1. פסק-הדין בתיקים שבכותרת – תביעה לסילוק-יד ממקרקעין ותביעה, מן העבר האחר, לפירוקו של שיתוף בם – ניתן ביום 29.12.2015. פסק-הדין לא הכריע איזו מן המחלוקות, העובדתיות או המשפטיות שהניחו התביעות, לגופן, לפתחו של בית-המשפט. תחת זאת עוּגן בו, לפי רצונם של הצדדים, הסכם-פשרה אשר גובש בינם בישיבה של קדם-המשפט. הוסכם, וכך בדיוק נקבע בפסק-הדין, כי כנגד סילוקן של התובענות שתיהן, ירכשו ה"ה סלאמה מן ה"ה בנישו, עד יום 28.6.2016, את חלקם של בנישו במקרקעין הנדונים. זאת, תמורת סך של 2,620,000 ש"ח ואותו קבע בית-המשפט לפי הסמכה שהסמיכוהו הצדדים.

2. אלא שכזאת, נטען, לא ארע. מחודש ינואר 2017 ועד עצם היום הזה מלינים בנישו, בשורה ארוכה של בקשות שונות אשר הונחו לפתחו של בית-משפט זה, על כי סלאמה לא קיימו את חלקם בהסכם ולא העבירו פרוטה. שינויים של מהות, שביקשו בנישו או מי מהם לערוך בפסק-הדין לאחר שניתן על מנת שייקל לאכפו – לא נמצאה לבית-משפט זה הסמכות לערכם. עתירתם לנשיאו של בית-משפט זה לא צלחה אף היא. פניותיהם לרשות האכיפה והגבייה, הם הסבירו, לא נענו, בנימוק של היעדר-סמכות.

3. כך עד שהוגשה, והיה זה בחודש אפריל 2018 ואחר כך, בנוסחים מעודכנים, בחודש יולי ובחודש ספטמבר של אותה שנה, הבקשה אשר לפנַי. ביסודה, ועל אף שהמבקשים עירבו בה, זה בזה, מספר כלים דיוניים שונים, זו היא בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. נכתב בה כי המשיבים עודם מחזיקים בקרקע אך לא קיימו את פסק-הדין בכך שלא רכשו מן המבקשים את חלקם ולא שילמו לידיהם דבר.

המשיבים לא השיבו לבקשה. מי שייצגם בהליך המקורי, עורך-הדין ויקטור זכאכ, הודיע באדיבותו לבית-המשפט כי אפילו ששוב אין הוא מייצג את המשיבים, הרי שלפי ידיעתו לא עלה בידיהם לגייס את המימון הנדרש לרכישה. לא הייתה זו אלא הודעה שמעבר לדרוש, שכן בית-המשפט לא יכל, וכך נקבע גם בהחלטתי שמיום 1.5.2018, להידרש לתשובה שאיננה מאת המשיבים עצמם או בשמם לפי ייפוי-כוח כדין. על אף אורכות מספר, לא הונחה לפנַי תשובה שכזו. נקבע דיון במעמד-הצדדים.

לדיון הזה, שהתקיים ביום 25.3.2019, התייצבו לבדם מבקש 2 ובא-כוחם של המבקשים. משיבות 1 ו-2 (משיב 3 הסתלק בינתיים, למרבה הצער, לבית-עולמו) לא הופיעו, וכך גם מי בשמן. המבקשים הציגו תצהיר של שליח, שלפיו כתב-הבקשה נמסר כדין למשיבה 1 אך זו סירבה לחתום על אישור-המסירה. לא הוצג אישור בדבר-מסירתה כדין של הזמנה לדיון.

שמעתי, מכל מקום, דברים מפי מבקש 2 ובא-כוחו. הללו הסבירו כי כל המאמצים לאכיפתו של פסק-הדין נתקלו במכשול. ברשות האכיפה והגבייה, נטען, אין מוכנים לאכוף פסק-דין שאיננו "פסק דין כספי". בית-המשפט שב ונתבקש, כפי בקשות קודמות, להוסיף לפסק-דינו נדבך. הפעם היה זה ציווי, שלפיו אם לא יקוים פסק-הדין בתוך 30 ימים, תהא רשות האכיפה והגבייה חייבת לאכפו.

4. מבלי לקבוע דבר בסוגיות-הקיום, אי-הקיום או האחריות לאיזה מבין אלה, יוצא הלב אל המבקשים. פסק-דין ניתן, ראש וראשונה על מנת שניתן יהא לקיימו. הוא ניתן על מנת שהזוכה בו יוכל לקטוף את פירותיו. כך הוא, מקל וחומר, פסק-דין שעיגן הסכם בין צדדים ונתן בכך ביטוי, ולפי המיוחל גם כוח, למפגש-רצונותיהם של אלה.

5. ברם לאחר שקילתו המעמיקה של החומר אשר הונח לפנַי, מסקנתי היא כי הכלים, שאותם מתבקש היום בית-משפט זה להפעיל, אינם הכלים המתאימים ולא יוכלו להלום. ראשית, כל יסוד אין לשנות מן הקביעה כי כל תוספת לפסק-הדין שניתן – מקומה לא יכירנה בגדרי סמכותו של בית-משפט זה. פסק-דין, מעת שיצא תחת ידיו של בית-המשפט, ניתן לשינוי או לתוספת, שהם מהותיים, אך בהסכמתם של הצדדים שניהם. בית-המשפט איננו מוסמך להוסיף לפסק-הדין תנאים, אף לא כאלה שיוכלו לקדם את אכיפתו. באורח פרטני נמנע ההסכם, שעוגן בפסק-הדין הנדון, לנקוב אמצעי-אכיפה. הטעם לכך היה כי על אלה, לרבות על עצם-כלילתם בפסק-הדין, לא הסכימו בינם הצדדים. כלי-אכיפה כסנקציה או כקביעתו של "אולטימטום" לענין-הקיום לא יכלו, בעקבות כך, למצוא את דרכם אל פסק-הדין אשר, כאמור, כל-כולו ביטויה של הסכמה בין הצדדים.

שנית, בית-משפט זה איננו מוסמך לצוות על רשות האכיפה והגבייה לנהוג כך או אחרת, אלא בענינים פרטניים שבאה עליהם הוראת-חוק מפורשת. ערכאה דיונית, שפסק-דין יצא תחת ידיה איננה מוסמכת, כך להשקפתי, להורות לגורמי-האכיפה והגבייה לאכוף את פסק-הדין, מקל וחומר הוא במקום שבו, ככל שיש ממש בדברים, אלה האחרונים אינם סבורים כי הדבר אפשרי בגדר-סמכותם-הם.

אך גם מכוחה של פקודת בזיון בית-המשפט לא מצאתי אפשרות לקבוע, במקרה המסוים הזה, הוראות לאכיפה. הלכה מושרשת היטב היא כי ההליך שלפי הפקודה איננו יכול להחליף בירור עובדתי מורכב, ככל שזה נדרש; וממילא לא יספק תחליף-מעט לתובענה אזרחית במָקום שבו יש מי שסובר כי נקיטתה מתחייבת. ההליך של בזיון בית-המשפט הולם, להשקפתי, מצבי-דברים ובהם ברור הטעם לאי-הקיום; נהיר כי אין לקבלו; ובהתאם ברור לא-פחות כי צד, שמוסיף ודבק בטעם שכזה ראוי לו כי יהא חשוף לסנקציות קשות וחמורות, מן הסוג הקבוע בפקודה.

אינני סבור כי אלה הם פני-הדברים במקרה שלפנַי. לפי תוכנו של פסק-הדין, שאכיפתו מבוקשת כאן, נהיר כי אכיפה – פירושה קיומו של הסכם. היא עוברת בקביעה כי מי מן הצדדים הפר את ההסכם הזה, היינו כי התנהלותו הייתה שלא כדין והכוונה היא, ראש וראשונה, לדיני-החוזים, וכי המענה המשפטי הנכון להגיב בו על הפרה כזו הוא סעד של ביצוע-בעין. כל אחת מן השאלות הללו היא מורכבת. היא מחייבת בירור עובדתי ומשפטי. היא תיכרך, קרוב לוודאי, בצורך לשמוע ראיות. מקומָם של אלה, לשיטתי, אך במקרים חריגים יימצא בין כתליה של פקודת-הביזיון. האכסניה המתאימה לו היא, דרך כלל, זו של תובענה אזרחית לסעד מתאים, זה או אחר.

6. בשורש-הדברים מצויה, לדעתי, ההבנה כי יתרונו של בית-המשפט, שכבר דן במחלוקת המקורית ופסק בה, בהידרשות לאי-הקיום של פסק-דינו, יתקשה לבוא לכלל-מיצוי בנסיבותיה של עתירה לאכיפתו של הסכם. אדרבה, נקיטתו של הליך לפי פקודת-הביזיון – עלול שכרה לצאת בהפסדה. מה שנטען כי הוא יתרון עלול להתברר כחיסרון, אפילו ניכר. שכן היקף-הבירור, שמאפשרת הפקודה בגדר-יישומה לפי ההלכה הפסוקה, מחד גיסא; וחריפותם של הסעדים הקבועים בה, מאידך גיסא, עלולים להוליך לעיוות-הדין תחת שיביאו, לפי הרציונאל המבואר, להגשמתו של הדין, בהבטחת-קיומו של פסק-דין לאחר שניתן.

7. בית-משפט זה לא שם ולא ישים עצמו יועץ למי מן הצדדים. ברם סבורני כי טוב יעשו המבקשים אם ישובו וישקלו, גם באמצעותם של יודעי-משפט כפי שעשו, את הכלי המשפטי הנכון לקידום-ענינם באכיפתו של ההסכם שבין הצדדים. כשלעצמי אינני סבור כי, בנסיבותיו המסוימות של המקרה, הליך לפי פקודת-הביזיון של בית-המשפט הוא האמצעי המתאים. זהו גם הטעם לכך, שלא ראיתי מקום להפעיל איזו מבין סמכויותיו של בית-המשפט, המאפשרות לכפות על מי מן המשיבות להתייצב אל ההליך ולהשמיע בו את עמדתן לגופה.

8. איני רואה, אפוא, מנוס מדחייתה של בקשה זו וכך אני עושה. לפי כל הנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים. למשיבות, שאינן מיוצגות, יהא הדבר במסירה אישית.

ניתנה היום, כ"ה בניסן התשע"ט, 30 באפריל 2019, שלא במעמד-הצדדים.