הבאה...".

עולה אפוא, שתשובות המנוחה לא התיישבו בהכרח עם מצבה הרפואי והיה בתשובותיה כדי לסתור את המסמכים הרפואיים. ודוק: אף אם תתקבל עמדת התובע לעניין שאילת שאלות בזמן הווה ולא עבר – באשר לגידולים הסרטניים, עדיין לא ניתן ליישב את תשובתה הלקונית "לא" לשאלה האם אושפזה בשנתיים האחרונות כשהמסמכים הרפואיים מצביעים על כך, שמספר ימים בודדים קודם לכן שהתה באשפוז, קיבלה תרופות ואף קיבלה המלצות להמשך מעקב וטיפול משמעותיים. זאת ועוד, נ/1, מכתב המנוחה בכתב ידה למוסד לביטוח לאומי, נושא תאריך 8.1.2007, קרי יממה לפני שיחת הטלפון מעמיד גם כן בספק את הצהרת הבריאות של המנוחה. מן הכתוב עולה, ש"בשנה האחרונה עברתי: טיפולים כימוטרפיים, התייעצויות..." (נ/1, עמ' 1, בשורה האחרונה, שאמנם מחוקה בצילום אולם ניתנת לקריאה). בעמוד השני כתבה המנוחה כך: "בימים אלה אני עוברת הקרנות. טיפולים אלה היו במקביל להוצאות כספיות גדולות שהיו לי לצורך התייעצויות פרטיות עם רופאים ורכישת תרופות שאינם בסל הבריאות" (ההדגשה הוספה).

בחקירתו הנגדית, עומת התובע עם הכתוב ב- נ/1:

ש.        מה רשום כאן במקום "בשנה האחרונה"?

ת.         בתאריך הזה היא לא עברה שום כימותרפיה.

ש.        וגם בתקופה הזו היא עברה הקרנות, בינואר 2007?

ת.         היא עברה הקרנות בראש... ב- 9 לינואר היא לא עברה הקרנות.

ש.        בעמוד השני, שורה ראשונה כתוב "בימים אלה אני עוברת הקרנות"?

ת.         זה לא ה- 9, זה ה- 18/1.

ש.        ב- 18/1 היא עוברת הקרנות?

ת.         יכול להיות שכן... אבל ב- 9/1 היא היתה בריאה לחלוטין.

ש.        רק לפני שניה אמרת לנו שהיא עברה הקרנות ולא זכרת את התאריך. אני מציע שתגיד לנו

שאתה לא זוכר בדיוק מתי עברה הקרנות?

ת.         יש דברים שאני זוכר ויש דברים שאני לא זוכר. זה טבעי בגיל שלי (עמ' 21 לפרוטוקול).

לאור האמור המסקנה המתבקשת היא, שהצהרת הבריאות של המנוחה לא עלתה בקנה אחד עם מצבה הרפואי.

השאלה שיש לבוחנה עתה היא - מה נפקות קביעה זו ביחס לתגמולי הביטוח וחובת המבטחת כלפי התובע.

"חוזה הביטוח הינו חוזה ייחודי המאופיין בפערי כוחות גדולים בין המבטח, גוף מקצועי בעל ניסיון ומומחיות עסקיים עשירים ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח, שהינו לרוב נעדר מומחיות בתחום הביטוח. מפערי כוחות אלו נגזרת התכלית הצרכנית של הגנה על ציבור המבוטחים, אשר עיצבה את מגמתו של החוק, שבו הורחבו החובות המוטלות על המבטח וצמצום החובות המוטלות על המבוטח... ואולם, על אף שהמבטח נהנה מיתרונות משמעותיים על פני המבוטח, הוא עודנו תלוי במידה רבה במבוטח ובתום ליבו שכן קיימים בין הצדדים פערי מידע אודות הסיכון המבוטח, פערים הפועלים לרעתו של המבטח... לפיכך, ברי כי המבוטח אינו פטור מכל חובת גילוי קודם להתקשרותו בחוזה ביטוח" (דברי כבוד השופט יורם דנציגר ברע"א 104/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פס' 18; להלן – עניין כהן; ההדגשה הוספה).

סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן- החוק) קובע חובת גילוי של מבוטח לגבי עניין מהותי, שעשוי להשפיע על מבטח סביר לכרות את החוזה או לשנות תנאיו. אי גילוי בהתאם לתנאי סעיף 6 לחוק יכול להתקיים בשתי דרכים: הדרך האחת, אי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח בכתב בעניין מהותי (סעיף 6(א) לחוק). הדרך השנייה, היא הסתרה של המבוטח בכוונת מרמה שידע, שהוא "עניין מהותי" בהתאם להרחבה בסעיף 6(ג) לחוק. סעיף 7 לחוק מפרט את תוצאות אי הגילוי המובילות לעיתים לביטול החוזה. זכותו של המבטח לתרופות כעולה מסעיף 7 מסויגת בסעיף 8 באופן שלא כל הפרת חובת הגילוי מאפשרת ביטול חוזה ביטוח. יוצא אפוא שלכלל לפיו, המבטח אינו יכול לכפור בתוקף הפוליסה ישנו חריג והוא אם המבוטח שחייו בוטחו פעל בכוונת מרמה, שכן "על המבוטח חלה חובה להשיב תשובות כנות ומלאות למבטחת ונאסר עליו להסתיר מידע בכוונת מרמה" (ש. ולר, חוק חוזה הביטוח, כרך שני, עמ' 47 (2007)); להלן - ספר ולר). הפרשנות המקובלת היא, כי מוטלת על המבוטח חובה ליזום מסירת מידע למבטח כאשר ברשותו מידע מהותי, אף אם לא נשאל על כך מפורשות. עם זאת, חובת הגילוי היזום היא חובה מצומצמת ועל הטוען להפרתה להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח ומודעות של המבוטח לכך, שמדובר בעניין מהותי. מדובר ביסודות שהוכחתם אינה פשוטה (עניין כהן, פס' 22). על חובת הגילוי לעמוד בדרישות מחמירות – לא זו בלבד שיש להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, אלא שיש להוכיח גם את מודעות המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי (דברי כבוד השופטת עדנה ארבל בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 395 (להלן – עניין פיאמנטה)). מדובר בשלושה יסודות מצטברים, הנדרשים בהוכחה על מנת, שאי מסירת הפרטים על ידי המבוטח תכנס אל בין גדריה של הוראת סעיף 6(ג) לחוק. היסוד הראשון הוא "יסוד ההסתרה", "נדרש שבאי הגילוי ידבק כתם מוסרי הטמון ב'הסתרה'"... ההסתרה נתפסת אפוא כמצויה בדרגת חומרה העולה על זו של אי הגילוי... המבחן לקיומה של ההסתרה הוא מבחן סובייקטיבי" (עניין פיאמנטה, עמ' 395). העמדה המקובלת ביחס לכך היא, שמדובר בחובת גילוי אקטיבית וזאת על מנת להבטיח קיומו של רף הגינות בין הצדדים (שם, עמ' 396). היסוד השני הוא "כוונת המרמה", מדובר ביסוד סובייקטיבי במהותו ונדרש, כי פעולת המבוטח תנבע מתוך כוונה להסתיר עניין מהותי, כשבבסיס המרמה ניצב המניע השלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי על אף "נתוניו" האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם או לשנות את תוכנו שינוי ניכר (שם, עמ' 398, המפנה לספר ולר, עמ' 307, 308). היסוד האחרון הוא מודעות המבוטח לכך, שמדובר ב"עניין מהותי". כלומר מדובר ביסוד דו שכבתי: מהותיות העניין ומודעות המבוטח למהותיות זו (שם, עמ' 398). ב"עניין מהותי" הכוונה לעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים (ראו סעיף 6(א) לחוק). בהקשר זה על בית המשפט לקבוע מה היה מצבו הנפשי של המבוטח בעת עשיית הפוליסה. יש לתת את הדעת לכך, שכנות מסירת המידע במלואו למבטחת חשוב מאין כמוהו אך בשים לב לכך, שדרישת הכנות היא סובייקטיבית, "היא אינה מתייחסת לנכונותן האובייקטיבית של התשובות אלא למצבו הנפשי של מוסר המידע... לא תמיד קל לקבוע אם התשובה כנה. בעיקר אמורים הדברים במקרה שבו מוסר המבוטח מידע חלקי. מקרים אלה מחייבים בדיקת עובדתית זהירה של נסיבות המקרה. לעיתים קרובות על אף שדרישת הכנות היא סובייקטיבית ייאלץ בית המשפט לפנות לאמות מידה אובייקטיביות על מנת להכריע בשאלה"  (ספר ולר, חלק ראשון, עמ' 270 – 272, ההדגשות הוספו).

מהכלל אל הפרט

במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית בדבר העובדה שהצהרת המנוחה, עת ניתנה, לא שיקפה את מצבה הרפואי. גב' פנסקי הבהירה, ש"המנוחה לא הצהירה אמת... לו ידעתי את המידע הרפואי הנ'ל לא הייתי, כאחראית על גורמי החיתום באיילון, מקבלת את המנוחה לביטוח חיים... מבטח סביר לא היה מתקשר... המדובר בהפרת חובת גילוי הכוללת מרמה ו/או ביטוח סיכון שכבר חלף" (סעיפים 7, 8 לתצהירה). שלילת תגמולי הביטוח במקרה זה נעוץ בכוונת המרמה שייחסה המבטחת למנוחה. כאמור לעיל, כוונת המרמה היא יסוד מעבר למסירת המידע השגוי גרידא. "היסוד הנוסף הוא הרצון לרמות את המבטחת לצורך השגת כיסוי ביטוחי... שלא היה משיג בהעדר מרמה" (ספר ולר, חלק ראשון, עמ' 307).

בעניין זה הפנה התובע בסיכומיו לפסיקה ממנה עולה, כי נדחו טענות בדבר כוונת מרמה, אלא שנסיבות מקרה זה אינן דומות לנסיבות העולות מהפסיקה. עיון בתשובות המנוחה כעולה מתמליל שיחה הטלפון אינו מותיר מקום לספק, כי התשובות ביחס לאשפוזים ולנטילת התרופות אינן תואמות את הצהרות המנוחה עצמה (בנ/1) ולבטח אינן עולות בקנה אחד עם אישפוזה סמוך לשיחת הטלפון, זאת אף אם תתקבל עמדת התובע לפיה, תשובותיה ביחס לגידולים הסרטניים ולכך, שחשה טוב ניתנו ביחס למועד השיחה (להבחין מזמן עבר). הטענה הקושרת בין תשובות המנוחה לבין ניסוח שאלות המבטחת, באופן שגרם לה להיכשל בתשובותיה נדחקת, משום שניסוח שאלה, גרוע ככל שיהיה, לא אמור היה לגרום למנוחה להשיב בחוסר כנות. לא מדובר אך במסירת מידע חלקי אלא במסירת מידע סותר מציאות רפואית שלבטח היה בידיעת המנוחה, הן בשל סמיכות הזמנים והן מהטעם שלא הייתה בקו הבריאות.

אף בהתעלם מההצהרה בכתב, שמתיישבת היטב עם שיחת הטלפון, תשובות המנוחה בשיחת הטלפון מעלות תהיות. אין מנוס מלקבל את טענת הנתבעת לפיה, "... אין עסקינן בסיטואציה שבה ניתן לטעון כי המועמד לביטוח בתום לב לא הצהיר על פרט רפואי... אלא המדובר בסיטואציה בולטת שבה מועמד לביטוח הינו חולה ללא ספק במחלה קשה עובר טיפולים וחרף זאת מצהיר כי מצבו בכי טוב ללא כל ליקוי נראה לעין". בנסיבות אלה סבורני, שלא ניתן לקבל את הטענה לפיה, ניתן היה לבטח את המנוחה תוך הגדלת התשלום החודשי, ללא חוות דעת חיתומית מטעם התובע. חוות הדעת החיתומית מטעם המבטחת בעניין זה ברורה ונהירה. התובע לא הציג חוות דעת סותרת. בנוסף, לא יכולה להיות מחלוקת, בדבר מהותיות המידע והרלוונטיות שבו למבטחת. קשה להעלות על הדעת מצב בו המבוטחת לא הייתה מודעת לחשיבות המידע, כשעסקינן בביטוח חיים, וכאשר המנוחה נפטרה עקב מחלת הסרטן. יש להניח, שלו השיבה בחיוב על שאלת האשפוז ניתן היה לערוך בדיקה מעמיקה ביחס לעברה הרפואי ולהעריך נכונה את מצבה. בהנחה שלא היטיבו לשאול את המנוחה ביחס לגידולים סרטניים בעבר, עדיין, יתר תשובותיה, היו בעלות חשיבות רבה למבטח בהערכת ההתקשרות בחוזה עמה. מצבור השאלות עליהן השיבה בשלילה, כשברור מהעובדות, שהתשובות סותרות את המציאות הרפואית, אינו מאפשר לקבוע, שאין מדובר בפרט הנוגע במישרין ללב ליבו של הסיכון המבוטח. עולה קושי לקבל את טענות התובע לפיהן, המנוחה לא היתה מודעת לחשיבות התשובות לצורך הביטוח. אין מנוס מלקבל את עמדת המבטחת לפיה, בסופו של דבר, "המנוחה ביקשה להתבטח על סיכון קיים שלמרבה הצער התממש עם מותה" (סעיף 33 לסיכומי המבטחת). זאת חרף ההבחנה שבין הגידולים הסרטניים בהם לקתה בעבר לבין זה שהוביל למותה המצער. התמונה הכללית המגובה במסמכים ובחוות דעת חיתומית מצביעה על כך, שמבטח סביר לא היה מתקשר עמה בביטוח חיים, בנסיבות אלה, אף תמורת דמי ביטוח מרובים לו ידע את המצב הרפואי כמות שהוא.

אמנם, אין המנוחה מוחזקת כבקיאה בביטוח ולכאורה אינה יכולה להעריך מהו מידע בעל ערך למבטח. אולם עת נשאלה שאלות ישירות ומפורשות, עליהן לא השיבה נכונה, יש בכך כדי להשליך על המהותיות והחיוניות של המידע לצורך עריכת חוזה הביטוח, "במצב שכזה מתפוגג במידה רבה הערפל בו שרוי המבוטח באשר לנושאים המהותיים למבטח ומקשה עליו לטמון את ראשו בחול ולהימנע ממסירת מלוא המידע שברשותו..." (עניין פיאמנטה, עמ' 399).

מה גם, שנוכח מצבה הרפואי הכללי, לרבות אשפוז בסמוך לשיחת הטלפון, עולה קושי ממשי לקבוע שלא יכולה הייתה להעריך שמדובר במידע מהותי. משהמידע היה מהותי מבחינתה לצורך מכתבה (נ/1, יום טרם השיחה) היה אמור להיות מהותי בתשובות לשאלות לנציגת המבטחת בעניין ביטוח החיים.

סוף דבר

התובענה נדחית.

הבנק ימציא אסמכתא לזיכוי הנטען על ידו בחשבון ההלוואה, בגין דמי ביטוח שנגבו בטעות, או שישיב את הפרמיה שנגבתה בטעות, תוך 14 ימים מקבלת פסק הדין.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏29 יולי, 2015, ‏י"ג אב, תשע"ה, בהעדר הצדדים.