לפניי תביעה לסילוק יד.

רקע

1. התובעת הינה בעלים של דירת מגורים הממוקמת ברח' יפת 146 בתל-אביב הידועה כיחידה מס' 5 (להלן: "הדירה"). בעבר הרחוק החזיק בדירה דייר מוגן ששמו נאזאריאן איפאק (להלן: "הדייר היוצא"). ביום 29.6.90 נחתם הסכם בין הדייר היוצא לבין הנתבע מס' 1, שלפיו הסכימו השניים כי הנתבע 1 יקבל את זכויותיו של הדייר היוצא בדירה, וזאת בכפוף לאישורה והסכמתה של התובעת.
2. על פי ההסכם התחייב הנתבע 1 לשלם לדייר היוצא 30,900 ₪ וכן התחייב לשלם לתובעת את דמי המפתח המגיעים לה כחוק. הנתבע 1 שילם לדייר היוצא את הסכום המוסכם. יחד עם זאת, התובעת 1 לא אישרה את ההסכם. על פי החלטת הוועדה המוסכמת מטעמה, מיום 15.8.90, לא אושר ההסכם ונקבע כי התובעת מחליטה לקבל חזרה לחזקתה את הדירה עקב קיומו של צו הריסה.
3. חרף זאת, הנתבע 1 ומשפחתו תפסו חזקה בדירה. בעקבות כך, הגישה התובעת כנגד הנתבע 1 תביעה לסילוק יד עוד בשנת 1990 (תיק אזרחי 47401/90). תביעה זו נמחקה מסיבות שלא הובררו בהליך דנא. לאחר מכן, הוגשה תביעה נוספת לפינוי בשנת 1992 (תיק אזרחי 65567/92). גם תביעה זו נמחקה בנסיבות שלא הובררו.
4. בשלב כלשהו ולאחר שהתובעת פנתה לנתבע 1 ודרשה ממנו לפנות את הדירה ולשלם דמי שימוש ראויים בגינה, ולאחר דין ודברים עם הנתבע 1, החליטה התובעת לאשר הסדרת הזכויות בדירה בכפוף לתנאים, אולם הנתבע 1 לא עמד בהם.
5. ביום 14.10.96 שלח ב"כ חברת "י.ג. מתאר ניהול ופיתוח בע"מ" (שניהלה בזמנו את הדירה עבור התובעת), מכתב דרישה לנתבע 1 לפינוי הדירה. ביום 24.3.99 שלחה חברת "נכסי אריאל בע"מ" (שהחליפה את חברת "מתאר" כמנהלת הדירה עבור התובעת), מכתב דרישה לנתבע 1 בקשר לחובותיו בגין דמי מפתח עבור הדירה.
6. ביום 21.6.99 הודיעה חברת נכסי אריאל לנתבע 1 כי ועדת דמי המפתח אישרה הכרה בזכויות מוגנות בדירה עבורו, בכפוף לתשלום דמי מפתח בסך של 86,186 ₪, ותשלום חוב של שכר דירה מוגן בסך של 7,140 ₪. ביום 23.1.00 שלח ב"כ חברת נכסי אריאל מכתב נוסף אל הנתבע 1 והתריע כי טרם שולמו הכספים לצורך קבלת הזכויות המוגנות בדירה, וכי אם לא ייעשה כן תוך 14 יום תפעל החברה לפינוי הנתבע 1 מהדירה.
7. בשנת 2002 לערך, פלשו הנתבע 1 ומשפחתו ליחידה אחרת שסמוכה לנכס הידועה כיחידה מס' 6 (להלן: "היחידה הנוספת") וזאת לאחר שהדיירת שהחזיקה בה נפטרה. מכתב בנושא נשלח ביום 28.7.02 למשטרת ישראל, אשר התבקשה לפנות את הנתבע 1 ומשפחתו מהיחידה הנוספת. לאחר שפונו הנתבע 1 ומשפחתו מהיחידה הנוספת הנ"ל ביום 12.9.02, פלשו הם פעם נוספת ליחידה ותפסו חזקה בה.
8. משלא נעתרו לדרישות נוספות מצד התובעת להתפנות מהיחידה הנוספת, הוגשה בשנת 2004 תביעת פינוי נוספת לפינוים מהדירה ומהיחידה הנוספת (תיק אזרחי 55911/04). גם גורלה של תביעה זו לא הוברר.
9. לאחר פלישתם ליחידה הנוספת, פלשו הנתבעים לשטח נוסף ואף ביצעו בו שינויים ותוספת בנייה (להלן: "השטח הנוסף").
10. בחודש מאי 2010 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית לפינוי וסילוק יד הנתבעים מהדירה, מהיחידה הנוספת ומהשטח הנוסף. התביעה הוגשה כנגד הנתבע מס' 1, כנגד אשתו הנתבעת 2, כנגד בתו, הנתבעת 3, כנגד בנו, הנתבע 4 (המתגורר ביחידה הנוספת יחד עם אשתו), כנגד הנתבעת 5, שהינה המחותנת של הנתבעים 1 ו- 2, וכנגד בנם הנוסף של הנתבעים 1 ו- 2, הוא הנתבע 6.
11. התובעת טוענת שאין לנתבעים זכויות כלשהם בדירה, שכן ההסכם עם הדייר המוגן הקודם לא אושר והנתבעים ממילא לא שילמו דמי מפתח לתובעת. התובעת מוסיפה וטוענת שוודאי שאין לנתבעים זכויות כלשהן ביחידה הנוספת שפונתה ע"י דיירת אחרת ואשר הנתבעים פלשו אליה. לפיכך, התובעת טוענת כי הנתבעים הם פולשים לכל דבר וענין ויש לפנות אותם הן מהדירה והן מהיחידה הנוספת. כן נטען כי יש לפנות את הנתבעים מהשטח הנוסף בה אף ביצעו תוספת הבנייה בלתי חוקית ואשר גם בו הם מחזיקים שלא כדין.
12. הנתבעים (למעט הנתבעת 5 שלא התגוננה), טוענים להגנתם מספר טענות כדלקמן: כי התביעה התיישנה, כי קיים מעשה בית דין, כי התביעה הוגשה בשיהוי, כי הנתבעת 3 לא מתגוררת בדירה ומעולם לא גרה שם, כי התובעת הבטיחה לאשר את ההסכם שבין הנתבע 1 לבין הדייר היוצא ולא עשתה כן תוך הפרת הבטחתה, כי הנתבעים ציפו לאישור ההסכם על רקע המדיניות והנוהל של התובעת באותה תקופה, כי הם קיבלו את החזקה בדירה בתום לב מתוך ציפייה שההסכם יאושר, כי הם ביצעו שיפוצים בדירה בסוך של כ- 116,000 ₪, ולחילופין חייבת התובעת לאשר לנתבעים לממש את זכותם לרכוש את הדירה. לבסוף נטען כי לכל הפחות עומדת לנתבעים טענה של הגנה מן הצדק כנגד פינויים מהדירה, וזאת שעה שמדובר במשפחה מרובת ילדים (כאשר 13 נפשות מתגוררות בדירה), דלת אמצעים שכל הכנסתה מתבססת על קצבת זקנה מהביטוח הלאומי.
13. לאחר הגשת התביעה ובמשך תקופות ארוכות ביותר, התנהלו מגעים בין הצדדים, אולם ללא הועיל. בסופו של דבר, ולאחר שנשמעו הראיות והסיכומים, ביהמ"ש נעתר לבקשת הצדדים להשהות את מתן פסק הדין כדי לתת שהות נוספת לסיום התיק בהסכמה.
14. בחודש ינואר 2014 הוגש הסדר פשרה בין הצדדים שלפיו הנתבעים יפנו את היחידה הנוספת כמו גם שטח משותף שמסומן ז' בתשריט. לגבי הדירה הוסכם כי הנתבעים ישלמו לתובעת דמי מפתח בסך של 158,400 ₪, על ידי תשלום של 30,000 ₪ תוך 60 יום ויתרת הסכום בתשלומים חודשיים של 1,500 ₪.
15. דא עקא, הנתבעים הגישו בקשה לביטול הסכם זה בטענה של הסמיכו את באת כוחם עו"ד אביבה בן אפרים, אשר מונתה לייצג אותם ע"י הלשכה לסיוע משפטי, לחתום על ההסדר בשמם. בסופו של דבר, ולאחר שקיבלתי את תגובת התובעת, החלטתי לבטל את הסדר הפשרה מהנימוקים שנתנו בהחלטתי מיום 21.7.14.
16. גם לאחר מכן הצדדים ביקשו שהות כדי לנסות ולסיים את התיק בפשרה ונעתרתי לכך. עם זאת, משנוכחתי כי חרף השהות הנוספת אין התקדמות בעניין סיום התיק בהסכמה, קבעתי בהחלטתי מיום 12.10.15, כי אם לא יוגש הסדר עד ליום 15.2.16, ביהמ"ש יראה את עצמו חופשי לתת פסק דין בתיק ללא התראה נוספת.
17. משלא הוגשה כל הודעה מאחר התיק הוגש לפני שנים רבות וקיימת דחיפות לסיומו, הגעתי למסקנה שיש לפסוק בתיק זה וכך אני עושה.
18. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של עובד חברת "עמידר" (החברה המנהלת את הנכס כיום) מר דורון סבח. הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של הנתבע 1 ושל יהודית אילני, עובדת סוציאלית העובדת בעמותת "הוועדה העממית דארנא" המטפלת במשפחת הנתבעים. מר סבח והנתבע 1 נחקרו קצרות על תצהירים. התובעת ויתרה על חקירת הגב' אילני. הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ.

דיון

1. אקדים ואומר כי לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, נחה דעתי כי אין מנוס מלקבל את התביעה וכי לא עומדת לנתבעים טענת הגנה כלשהי כנגדה.
2. טענת ההתיישנות, דינה להידחות. לא מדובר בתביעה כספית לתשלום דמי מפתח (כנטען על ידי באת כוח הנתבעים), אלא תביעה לפינוי וסילוק יד. תביעה כזו לא מתיישנת כל עוד הנתבעים ממשיכים להחזיק בדירה שלא כדין.
3. הטענה למעשה בית דין, דינה להידחות, שכן הנתבעים לא הוכיחו כי התביעות הקודמות נדחו. הנטל בעניין זה חל עליהם ולא הובאה כל ראיה בעניין זה.
4. גם הטענה לשיהוי דינה להידחות. מחומר הראיות המפורט אשר נפרס בתצהירו של מר דורון סבח, ואשר חלקו פורט בפרק הרקע של פסק הדין לעיל, עולה כי התובעת פעלה במשך השנים, הן על ידי הוצאת מכתבי התראה והן על ידי הגשת תביעות לבית המשפט. לפיכך, אין ראיה לוויתור כלשהו מצידה על טענותיה או להסכמה כלשהי מצידה להמשך החזקת הדירה על ידי הנתבעים. לפיכך, לא קמה לנתבעים טענה של השתק או מניעות כתוצאה מהשיהוי הנטען. שיהוי לבדו לא די בו כדי להדוף תביעה למימוש זכות ובוודאי שלא תביעה לפינוי פולש שאין לו כל זכויות במקרקעין.
5. הטענה שלפיה התובעת הבטיחה לאשר את ההסכם, היא טענה שהועלתה בצורה כללית וסתמית. לא נטען מי מטעם התובעת נתן הבטחה כאמור, מתי ובאילו נסיבות. ממילא הוכח בתצהירו המפורט של מר סבח, כמו גם בהחלטת הוועדה נספח ה' לתצהירו, כי התובעת לא אישרה את ההסכם.
6. בהתאם לכך, גם לא תסייע לנתבעים טענתם שלפיה הם ציפו כי ההסכם יאושר. בהסכם נרשם במפורש בסעיף 8 כי "באם בעל הבית לא יאשר את העברת המושכר מאת הדייר היוצא אל הדייר המוצע יהיה הסכם זה בטל ומבוטל...". לפיכך, היה ברור לנתבעים כי רק אישור רשמי של התובעת להסכם יאפשר את כניסתם לנכס וקניית זכויות בו. משזה לא ניתן, גם אם היה ציפייה כי יינתן, לא קנו הנתבעים זכויות כלשהם בדירה. למעלה מן הדרוש אציין כי לא הוכח הנוהג הנטען לאישור אוטומטי של הסכמים מהסוג שנכרת בין הנתבע 1 לדייר היוצא.
7. לסיכום עד כאן, ההסכם שבין הנתבע 1 לבין הדייר היוצא לא אושר ע"י התובעת מעולם ועל כן לא נכנס לתוקף. להפך, התובעת הודיעה במפורש כי אינה מאשרת אותו וכי היא מבקשת לקבל לעצמה את החזקה בדירה. חרף זאת, תפסו הנתבעים חזקה בדירה ובנסיבות הנ"ל, עשו כן שלא כדין. כל ההזדמנויות שניתנו לנתבעים לשלם דמי מפתח בדיעבד, לפני התביעה וגם לאחריה, כדי לקבל זכויות בדירה, לא נוצלו על ידם. אין מנוס, אפוא, מן המסקנה כי הנתבעים הנם חסרי זכויות בדירה ובגדר פולשים לכל דבר וענין.
8. גם הטענה שלפיה הנתבעים שיפצו את הדירה והשקיעו בו סכומים ניכרים (שלבד מטענות כלליות וסתמיות לא נתמכה בראיה ממשית), אינה יכולה להוות הגנה כנגד תביעת הפינוי. ייתכן ועומדת לנתבעים זכות לדרוש השבת חלק מן הסכומים (ככל שאכן הושקעו בדירה) וייתכן שלא. כך או אחרת, עניין זה אינו מונח לפתחי, שכן אינו מהווה הגנה כנגד תביעת הפינוי.
9. גם הטענה להגנה מן הצדק דינה להידחות, שכן טענה זו מוקנית לדיירים מוגנים, ואילו הנתבעים הינם פולשים ללא זכויות.
10. כל האמור לעיל חל ביתר שאת ביחס ליחידה הנוספת שאליה פלשו הנתבעים, ואשר הייתה שייכת בעבר לדיירת אחרת שנפטרה. אין לנתבעים כל הגנה כנגד התביעה בקשר ליחידה זו. הנתבע 1 בעדותו אישר שהנתבעים נכנסו ליחידה זו לאחר שהדיירת הקודמת נפטרה (ראה עמוד 34, ש' 16 ו- 17).
11. בתצהירו של מר סבח גם הוכח כי הנתבעים ביצעו תוספת בנייה בשטח נוסף המסומן בצבע ורוד בתשריט שצורף כנספח כ"ד לתצהירו. מאותם הנימוקים שציינו לעיל, אין לנתבעים זכויות כלשהם בתוספת בנייה זו ובשטח הנוסף וגם אותם עליהם לפנות.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעים מתקבלת. אני מחייב את הנתבעים לפנות את הדירה וכן את היחידה הנוספת וכן את תוספת הבנייה המסומנת בוורוד בנספח כ"ד לתצהירו של מר סבח וזאת, בנסיבות, תוך 90 יום מקבלת פסק הדין.

יצוין כי פסק הפינוי הנ"ל תקף גם לגבי הנתבעת 3, הגם שנטען כי אינה מתגוררת בדירה, שכן הנתבעת 3 לא טרחה להתייצב לדיונים ולהצהיר על כך. ממילא אין לנתבעת 3 זכות להחזיק בדירה, כפי שאין לשאר הנתבעים. הוא הדין לגבי הנתבעת 5 אשר לא התגוננה ולא התייצבה לדיונים חרף המצאות שבוצעו בתחילת הדרך, כאשר גם לגביה נטען כי אינה מתגוררת בדירה, אולם לא הובאה ראיה ממשית בעניין זה.

בנסיבות, אין מנוס מחיוב בהוצאות. הנתבעים 1, 2, 4 ו-6 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את אגרת המשפט וכל הוצאה אחרת שהייתה דרושה לניהול התביעה ואשר תאושר כדין ע"י ביהמ"ש, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. ביחס לנתבעות 3 ו-5 שלא התנגדו לתביעה בשל העובדה שלפי הטענה אינן מתגוררות בדירה, אין מקום לפסיקת הוצאות.

כמו כן, בנסיבות, ניתן בזה פיצול סעדים כמבוקש ביחס לדמי שכירות ראויים ונזקים אחרים ככל שיתגלו לאחר פינוי הנכסים.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ו, 19 אפריל 2016, בלשכתי.