בפני תביעה לתשלום סך של 169,068 ₪ בטענה ליתרת חוב בחשבון בנק.

במוקד המחלוקות נשוא תביעה זו עומדת טענת הנתבעים, שלפיה סוכם בעל פה על הפחתת החוב בחשבון אולם התובע חזר בו מהסיכום שלא כדין. הנתבעים מבקשים לאכוף אותו סיכום בעל פה, לערוך לפיו תחשיב מחודש של החוב בחשבון, ומאחר ותחשיב מחודש זה יראה על היעדר חוב – לדחות את התביעה.

העובדות

1. התובע הינו בנק. הנתבעת 1 (להלן: "החברה") הינה חברה פרטית אשר עסקה ביבוא ושיווק מחשבים. הנתבעים 2 – 3 הינם בעלי מניות בחברה.
2. ביום 17.9.02 פתחה החברה חשבון בנק אצל התובע, חשבון מס' 49942/024 (להלן: "החשבון"). בסמוך לאחר פתיחת החשבון חתמו הנתבעים 2, 3 על כתב ערבות אישית ובו ערבו לכל חוב של החברה כלפי התובע. החשבון נפתח בסניף כפר סבא של התובע ובשנית 2005 הועבר לסניף "בית אסיה" של התובע בתל אביב ולאחר מכן לסניף "ככר המדינה" של התובע בתל אביב. במעבר בין הסניפים שונה מספר החשבון לחשבון מספר 085949, ברם ההתחייבויות והערבויות נותרו בלא שינוי.
3. במהלך 2007 – 2008 נקלעו עסקי החברה לקשיים. החברה נטלה מהתובע מספר הלוואות, אך לא עמדה בהתחייבויותיה לפירעונן ועמדה ביתרת חוב לתובע של כ- 270,000 ₪. נוכח קשיים אלו, פנתה החברה ביום 16.12.08, באמצעות הנתבעים 2 ו- 3, בבקשה שתועמד לה הלוואה בסך 270,000 ₪ ל- 60 חדשים וכן גם אשראי של 70,000 ₪. התובע נעתר לבקשה וביום 18.1.09 נחתמו המסמכים לפיהם הועמדה לחברה הלוואה בסך 270,000 ₪, כאשר באמצעות ההלוואה נפרע החוב בחשבון.
4. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה לפירעון ההלוואה בסך 270,000 ₪ ולקראת ספטמבר 2009 נוצר חוב של כ- 25,000 ₪ בגין פיגור בתשלומי ההלוואה וזאת בנוסף ליתרת חוב בחשבון וההלוואה עצמה שטרם נפרעה. על רקע זה התקיימה ביום 2.9.09 פגישה בסניף הבנק של התובע בנוכחות מר יובל שפריר (מנהל העסקים בסניף; להלן: "יובל"), והנתבעים 2 ו-3.

במהלך פגישה זו נדונו אפשרויות שונות לפירעון החוב בחשבון וכן גם נחתמו הסכם הלוואה נוסף שלפיו הועמדה לחברה הלוואה בסך 100,000 ₪ ומסמך שלפיו בוטלה למעשה מסגרת האשראי של החברה בחשבון.

1. חילופי הדברים בפגישה ביום 2.9.09 לא הביאו ליישוב המחלוקות ולפירעון חוב החברה לפי ספרי התובע. בתחילת 2010 החל התובע לפעול כנגד הנתבעים. ביום 19.1.10 ממש התובע כתב קיזוז המאפשר לו לקזז כספים מחשבון רעייתו של נתבע 3, גב' ארנה תלמוד, והעביר סך של 183,340 ₪ לחשבון החברה.
2. ביום 16.5.10 הוגשה תביעה זו בסך של 169,068 ₪, על בסיס יתרת החוב בחשבון כפי שהופיע בספרי התובע. בסמוך לכך, פעל התובע למימוש שעבוד על רכב של הנתבע 2. הנתבע 2 התנגד למימוש, נוהלו הליכים משפטיים, וביום 12.10.10 הגיעו הצדדים להסכם לפיו נקבע שהרכב יימכר ותמורתו תשמש קודם כל לפירעון חוב של נתבע 2 בחשבונו הפרטי, לאחר מכן לתשלום הוצאות המכירה, והיתרה תועבר על חשבון החוב בחשבון החברה. על יסוד הסכם זה נמכר הרכב תמורת 65,000 ₪. לאחר כיסוי החוב בחשבונו של נתבע 2 והוצאות הכינוס הועבר לחשבון החברה ביום 20.2.11 סך של 19,868 ₪.

טענות הצדדים, ההליך והראיות

1. לטענת התובע, יש לחייב את החברה בפירעון מלוא החוב בדיוק כפי שהוא רשום בספרי התובע, סך של 169,068 ₪ ביום הגשת התביעה, בצירוף ריבית בשיעור המירבי הנהוג אצל התובע, ובניכוי התשלומים ששולמו לאחר הגשת התביעה בגין מימוש השעבוד על רכבו של נתבע 2.

חבות זו, לשיטת התובע, חלה גם על נתבעים 2 ו- 3 מכח ערבותם האישית לחובות החברה כלפי התובע.

1. לטענת הנתבעים, אין החברה חייבת לתובע דבר וחצי דבר שלכן יש לדחות את התביעה.

בפברואר 2009 עמדה יתרת החובה של החברה בחשבון על סך כולל של 270,000 ₪ וניתנה הלוואה בסכום זו לפירעון בתשלומים ולכיסוי חוב זה. דא עקא, טוענים הנתבעים, שבתחשיב זה נפלה טעות חישוב והחוב הנכון צריך היה להיות רק 220,000 ₪. על רקע זה התקיימה הפגישה בתחילת ספטמבר 2009, הנתבעים הציגו את הטענות וסוכם להעמיד את החוב הכולל בחשבון על סך של 220,000 ₪, לפרוע סך של 100,000 ₪ בקיזוז מחשבונה של גב' ארנה תלמוד ולהעמיד את היתרה לפירעון בהלוואה ל- 5 שנים.

למרות הסכמה זו, טוענים הנתבעים שהתובע פעל בניגוד להסכמות, הפעיל "הלוואה פיקטיבית" שסוכם שלא תופעל, נקט פעולות חד צדדיות לקיזוזי כספים מחשבונה של גב' תלמוד ולמימוש הרכב והסב לנתבעים נזקים.

טוענים לפיכך הנתבעים שיש לחשב את החוב בחשבון על בסיס ההסכמה מספטמבר 2009 שלפיה עמד החוב הכולל על 220,000 ₪, להפחית את הסכומים שקוזזו והנזקים שנגרמו, והתוצאה הינה שאין כלל חוב ויש לדחות את התביעה.

1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והנתבעים הגישו בקשת רשות להגן. בהחלטה מיום 26.5.11 (השופט אהוד שוורץ) התקבלה הבקשה וניתנה לנתבעים רשות להגן המותנית בהפקדת סך של 40,000 ₪ בקופת בית המשפט. בהחלטה זו צוין שהרשות הניתנת מתייחסת אך ורק לטענה בדבר סיכום שהושג בתחילת ספטמבר 2009 להעמדת החוב הכולל על 220,000 ₪ (עמ' 3 ; ש' 7 בהחלטה), כך שזולת טענה זו לא ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בטענות הנוספות שהעלו בבקשת הרשות להגן. בהחלטה נוספת מיום 14.1.12 נקבע שהנתבעים יתחילו בהבאת הראיות.
2. התובע תמך טיעוניו בתצהירו של יובל. הנתבעים תמכו את טיעוניהם בתצהירי הנתבעים 2 ו- 3. בדיון שהתקיים ביום 31.10.13 נחרו המצהירים ובתום הדיון ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.

דיון

1. אין למעשה מחלוקת על כך שיתרת החוב בחשבון כפי שהופיע בספרי התובע ביום 9.5.10 (שבוע לפני הגשת התביעה) עמדה על 169,068 ₪, כאמור בכתב התביעה. אין גם מחלוקת על כך שהנתבעים 2 ו- 3 ערבים לחובות החברה בחשבון.

המחלוקת העומדת להכרעה הינה ביחס לחילופי הדברים בפגישה שהתקיימה ביום 2.9.09, פגישה בנוכחות נציג התובע, יובל, והנתבעים 2 ו- 3.

לגרסת הנתבעים, בפגישה זו סוכם שסך החוב בחשבון יועמד על 220,000 ₪ ותו לא. על בסיס הסכמה זו מבקשים הנתבעים לחשב מחדש את החוב בחשבון, חישוב אשר יראה שאין עוד כל חוב שכזה. לגרסת התובע לא היה ולא נברא סיכום שכזה והחוב הוא בדיוק כפי שמופיע בספרי התובע.

1. נוכח מחלוקת עובדתית זו הנה אשר התברר:
2. אין כל מסמך התומך בגרסת הנתבעים לקיומו של סיכום להפחתת החוב ואשר הושג ביום 2.9.09. לפי המסמכים שהציג התובע (למשל נספחים 5 – 8 ו- 12 לתצהיר התובע) נהגו הצדדים לערוך שוב ושוב הסכמי הלוואה מפורטים ומסודרים בניסיון להסדיר את פירעון החוב בחשבון. הדעת נותנת שכך גם ינהגו הצדדים אם סוכם על העמדת החוב על סך של 220,000 ₪, שייערך מסמך כתוב המפרט הסכמה זו. היעדר מסמך שכזה איננו מתיישב עם טענת הנתבעים.
3. אין מחלוקת על כך שלפי הסכם הלוואה מיום 18.1.09 עמד סך החוב בחשבון על 270,000 ₪, סכום שנועד להיפרע באמצעות הלוואה בסכום זה. לפי שיטת הנתבעים, באותה פגישה ביום 2.9.09 סוכם שהחוב "הנכון" יועמד על 220,000 ₪ בלבד. כלומר, לטענת הנתבעים למעשה הסכים התובע "למחוק" מסך החוב בחשבון לפי ספרי התובע סכום של כמה עשרות אלפי שקלים. בטענה זו אין שום הגיון ואין היא מתיישבת עם השכל הישר.

בניסיון להסביר את אותו ויתור של התובע, טוענים הנתבעים כי גילו שבתחשיבי התובע נפלה טעות באיחוד הלוואות קודמות. הנתבעים לא טוענים כלל שבאותה פגישה הציגו בפני נציג התובע מסמכים, תחשיבים, דפי חשבון או חוות דעת שתבסס את הטענה לאותה "טעות". גם במהלך בירור תביעה זו לא הציגו הנתבעים מסמכים לביסוס טענה זו ולא זו בלבד שהנתבעים לא הביאו כל ראיה שתסביר ותמחיש את אותה טעות, בתצהירי התובע הובהר שאין כלל טעות שכזו.

זאת ועוד, לו סברו הנתבעים שגילו כזו טעות, הדעת נותנת שהיו ממהרים לפנות לתובע ולהעמידו על הטעות, אלא שהנתבעים מודים שפנייתם לתובע בתחילת ספטמבר 2009 נבעה בכלל מקשיי החברה וחוסר יכולתה לפרוע את חובה לתובע (סע' 22 בתצ' הנתבעים).

היעדר הסבר של ממש לאותו "ויתור" שמייחסים הנתבעים לתובע איננו מתיישב עם גרסתם אך מתיישב עם גרסת התובע שלא היה כל ויתור שכזה.

1. אין מחלוקת על כך שבמעמד אותה פגישה ביום 2.9.09 חתמו הנתבעים על הסכם הלוואה נוסף בסך של 100,000 ₪ (נספח 14 לתצהיר התובע).

לטענת הנתבעים, הוסבר להם שהסכם הלוואה זה איננו אלא ביטוי "להלוואה פיקטיבית" שכל תכליתה גיבוי למצב של ביקורת פנימית אצל התובע, שסוכם שלא תופעל, וכי "הפעלתה" היוותה הפרה של מצגי התובע. טענה זו איננה הגיונית כלל, שכן לא ניתן להבין למה, לשיטת הנתבעים, נועדה אותה הלוואה וכיצד, לשיטתם, נועדה לסייע לתובע רק לצורך ביקורת פנים.

הנתבעים טוענים שיובל, העד מטעם התובע, הודה בכך בעדותו (סע' 25 בסיכומי הנתבעים) אלא שיובל כלל לא הודה שמדובר "בהלוואה פיקטיבית" אלא הסביר כי "הפיקציה" באותה הלוואה מתייחסת בכלל להיעדר בטחונות להעמדתה (עמ' 17; ש' 27 בפרוט').

בפועל, הסכמי ההלוואה שנחתמו בשנות פעילותה האחרונות של החברה לא נועדו למשיכת כספים אלא להסדרת החוב בחשבון, כך שייפרע בתשלומים ובריבית קבועה במקום ריבית חריגה. זו זו גם הייתה מטרת אותה הלוואה בסך 100,000 ₪ - פירעון יתרת חוב בחשבון לאחר שהחברה לא עמדה בפירעון ההלוואה הקודמת. כך מסביר יובל בתצהירו (סע' 23 – 25 לתצ' יובל) והסבר זה הגיוני ומתיישב עם הסכם ההלוואה.

1. אם לשיטת הנתבעים, התברר שנפלה טעות בחישוב החוב בחשבון ביום שהועמדה ההלוואה בסך 270,000 ₪, 18.1.09, הדעת נותנת שייערך תחשיב מחודש של חוב זה ובצירוף ריבית מיום 18.1.09. הנתבעים כלל לא מציגים תחשיב שכזה ולא טוענים שנערך ולמעשה, לשיטתם, סוכם שהחוב יהיה 220,000 ₪ בדיוק כך שיש להתעלם מהזמן שחלף מאז 18.1.09 ועד לאותה פגישה ביום 2.9.09. קשה להבין את ההיגיון בטענה זו. גם לו התקבלה טענת הנתבעים, לא ברור מדוע שיתעלם התובע לפחות מהריבית על החוב.
2. לטענת הנתבעים אותו סיכום כלל הסכמה להעברה מיידית של 100,000 ₪ ופירעון היתרה בתשלומים. הנתבעים מלינים על התובע שלא פעל לקיזוז שכזה (סעיף 39 בתצהיר הנתבעים) אך אינם מסבירים מדוע לא פעלו בעצמם לביצוע ההעברה. אם היה סיכום כפי שטוענים הנתבעים, מצופה היה שיפעלו מיידית להעברת הסכום האמור. הנתבעים לא עשו כן. הנתבעים לא העבירו דבר לחשבון בשבועות שלאחר אותה פגישה עד שהתובע פעל לקיזוז כספים חד צדדי מחשבונה של גב' תלמוד. גם התנהגות הנתבעים איננה עולה בקנה אחד עם טענתם.
3. כאשר מסכמים את העובדות כפי שהתבררו כאמור, הרי לא זו בלבד שטענת הנתבעים לא הוכחה, אלא שהיא הופרכה כליל.

לא בכדי אין ולא הוכן כל מסמך המבטא הפחתה גורפת של החוב בחשבון בעקבות הפגישה מיום 2.9.09, שכן לא היה כל סיכום שכזה. הפגישה ביום 2.9.09 נועדה לנסות ולהגיע להסדר לפירעון החוב בחשבון לאחר שהנתבעים לא עמדו בהסכם הקודם מיום 18.1.09. לכן נחתם בפגישה טופס המבטל את מסגרת האשראי בחשבון וכן גם הסכם להלוואה של 100,000 ₪.

טענת הנתבעים להסכם המפחית את סך החוב בחשבון – נדחית.

1. יש לציין כי בתצהירי הנתבעים הועלו טענות נוספות שלא ניתנה בגינן רשות להגן.

כך, למשל, טענו הנתבעים שיש להפחית סכום נוסף מהחוב בגין מכירת הרכב של הנתבע 2 אלא שלא הובא כל פירוט לביסוס הטענה, לא הובאו כל תחשיבים המתייחסים לסכומים שהתקבלו בפועל והטענה נותרה כוללנית. התובע מצידו, הבהיר כיצד חושבו הסכומים, כיצד מומש ההסכם שהושג לעניין מכירת הרכב, כיצד הועברו כספים לכיסוי חוב אישי של נתבע 2 בחשבונו ולכיסוי הוצאות המכירה, וכיצד היתרה הוזרמה להקטנת החוב בחשבון. תחשיבי התובע נראים הגיוניים על פניהם ונראה שלא בכדי לא עשו הנתבעים כל ניסיון להפריכם.

כך גם טענו הנתבעים לפגיעה בזכויות החברה כאשר האשראי שהועמד לה הוקטן באופן חד צדדי ותוך גרימת נזקים. התובע הסביר כיצד הפחתת מסגרת האשראי של החברה נעשתה בצורה הדרגתית ובשל ירידה בהיקף פעילותה. הנתבעים מצידם, לא הביאו כל הסבר מדוע לשיטתם "חייב היה" התובע להוסיף ולהעמיד אשראי לחברה וממילא שלא הביאו כל הסבר או תחשיב כיצד הפסקת האשראי כשלעצמו הסבה נזק לחברה. הטענה נותרה כטענה סתמית ותו לא.

כך, בין בהיעדר רשות להגן בטענות אלו ובין לגופן – אין בהן כל בסיס לתמיכה בטענות הנתבעים.

1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
2. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 169,068 ₪ בצירוף הריבית המקסימאלית הנהוגה אצל התובע מיום הגשת התביעה ובניכוי סך של 19,868 ש"ח ביום 20.2.11.

הנתבעים ישאו בהוצאות התובע בגין תביעה זו, באגרת בית המשפט וכן גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

כל הכספים המופקדים בקופת בית המשפט, יועברו לתובע באמצעות העברתם לב"כ התובע.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ד, 06 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.