03 נובמבר 2013
לפני: | ||
כב' השופטת אורנית אגסי נציג ציבור (עובדים) גב' נילי מאיר נציג ציבור (מעבידים) מר יואל שפרלינג | ||
התובעים: | 1. מגאהד פוזי חרישי מדנאבה 2. ח'אלד יחיא ע"י ב"כ: עו"ד איברהים אגבריה | |
- | ||
הנתבעת: | ימית סינון וטיפול במים בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד אדם פיש ושחר הופמן |
פסק דין |
1. התובעים הגישו תביעה שעניינה הדין החל על יחסי העבודה בינם לבין הנתבעת, האם הדין הישראלי או הדין הירדני. כפועל יוצא מכך תבעו זכויות סוציאליות שונות.
2. העובדות הרלוונטיות בתיק זה
א. התובעים כולם הנם תושבים פלסטינים המתגוררים מעבר לקו הירוק ואינם תושבי ישראל ואין חולק כי כולם הועסקו בנתבעת.
ב. הנתבעת הנה תאגיד ישראלי. מקום מושבה של הנתבעת הנו באזור התעשייה ניצני שלום הנמצא מעבר לתחום הקן הירוק, מחוץ לשטחה הטריטוריאלי של מדינת ישראל. אזור התעשייה ניצני שלום אינו ממוקם בתחומן של מועצות אזוריות או ישוב ישראלי כלשהו.
ג. במפעלה של הנתבעת מועסקים כ – 100 עובדים, מתוכם 3 עובדים ישראלים בלבד.
3. הדין החל
השאלה המרכזית העומדת לפתחנו הנה, האם יש להחיל על התובעים במערכת יחסי העבודה עם הנתבעת את הדין הישראלי או שמא הדין הירדני.
לטענת התובעים, יש להחיל על יחסי העבודה בין הצדדים את הדין הישראלי וזאת ממספר טעמים –
מבחן מירב הזיקות נוטה להחלת הדין הישראלי ולא הדין הירדני,
התובעים אינם חתומים על הסכם העסקה לפיו יחול הדין הירדני על תנאי העסקתם,
התובעים מעולם לא הסכימו להחלת הדין הירדני על תנאי העסקת
וכן, החלת הדין הירדני תהווה למעשה אפליה וחוסר שוויון בין העובדים הפלסטינים לבין העובדים הישראלים וכן בינם לבין עובדים פלסטינים אחרים.
לטענת הנתבעת, יש להחיל על תנאי העסקתם של התובעים את הדין הירדני. מפעלה של הנתבעת נמצא שלא בתחומי מדינת ישראל ולא בתחום מובלעת ישראלית;
הסכמת הצדדים להחלת הדין הירדני באה לידי ביטוי בהסכמים בין ההנהלה לועד העובדים;
התובעים ידעו, הלכה למעשה, כי זהו הדין החל על תנאי העסקתם משך כל שנות עבודתם הרבות במפעל;
מבחן מירב הזיקות נוטה להחלת הדין הירדני על תנאי העסקתם; אין כל בסיס לטענת אפליה וחוסר שיוויון.
4. הדין החל - משפט בינלאומי פומבי
כבר נפסק, כי הדין החל בשטחי יהודה ושומרון מבחינת המשפט הבינלאומי הפומבי הנו המשפט הירדני וצווים שהוציא מעת לעת המפקד הצבאי של האזור מכוחו סמכותו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי ומכח המשפט המנהלי הישראלי.
בכל הנוגע לדיני עבודה -הדין החל הוא הדין הירדני וכן, צווים שהוציא מפקד האזור מעת לעת.
במקביל לצווים אלו, הוציא מפקד האזור צווים החלים אך ורק על הישובים הישראלים בתחומי יהודה ושומרון אשר מכוחם נקבעו צווי המועצות וכן תקנון אשר החיל על ישובים אלה חלק מהדין הישראלי.
אין חולק, כי אזור התעשייה ניצני שלום אינו כלול בתחומי המועצות האזוריות או המקומיות הישראליות ועל כן, צווי המועצות והתקנון אינם חלים עליו.
בהתאם לצו האלוף, בתיקון מס' 3 לצו בדבר העסקת עובדים, נקבע, כי החל מיום 1/1/08 מחויב כל מעסיק ישראלי בתחומי יהודה ושומרון, גם אם מקום מושבו אינו בתחומי המועצות הישראליות, לשלם לעובדיו לכל הפחות שכר מינימום כשיעורו בישראל.
5. ההלכה – הזיקה הטריטוריאלית
בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (להלן: בג"צ גבעת זאב") נקבעו התנאים להחלת הדין הישראלי על עובדים פלסטינאים במפעלים הממוקמים מעבר לקו הירוק. פסק הדין קבע את הכללים המנחים לצורך החלת הדין בתחומים שאינם שטחי מדינת ישראל.
על כן תנאי ראשון לבחינה הוא להידרש לזיקה הטריטוראלית, הווה אומר, מיקומו של מקום העבודה.
באם נסיבות המקרה הנן, כי אין מדובר במפעל הממוקם בתחומי מדינת ישראל או בתחום מובלעת ישראלית הרי שאין לכאורה, תחולה לדין הישראלי באותו איזור.
לאחר שיקבע איזה דין חל מבחינת הזיקה הטריטוריאלית, יש לדון בסוגיית הדין החל על חוזי העסקתם של העובדים, יש לבחון מהו דין החוזה, בהתאם לכללי ברירת הדין על פי המשפט הבינלאומי הפרטי.
על בסיס עקרונותיו של המשפט הבינלאומי הפרטי בנוגע לדיני חוזים, ובהתייחס לחוזי עבודה, נקבעו בבג"צ גבעת זאב כללי ברירת הדין אשר עיקרם הוא –
הסכמת הצדדים - ככל שהצדדים לחוזה העבודה הסכימו, במפורש או מכללא, על החלתו של דין מסוים – דין זה יהא דין החוזה.
מבחן מירב הזיקות - בהעדר הסכמה – ייבחר דין החוזה לפי מבחן "מירב הזיקות", מתוך מטרה לאתר את אותה שיטת משפט, אשר בהסתמך עליה נכרת החוזה;
6. כאמור בבג"צ גבעת זאב נקבע, כי הדין החל על חוזי העבודה הרלוונטיים הינו הדין הישראלי. בית המשפט העליון קבע, כי המועצה המקומית גבעת זאב, כמו גם הרשויות המקומיות שבתחומיהן פעלו יתר המעסיקים, הן "מובלעות" ישראליות, שאינן כפופות בפועל למשפט הכללי החל ביהודה ושומרון. במסגרת זו הגיע למסקנה, כי מירב הזיקות מצדיקות את החלת הדין הישראלי – להבדיל מהדין הירדני.
בבג"צ גבעת זאב נקבע מפורשות, כי היות ומדובר במובלעת ישראלית הרי שזיקה טריטוריאלית זו מצריכה התייחסות מקיפה למצב המשפטי השורר במובלעות הישראליות והשפעתו של מצב זה על ברירת הדין.
7. לאחר בג"צ גבעת זאב דן בית הדין הארצי לעבודה בתביעה דומה, אשר נדונה בה השאלה, מהו הדין אשר יש להחיל על עובדים פלסטינים באזור התעשיה ארז הממוקם ברצועת עזה.
בית הדין הארצי לעבודה, על סמך הקביעות וההלכות שנקבעו בבג"צ גבעת זאב, קבע, כי הדין החל הנו הדין המצרי, (ראה ע"ע 207/08 עז – רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) נ' אשכנתא (מיום 13/1/2012), (להלן "פס"ד עז – רום"),
"לפי הנתונים שהובאו בפנינו – ונוכח אופיו הייחודי של אזור התעשייה כאזור משותף לישראלים ופלסטינים אשר נועד לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי בין שני העמים – המפקד הצבאי לא הכליל את אזור התעשייה במסגרת הישובים הישראלים עליהם חל הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות. על אזור התעשייה חלו לפיכך - בהתאם לאמור לעיל - הדין המצרי, לרבות חוק העבודה המצרי; צווים שהוצאו על ידי המפקד הצבאי מעת לעת ביחס לכלל רצועת עזה; וכן הצווים הספציפיים שהוצאו בשנת 2003 בהתייחס לאזור התעשייה".
בית הדין הארצי איבחן את הנסיבות שהתקיימו באותו מקרה וקבע, כי אזור התעשיה איננו מובלעת ישראלית, הן מהפן המשפטי והן מהפן המעשי והכלכלי,
"להבדיל מהמצב שנדון בבג"צ גבעת זאב – בו הועסקו העובדים הפלסטינים בישוב ישראלי שפעל כ"מובלעת", לרבות מבחינת הדין החל – בענייננו לא הוכלל אזור התעשייה, באופן מודע, בהתחשב במאפייניו, בתחומיהן של הרשויות המוניציפאליות הישראליות הכפופות לצו המועצות האזוריות. המשיבים עבדו לפיכך באזור תעשייה שאמנם היה בשליטה ישראלית מלאה מבחינה צבאית, אך לא הוגדר – משפטית ומעשית – כישוב ישראלי, ולא נהג ככזה. בהקשר זה ניתן לציין גם את סעיף 2 לחוק ההתנתקות, המגדיר "יישוב מפונה" כ"יישוב ישראלי (המוגדר כיישוב המנוי בצו המועצות האזוריות – ס.ד.מ) בשטח מפונה, וכן אזור התעשייה ארז", באופן התומך בכך שאזור התעשייה לא היווה "ישוב ישראלי" – לא רק מבחינה משפטית אלא גם מבחינה מעשית וכלכלית...
עוד נקבע, כי הזיקה הטריטוריאלית הנה נדבך חשוב ומהותי לצורך הכרעה בשאלת הדין החל,
המשיבים הועסקו לפיכך באזור גיאוגרפי אשר היה כפוף, כפי שפורט לעיל, לדין המצרי, ואשר פעלו בו זה לצד זה מפעלים בבעלות ישראלית ומפעלים בבעלות פלסטינית. הזיקה הטריטוריאלית - הן בהתייחס למשא ומתן שקדם לכריתת חוזה העבודה והן בהתייחס למקום ביצוע העבודה - מטה את הכף, לפיכך, לכיוונו של הדין המצרי.
וכן סממנים נוספים המצדיקים החלת הדין המצרי על אותם עובדים,
סממנים מרכזיים נוספים המצדיקים זאת הינם מקום מושבם ואזרחותם של העובדים הפלסטינים, שהינם כולם תושבי רצועת עזה, ופעולת הצדדים בפועל - משך שנים רבות, בהתאם להנחיות שקיבלו ממפקדת התיאום והקישור - על סמך חוק העבודה המצרי".
8. לסיכום נקבע בפסק הדין עז רם, כי קיימות זיקות לכאן ולכאן אך מרביתן נוטות במקרה זה לכיוון תחולתו של הדין המצרי.
שיקול מרכזי בקביעתו של בית הדין היווה אופיו המיוחד של אזור התעשייה, כאזור שאינו "ישוב ישראלי" ואינו כפוף ל"משפט המובלעות", וככזה לא נדון במסגרת בג"צ גבעת זאב.
כמו כן, העובדה כי לצד התובעים לא הועסקו עובדים ישראלים או עובדים ישראלים באותו תפקיד.
זאת ועוד, ביום 12/6/13 ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת דוידוב מוטולה אשר דן בשאלת הדין החל על עובד באזור התעשיה ניצני שלום. באותו פסק דין נקבע, כי לא ניתן לקבוע, כי הייתה הסכמה בין הצדדים על הדין החל ולמרות האמור, המסקנה אליה הגיע בית הדין הנה, כי הדין החל על הצדדים הנו הדין הירדני. בית הדין התבסס בהחלטתו על הזיקה הטריטוריאלית ועל מבחן מירב הזיקות, (ראה עב 5981/09 מוראד חאלד נ' טל אל איסוף ומיחזור בע"מ, מיום 12/6/13).
9. במקרה שלפנינו, ניצני שלום איננה מובלעת ישראלית. צווי האלוף לא החילו עליה את החוקים והתקנות, כפי שנקבע לגבי ישובים ואזורים אחרים ברחבי יהודה ושומרון והיא איננה נמצאת בתחומה של רשות מוניציפאלית עליה הוחלו הצווים.
ויובהר, הקביעה כי השטח עליו ממוקם המפעל איננו "מובלעת ישראלית" איננה רק נתון טכני או עניין שולי אלא מדובר בנתון מהותי אשר על בסיסו יש לקבוע מהו הדין החל.
הלכה פסוקה היא, כי לשיפוט ולמנהל של מדינת ישראל אין תחולה בשטחים אלו ומדובר בנתון המשליך ישירות על הצדדים שניהם, הן העובד והן המעביד.
יובהר, כי מדובר בשוני מהותי מעניינם של מעסיקים ב"מובלעות ישראליות" אשר פועלים בתחום ישובים ישראלים, המקיימים שגרת חיים ישראלית ועל כן, נקבע לגביהן, כי המובלעות אינן כפופות למשפט החל ביהודה ושומרון. ייחודיות זו הצדיקה מתן משקל מופחת לטריטוריה לעומת זיקות אחרות. בתביעה זו, אין ספק, כי ניצני שלום איננה ישוב ישראלי, אלא, אזור תעשיה המעסיק בעיקר עובדים פלסטינים ואשר נועד לקדם שיתוף פעולה כלכלי בין ישראלים ופלסטינים, כך בדומה לאזור התעשייה ארז על גבול רצועת עזה אשר לגביו נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי הוא איננו "מובלעת ישראלית" וכי הדין החל לגביו הוא הדין המצרי.
10. זאת ועוד, אנו דוחים את טענת התובעים לפיה, קביעה כי אין להחיל את הדין הישראלי על התובעים תהווה אפליה. טענתם, כי היות המפעל מצוי באזור "מובלעת ישראלית" כן או לא, אינו משתנה חשוב לצורך הכרעה.
טענה זו עומדת בניגוד גמור להלכה שנקבעה בבג"צ גבעת זאב ולפיה, שאלת הדין החל קשורה קשר הדוק למקום מושבו של המעסיק.
כפי שפירטנו לעיל, חלק מהשיקולים אשר הנחו את בית המשפט בבג"צ גבעת זאב לקבוע כי יש להחיל את הדין הישראלי באותו אזור היו על מנת למנוע אפליה בין עובדים ישראלים לעובדים פלסטינאים באותן "מובלעות ישראלית" כפי שהיה במועצה המקומית גבעת זאת.
מקרה זה הינו המקרה ההפוך לגבעת זאב שכן לא הובאה כל ראיה לכך, כי מועסקים לצד העובדים הפלסטינים גם עובדים ישראלים באופן המפלה את העובדים הפלסטינים לעומת העובדים הישראלים. באזור התעשיה מועסקים בעיקר עובדים פלסטינים ובמפעל הנתבעת מדובר ברוב כמעט מוחלט (3 ישראלים בלבד מתוך כמאה עובדים). כמו כן, 3 הישראלים היחידים אשר מועסקים במפעל, אינם מועסקים בתפקידי התובעים ,אלא 2 מהם עובדי אחזקה ועובד מאבטח אחד.
לסיכום פרק זה שוכנענו, כי מפעלה של הנתבעת, מקום עבודתם של התובעים, אינו נמצא במובלעת ישראלית ועל כן, על פי הזיקה הטריטוריאלית יש לקבוע כי הדין הירדני הוא הדין החל על הצדדים.
עם זאת, בהתאם להלכה שנקבעה בבג"צ גבעת זאב, עלינו לבחון ולהכריע, מהו דין החוזה בין שני הצדדים.
לצורך הכרעה בעניין זה עלינו להידרש למבחן הסכמת הצדדים ומבחן מירב הזיקות.
11. הסכמת הצדדים
התובעים טענו, כי הם לא חתמו על הסכמי העסקה המחילים את הדין הירדני על תנאי העסקתם ואף לא הסכימו לכך בפועל, בהתנהגות, משך כל תקופת העסקתם.
הנתבעת טענה, כי הייתה הסכמה בין הצדדים על החלת הדין הירדני החל משנת 1998.
מהראיות שהובאו בפנינו עלה, כי התובעים והעובדים האחרים בנתבעת עבדו על פי הסכמות שנקבעו בחוזה עבודה שהוסכם על ידי ההנהלה וועד העובדים משנת 1998. ההסכם קובע מפורשות, החלת הדין הירדני על תנאי העסקתם של העובדים.
מדובר בהסכם אחיד הכתוב בשפה הערבית אשר אושר על ידי ועד העובדים של הנתבעת.
הנתבעת טענה, וטענה זו לא נסתרה, כי חלק ניכר מהעובדים חתם על ההסכם וחלקם לא חתם אולם אין כל ספק, כי כל העובדים בנתבעת עבדו על פי אותו הסכם ותנאיו. אי חתימה על ההסכם לא הביאה לכל שינוי בתנאי העסקתם של העובדים הלא חתומים עליו.
אין חולק, כי על פי אותו הסכם, שולמו התנאים הסוציאליים של כלל העובדים במפעל, וזאת על פי הסכמת ועד העובדים.
התובעים הבהירו במהלך עדותם, כי היה ידוע להם, כי תנאי העסקתם של כל העובדים במפעל הנם זהים וכפועל יוצא מכך ידעו, כי הם מועסקים על פי הסכם העסקה כאמור.
כמו כן, התרשמנו ושוכנענו, כי הובהר לתובעים היטב, הן במועד תחילת העסקתם והן במהלך כל תקופת העסקתם, כי הם מועסקים על פי הדין הירדני.
למרות ואף על פי, שהתובעים לא חתומים על תנאי העסקה,התובעים קיבלו הטבות בשכר משך כל תקופת העסקתם על פי הדין הירדני, התובעים, כיתר העובדים במפעל, קיבלו תנאי שכר זהים ושווים על פי הדין הירדני. ראה בעניין זה עדותו של מר מעודה, מנכל הנתבעת,
"ש. למה התובעים האלה לא חתמו על הסכמי העסקה?
ת. ב- 97 כאשר נגמרה השביתה הוחלט לעשות הסכמים אישיים לעובדים ולכן רוב העובדים בזמנו חתמו על ההסכם, היה נהוג מדי תקופה לעשות ריכוז ולא כל עובד ומנהל העבודה היה מקפיד להחתים את העובדים ולכן זה היה איזה שהוא דבר שהתפספס.
ש. בגלל רשלנות של החברה?
ת. רשלנות מסוימת שהיתה למרות שאת העובדים ייצג ועד כמו שנאמר, 3 אנשי ועד ותיקים שהיו עד שנת 2008 בוודאי...
...
ש. התובעים התחילו לעבוד בשנת 2002-2003, אתה אומר לי שמשנת 97 עד שנת 2003 היו אותם תנאי שכר שנוסחו בהסכם?
ת. בעקרון כן, התעריף השעתי הוא דבר שהיה נזיל ומשתנה בהתאם ללחץ של העובדים או של מיומנות שלו והחלטת המפעל. שאר התנאים בהחלט היו זהים ויותר מזה היו גם נספחים בהסכם, אם בהסכם לא כללנו דברים מסוימים בנושא של חגים, שבתות ודברים מיוחדים עשינו נספח להסכם. ב- 99 יש כמה הסכמות עם העובדים שהתייחסו לכמה דברים שלא כיסנו אותם.
...
ש. אתה אומר בתצהירך שהתובעים חרף זאת שלא חתמו בפועל על הסכמי ההעסקה ידעו על תנאי הסכם העסקה?
ת. בוודאי.
ש. איך הם ידעו?
ת. כל התוספות שקשורות בהסכם השכר ומבוטאות בהן בוטאו בתלוש, כמו ששולם להם ביטוח רפואי, יום השביעי שולם, ימי מחלה בהתאם להסכם, תאונות עבודה שזה שונה מכל דין ישראלי מקבל עד 30 יום מהשכר דבר שלא מקובל בארץ
ש. אתה אמרת להם שהתנאים הם 1,2,3?
ת. הם ידעו את זה בהתחלה, בכניסתם לעבודה. כל התנאים וכל השינויים שהיו והנחיות שהיו ניתנו להם ע"י אנשי הוועד וכל ההנחיות שקיבלו כולל מסרים והתייעלות או לשמור על המשמעת כמו יציאה מההפסקה וזמני תפילה, העברתי מסרים דרך הוועד שידברו עם העובדים, (עמ' 16 לפרוט' ש' 10- עמ' 17 ש' 10) .
12. מהראיות שהובאו בפנינו עלה באופן ברור, כי העובדים במפעלה של הנתבעת היו מאורגנים ומינו ועד עובדים אשר ינהל בשמם משא ומתן עם ההנהלה. בשנת 2007 העובדים, באמצעות נציגות העובדים וארגון העובדים קו לעובד, דרשו מהנהלת המפעל כי תשלם לעובדים שכר מינימום ואף שבתו בהתאם להוראות ועד העובדים. ועד העובדים ניהל משא ומתן עם ההנהלה והעובדים שבו לעבודתם בתום כ – 20 ימי שביתה. בסופו של יום דרישת העובדים לתשלום שכר מינימום נדחתה אולם יחד עם זאת, שולמו להם מחצית מימי השביתה על ידי המעביד.
לסיכום בעניין זה, אי חתימתם של התובעים על תנאי העסקתם, איננה מהווה עדות לאי הסכמה על החלת הדין הירדני כאשר בנסיבות עניין כל הראיות הממשיות מראות אחרת.
13. מבחן מירב הזיקות –
בבג"צ גבעת זאב נקבע, כי המבחן המקובל לברירת הדין בדיני חוזים הוא מבחן הסכמת הצדדים, ובהיעדרה – מבחן "מירב הזיקות", כאשר תוצאת המבחן עשויה להיות מושפעת משיקולי מדיניות רחבים יותר המשרתים אינטרסים נורמטיביים כלליים.
ככלל, יש לבחון את זיקתו של החוזה לדין מסוים בשים לב למקום כריתת החוזה, למקום עריכת המו"מ קודם לכריתתו, למקום ביצועו, לזהות הצדדים לו, לשפת החוזה, למטבע התשלום, למקום תשלום המיסים ולכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם.
במקרה דנן, מכיוון שקבענו, כי מבחן הסכמת הצדדים מעלה באופן ברור, כי הדין הירדני חל על הצדדים הרי שלכאורה, אין מקום לדון במבחן מירב הזיקות. עם זאת ולמען הסר כל ספק אנו נבחן במסגרת פסק דין זה אף את מירב הזיקות.
מהראיות שהובאו בפנינו עלה, כי על פי מבחן זה, מירב הזיקות מביא לכלל מסקנה, כי הדין החל על התובעים הנו הדין הירדני –
הזיקה הטריטוריאלית- המפעל פועל בשטח פלסטיני ומנהל המפעל הוא פלסטיני וכן הממונים הישירים של כלל העובדים במפעל; למנכ"ל החברה אין משרד במפעל והוא עושה שימוש במשרדו של מנהל המפעל; מרביתם של העובדים במפעל הם עובדים פלסטינאים ורק שלושה עובדים במפעל הם עובדים ישראלים – 2 עובדי אחזקה ומאבטח.
מקום כריתת החוזה ומקום ביצוע החוזה כולם בשטחים פלסטינים; החוזה מנוסח בשפה הערבית; השילוט והשפה המדוברת במפעל היא השפה הערבית; בחגים המוסלמים המפעל היה בחופש, בחגים היהודים המפעל עבד כרגיל, מלבד ביום כיפור; העובדים היו מתפללים במהלך עבודתם; הנתבעת משלמת ביטוח בריאות עבור העובדים למוסדות פלסטינים;
כן עלה, כי משכרם של העובדים נוכה מס הכנסה וביטוח לאומי אולם מר מעודה הסביר את הטעמים לכך,
"ש. תאשר לי בבקשה כי חברת ימית דאגה לנכות כספים מהשכר של התובעים ולהעביר למס הכנסה בישראל?
ת. אנחנו במסגרת התשלום- יש חוברות מיוחדות של מס הכנסה כיצד לבצע את הניכויים ומבצעים על פי החוק ומנהלת החשבונות עושה את החשבונות . יש טבלאות כחוק שהופקו וזה מה שהופק למנהלת החשבונות ועל פי זה היא דיווחה.
ש. מפנה לתלוש – של חרישי רשום בניכוים מס הכנסה 83 ₪ שניכיתם לאן הלך הסכום הזה?
ת. למס הכנסה.
ש. תאשר לי כי דיווחת על העסקת התובעים למוסד לביטוח לאומי?
ת. כן, אבל זה שונה מהחוק הישראלי", (עמ' 18 לפרוט' ש' 6-15).
עוד עלה, כי אספקת המים והחשמל למפעל הנה על ידי מקורות וחברת החשמל וכן, מטבע התשלום בש"ח. למרות האמור אנו קובעים, כי אין הדבר מעיד כי מבחן מירב הזיקות נוטה להחלת הדין הישראלי. מדובר בסממנים ניטרליים שאינם מרכזיים ועיקריים שעל פיהם ישק דבר.
הסממנים המרכזים הנם, הזיקה הטריטוריאלית, מקום מושבם ואזרחותם של העובדים; הסכמת הצדדים והתנהגות הצדדים בפועל (כל עובדי המפעל ולא רק התובעים), משך כל תקופת העסקתם ועקרון השיוויון – תנאי עבודה שווים בקרב עובדי המפעל המבצעים עבודה שווה.
14. שיקולי מדיניות
הנתבעת, מעסיקה במפעלה כ – 100 עובדים פלסטינאים, משך שנים רבות, וזכיותיהם הסוציאליות משך כל תקופת העסקתם הנם על פי הדין הירדני. התובעים, כמו יתר העובדים במפעל, נהנו מהטבות שכר והחל משנת 2008, הם זכאים לתשלום שכר מינימום בהתאם לדין, על פי צו האלוף.
שוכנענו, כי הנתבעת פעלה בתחום הזכויות הסוציאליות ותנאי העסקתם של התובעים כדין.
אנו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין זה, כי אם טענתם של התובעים הייתה מתקבלת, הרי שהיה עליה להחיל על כל עובדי המפעל, כ – 100 עובדים, את הדין הישראלי וכפועל יוצא מכך, הייתה נקלעת למשבר כלכלי ואף לחדלות פירעון בשל העלויות הרבות והתשלומים הרבים אשר היה עליה לשאת.
15. יובהר, כי תביעת התובעים התבססה כולה על הדין הישראלי וכל רכיביה נתבעו בהתאם לדין הישראלי ואל נתבעה כל תביעה חלופית על פי הדין הירדני.
לאור קביעתנו, כי אין להחיל את הדין הישראלי על תנאי העסקתם של התובעים מתייתר הדיון ביתר רכיבי התביעה.
לאור כל האמור לעיל התביעה על כל רכיביה נדחית.
17. הוצאות
לאור תוצאות ההליך התובעים ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט ב"כ הנתבעת בסך כולל של 20,000 ₪.
ניתן היום, ל' חשון תשע"ד, (03 נובמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
נילי מאיר נציגת עובדים | אורנית אגסי,שופטת | יואל שפרלינג נציג מעבידים |
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
30/10/2011 | הוראה לתובע 1 להגיש תצהירי תובע | אורנית אגסי | לא זמין |
03/11/2013 | פסק דין מתאריך 03/11/13 שניתנה ע"י אורנית אגסי | אורנית אגסי | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | אחמד אלשאיב | מודר יונס |
נתבע 1 | ימית סינון וטיפול במים בע"מ | אדם פיש |