רקע:

1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן:- "החוק").

2. התובע, יליד 30.8.64 נפגע, לטענתו, בכף ידו השמאלית, כאשר נסגרה על ידו דלת ארגז משאית מ.ר. 97-080-00 (להלן:- "הרכב" או "המשאית") ונגרמו לו נזקי גוף (ההתרחשות האמורה תכונה להלן:- "אירוע התאונה").

הנתבעת הינה מי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לכיסוי נזקי הגוף העלולים להיגרם כתוצאה משימוש ברכב והיא כופרות בחבותה לפצות את התובע בגין נזקים אלו, בהכחישה את אירוע התאונה וכן בטענה כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת הן לפן העובדתי, דהיינו לנסיבות אירוע התאונה והן לפן המשפטי, האם אירוע התאונה בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע, הינו בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. כפועל יוצא מכך, לא הגיעו הצדדים להבנה גם בשאלת הנזק ובית המשפט נדרש הן לשאלת האחריות והן לשאלת הנזק.

מסכת הראיות:

3. מטעם התובע העיד התובע לעצמו בלבד, אשר הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית בעניין נסיבות האירוע. כן הוגשו מוצגים מטעם התובע. מלכתחילה ניתנה הוראה בדבר השלמת ראיותיו של התובע לרבות לעניין הנזק, אך זה לא השלימם. בפתח ישיבת ההוכחות שנקבעה, השלים התובע את עדותו הראשית בנוגע לשאלת הנזק.

מטעם הנתבעת הוגשו דו"ח חוקר ותעודת עובד ציבור לגבי תיקו של התובע במוסד לביטוח לאומי (להלן:- "המל"ל") בענף תאונות עבודה. התובע הודיע, כי הוא מסכים לקבלת דו"ח החוקר, ללא חקירתו הנגדית.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, כאשר התובע הגיש סיכומיו באיחור ניכר.

אופן התרחשות התאונה:

4. להוכחת אירוע תאונת הדרכים, הגיש התובע תצהיר נסיבות מיום 3.1.13, בו התייחס, בין היתר, לעניין נסיבות התאונה. בתצהירו ציין כך:

"3. ביום 17/5/03 העמסתי חול למשאית בעזרת טרקטור מסוג שופל. מספר רישוי 97-080-00 (להלן:- "השופל").

4. לאחר העמסת החול התברר שדלת ארגז ההיבר לא סגורה עקב חול שהצטבר בדפנות הארגז. מקום בו הדלת הייתה אמורה להיכנס."

5. על מנת שהדלת תוכל להסגר כמו שצריך, ניקיתי בידי את החול מהמסילה /מגרעת בה הדלת אמורה להיכנס.

6. נהג השופל בעזרת כף השופל דחף את דלת ארגז ההייבר על מנת שתנעל כמו שצריך ושאפשר יהיה לנסוע.

7. תוך כדי שהשופל דוחף את הדלת נתפסו אצבעות ידי השמאלית בין הדלת לדופן הארגז ונמחצו (להלן:- התאונה)."

5. בחקירתו בבית המשפט מיום 8/5/14, העיד התובע על נסיבות קרות התאונה כך:

"ש. ביום הארוע לאן הגעת?

ת. לבית של ההורים בשביל להעמיס. יש לי ערימה בבית של ההורים יש לנו שטח גדול שמתי שם מילוי.

ש. אתה צריך בשביל זה טרקטור שיעמיס אותך?

ת. כן, אני התקשרתי לחבר יואב ביקשתי ממנו שיעשה לי טובה, אז הוא שלח את המפעיל נהג טרקטור.

ש. אתה זוכר איך קוראים לנהג?

ת. כן, הוא גם מהמושב קוראים לו עופר פיטוסי. אני מעמיד את המשאית והוא בא. אני מעמיד את המשאית קרוב מאוד לערימת חול, הוא מרים כף ומעמיס על המשאית, 4 כפות חול כאלה הוא שם ואז אני יצאתי. הוא סיים גמרנו. באתי לצאת והוא צפר לי שמהדלת האחורית נוזל ממנה חומר, אז אני עצרתי.

אני נסעתי בערך מהכניסה של בית המשפט, בערך 40 מטר. הוא היה אחרי גם הוא רצה לצאת. אני עצרתי בצד כשבאתי להסתכל באתי לנקות , הדלת לא היתה סגורה כמו שצריך היה חומר בפנים כדי שאני אמשיך לנסוע, אחרת איך אני אסע, כל מי שיסע אחרי יטפף לו חול.

...

אתה באת לסגור את הדלת איפה הטרקטור היה באותו רגע?

ת. הטרקטור היה אחרי, הוא ראה את זה הוא צפר לי. אני ירדתי בשנייה , הוא בא ונתן מכה וזה הקפיץ לי את היד. היד שלי היתה מתחת מנקה מסדר. הוא נתן זעזוע קטן, הוא בכלל חשב שאני בתוך האוטו שאם הוא ידע אני מאמין שהוא לא היה עושה.

בד"כ ככה עושים שהנהג מפעיל את הכפתור והוא נותן מכה.

6. מעיון במסמכים הרפואיים מיום התאונה ניתן ללמוד על גרסת התובע מיד ובסמוך לאירוע. במסמך מבית החולים ברזילי במחלקה לרפואה דחופה צויין: "כאבים ונפיחות בכף יד שמאל לאחר שדלת משאית נטרקה עליה לדבריו." במכתב השחרור מבית החולים צויין: "לדבריו נחבל כף יד שמאל ע"י דלת של משאית." בתיאור התאונה בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה נכתב: "רצה להעמיס סחורה והדלת נטרקה על היד השמאלית."

בסעיף תיאור הפגיעה בטופס הודעה על פגיעה בעבודה (טופס בל/250 של המל"ל) שהוגש ביום 19.6.03 נכתב כך:

"דלת הארגז הרכינה אשר מורכבת ע"ג המשאית נטרקה על יד שמאל בעת ביצוע ניקוי חול אשר הצטבר כתוצאה מהעמסת חול ע"ג הרכינה. ניקוי החול בוצע על מנת לאפשר נעילת הדלת באופן הרמטי כפי שמחייב חוק העבודה."

בטופס התביעה לדרגת נכות מעבודה (טופס בל/200 של המל"ל), שהוגש ביום 31.8.09 צויין כך:

"דלת של משאית (הייבר) נסגרה על היד בעת ניקוי חול טרקטור דחף את הדלת והדלת נסגרה לי על היד."

בהודעה שנמסרה לחוקר מטעם הנתבעת נכתב כך:

"... לפני שהתחלתי להעמיס עצרתי לסדר את הדלת האחורית של המשאית פתחתי אותה והיד שלי הייתה בפנים יד שמאל והדלת החליקה לי ונטרקה על יד שמאל...."

7. הנתבעת מבקשת לדחות התביעה, שכן התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שלושה ימים לפני שתחלוף תקופת ההתיישנות ובכך נגרם לה נזק ראייתי.

לגופו של עניין, הנתבעת טענה כי התובע העלה גרסאות שונות ביחס לאופן התרחשות התאונה, השמיט פרטים שבידיעתו ובכך יש לקעקע את אמינותו על פי הכלל הידוע, כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לזכותו. כמו כן נמנע התובע מלהביא לעדות את נהג השופל, מר עפר פיטוסי, הימנעות זו, מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע.

עוד טוענת הנתבעת, כי גרסתו של התובע 'שופצה' ותוקנה מעת לעת, בהודעתו לחוקר טען התובע, כי הפגיעה ארעה לפני שהעמיס את החול, בתצהיר הנסיבות הוסיף התובע כי במקום היה שופל שדחף את דלת המשאית ובחקירתו בבית המשפט, טען התובע שהחל בנסיעה ואז נהג השופל הפנה את תשומת ליבו לכך שדלת המשאית אינה סגורה והוא נאלץ לרדת לסגור אותה.

8. ב"כ התובע טוען כי אמנם מדובר בעדות בעל דין יחידה אך ניתן למצוא תימוכין לגרסתו במסמכים הרפואיים, בהודעה למל"ל, בהודעתו לחוקר הנתבעת ובעדותו של התובע בפני בית המשפט.

9. אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את גרסת התובע ולקבוע, כי אמנם הפגיעה ארעה באופן המתואר על ידו.

מצאתי מקום לקבל את גרסתו של התובע כגרסה נכונה וזאת בעיקר בשים לב לסבירותה של הגרסה, כאשר גרסאות אחרות שהועלו על ידי הנתבעת באשר לעיתוי סגירת הדלת על אצבעו של התובע, פחות סבירות בעיניי.

10. התובע הסביר, כי מדובר בארגז משאית, אשר הסגירה שלו נעשית באמצעות מעין ווים, אותם נועל התובע מתוך תא הנהג, הקבינה של המשאית. הסגירה הינה סגירה אוטומטית וכדבריו של התובע:

"...הדלת נסגרת אוטומטית. ברגע שאני מוריד את ההיבר למטה אני סוגר את הכפתור. הכפתור נמצא לידי ליד הכסא

ש: מה יכול להפריע לו?

ת: במקרה של העמסת אבן או אדמה, מילוי שלא ירד כמו שצריך הוא יכול לתפוס את הדלת והלשונית לא נתפסת." (עמ' 9 לפרוטוקול).

היות וחלק מהמחלוקת בין הצדדים הינו ביחס לשאלה האם התובע נפגע בזמן העמסת הסחורה ברכב, כך שהתאונה עונה להגדרת "פריקה וטעינה" המהווה חריג לשימוש ברכב המהווה תאונת דרכים, על פי הגדרתה בחוק, ישנה חשיבות לשאלה, כיצד התרחשה התאונה ובאיזה שלב של ההעמסה זו התרחשה.

הנתבעת אינה חולקת למעשה, בפן העובדתי על מנגנון הפגיעה, דהיינו פגיעה מדלת המשאית, אשר נטרקה על אצבעותיו של התובע, אלא על הנסיבות המדוייקות של התרחשות התאונה, כאמור, בעיקר לעניין העיתוי, שיש בו אולי כדי לשנות מתחולת החוק לגבי האירוע ולכן בעובדות אלו יש לדייק.

11. תיאור התובע את מנגנון הסגירה של הדלת מצביע על כך שהתיאור העובדתי שניתן על ידו באשר לאופן התרחשות התאונה הינו הסביר ביותר לעומת אפשרות, כי התאונה התרחשה בשלבים אחרים של העמסת הסחורה.

מדובר במשאית שעל גבה מורכב ארגז (רכינה, הייבר) אותו ארגז הוא ארגז מתרומם, כשמנגנון ההרמה מופעל מתוך תא הנהג. בעת הרמת הארגז נפתחת דלת הארגז וחומר המילוי המצוי בתוך הארגז מתרוקן. עם סיום הפריקה, התובע, מתוך תא הנהג, מוריד בחזרה את הארגז והדלת נסגרת, כשפעולת הנעילה של הדלת נעשית באותה עת. באותו שלב, ארגז המשאית ריק. אך טבעי הוא, כי פעולת סגירת הדלת נעשית מייד בתום הפריקה, שכן אז הנהג לשם המשך הנסיעה צריך להשיב את הארגז המורם למקומו ופעולת הסגירה הינה כאמור אינטגרלית לפעולת הורדת הארגז.

לאור מנגנון הסגירה של המשאית, הרי שבשלב זה, בעת שהתובע מבקש להעמיס סחורה פעם נוספת, התובע אינו צריך לפתוח את דלת הארגז, שהלוא לצורך העמסת הסחורה, הארגז צריך להישאר סגור על מנת שהסחורה, במקרה זה חול, לא תישפך מתוך הארגז. העמסת הסחורה צריכה איפוא להיעשות לתוך ארגז סגור.

במקרה זה, סגירת הדלת שנעשתה בדרך כלל בנסיעה קודמת מספקת והנהג, אשר סגר את הדלת בנסיעה הקודמת, סבור, כי הדלת סגורה, כאשר יש להניח, כי אם הבחין בכך שהדלת אינה סגורה היטב הדבר יעשה עם סיום פריקת הסחורה, כאשר הנהג רואה פיסית, כי הדלת לא נסגרה היטב, או אם תוך כדי הנסיעה הבחין בבעיה כלשהי בארגז, המעידה על כך שהארגז אינו סגור.

12. התובע העיד, כי במקרה דנן הועמסה הסחורה על הרכב. העמסת הסחורה אינה מעלה חשד לבעיה בדלת, כאמור, מדובר לאחר שכבר הסתיימה פריקה קודמת. כיוון שהארגז סגור או נחזה להיות סגור היטב, גם לא ניתן יהיה לראות, תוך כדי העמסה, בעיה כלשהי בסחורה שהועמסה.

בעיה זו, יכולה להתגלות רק עם תחילת הנסיעה, שאז הרכב מיטלטל והחול שבארגז נשפך החוצה. לרוב, הנהג עצמו לא יבחין באותה בעיה, אלא מאן דהוא, הנמצא מאחורי הרכב הוא זה שיכול להבחין בבעיה.

לאור מנגנון ההעמסה, כפי שמתואר, הרי שלא סביר, כי כחלק מפעולת הטעינה הנהג יבחין בכך שהדלת אינה סגורה היטב, אם היה מבחין בכך, היה הדבר עם סיום הפריקה הקודמת. הנהג אינו צריך לפתוח את הדלת לצורך העמסת הסחורה, פתיחת הדלת אינה מהווה חלק מפעולת העמסת הסחורה וגם בזמן הפריקה, פתיחת הדלת בוודאי אינה נעשית על ידי הנהג ידנית, אלא מתוך תא הנהג.

13. אציין בנוסף בהקשר זה, כי אם היה התובע נזקק לסגירת הדלת עובר להעמסת הסחורה, לא סביר, כי פעולת הסגירה היתה נעשית בסיוע של טרקטור, שהלוא במקרה זה, הדרך הקלה היא לפתוח את הדלת מתא הנהג, לנקות את הלכלוך ואז לסגור אותה שוב מתוך תא הנהג. הצורך להסתייע בטרקטור הינו בשים לב לכך שהמשאית כבר מועמסת, לא ניתן בשלב זה לפתוח את הדלת, שאז החול ישפך ולכן המכות שהטרקטור נותן על הדלת של המשאית אמורות להזיז את אותם חפצים המפריעים לסגירת הדלת, כך שעם הסרת המכשול הדלת תינעל אוטומטית.

כמו כן, לא סביר כי הדלת תהיה פתוחה לגמרי ותיטרק על ידו של התובע, לאור מנגנון הסגירה שלה, אלא אם כן, אמנם מדובר בדלת הסגורה למעשה, אך לא הרמטית ואז לאחר שהוסר המכשול, הדלת נטרקת על ידו של התובע ומוחצת את אצבעותיו.

14. לאור מנגנון הסגירה כפי שתואר לעיל, פחות סביר בעיני, כי פעולת פתיחת הדלת על ידי התובע נעשתה בהקשר הישיר של ביצוע הפריקה והטעינה, ויותר סביר בעיניי, כי התובע הבחין בכך שהדלת אינה סגורה היטב, רק לאחר שכבר החל בנסיעה וחול נשפך מהמשאית.

15. אשר לגרסאות התובע, כפי שנמסרו מחוץ לבית המשפט, הרי שגרסאותיו הראשונות של התובע הינן גרסאות קצרות, שאין בהן כדי ללמד על נסיבותיה המדוייקות של התאונה. בתעודה ראשונית של פגיעה בעבודה צויין אמנם, כי מדובר בטריקת דלת בקשר עם פעולת טעינה, אך אין מחלוקת למעשה, כי מדובר בפעולת טעינה שנעשתה קודם לכן והגרסה הקצרה יכולה לשקף כל תרחיש אפשרי הקשור לפעולת הטעינה.

לעומת זאת, גרסתו המפורטת הראשונה של התובע, אשר נכתבה בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה של המוסד לביטוח לאומי (טופס בל/211), שמונה ימים לאחר מכן וכחודש ימים לאחר אירוע התאונה והתקבל במל"ל ביום 19.6.09, הינה גרסה זהה לגרסה אותה מסר התובע בבית המשפט, כשבה מפורט, כי ניקוי החול נעשה לאחר סיום פעולת הטעינה על מנת לאפשר נעילה הרמטית של הדלת. שמו של בעל הטרקטור הוזכר אף הוא באותו טופס, כעד לאירוע.

גרסתו של התובע בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה (טופס בל/200 של המל"ל) אף היא גרסה הזהה לגרסה אותה מסר התובע בבית המשפט, כאשר כבר אז הזכיר התובע את נוכחות הטרקטור באירוע, אם כי, כפי שיובהר להלן, איני סבורה, כי ישנה חשיבות כלשהי למעורבות הטרקטור באירוע.

16. הנתבעת נסמכת למעשה על הגרסה אותה מסר התובע לחוקר מטעם הנתבעת.

החוקר לא הגיע להעיד, לאחר שהתובע הסכים לקבלת הודעת התובע ללא חקירה נגדית של החוקר.

החוקר לא צירף לטופס ההודעה תמלול של השיחה עם התובע ולא ברור האם השיחה אמנם תומללה. ההודעה נערכה בכתב יד שאינו כתב ידו של התובע, אך המסמך נחתם על ידי התובע. על גבי הודעה גם לא מופיע תאריך מסירת ההודעה ומהתמונות שצורפו על ידי החוקר, יש להניח, כי החוקר ביקר אצל התובע בשנת 2004 (תאריך התמונות בכתב יד על גבן הינו 1.3.04).

התובע טען בעדותו, כי אינו מאשר את נוסח ההודעה כפי שנרשם וכי לא אלו הדברים שמסר לחוקר.

אין בידי להכריע בעניין זה, בשים לב לכך שהתובע ויתר על חקירת החוקר, אך לא מן הנמנע, כי החוקר לא דייק בדברים אותם רשם כיוון שלא הבין היטב את דבריו של התובע, כאשר לא סביר בעיניי, כי אם התובע מסר גרסה מסויימת למל"ל, רק על מנת להגדיר האירוע כתאונת דרכים, דווקא לחוקר מטעם הנתבעת, שלפניו מסר עדות מאוחרת, ימסור גרסה, שיש בה כדי להסיר החבות מהנתבעת.

17. דווקא מתוך הדברים שצויינו על ידי החוקר, ניתן למצוא תימוכין לגרסת התובע.

החוקר ציין בהודעה: "לפני שהתחלתי להעמיס עצרתי לסדר את הדלת האחורית של המשאית." החוקר משתמש במלה "עצרתי". מכאן, ניתן להבין, כי התובע אכן מתאר, כי החל בנסיעה ועצר על מנת לסדר את הדלת, עצירה שאינה חלק מהטעינה, אלא עצירה מיוחדת לשם סגירת הדלת, שאם לא כן, הקשרה של המלה עצרתי אינו ברור.

כפי שהסביר התובע, אין סיבה לעצור טרם העמסת הסחורה על מנת לסדר את הדלת, שכן אז לא סביר להבחין בכך שהדלת אינה סגורה היטב ואם הדבר אינו מפריע להמשך הנסיעה, גם אין סיבה לבצע את פעולת סגירת הדלת באופן מיוחד ולא כפעולה מקדימה לפעולת ההעמסה, מייד לפניה ולכן סביר יותר כי העצירה היתה לאחר העמסת הסחורה.

מכל מקום, בשתי הגרסאות, אותה עצירה אינה חלק מההעמסה, לפחות לא על ציר הזמן והסמיכות לביצוע פעולת ההעמסה.

עוד מצאתי מקום לציין לעניין העדות לפני החוקר, כי התובע ציין לפני החוקר, כי עסק בהעמסת סחורה. העיסוק בהעמסת הסחורה מצביע על כך שהתובע כבר עסק בהעמסת הסחורה ולא סביר, כי עיסוק זה נעשה לאחר שידו נפגעה.

היות שכך, כיוון שלא ניתן היה לחקור עד תום את נסיבות מסירת גרסתו של התובע לחוקר, כאשר השאלה היחידה שבה עומדת גרסתו של התובע בסתירה לגרסה אותה מסר בבית המשפט וקודם לכן למל"ל, הינה השאלה האם הרכב עצר עובר להעמסה או לאחר ההעמסה, בשתי הגרסאות מדובר בפעולה שלא בוצעה באופן אינטגרלי לפעולת ההעמסה, אלא במסגרת עצירה נפרדת, רק לשם ביצוע פעולה זו, איני סבורה, כי יש בהודעה שנמסרה לחוקר, כדי לשמוט הקרקע תחת גרסת התובע.

18. עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין.

התובע הצהיר, בישיבת יום 16.1.14, כי הוא יעיד את חברו יואב פדלון, בעל הטרקטור, אך זה לא הגיע בסופו של דבר להעיד. גם נהג הטרקטור מר עופר פיטוסי לא הגיע להעיד.

למרות האמור, כפי שציינתי מעלה, מצאתי מקום ליתן אמון בגרסתו של התובע, שהינה גם הגרסה הסדורה הראשונה שנמסרה, כחודש ימים לאחר אירוע התאונה והיא הגרסה הסבירה יותר מבין האפשרויות לאופן התרחשות התאונה.

גרסתו של התובע לא נסתרה, גם לא בהודעתו לפני חוקר הנתבעת.

עוד מצאתי מקום לציין, כי הגם שהתובע לא העיד את מר פדלון, הרי שהן בטופס ההודעה למל"ל והן בהודעה שנמסרה לחוקר מטעם הנתבעת עלה שמו של פדלון כעד לאירוע. מכאן, התובע לא מנע מהנתבעת אפשרות לחקור את נסיבות האירוע באמצעות עדים פוטנציאליים לאירוע, כאשר שמם עלה כבר בסמוך לתאונה, כך שלנתבעת לא נגרם כל נזק ראייתי בעניין זה.

יש להניח, כי הנתבעת, במסגרת בדיקותיה, בדקה גם את הגרסה הנוגעת לפדלון, למרות זאת, לא צורפה הודעה שנגבתה מטעמו וגם לא הוגשה מטעם הנתבעת בקשה לזמנו. מכך, יש להסיק, כי גרסתו של פדלון היתה תומכת בגרסת התובע.

נסיבות התאונה- תאונת דרכים?

19. המחלוקת בין הצדדים באשר להגדרת התאונה כתאונת דרכים ולסגירתה של הדלת על ידו של התובע כעונה להגדרת שימוש ברכב מנועי, על מנת שאירוע התאונה יענה על הגדרת תאונת דרכים בחוק, נוגעת למספר שאלות:

האם פעולת סגירת הדלת נעשתה במסגרת ביצוע פעולת טעינת הרכב. בהקשר זה יש לדון בשאלת עיתוי סגירת הדלת וההקשר התעבורתי של סגירת הדלת.

האם ישנה משמעות לשימוש בטרקטור לשם סגירת הדלת.

20. תאונת דרכים מוגדרת בסעיף 1 לחוק והיא כוללת הגדרה בסיסית, הגדרות משנה, הוראות ריבוי והוראות החרגה.

סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כך:

"תאונת דרכים-מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה....."

שימוש ברכב מנועי מוגדר:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"

האם התאונה התרחשה בעת "בשימוש ברכב מנועי"?

ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי סגירת הדלת נועדה לאפשר לתובע להמשיך בנסיעתו ולכן יש לראות את סגירת הדלת כחלק אינטגרלי מהנסיעה ולחילופין כהכנה לקראת נסיעה ולחילופי חילופין כטיפול דרך.

סגירת דלת המשאית הינה פעולה אשר נכללת בהגדרת שימוש ברכב מנועי, אלא שסגירת הדלת במקרה דנן, יכול ונעשתה בעת ביצוע פריקה וטעינה וכחלק אינטגראלי מפעולה זו, שאז למרות ההקשר התעבורתי שלה, לאור החרגת פריקה וטעינה מהגדרת השימוש ברכב, לא תהווה סגירת הדלת שימוש ברכב לצורך החלת הוראות החוק על אירוע התאונה.

21. התובע הסביר בעדותו את מנגנון הפריקה והטעינה. מנגנון זה, אינו כולל את סגירת דלת הארגז כחלק מפעולת ההעמסה, שכן הדלת נסגרת אוטומטית עם הורדת הארגז בסיום הפריקה, כך שבזמן התחלת פעולת הטעינה הבאה, הדלת נמצאת במצב סגור וכך מוצא אותה מי שמתחיל להטעין את הרכב.

התובע ציין בעדותו, כי לאחר סיום פעולת ההעמסה, שנעשתה באמצעות הטרקטור, אשר מילא בכף את המשאית, החל התובע בנסיעה, נהג הטרקטור שנסע אחרי המשאית הסב את תשומת לבו של התובע לכך שהחול זולג מהמשאית ואז עצר התובע את הרכב על מנת לסגור את הדלת.

לטענת התובע, הסיבה העיקרית לכך שהיה עליו לעצור את המשאית ולסגור את הדלת היא הסיבה הבטיחותית, התעבורתית, שכן החול שנשפך מהמשאית עלול לגרום לסיכון בטיחותי לרכבים האחרים הנוסעים בדרך. כן ציין התובע, כי סגירת הדלת נועדה כמובן גם למנוע אובדן של החול, שהובלתו היא ייעודה התעבורתי של המשאית.

22. הנני סבורה, כי פעולת סגירת הדלת במקרה דנן אינה מהווה חלק מפעולת הטעינה. במקרה דנן, פעולת הטעינה הסתיימה ולא הצריכה השלמה נוספת, כשכאמור פעולת הטעינה מתחילה כשהדלת כבר סגורה. התובע אף סבר שהוא יכול להתחיל בנסיעה והחל לנסוע ורק אז הסתבר, כי הדלת אינה סגורה היטב.

פעולה זו של סגירת הדלת במקרה דנן, לא נעשתה בקשר עם פעולת הטעינה עצמה, שכאמור המנגנון שלה מאוד פשוט ואינו קשור בסגירת הדלת בסיום הפריקה, אלא נעשתה על מנת לאפשר המשך נסיעה באופן בטוח או כדי לאפשר המשך הובלת הסחורה שבמשאית.

אמנם, אין ספק, כי מלכתחילה, פעולת הטעינה מצריכה דלת סגורה, אך כאשר בדיעבד, לאחר השלמת פעולת הטעינה, והתובע התחיל בנסיעה, הסתבר, כי האופן שבו נעשתה הפעולה גורם לסיכון תעבורתי, הנני סבורה, כי יש מקום לנתק את הקשר שבין ביצוע פעולת הטעינה ובין ביצוע סגירת הדלת, פעולה שנועדה בראש ובראשונה למנוע סיכון תעבורתי והיא קשורה בראש ובראשונה בייעודה העיקרי של המשאית, הובלת המטען בבטחה ליעודו.

23. אמנם, גם פעולת הפריקה והטעינה הינן פעולות בעלות אופי תעבורתי (ולכן אף היה מקום להחריגן מהגדרת "שימוש ברכב" שבחוק), אלא שהפעולה שעשה התובע אינה קשורה דווקא לפעולת הטעינה, אלא לאפשרות להמשיך את הנסיעה בבטחה ולהוביל את הסחורה שבה בבטחה.

עמד על האבחנה בין פעולת הפריקה והטעינה ובין פעולה הקשורה בנסיעת הרכב לאחר השלמת פעולת הפריקה והטעינה בית המשפט בעניין ע"א 6936/11 המגן נ. פלוני (ניתן ביום 17.3.14):

"ואולם, ובלי להידרש למעמדן של פעולות הפריקה וטעינה בהקשר זה, בהתבסס על עדותו של המערער ונסיבות האירוע, מסקנתי היא כי ממילא הוכחה התקיימות התנאי של "מטרה תחבורתית", היא נסיעה והובלת המטען. גם אם הדבר לא נאמר במפורש בעדותו של המערער, שכאמור היא התשתית העובדתית לענייננו, משתמע ממנה כי פעולת הכיסוי, אשר נעשתה לאחר סיום העמסת המכולה על המשאית על ידי המערער במסגרת עבודתו כנהג משאית, נועדה לשם הכנת המשאית לקראת נסיעה. מסקנה זו, העולה מעדותו של המערער, לא נתקפה בבית המשפט המחוזי, ואין מקום לתקיפתה כעת. פעולת כיסוי המטען קשורה בקשר הדוק לתהליך ההובלה שנועדה המשאית לבצע, שכן היא מבוצעת במטרה לשמור על שלמותו של המטען ולאפשר את הובלתו בבטחה. מדובר, אם כן, בפעולה עצמאית שעניינה בהגשמת ייעודה של המשאית (ראו והשוו רע"א 1300/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] (22.8.2000); רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג, [פורסם בנבו] פס' 6 (27.3.2008) (להלן: פרשת איזנברג); ע"א 9474/02 "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337, 352-351 (2004)). כניסה לרכב תובלה לשם כיסוי המטען היא אינהרנטית לפעולת הנסיעה ונועדה לקדם את תהליך ההובלה, וזאת בשונה, למשל, מטיפוס על סולם הרכב במטרה לתלות שלט פרסומת, או בכניסה לרכב במטרה לקחת דבר מה שנשכח בתוכו (השוו פרשת עוזר, עמ' 551; פרשת פדידה). ניתן לומר אפוא שפעולה זו מסמלת את סיום תהליך הטעינה ותחילת תהליך ההובלה (השוו פרשת אסם, עמ' 564; פרשת איזנברג, פס' 6; פרשת אליהו חברה לביטוח, עמ' 745; רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 505-504 (2002)). כך נאמר בנסיבות דומות בפרשה אחרת:

"המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה אשר תכליתה היא עשיית שימוש תחבורתי – הובלת מטען – בכלי הרכב, ואשר היא חיונית לצורך הגשמת תכלית זו... התאונה במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל-כן יש לראותה כפעולה, "למטרות תחבורה" במובן האמור לעיל" (ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(5) 208, 222 (1997))."

במקרה דנן, סגירת דלת הרכב על מנת לאפשר הובלת המטען בבטחה, דהיינו סגירת הדלת בהקשר התעבורתי הינה שימוש מוכר ברכב ולכן יש לראות בפגיעה בתאונה כפגיעה המוכרת כתאונת דרכים.

24. בהתאם להלכה שנפסקה בפסק הדין בענין רע"א 918/03, אוסם תעסיות מזון בע"מ נ. סמג'ה, פ"ד נ"ט (3) 541, פעולה המהווה שימוש מוכר ברכב, גם אם נעשתה בהקשר של פריקה וטעינה, תהווה פעולה אשר תוכר כשימוש ברכב לצורך הגדרת האירוע כתאונת דרכים. סגירת הדלת על מנת לאפשר נסיעה מהווה כמובן שימוש ברכב, אם כי דווקא בהקשר של ביצוע פעולת הפריקה והטעינה עצמה, סגירת הדלת בסיום פעולת הטעינה, מהווה חלק בפעולת הפריקה והטעינה ולכן לא תוכר כשימוש ברכב (ראה לדוגמא כע"א 7617/97 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. פדל אלשעאר). אך לא זהו המקרה דנן, כאשר הפעולה נעשתה לאחר שהתובע סיים את מלאכת הטעינה ובהקשר התעבורתי בלבד.

כך התייחס בית המשפט לדברים בעניין רע"א 1300/00 הפניקס נ. סימון כהן (ניתן ביום 22.8.2000).באותו מקרה, נהג הרכב פרק שאריות ממכלית דלק והמשיך בנסיעתו. בהמשך, סבר, כי שכח לסגור את פתחי המיכלית, אשר עלולים היו להישמט בעת הנסיעה, עצר ובעת שעלה לסגור את הפתחים החליק נפל מהמיכלית:

בעת שבוצעה פעולת הנעילה של פתחי המילוי ברכב, לא נתבצעה בו פעולה של טעינה או של פריקה. אכן, פעולות לוואי הקודמות לפעולת הטעינה או הפריקה, ופעולות לוואי הבאות לסיים את פעולת הטעינה או הפריקה, עשויות לבוא בגדרו של שימוש זה. כך, למשל, נקבע כי כיסוי המטען, בבד ברזנט, וקשירתו, לאחר שהסתיימה פעולת הנחת המטען, מהווים חלק מפעולת הטעינה (רע"א 6223/98 שיבלי נ' אדר חברה לביטוח בע"מ ואח', דינים עליון נה 299). בדומה, נפסק כי קיפול בד ברזנט, שכיסה את המטען, בתום הורדת המטען, וקשירתו של הבד לארגז המשאית, מהווים חלק מפעולת הפריקה (רע"א 2781/98 אהרון דגן ואח' נ'רונן גברילה ואח', דינים עליון נה 412; ראו גם רע"א 7617/97 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פדל אלשעאר, דינים עליון, נה 758). אלא שבכל אותם מקרים נתבצעו פעולות הלוואי, שלא בנסיעה, כשהן באות להשלים את פעולת הפריקה ואת פעולת הטעינה." (הדגשה אינה במקור- ס.כ.).

25. נסיבות אלו ונסיבות המקרה שלפנינו, שונות מהנסיבות שתוארו בפסק הדין בעניין ע"א 5950/10 איילון ואבנר נ' המוסד לביטוח לאומי, עליו ביקשה הנתבעת לסמוך ידיה.

בפסק דין זה, לא ניתן היה לסגור את הדלתות מייד לאחר ההטענה ולכן הנהג התקדם קמעא על מנת שיוכל לסגור את הדלתות. לנהג היה ברור מלכתחילה, כי כחלק מהשלמת הטעינה יש לסגור את הדלתות ונסיעתו של הנהג תוכננה מלכתחילה על מנת לאפשר פעולה זה. במקרה דנן, לעומת זאת, מדובר בפעולה שלא תוכננה כחלק מפעולות הטעינה, אשר הסתיימה והתובע עצר את הרכב רק על מנת שיוכל להשלים נסיעתו בבטחה ולאפשר הובלת המטען ליעדו.

לאור האמור, יש לקבוע, כי סגירת הדלת היתה שימוש מוכר ברכב ולכן פגיעתו של התובע בתאונה כתוצאה משימוש זה מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק.

26. טענתו החלופית של התובע, היא כי מדובר בתיקון דרך.

בניסיונם להגדיר את המונח "טיפול דרך" התייחסו בתי המשפט למהותו של תיקון דרך וציינו כך:

בע"א 4469/95 חדר יונס דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פד נ (3) 475, 481 (1996) קבע בית המשפט העליון, כי "הטיפול הוא טיפול דרך אם הוא נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכה המיידי."

בעניין רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' יעקב ינטל (טרם פורסם) קבע כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין:

"ייתכן כי יש לייחד את המונח טיפול דרך בעיקר לתיקוני פתע או ליקויים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך נסיעה ולשם המשכה."

בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, מבקש ב"כ התובע להסיק, כי המקרה דנן מהווה תיקון דרך, שכן הטיפול נעשה לאחר תחילת הנסיעה ולא במקום חניית הרכב טרם היציאה לדרך, הטיפול נעשה עקב תקלה פתאומית, שנועדה להמשיך את הובלת החול והתובע אינו איש מקצוע בתחום.

27. הנני סבורה, כי ניתן לראות בתאונה דנן גם כטיפול דרך, שהלוא התובע עצר נסיעתו על מנת להסיר מכשול תעבורתי.

מדובר בעניין שהתובע לא הבחין בו קודם לכן, הגם שנהג ברכב לאחר סגירת הדלת וטרם הטענת החול, זליגת החול הפריעה להמשך הנסיעה, פעולת סגירת הדלת נעשתה אגב הנסיעה, לצורך המשכה המיידי ולשם מניעת סיכון תעבורתי ומדובר בתקלה שאינה מורכבת ושהתובע יכול היה לתקנה.

אומר בית המשפט בעניין רע"א 1300/00 הפניקס נ. סימון כהן:

"בענייננו לא נועדה פעולת הנעילה של הפתחים העליונים במיכלית הדלק לסיים את פעולת הריקון של שאריות הדלק מן המיכלים, כשם שלא באה להשלים את פעולת מילוי המיכלים. נעילת המכסים לא נתלוותה למילוי הדלק או לריקונו. המשיב נקט בפעולה זו רק לאחר שנתעורר בלבו, במהלך הנסיעה, החשש כי עשוי להיגרם סיכון לאחרים אם ימשיך בנסיעה ואם כתוצאה מכך המכסים, שהם חלק אינטרגרלי של הרכב, ינתקו ויפלו. בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי ראו בפעולה זו משום "תיקון דרך". בנסיבות המקרה, יתכן שראוי לראות בכך "טיפול דרך" דווקא - אלא שבשוני זה אין, כמובן, כדי לשנות מן התוצאה."

הנסיבות דומות לענייננו וגם המסקנה דומה.

לפיכך, גם אם מכוח היות פעולת התובע תיקון דרך, יש להכיר באירוע התאונה כתאונת דרכים.

מעורבות השופל בתאונה:

28. הנתבעת טוענת כי מהנסיבות המתוארות על ידי התובע ביחס להתרחשות התאונה עולה כי בתאונה היה מעורב רכב השופל וכי היריב הנכון הוא "נהג השופל".

התובע טוען בסיכומיו, כי מעורבות השופל אינה מעלה ואינה מורידה, שכן התובע עשה שימוש במשאית ומעורבות השופל אינה גורעת מאחריות המבטחת לנזקי התובע שנגרמו בעקבות השימוש במשאית, כמו כל תאונה בה מעורבים שני רכבים.

29. סעיף 3 לחוק קובע כך:

"3. (א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."

לאחר שקבעתי מעלה, כי בזמן התאונה עשה התובע שימוש ברכבו, בהקשר התעבורתי, איני סבורה, כי ניתן להתייחס למשאית כאל 'חפץ' גרידא, שעה שהשופל פגע במשאית. עסקינן לפיכך בתאונה שמעורבים בה שני כלי רכב, התובע עשה שימוש ברכבו (ואף לא היה מגע בינו ובין השופל) ולפיכך, היריבה הנכונה היא הנתבעת.

הנזק:

30. לאחר שקבעתי, כי פגיעתו של התובע הינה באירוע שהינו 'תאונת דרכים', יש לדון בשאלת הנזק, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכיסוי הביטוחי ביחס לאירוע התאונה.

31. הנכות הרפואית:

כתוצאה מאירוע התאונה נפגע התובע בידו השמאלית. התובע פונה ממקום התאונה לחדר המיון שבמרכז הרפואי "ברזילי" באשקלון, נבדק ואובחן שבר מרוסק של צוואר עצמות המסרק 4 ו- 5 באצבעות כף יד שמאל. התובע אושפז וביום למחרת שוחרר, לאחר שסירב לבצע ניתוח באצבעות ידו, התובע פנה לבית חולים "שערי צדק" שם בוצע לו ניתוח במהלכו בוצע קיבוע של האצבעות באמצעות מסמרים.

ביום 22/5/03 שוחרר התובע ושהה בחופשת מחלה במשך מספר חודשים. ביום 29/6/03 ביצע התובע ניתוח להוצאת מסמרים. התובע היה מאושפז למשך ששה ימים.

32. כיוון שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, נבדק התובע על ידי וועדה רפואית של המל"ל ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של חמישה אחוזים בגין מגבלות באצבעות כף היד, לפי סעיף 35 (1) (א-ב) של התוספת לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956.

בהפעילה שיקול דעת בנוגע להפעלת תקנה 15 לתקנות הנ"ל, ציינה הוועדה כי אין מקום להפעיל את התקנה, שכן התובע חזר לעבודתו.

היות והתאונה הוכרה כתאונת עבודה מהווה קביעת המל"ל קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 והיא מחייבת, לפיכך, גם בהליך דנן.

מכאן לחישוב הנזק:

33. כאב וסבל

לתובע נקבעו חמישה אחוזי נכות. התובע אושפז למשך ששה ימים וסבל בתקופת ההחלמה ממגבלה בשימוש ביד, דבר שהצריך אותו להיזקק לעזרת אחרים. בנוסף התובע עבר ניתוח בעקבות השברים באצבעות.

התובע העיד:

"היד שלי היתה חבושה במשך שלושה חודשים היו לי ברזלים, ההחלמה לקחה הרבה זמן וגם הפיזיוטרפיה הרבה, אני התאמצתי מאוד גם הרופאים לא האמינו שאני אצליח להפעיל את היד..." (עמ' 7 לפרוטוקול).

לאור האמור, הנני סבורה, כי ראוי במקרה דנן לעשות שימוש בהוראות תקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, לצורך חישוב הפיצוי המגיע לתובע.

לאחר הפחתת גיל ותוספת ריבית עומד סכום הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 22,200 ₪.

34. הפסדי שכר לעבר:

בהתאם לעדותו, נעדר התובע מעבודתו למשך כשלושה חודשים, שבמהלכם העסיק נהג חלופי באופן חלקי.

התובע הוא, כאמור, בעליה של החברה שבה עבד ולטענתו, בנוסף להפסדיו הוא, נגרם גם הפסד לחברה שבבעלותו, אשר נשאה בעלות העובד הנוסף. לא הובאו ראיות לעניין הפסדי החברה וגם לא נטען להפסד רווחים מהחברה.

בסיכומיו, עותר התובע לפיצוי שהוא ההפרש שבין שכרו המצטבר בשנת 2002 ובין שכרו המצטבר בשנת 2003. חישוביו של התובע תואמים למעשה את הצעת הנתבעת לפיצוי (שעל פי חישוביה הפיצוי אף גבוה מזה שנדרש על ידי התובע. לאור האמור, יש לפסוק לתובע פיצוי לתקופה הסמוכה לתאונה בשיעור של 22,225 ₪.

35. התובע טוען להפסד החל מיום התאונה ועד היום וכן הפסד לעתיד. בעניין זה, טוען התובע, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית ולכן יש לפסוק לו פיצוי המהווה נגזרת של 10% מהכנסותיו.

לשם הערכת הפסדי שכרו של התובע, יש לבחון לפיכך את שיעור נכותו התפקודית של התובע, שאינה בהכרח זהה לנכותו הרפואית.

התובע עובד כנהג משאית, עובר לתאונה עבד התובע כנהג משאית בחברת מידור הובלות בע"מ, חברה שהפעילה משאית אחת ונהג אחד - הוא התובע. התובע היה גם בעלים של החברה.

לטענת התובע, לפני כחמש שנים הפסיק את עבודתו בחברה שבבעלותו ועבר לעבוד כשכיר. התובע עשה כן בשל מצבו הרפואי, שכן היו לו כאבים ביד והוא אינו מקפל את האצבעות היטב. כיום, חזר התובע לעבוד בחברה שבבעלותו, אלא שכיום המשאית היא ללא עגלה, שכן התובע מתקשה לחבר את הנגרר לרכב.

התובע טוען כי לצורך עבודתו נדרש הוא לשימוש אינטנסיבי ומלא בשתי ידיו, חיבור צינורות אויר או שמן, להרים או לחבר יצול (מוט גרירה) לעגלה וכדו' ופעולות נוספות בעלות אופי פיזי הדורשות כוח.

בעדותו נשאל התובע כיצד התמודד עם הפגיעה בעבודתו והשיב:

"אחרי שחזרת לעבודה איך התנהלה העבודה?

ת. בקושי.

לשאלת בית המשפט לעניין הכנסות גבוהות יותר בשנת 2005 אני אומר כי אני חזרתי לעבוד. אני חייב לחזור לעבוד אם אני לא אעבוד לא יהיה לי מה לאכול.

אנחנו נלחמים על כל גרוש וצריך להתאמץ הרבה להביא פרנסה.

מאז עזבתי את הענף לפני 4 שנים בערך הלכתי להיות שכיר.

מכרתי את המשאית מכרתי את הכל. בגלל שלא יכולתי יותר לעבוד, היו לי כאבים ביד אני לא מקפל את האצבעות כמו שצריך, כשאני הולך עם אשתי לקניות אני לא יכול להרים שקיות.

אני היום חזרתי עוד פעם לענף וקניתי משאית, אני לא שם עגלה בגלל כמה פעולות שקשה לי לעשות אותם.

כמו לחבר צינורות לחבר את צינורות האוויר להוציא את צינור השמן מהנגרר לאוטו, צריך כוח זאת יד שעובדת, זה אמנם יד שמאל אבל היא עובדת....

אני התאמצתי מאוד גם הרופאים לא האמינו שאני אצליח להפעיל את היד, בשביל להתקיים נלחמתי עם האצבעות כדי שאוכל להתקיים. נאלצתי לעבוד בכוח מה שיכלתי לעשות עשיתי ומה שלא לא." (עמ' 7 לפרוטוקול).

באשר להכנסותיו של התובע, הרי שהתובע מאשר, כי לבד משנת 2004, השנה שלאחר התאונה, הלך שכרו והשביח וכיום הוא משתכר מהחברה שבבעלותו בשכר של כ- 12,400 ₪ לחודש, כאשר שכרו הממוצע של נהג שכיר הוא כ-9,000 ₪ לחודש, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כך על פי טענת התובע.

התובע העיד:

ש. תסכים איתי שהיום אתה מרוויח יותר טוב מאז השכר שלך עלה, אתה משתכר יותר טוב ?

ת. מה אתה מקשר עכשיו לפני 10 שנים. כן היום אני מרוויח יותר טוב, כי אז לא יכולתי לעבוד ולא היה לי מה לאכול. לפני התאונה אני רק התחלתי את דרכי, לפני התאונה היתה לי משאית והיו לי עליה רק חובות והיא עלתה לי המון כסף, וקניתי גם נגרר , היו לי חובות גם להורים לאחים למשפחה, ואז היתה התאונה ולא יכולתי לעבוד, וברגע שהתחלתי לעבוד התחלתי להכניס. בין התאונה ובין החזרה שלי לעבודה המצב שלי היה קשה מאוד.

36. אין ספק, כי בעיסוקו של התובע, נכותו היא נכות תפקודית, שכן למרות שעיקר עיסוקו של התובע הוא בנהיגה, הרי שהנהג, כאשר מדובר בנהג משאית, נזקק גם לביצוע עבודות פיזיות.

התובע מעיד על עצמו, כי הפסיק להפעיל את המשאית עם עגלה, בשל המגבלות שלו, אך לא הציג אסמכתאות לפערים שבין ההכנסות ממשאית עם נגרר למשאית ללא נגרר, הגם שהגיונם של דברים מצביע על כך שמשאית הנושאת מטען כפול, תניב הכנסות גבוהות יותר. בהקשר זה, גם לא ניתן להתעלם מכך, שעד שהתובע הפסיק לעבוד כעצמאי, המשיך התובע, חרף מגבלויותיו, להפעיל גם את הנגרר ולא חלה ירידה בהכנסותיו.

מנגד, בזמן אירוע התאונה היה עסקו של התובע עסק חדש, התובע רכש את המשאית והנגרר זמן מה קודם לאירוע התאונה ונאלץ להחזיר חובות, כך שמטבע הדברים, גם הכנסותיו לא היו גבוהות.

משכך, אין אינדיקציה ממשית לביסוס גובה הכנסותיו של התובע ללא מומו. אין לי לפיכך, אלא לקחת בחשבון, את ההשפעה התפקודית שיש לנכותו של התובע על אפשרויות ייצור ההכנסה, תוך התחשבות במגבלות אותן פירט התובע באשר ליכולתו לעבוד.

בנסיבות אלו, הנני סבורה, כי חרף מומו, מצליח התובע לתפקד היטב ולאחר שעבר תקופת החלמה קשה, למד להסתדר עם מצבו, כך שנכותו התפקודית אינה עולה על נכותו הרפואית. התובע אף הצליח להגיע לרמת הכנסה הגבוהה מזו של נהג משאית. עובדה זו לוקחת בחשבון אמנם גם את העובדה שהתובע מנהל עסק עצמאי, אך בוודאי מלמדת, כי התובע מצליח להגיע למיצוי של ממש של כושר עבודתו כנהג.

משכך, לצורך הערכת נכותו התפקודית של התובע לצורך הפסדי השתכרותו, מצאתי מקום להעמיד את שיעור הפסדיו על שיעור המהווה 80% מנכותו הרפואית, דהיינו הפסד של 4% מהכנסותיו.

37. בנסיבות העניין, מצאתי מקום לפסוק לתובע בגין תקופת העבר, פיצוי הלוקח בחשבון, כי בשנת 2004, הסמוכה לאירוע התאונה התקשה התובע יותר והדבר אף ניכר בהכנסותיו, ולהעמידו על הסך של 40,000 ₪, המבוסס על חישובי התובע בסיכומיו, תוך התחשבות בשיעור הנכות התפקודית שנקבע.

38. אובדן כושר השתכרות:

כן יש לפסוק לתובע פיצוי בגין ההפסד משנת 2003 ועד היום.

התובע ביקש לבסס את הפסדיו לעתיד על שכר של 10,000 ₪ לחודש, עד לגיל 70, בשים לב לכך ש התובע עצמאי.

בשים לב לזכויות הסוציאליות, לעובדה שהתובע לא עתר לפיצוי נוסף בגין הפסדי החברה ובשים לב לניכוי המס, נראה, כי דרישת התובע סבירה ולפיכך, יש לפסוק לו לעתיד פיצוי בשיעור של 67,000 ₪.

39. עזרת זולת עבר ועתיד:

התובע טוען כי הוא עבר ניתוח ולאחריו נדרש שידו תהיה במתלה, מטבע הדברים, בתקופה זו נזקק הוא לעזרה כמו כן הוא מוגבל בקיפול אצבעותיו וישנן פעולות אשר הוא מתקשה לבצע כמו הרמת קניות.

לאור האמור, והיות ומדובר בידו השמאלית של התובע שהיא אינה היד הדומיננטית, מצאתי מקום לפסוק סכום גלובלי אשר ישקף הן את העזרה המוגברת בתקופת אי הכושר והן את העזרה לה יזקק התובע בעתיד בסכום של 7,000 ₪.

40. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות- עבר ועתיד.

התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים, התובע עבר ניתוח ונדרש לבצע טיפולי פיזיותרפיה.

בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה ולכן התובע זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים וכן בשים לב לכך שהתובע זכאי לקבלת הטיפול הרפואי הדרוש לו מקופת החולים, ותוך שימת לב לכך שהתובע לא הצביע על טיפולים רפואיים מיוחדים להם יזקק, מצאתי מקום לפסוק סכום פיצוי גלובלי בסכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות הן לעבר והן לעתיד.

41. סך הפיצוי המגיע לתובע מהנתבעת עומד על הסך של 164,225 ₪.

מהסכומים שנפסקו יש לנכות את דמי הפגיעה ומענק הנכות שקיבל התובע מהמל"ל, כשהם משוערכים להיום.

למעט אסמכתא בנוגע לשיעורו של תשלום אחד שקיבל התובע מהמל"ל, לא הוצגו אסמכתאות לעניין גובה תקבולי המל"ל.

לפיכך, ככל שלא תושג בין הצדדים בתוך 30 יום הסכמה לעניין שיעורו של הניכוי, יוכל התובע להגיש פסיקתה לחתימה המבוססת על הסכומים המופיעים בתיק בית המשפט.

42. אני מחייבת איפוא את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 164,225 ₪, בניכוי תקבולי המל"ל, כפי שצויין לעיל.

כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.34% מהסכום שנפסק (ככל שיחול שינוי בשיעור של המע"מ עובר לתשלום, יחול שינוי בשיעור שכה"ט בשים לב לשיעורו של השינוי החל).

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ה, 09 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.