<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד שפיר

הנאשם בעצמו וב"כ עו"ד זוהר משה

<#3#>

גזר דין

1 . הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירות של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382 א (א) לחוק ותקיפה לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 10.5.10, נכנס פקח של המחלקה הוטרינרית בליווי לוכד כלבים לחצר ביתו של הנאשם בכפר ידידיה, השאיר במקום קנס על שוטטות כלב שבבעלות הנאשם, ואז המשיכו השניים לכלביה האזורית במושב בית יצחק, לשם הגיע גם הנאשם.

הנאשם שאל את הפקח האם הוא זה שנכנס לחצר ביתו, ולאחר שהפקח השיב בחיוב, הפיל אותו הנאשם ארצה ובעט בו, וכתוצאה מכך נגרם לפקח שבר בקרסול רגל שמאל.

2. לאחר תיקון כתב האישום, ההודיה וההרשעה, ולבקשת ב"כ הנאשם ובטרם הטיעונים לעונש, הופנה הנאשם לשירות המבחן אשר התבקש לבחון בין היתר את שאלת ההרשעה.

מהתסקיר שהתקבל עלה שהנאשם יליד 1969, נשוי ואב ל-4 ילדים, ועובד כעצמאי בבורסה ליהלומים.

לנאשם אין עבר פלילי, למעט עבירה בתחום התכנון והבניה משנת 2007.

התסקיר מתאר בקצרה את תולדות חייו של הנאשם, מצבו המשפחתי, והסיבות שהובילו אותו לתקוף את הפקח. הנאשם סיפר לקצין המבחן כי ביתו נפרץ מספר פעמים בעבר, והדבר גרם לאימו (שהינה עיוורת) לסבול ממתחים נפשיים, כך שביום האירוע כשהיא התקשרה אליו וסיפרה על בואם של הפקחים, הוא חשש שביתו נפרץ פעם נוספת, וכשפגש את הפקח היה בסערת רגשות, חש כי המתלונן תוקפני ומביע זלזול כלפיו, ובאותו רגע איבד את שיקול הדעת ותקף אותו.

קצין המבחן התרשם שמדובר באירוע חריג בחייו של הנאשם- שהינו אדם נורמטיבי - שהוא מבין את חומרת מעשיו, למד את הלקח והביע חרטה על מה שאירע.

קצין המבחן תיאר את חששו של הנאשם מפני הרשעתו בדין, אשר תביא להפסקת חברותו בבורסה ליהלומים ולאיבוד מקור פרנסתו, ובנסיבות אלה המליץ להימנע מהרשעה ולהסתפק בהטלת של"צ.

3. ב"כ המאשימה טען כי אין לקבל את המלצת התסקיר נוכח חומרת העבירות, שהובילו את הנאשם לצאת בעקבות הפקח עד לכלביה שנמצאת במושב אחר, שם תקף את הפקח, דחף אותו ובעט בו וגרם לו לשבר בקרסול, ובנסיבות אלה ביקש להטיל עליו עונש מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי.

ב"כ המאשימה הוסיף, כי אין זה המקרה בו יש להימנע מהרשעה, והפנה לפסיקה בה נקטו בתי המשפט ענישה מחמירה במקרים של עבירות אלימות כלפי עובדי ציבור (ע"פ 11488-08-10 כהן נ' מ"י, תק-מח 2010 (4); ע"פ 7670/09 קומע נ' מ"י (פורסם במאגרים)).

מנגד טענה ב"כ הנאשם כי מקרה זה ייחודי בנסיבותיו ומצדיק לבטל את הרשעה, תוך שימת דגש על היותו של הנאשם אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, על כך שמצבו הבריאותי הורע בשנים האחרונות, ובעיקר על החשש שהרשעה תביא להפסקת חברותו בבורסה ליהלומים ולאיבוד מקור פרנסתו בעשרים השנים האחרונות.

4. במסגרת הטיעונים לעונש הציג הנאשם אישורים על תרומתו למדינה בשירותו כלוחם סדיר וכאיש מילואים, הציג מסמך רפואי המלמד על הבעיה הבריאותית ממנה הוא סובל, וכן הוצג תקנון הבורסה ביחס לפגיעה האפשרית בעתידו המקצועי של הנאשם.

על אופיו הטוב של הנאשם העידו שני עדי אופי, מר אבי רחניאן ומר נתי מרקוביץ, וכן הוצג מכתב של חבר ועד המושב בו מתגורר הנאשם, ויו"ר בית הכנסת, ובו תואר הנאשם כדמות מרכזית בעשייה החברתית וכמי שתורם רבות לחיי הקהילה במושב.

מר רחניאן, שמתגורר במושב סמוך ומכיר את הנאשם משנת 2006, העיד כי הנאשם תורם לבית הכנסת בו הם מתפללים, ורותם עצמו ואת משפחתו לפעילויות חברתיות במושב.

כך, העיד מר מרקוביץ, שכנו וחברו של הנאשם מזה 30 שנה, כי הנאשם הינו אדם ישר, ערכי, איש משפחה ואדם רגוע, אשר הביע בפניו צער וחרטה על המעשים בהם היה מעורב.

שני העדים סיפרו כי העבירות שביצע הנאשם ונסיבותיהן חריגות לאורח חייו ולהתנהלותו המוכרת להם.

5. נקודת המוצא בענישה היא שמי שמבצע עבירה יש להרשיעו בדין, שכן הרשעה משקפת מסר לציבור ותורמת לתחושת עשיית הצדק ושוויוניות בין נאשמים.

בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', דן בית המשפט בשאלה זו וקבע:

"משמתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם – טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות-דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה (ההדגשה שלי – ג.צ.).

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

(ראה גם ע"פ 7211/04, ת"פ (ת"א) 40332/05 וע"פ 9893 מ"י נ' אלון לאופר, ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, והפסיקה המאוזכרת בהם).

6. לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות הקשורות בטיבן של העבירות, את העדויות שנשמעו, המסמכים שהציג הנאשם ואת האמור בתסקיר שירות המבחן והמלצתו, אינני סבורה כי מתקיימות בנאשם הנסיבות המצדיקות לחרוג מהכלל ולא להרשיעו.

הנאשם פגש בפקח לאחר פרק זמן שאיפשר לו לשקול את הדברים ולא מתוך להט הרגע, והתלקחות האלימות בנסיבות אלו נראית כהתפרצות ללא שום הסבר או פרופורציה למה שקדם לכך, והדבר מוסיף אלמנט של חומרה למעשים.

גם אם רצה הנאשם לברר את זהות האנשים שנכנסו לחצר ביתו, בין אם כדי לשלול את האפשרות שמדובר בגנבים, ובין אם כדי להביע את התרעומת עליהם, קיימות ללא ספק דרכים מקובלות לעשות זאת, ואלימות אינה אחת מהן.

אולם במקרה זה החליט הנאשם ליטול את החוק לידיו, נסע למקום עבודתו של הפקח, שם תקף אותו, ולא הסתפק רק בהפלתו של הפקח ארצה, אלא המשיך ובעט בו וגרם לו שבר בקרסול, באופן המלמד על עצמת התקיפה.

יש לשוב ולהדגיש את הידוע לכל, שאף אדם אינו רשאי להרים יד על אחר, להפר את שגרת חייו, לחדור לסביבת עבודתו ולפגוע בשלמות גופו, וכשמדובר בעובד ציבור אשר ביצע את מלאכתו ומצא עצמו מותקף וסובל מחבלה ושבר ברגלו יש לדברים חומרה נוספת, וברור כי חייבת להיות אמירה נחרצת של בתי המשפט, כי אין להרשות כל פגיעה בשלומם ובבטחונם של עוברי ציבור הממלאים את תפקידם.

7. בחנתי גם את החשש שהעלה הנאשם באשר לפגיעה במקור פרנסתו, על רקע היותו חבר בורסה וקיומו של תקנון שאינו מאפשר חברות לבעלי עבר פלילי.

בקשתי לקבל את התקנון, ולאחר שעיינתי בו נמצא כי הוא אינו כולל הוראה מפורשת לפיה הרשעה של חבר בורסה מובילה בהכרח ובאופן מיידי להפסקת חברותו בבורסה ולהרחקה ממקום עבודתו (בשונה מהשיקולים לקבלת מועמד כחבר).

מהתקנון עולה כי כל החלטה שנוגעת להליכי השעיה או הרחקה נעשית על ידי גורמי המשמעת, וככל גוף משמעתי אחר מעין זה, הוא כפוף לכללים של שימוע ומתן הזדמנות טיעון, וברור כי ישנם שיקולים שונים בטרם מתקבלת החלטה להשעות או להפסיק חברותו של חבר בורסה, במיוחד כשמדובר בנאשם שהוא חבר בעל ותק של כ- 20 שנה.

בנסיבות אלה, ומשלא מצאתי כי הרשעה תוביל לפגיעה ודאית וממשית בעיסוקו של הנאשם, אין בנימוק זה כדי ליצור חריג יוצא דופן להרשעה, ובאיזון הראוי שעל בית המשפט לערוך, גובר לטעמי השיקול של האינטרס הציבורי על פני השיקולים שקשורים בנאשם, ואני מותירה את ההרשעה על כנה.

(וראה לעניין זה רע"פ 9118/12 פרג'ון נ' מ"י שם קבע בית המשפט כי במסגרת בחינת אי הרשעה של נאשמים אין להדרש לאפשרויות תיאורטיות של נזק עתידי).

עיינתי גם בפסקי הדין שהציגה ב"כ הנאשם, ובהם מקרים שונים בהם העדיפו בתי המשפט שלא למצות את הדין ולא להרשיע נאשמים, אלא שכל מקרה נבחן לגופו ע"פ נסיבות המעשה והעושה, ולטעמי האלימות שננקטה במקרה זה היתה בלתי מידתית והופעלה נגד עובד ציבור, והגם שישנן נסיבות מקלות לא מעטות לזכותו של הנאשם, כפי שידונו בהמשך, אין בהן כדי להביא לתוצאה של אי הרשעה.

8. הנאשם הורשע ביום 5.1.12 בטרם כניסת תיקון 113 לחוק העונשין לתוקפו, ואולם, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, יש לפעול ברוח התיקון, ולקבוע את העונש הראוי בהתאם לעקרונות הגמול וההלימה תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

על הערך החברתי המוגן בעבירה של תקיפת עובד ציבור ניתן ללמוד מרע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים): "עובד ציבור המותקף במילוי תפקידו, בין בגופו, ובין בכבודו כאדם יתקשה לאורך זמן למצות את יכולותיו בבצוע תפקידו. אם לא תינתן לו הגנה ראויה מפני התנכלות כזו, עלולים החשש והמורא מפני פגיעה אפשרית כזו להצר גם את צעדיהם של עובדי ציבור אחרים, ולפגוע פגיעה קשה בשירות הניתן על ידם לציבור".

עוד נכתב ברע"פ 5579/10 קריה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים): "יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית" (ההדגשות הוספו – ג.צ.).

יש איפוא להקנות לעובדי הציבור בטחון במילוי תפקידם, ולוודא כי שלומם לא יפגע.

(ראה גם: ת"פ 35169-06-12 מדינת ישראל נ' אמון; ת"פ 27659-11-11 מדינת ישראל נ' חיים בלעיש; ת"פ 8343-12-12 מדינת ישראל נ' שם-טוב; ת"פ 53941-11-10 מדינת ישראל נ' מזל טוב;).

כפי שכבר ציינתי, התנהגותו של הנאשם היתה אלימה והוא גרם לפקח – כעובר ציבור – חבלה של ממש, בעת שדחף אותו, הפילו ארצה, בעט בו וגרם לשבר ברגלו.

10. לצד החומרה אין להתעלם מהשיקולים הרבים העומדים לזכותו של הנאשם.

מאז בוצעו העבירות חלפו כשלוש וחצי שנים, והנאשם לא הסתבך עם החוק פעם נוספת.

הנאשם טען כי גם הוא נפגע באגודלו כתוצאה מהאירוע, ואף הציג חומר רפואי שממנו עולה "חבלה ביד שמאל", אם כי הוא פנה לטיפול רק ביום 12.5.10, יומיים לאחר האירוע, ויש קושי לקשור בין הדברים.

הנאשם הורשע בגין מעשיו, ואין ספק כי ההרשעה הינה עונש בפני עצמו, למי שהינו אדם נורמטיבי שלא הסתבך בפלילים קודם לכן, ואשר בעקבות האירוע גם שהה בתנאי מעצר במשך 48 שעות, ונראה כי ההליך הפלילי כולו הותיר את חותמו עליו.

הנאשם הודה במעשים, נטל אחריות מלאה עליהם והביע חרטה כנה על מה שאירע, כשהודייתו חסכה זמן שיפוטי יקר, חסכה את זמנם של העדים, כמו גם את הצורך בהעדתו של המתלונן.

11. כשאני שוקלת את כלל הנסיבות שציינתי, כשמצד אחד הענישה הנדרשת בגין המעשים שאין להקל ראש בחומרתם, ומנגד כל הנימוקים הנזקפים לזכותו של הנאשם, דומה כי ענישה הצופה פני עתיד לצד עונש חינוכי קונקרטי תהיה הולמת, ויהיה בה איזון בין כלל השיקולים לעיל.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירות בהן הורשע או כל עבירה של אלימות.

ב. הנאשם יבצע 100 שעות של"צ, בהתאם לתוכנית שיגיש שירות המבחן בתוך 30 יום.

ג. הנאשם ישלם למתלונן פיצוי בסך 8,500 ₪, 7,500 ₪ יקוזזו מתוך הפקדון בתיק המ"ת 23735-05-10, והיתרה תופקד עד ליום 10.1.14.

ד. קנס בסך 2,500 ₪, שישולם עד ליום 1.2.14.

לא ישולם הקנס במועדו, ירצה הנאשם 30 ימי מאסר תמורתו.

זכות ערעור תוך 45 יום.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ח טבת תשע"ד, 31/12/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי יפה אטלן