תביעה זו הינה לפיצוי בגין נזק גוף שאירע לתובע, יליד 1985, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 3.5.09. לטענת התובע, הגיע לאזור התאונה כיוון שקודם לכן אירעה תאונה קטלנית שבה נפגע בן דודו ולרוע מזלו, נפגע הוא אחריו.

הנתבעות מכחישות את נסיבות התאונה. לטענתן, דין התביעה להידחות, שכן התובע לא עמד בנטל להוכיח את גרסתו, הן לגבי נסיבות התאונה והן באשר לכך שנגרם לו "נזק גוף". על יסוד הראיות, טענו הנתבעים, כי התובע ביים את התאונה במטרה לזכות בפיצוי.

בעדותו, טען התובע, כי התאונה אירעה כאשר הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") היה בנסיעה, לא מהירה. התובע ושוטר שהיה במקום, עמדו מימין לרכב הנתבע, בסמוך למושב הנוסע שליד הנהג. רכב שהגיע ממול התובע גרם לרכב הנתבע 1 לסטות ימינה, לעלות על רגלו של התובע ולדחפו. התובע פונה מהמקום באמצעות אמבולנס. הנתבע, לעומת זאת, טוען, בין היתר, כי היה במצב של עצירה מוחלטת, שכן נתיב נסיעתו היה חסום כתוצאה מאותה תאונה קטלנית ועל כן כלל לא יתכן שעלה על רגלו של התובע. לטענתו שוטר שהיה במקום אישר זאת.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה העובדתית האם היה מגע בין רכב הנתבע לבין גוף התובע. בישיבת ההוכחות העידו התובע והנתבע 1 בלבד. התובע לא העיד את אחיו על אף שזה לטענתו היה במקום, זאת בטענה כי לא נדרש לכך ע"י בא כוחו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 בלבד. יצוין כי הן התובע והן הנתבע ציינו כל אחד כי שוטר שהיה במקום וראה את אופן קרות התאונה, יכול לתמוך בגרסתו שלו. הנתבע 1 אף ציין כי השוטר אמר לו באותו הרגע כי הוא לא עלה על רגלו של התובע, אולם, השוטר לא זומן על ידי מי מהם לעדות. מובן כי נטל השכנוע בגרסתו לנסיבות התאונה רובץ לפתחו של התובע. במקרה זה, אף עדות של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין על המשמע מכך על פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971.

אלא שלאחר ששקלתי את מכלול הנתונים שלפני אני סבורה כי ניתן לקבל את התביעה בהסתמך על גרסת התובע באותה שאלה עובדתית שבמחלוקת, זאת בנסיבות העניין ועל סמך הנימוקים אותם אפרט:

עדות הנתבע באשר לכלל העובדות והפרטים אשר סבבו את האירוע תומכת לפי דעתי בגרסת התובע והיא מהווה ראיה חיצונית מסייעת לעדות התובעת שהיתה מהימנה כשלעצמה..

הנתבע בתצהירו מסר כי כאשר היה בעצירה מוחלטת, "פתאום הסתכלתי הצידה, ראיתי בחור רץ בכביש לכיוון של רכבי ונכנס בין הרכב שלי לרכב שחנה על המדרכה מצד ימין שלי" (בתצהיר מופיע גם שרטוט – ר.ג.מ.). פתאום מישהו אמר לי " 'תיזהר על הבחור', הסתכלתי וראיתי בחור יושב על הכביש וכשיצאתי שאלתי מה קרה והוא טען שאני עליתי על רגלו". עוד ציין הנתבע בתצהיר כי מדובר בבחור נכה והנתבע מסר לו את פרטיו. בעדותו בפניי, ציין הנתבע כי התובע "צלע במהירות" (עמ' 6 ש' 15) במקום צפוף סמוך מאוד לרכב הנתבע. אנשים, לרבות השוטר שהיה במקום, הזהירו את הנתבע ביחס לתובע. כאשר יצא מהרכב מצא את התובע, שאותו ראה קודם לכן, לגרסתו שלו, בהליכה מהירה תוך כדי צליעה, ישוב על הכביש והתובע אמר לו כי הוא (הנתבע) עלה על רגלו. עפ"י עדותו שלו, הנתבע אמר לתובע "אני מקוה שהכל בסדר ונתתי לו את הטלפון שלי" (עמ' 6 ש' 3-4).

בנסיבות אלו המתוארות ע"י הנתבע עצמו- לעניין מיקום התובע, העובדה שהיה בתנועה כאשר הנתבע שם לב אליו, צעקות האנשים המופנות אל הנתבע ומזהירות אותו ביחס לתובע, היות התובע ישוב על הכביש מיד לאחר מכן- סבירה בעיני יותר גרסת התובע לפיה רכב הנתבע עלה על רגלו מאשר גרסת הנתבע לפיה גמלה בליבו של התובע במהלך אותה המולה המתוארת ע"י שני הצדדים בשל התאונה הקטלנית שארעה מעט קודם לכן ההחלטה לטפול על הנתבע נפילה שארעה בעצם כתוצאה מקשיי הליכתו.

מכאן, שעבר הנטל לכתפי הנתבע להביא ראיות התומכות בגרסתו כי היה אותה שעה בעצירה מוחלטת ועל כן לא יתכן שעלה על רגלו של התובע. אלא שעדותו בנושא זה לא היתה חד משמעית. מצד אחד, מסר הנתבע כי הנתיב היה חסום וכי לא היתה לו כל אפשרות להתקדם שכן מחסום משטרתי חסם את התנועה (תצהיר עדות ראשית) מאידך, כאשר נשאל מדוע הזהירו אותו אנשים אם היה בעצירה מוחלטת, ענה "כי אני רוצה להמשיך ישר, ולא הסתכלתי אחורה, והמשטרה אפשרה לאנשים להסתובב ואני לא מסתכל אחורה...ואני עם הפנים קדימה". מעדות זו עולה כי היתה אפשרות לנתבע להיות עם רכבו בתנועה, אולם לאחור בלבד. תוספת זו אינה מתיישבת עם עדותו בנושא זה לפיה התובע היה מצד ימין שלו ( ס' 3 לתצהיר, עמ' 6 לפרוטוקול ש' 18).

זאת ועוד, הנתבע בעצמו מאשר כי הוא לא ראה מה אירע וכי רק הסיק כי התובע לא נפגע כתוצאה מרכבו. מעדותו עולה כי לא היה בטוח בשאלה אם עלה על רגלו של התובע ונטייתו שלא להאמין לתובע נבעה מכך שהוא צלע וחשב כי נפל כי קשה לו ללכת: "חשבתי שהוא צולע ורוצה לעשות זאת כאילו זה תאונה" (עמ' 8 ש' 1) וכן "...הם צעקו כי הוא נפל. לא יודע אם נפל או קשה לו ללכת" (עמ' 8 ש' 5-6). היה מצופה מהנתבע להביא את השוטר, אשר לשיטת הנתבע עצמו, הזהיר אותו לבל יפגע בתובע ואף אמר לצדדים להחליף פרטים (עמ' 6 ש' 26)- על מנת שיעיד שאכן הוא לא עלה על רגלו של התובע. אי הבאתו במכלול הנסיבות המתוארות פועל במישור הראייתי לחובתם של הנתבעים.

לסיכום, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה רכבו של הנתבע 1 עלה על רגלו השמאלית של התובע, כפי שנטען ע"י התובע. אני סבורה כי ניתן לקבוע כי לתובע אירע "נזק גוף" כמשמעו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. מן המסמכים עולה כי בבדיקות רפואיות שנערכו לתובע מיד לאחר התאונה ובימים החולפים, אובחנה פגיעה בכף רגלו של התובע וכי הוא נדרש לעבור סדרת טיפולי פיזיותרפיה.

לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצאת לחייב את הנתבעים לפצות את התובע בגין הוצאות וכאב וסבל בסכום כולל של 8,000 ₪.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסך של 8,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן אגרות בית המשפט משוערכות להיום.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתן היום, ‏כ"ד טבת תשע"ג, ‏06 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.