פתיח ותשתית עובדתית

1. עניינו של תיק זה במחלוקת על נסיבות סיום עבודתו של התובע, אשר לטענתו פוטר עקב יציאתו לשירות מילואים. מחלוקת נוספת נוגעת לזכאות התובע לגמול שעות נוספות.

2. במהלך דיון ההוכחות העידו התובע והנתבע. מלבדם לא הובאו עדים נוספים.

3. להלן עובדות הרקע:

א. הנתבע - מר פנחס זיגדון - סיפק בתקופה הרלוונטית שירותי הובלה לחברת "לוגיסטים הפצה מתקדמת" בע"מ (להלן – לוגיסטים), כקבלן משנה. בבעלות הנתבע היו שתי משאיות, אשר על אחת מהן נהג בעצמו.

ב. התובע, מר רומן שניידר, נהג במשאיתו הנוספת של הנתבע והוביל באמצעותה סחורה עבור לוגיסטים, כעובד של הנתבע, החל מיום 1.12.04. הנתבע קיבל מלוגיסטים תמורה עבור עבודתו של התובע לפי מספר המשטחים שהובלו על ידו, ושילם לתובע שכר חודשי כפי שהוסכם ביניהם.

ג. בין הצדדים לא נחתם הסכם כלשהו, והנתבע לא המציא לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודתו. אף לא היו דו"חות נוכחות כלשהם או יומני עבודה.

ד. הצדדים חלוקים לגבי היקף עבודתו של התובע: לגרסת התובע עבד כ – 15 שעות ביום בימים א' – ה' ובימי שישי כ – 8 שעות ביום; לגרסת הנתבע התובע עבד ככלל 8 שעות ביום, ומדי פעם נדרש לשעה עד שעתיים נוספות.

ה. שכרו הכולל של התובע, לפי תלושי השכר, עמד בתחילת עבודתו על סך של 4,500 ₪ נטו, ובסיום עבודתו על סך של 5,000 - 5,500 ₪ נטו. השכר בתקופה האחרונה חושב לפי תעריף של 160 ₪ נטו ליום (4,000 ₪ נטו עבור 25 ימי עבודה), ובנוסף לכך גמול שעות נוספות בסכום גלובאלי משתנה. התובע טוען כי רכיב השעות הנוספות הינו רכיב פיקטיבי, וכי בפועל שולם לו אך ורק שכר הבסיס המוסכם בגין 8 שעות עבודה ביום.

ו. התובע שירת במילואים מיום 9.7.06 ועד ליום 1.8.06 (אישור על שירות המילואים צורף כנספח א' לכתב התביעה), ולא המשיך לעבוד אצל הנתבע לאחר מכן. הצדדים חלוקים על נסיבות סיום העבודה.

נסיבות סיום עבודת התובע

תשתית עובדתית

4. התובע העיד כי הודיע לנתבע שעליו לצאת למילואים, ונענה כי "אם אתה הולך למילואים בזמן שיש הרבה עבודה אז אל תחזור לעבודה" (סעיף 7 לתצהירו). לדבריו, הנתבע ביקש לשחררו מן המילואים, אך ללא הואיל: "הוא נתן לי מכתב שאומר שיש הרבה עבודה כדי שאנסה באמצעותו להשתחרר מהמילואים והלכתי לקצינה שלי והיא אמרה שאני חייב להתגייס" (עמ' 8 לפרוטוקול).

5. התובע הוסיף כי לאחר שובו משירות המילואים, ביום 2.8.06, מסר לו הנתבע על פיטוריו "הואיל ושירות המילואים פוגע בעבודה" (סעיף 7 לתצהירו). כאשר התבקש לחדד אם פוטר טרם שירות המילואים או לאחריו, השיב – "הוא אמר לי אם אני הולך למילואים במקום לעבודה – שלא אחזור לעבודה. חזרתי אחרי המילואים וביקשתי שישלם לי על תקופת המילואים. הוא אמר שלא אקבל כסף כי אני כבר לא עובד אצלו" (עמ' 8 לפרוטוקול). לדבריו, הנתבע סירב לתת לו מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים אך לא זכר אם ביקש בכתב לקבלם. משנשאל מדוע אינו זוכר זאת, השיב: "אני לא זוכר מה אתמול אכלתי, יש לי בעיה" (עמ' 7 לפרוטוקול).

התובע הוסיף כי פנה לצה"ל לאחר פיטוריו, בבקשת עזרה: "אמרתי שהלכתי למילואים בזמן שהיה הרבה עבודה, דיברתי עם קצינה שלי והיא אמרה שהיא מטפלת ובסוף אף אחד לא טיפל. היא נתנה לי מס' טלפון של מישהו בצבא שמטפל בזה ואמרו לי שהם בודקים ומטפלים אך לא עזרו לי בכלום. לא כתבתי מכתב לשאלתך. רק התקשרתי" (עמ' 7).

6. הנתבע העיד כי ביום 6.7.06, ערב צאתו לשירות המילואים, התפטר התובע מעבודתו תוך שהודיע כי "בשל יחסינו העכורים, אין הוא מעוניין להוסיף ולעבוד עמי, וכי לא יחזור לעבודה לאחר שירות המילואים" (סעיף 3 לתצהירו), כאשר "מאז אותה הודעה לא פנה אלי עוד התובע, ולא ביקש לשוב לעבודה" (סעיף 4). במהלך חקירתו הנגדית הסביר כי התובע לא צריך היה להסביר את הודעת ההתפטרות כי "הרגשתי שהיחסים כבר היו מעורערים... כנראה שהוא היה ממורמר... כל הזמן היה מקלל ומתבטא לא יפה" (עמ' 13).

הנתבע הכחיש כי פנה בבקשה לבטל את שירות המילואים של התובע; לדבריו, "אני פעם אחת הגשתי ולת"ם לגביו אך בפעם הזו – לא. הייתה פעם נוספת שקיבל צו למילואים והגשתי ולת"ם וקיבלו את הבקשה ודחו לו את שירות המילואים. בפעם הזו לא הגשתי" (עמ' 15 לפרוטוקול). הנתבע הדגיש כי עזיבתו הפתאומית של התובע גרמה לו לנזק: "אני הייתי צריך אותו והוא תקע אותי. לי אין רישיון ג' על משאית והייתי צריך נהג. הייתי צריך לעזוב את העבודה שלי כדי להכשיר נהג חדש והפסדתי על זה כסף" (עמ' 13).

הכרעה

7. לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל, להוכיח כי פוטר מעבודתו. זאת, מן הטעמים הבאים:

א. התובע לא הציג תימוכין חיצוניים כלשהם לגרסתו, כגון המכתב שקיבל לטענתו מהנתבע לצורך שחרורו משירות המילואים.

ב. עדותו של התובע, בכל הנוגע לפיטוריו הנטענים, הייתה כוללנית ולא מפורטת.

ג. התובע נמנע מלזמן עדים שיכולים היו לתמוך בגרסתו, דוגמת קצינת הקישור אליה פנה לטענתו בזמן אמת בבקשת עזרה.

ד. התובע העיד כי ידע שפיטוריו לכאורה אינם כדין, ולמרות זאת לא עמד על זכותו לחזור לעבודה או על קבלת פיצוי בגין כך. כך, התובע העיד כי אינו זוכר אם פנה לנתבע בכתב בדרישה לקבל את זכויותיו; לא פנה לוועדת התעסוקה לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט – 1949 (להלן: חוק חיילים משוחררים); לא העיד כי פנה שוב לצה"ל לאחר שפנייתו לקצינת הקישור לא נענתה; והמתין כמעט ארבע שנים עד להגשת תביעתו לבית הדין, בלא שנתן לכך הסבר מספק. גם במסגרת התביעה, לא דרש התובע פיצוי כלשהו בגין פיטורים שאינם כדין (סעיף 41א'(א'1) לחוק חיילים משוחררים) – אלא רק פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

ה. התובע עצמו אישר כי לא ניתן להסתמך על זכרונו, ולמרות זאת ביסס את טענותיו על עדותו בלבד, וזאת ביחס לדברים שאירעו כשש שנים טרם המועד בו מסר את גרסתו בבית הדין.

8. נוכח האמור, ועל אף שגם הנתבע לא סיפק גרסה עובדתית ברורה ומגובה במסמכים לנסיבות סיום עבודתו של התובע - אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל, להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

גמול שעות נוספות

תשתית עובדתית

9. התובע העיד כי טרם תחילת עבודתו סיכם עם הנתבע כי יקבל "סך של 5,000 ₪ לחודש בעבור משרה מלאה יום עבודה רגיל" (סעיף 2 לתצהירו). למרות זאת, עבד בפועל כ - 15 שעות ביום, החל מהשעה 6.00 ועד 21.00 "לכל הפחות" ובנוסף לכך בימי שישי בין השעות 6.00 – 14.00, מבלי שקיבל תשלום כלשהו בגין שעות נוספות. לדבריו:

"על פי דרישת המעביד החל יום העבודה שלי משעה 6.00... בכל יום היו לי כ 20 נקודות חלוקה באזור גוש דן ת"א, ועד חיפה, וגם דרום עד באר שבע... בשעה 21.00 סיימתי לכל הפחות ולאחר מכן חוזר לאשדוד (סעיף 3 לתצהירו)... אני ראיתי שאני עובד קשה בלי עוזר וגם לפחות 15 שעות עבודה ביום כאשר אני מקבל משכורת של 5,000 ₪ שזה עבור 8 שעות כפי שנאמר לי לפני תחילת העבודה ומבלי שקיבלתי תגמול בפועל בעבור ש.נ. אני פניתי לפנחס התרעתי על העובדה כי אני לא מקבל תשלום בעבור שעות נוספות... פנחס אמר לי כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר תשלומים אלו וכי כולם מקבלים אותה משכורת" (שם, בסעיף 5).

10. התובע אישר כי לא ביצע רישום של השעות הנוספות אותן ביצע לטענתו (סעיף 5 לתצהירו); לדבריו, "יש במחשב את הטכוגרף ושמרתי את הדוחות אך הוא לא נתן לי אותם בסוף וזה נשאר אצלו. רציתי לקחת אך הוא לא נתן לי" (עמ' 6 לפרוטוקול). בהמשך העיד כדלקמן:

"ש. אתה לא ביקשת שלוגיסטים יתנו לך את הטכוגרפים?

ת. מה הקשר ללוגיסטים? זה לא המשאית שלהם אלא של הנתבע.

ש. עוה"ד שלך מבקש בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון, כי ינתן צו לגילוי מסמכים נגד לוגיסטים כדי שתגלה את המסמכים הרלבנטיים למשאית. ואתה עכשיו טוען כי הטכוגרף נמצא אצל הנתבע?

ת. זה לא אצל לוגיסטים אלא אצל הנתבע במשאית.

...

ש. למה לא ביקשת שהנתבע ימציא לך את הטכוגרף אלא ביקשת זאת מלוגיסטים?

ת. לא נראה לי שהוא שמר את זה" (עמ' 6-7 לפרוטוקול).

התובע אישר כי קיבל את תלושי השכר שהופקו עבורו, וכן את הסכומים הרשומים בהם. לטענתו, גמול השעות הנוספות המצוין בתלושים הינו פיקטיבי, שכן השורה התחתונה של התלוש מגיעה לשכר הנטו שסוכם עימו בגין עבודה של 8 שעות ליום. לדבריו, שוחח על כך עם הנתבע בזמן אמת והוא אמר "שכל מה שמגיע לי הכל במשכורת" (עמ' 6). התובע הוסיף כי "לא רציתי לריב איתו, לא הייתה לי ברירה" (עמ' 5).

11. במהלך ההליכים המקדמיים ניתן לבקשת התובע צו לחברת לוגיסטים, להמצאת דו"חות הטכוגרף של המשאית עליה עבד וכן כרטיסי עבודה רלוונטיים, תעודות משלוח, ומסמכים המפרטים את מסלול הנסיעה ונקודות החלוקה. בהודעה שהוגשה מטעם חברת לוגיסטים, וגובתה בתצהיר מנהלה, הובהר כי לא נותרו בידי לוגיסטים מסמכים רלוונטיים כלשהם. התובע הסתפק בכך, ולא ביקש לזמן מי מנציגי החברה למתן עדות.

12. הנתבע העיד כי התובע ביצע הובלה של סחורות עבור חברת לוגיסטים, לרשתות קמעונאיות שונות באזור המרכז. הנתבע הדגיש כי קו החלוקה לא היה קבוע אלא השתנה מדי יום, בהתאם להנחיות שניתנו מסדרן העבודה של לוגיסטים. לדבריו, התובע נדרש לעבור בין 10 – 15 נקודות חלוקה ביום, ובתקופות לחץ גם 20 נקודות. הנתבע אישר כי העמיד לרשות התובע מכשיר טלפון נייד; כי היה איתו בקשר לעיתים במהלך יום העבודה; וכי היה מודע לסידור העבודה ולמסלול שהתובע נדרש לבצע.

13. באשר לשכרו של התובע, העיד הנתבע כי "התובע הועסק באופן בו לא היה ביכולתי לעקוב אחר שעות עבודתו, ולפיכך הוא הועסק במשכורת גלובלית שכללה תשלום בגין שעות נוספות, כאשר התובע ביקש להבטיח כי ישולם לו שכר נטו קבוע בכל חודש" (סעיף 7 לתצהירו). לדבריו, "בתקופה הראשונה לעבודתו שולם לו שכר של 4,750 ₪ נטו וזאת עד לחודש 7/05, אז הועלה שכרו ל – 4,800 ₪ נטו, ולאחר מכן עלה השכר ל – 5,000 ₪ נטו... התובע עבד לכל היותר שעה או שעתיים בכל יום בשעות נוספות, כאשר ימים רבים הוא כלל לא עבד בשעות נוספות" (שם, בסעיפים 8 ו – 12).

14. הנתבע הכחיש את שעות העבודה שנטענו על ידי התובע, והדגיש כי "המחסנאי נמצא במקום עד 5. מעבר לזה אין לו מה להמשיך להסתובב. אם לא הספיק עד אז הוא צריך להחזיר את הסחורה ולהמשיך למחרת" (עמ' 11). כאשר נשאל מדוע, אם כך, שילם לתובע גמול שעות נוספות במסגרת תלושי השכר, הסביר כי "בהתחלה הוא היה חדש והתעכב בעבודה ללמוד את הנקודות. יש ימים שמשך פה שעה ושם שעה. יש גם חגים שהייתה יותר עבודה. אין לי אפשרות לעקוב אחריו... אם יש פה שעה ושם שעה אני צריך לכסות את עצמי מבחינה חוקית שלא יתבעו אותי" (עמ' 11).

הנתבע התבקש להסביר כיצד חושב גמול השעות הנוספות, והשיב כי אינו יכול לזכור נוכח חלוף הזמן.

הכרעה

15. ראשית יצוין, כי הנתבע לא כפר בחלותו של חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) על העסקתו של התובע, ולפיכך אין צורך כי נדון בכך מיוזמתנו ונקודת ההנחה הינה כי החוק חל.

16. מעדויות הצדדים עלה כי סוכם ביניהם על שכר נטו חודשי, וכי שכר זה עלה מעת לעת תוך כדי תקופת העבודה. עוד עלה כי במסגרת תלושי השכר הוכלל רכיב של גמול שעות נוספות – אשר אינו מפרט מספר של שעות נוספות, ולא חושב לפי ערך שעה והכפלתו ב – 125%, אלא היווה תמורה גלובאלית בגין שעות נוספות אשר לא הוברר כיצד חושבה או כומתה. התמורה הגלובאלית האמורה לא סוכמה במפורש בין הצדדים אך נכללה במרבית תלושי השכר, והתובע אישר כי היה מודע לה בזמן אמת. התובע גם היה מודע לכך שהתמורה הגלובאלית בגין השעות הנוספות לא באה בנוסף לשכר הנטו המוסכם, אלא כחלק ממנו.

הנתבע הסביר כי התובע לא אמור היה לבצע, דרך כלל, שעות נוספות, אך ייתכן כי ביצע מדי פעם שעות נוספות בהיקף קטן. עוד הסביר כי בהתחשב באופי העבודה – לא הייתה לו אפשרות מעשית לבצע מעקב אחר שעות העבודה המדויקות של התובע, ולכן - וכדי להבטיח את עצמו - כלל בתלוש השכר את רכיב השעות הנוספות.

17. בפסיקה הוכרה האפשרות לשלם תמורה גלובאלית של שעות נוספות, שאינה מחושבת לפי מספרן המדויק של שעות העבודה הנוספות אך מהווה תמורה אשר תואמת - גם אם באופן גס ובממוצע - את גמול השעות הנוספות הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה (דב"ע מד/3-34 דוד אלון – בנק ישראל, פד"ע טז 76 (1984)). במקרה שלפנינו לא מדובר בתמורה גלובאלית שגרתית שכן לא שולם סכום חודשי קבוע, והנתבע לא סיפק הסבר לדרך חישובה, מדוע השתנתה והאם הייתה קשורה להיקף עבודתו של התובע. נותר לפיכך ספק, האם אכן דובר בגמול שעות נוספות גלובאלי שיש ליתן לו תוקף בהתחשב בהוראות הדין והפסיקה.

18. קושי נוסף נובע מכך שגמול השעות הנוספות אמור להתווסף על שכרו המוסכם של העובד בגין משרתו הרגילה, ולא להוות חלק ממנו – שאזי תסוכל תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה. במקרה שלפנינו, הנתבע ניסה להתגבר על הקושי בטענה כי התובע הסכים לכך ששכר הנטו הכולל שהוסכם עימו יכלול גמול שעות נוספות, היינו הסכים כי שכרו בגין משרתו הרגילה יופחת לסכום הנקוב בתלושי השכר והיתרה תיחשב כגמול שעות נוספות גלובאלי. הסכמה זו אכן נובעת במידה מסוימת מעדותו של התובע, אשר אישר כי היה מודע להכללת רכיב השעות הנוספות בשכרו, שוחח על כך עם הנתבע בזמן אמת, והחליט – גם אם בלית ברירה מבחינתו – להמשיך ולעבוד בדרך זו.

עם זאת, נותר ספק אם יש ליתן תוקף להסכמה מכללא שכזו, שבפועל חותרת תחת תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה. קל וחומר, כאשר הנתבע לא הבהיר לתובע בצורה מסודרת את תנאי השכר המוסכמים בהתאם לדרישת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002, ואף לא ערך רישום של שעות עבודתו כנדרש בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

19. מהאמור לעיל עולה כי נותר בנו ספק של ממש, האם יש ליתן תוקף לרכיב השעות הנוספות הגלובאליות שנכלל בתלושי שכרו של התובע – והאם ממצה הוא את זכותו של התובע לגמול שעות נוספות מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה. על אף ספק זה, הגענו לכלל מסקנה כי לא ניתן לפסוק לזכות התובע גמול שעות נוספות כמבוקש על ידו, וזאת בהעדר כל יכולת לדעת מהו היקף השעות הנוספות שבוצע על ידו הלכה למעשה.

כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, התובע לא ערך רישום כלשהו של השעות בהן עבד לטענתו מדי יום. התובע אף לא הוכיח מתכונת עבודה כללית כלשהי, ואיננו נותנים אמון בטענתו כי עבד מדי יום החל מהשעה 6.00 ועד השעה 21.00 "לכל הפחות". התובע לא סיפק כל ראיה חיצונית שיכולה לתמוך בגרסתו בנוגע להיקף עבודתו, ואף לא ביקש הזמנת עדים שיכולים להעיד על אופי עבודתו והיקף שעות עבודתו, דוגמת סדרני העבודה מחברת לוגיסטים.

20. משלא הוצגה בפנינו תשתית עובדתית ממשית ומהימנה לגבי היקפי עבודתו של התובע ושעות העבודה שבוצעו על ידו בפועל, אין באפשרותנו לפסוק לזכותו גמול שעות נוספות. בהקשר זה יש לזכור כי תקופת עבודתו של התובע הסתיימה בשנת 2006 היינו טרם חקיקתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, וכאשר האקלים המשפטי באותה עת חייב את העובד התובע להוכיח את שעות עבודתו אחת לאחת (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39 (1972)), או לפחות הוכחתה של "מתכונת עבודה בכללותה" (ע"ע 1247/04 איליה דאמשה - יהונתן דוידוביץ, מיום 6.2.06). הלכה זו אמנם שונתה בסוף שנת 2008 (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים, מיום 12.11.08), אך לא סברנו כי יש בהלכה החדשה כדי לסייע לתובע – שכן גם לפיה נדרש העובד להציג "דבר מה ראייתי" לגבי היקף עבודתו טרם שיועבר הנטל למעסיק בקשר לכך (ע"ע 280/08 אושרי זגורי – חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10). בהתחשב בהעדר האמון בעדותו של התובע לגבי היקף עבודתו, לא שוכנענו כי יש הצדקה להעביר את הנטל.

לאור זאת, וגם אם נותרה אי נוחות מסוימת שכן התובע ביצע ככל הנראה מעת לעת שעות נוספות – איננו רואים אפשרות אחרת אלא לדחות את תביעתו ברכיב זה.

הפרשות לקופת גמל

21. התובע דרש במסגרת כתב התביעה "סך של 6,000 ₪, בגין אי הפרשה לקופ"ג על פי צו הרחבה החל על הענף", אך לא פירט דבר בקשר לכך בתצהירו, לא הפנה לצו הרחבה ספציפי (למעט בדיון המוקדם – בו הפנה לצו ההרחבה בענף ההובלה), ולא הציג תחשיב כלשהו של דרישתו. הנתבע אף לא נשאל דבר בקשר לכך בחקירתו, והתובע לא חזר על דרישתו בסוגיה זו בסיכומיו.

משכך, אנו קובעים כי רכיב התביעה נזנח ויש לדחותו. מעבר לצורך נציין, כי לכאורה סעיף הפנסיה בצו ההרחבה בענף ההובלה נכנס לתוקף ביום 13.5.07 – היינו לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

22. סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית. עם זאת בהתחשב בכלל הנסיבות, אנו מחליטים שלא ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ג, (24 מרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.