1. לפניי תביעת פיצויים בסכום של 350,000 ₪, שעניינה שריפה שאירעה בדירת התובעים.

2. העובדות

התובעים רכשו מקרר אצל הנתבעת 2, ובתום שנה מיום הרכישה בטחו את המקרר בחברת תדיראן אמפא שיווק ושירות בע"מ. בשנת 2008 רכשה הנתבעת 1 את פעילות חברת אמפא. ביום 30.7.09 התקשרו התובעים לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), על מנת לדווח לה על תקלה במקרר. על פי דו"ח שהופק ממחשב הנתבעת (נספח ג' לתצהיר מלאכי), התובעים מסרו למוקדנית כי: "יש ריח שרוף במקפיא. אין קירור במקפיא או במקרר". על אשר נאמר לתובעים בהמשך אותה שיחה נטושה מחלוקת עזה בין הצדדים. התובע טוען כי אמר למוקדנית שהוא חושש מתקלה חמורה אשר עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, וכי בהמשך לכך הוא שאל אותה האם לא כדאי לנתק את המקרר מן החשמל. לדברי התובע המוקדנית השיבה לו בשלילה, תוך שנמקה את דבריה בכך שאם ינותק המקרר אזי מדחס המקרר לא יפעל כאשר יגיע הטכנאי, והוא לא יוכל לאתר את התקלה (סעיפים 18-19 לתצהיר התובע). הנתבעת, לעומת זאת, טוענת שלא יתכן כי כך אמרה המוקדנית לתובע, כיוון שהדבר מנוגד להנחיות הבסיסיות שנותנת הנתבעת למוקדים שלה.

כך או כך, אין מחלוקת כי בסיום השיחה תואם ביקור טכנאי למחרת היום, אלא שכאשר הגיע הטכנאי כבר היה מאוחר מדי, משום שביום 31.7.09 בשעה שמונה בבוקר פרצה אש אשר כלתה את המקרר וגרמה נזק כבד לדירת התובעים.

3. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיות שלהלן:

ראשית, האם אמרה מוקדנית הנתבעת לתובע שלא לנתק את המקרר מן החשמל?

שנית, האם חלה על הנתבעת חובה להורות לתובעים לנתק את המקרר מן החשמל?

שלישית, האם מקור השריפה במקרר?

ורביעית, מה הנזק שנגרם לתובעים, וכיצד יש לחשב את הפיצוי בגינו?

דיון והכרעה:

4. מקור השריפה

בנוגע למקור השריפה מונח לפניי דו"ח שערך חוקר שריפות מטעם שירותי הכבאות וההצלה, מר איתן צליח, אשר ביקר בדירה סמוך לאחר השריפה (ראו ת/1 וכן נספח י לתצהיר התובע), וכן חוות דעת מטעם הנתבעת, אשר נערכה על ידי מהנדס חשמל מרקוביץ'.

צליח ערך שני דו"חות חקירה שאינם זהים בנוסחם. בדו"ח הראשון (נספח 5 לתצהיר התובע), כתב צליח כי: "מוקד השריפה נמצא בחלקו התחתון של המקרר" וכי: "קיימת סבירות גבוהה שכשל חשמלי במקרר גרם לשריפה". לעומת זאת, בדו"ח ת/1 רשם צליח כי: "קיימת סבירות גבוהה שתקלה טכנית באזור מנוע המקרר גרמה לשריפה".

בחקירתו הנגדית נשאל צליח לפשר ההבדל בין שני הדו"חות, ולכך הוא השיב כי:

"כוונתי הייתה תקלה טכנית, כאשר הכשל החשמלי מגולם בתוך התקלה הטכנית..... זה לא שתי גרסאות, אלא משהו יותר ממוקד, לרשום כשל חשמלי זה כשאתה יודע בוודאות והבאת איש מקצוע, אנו לא יודעים לבדוק את זה."

צליח גם נשאל איזו גרסה של הדו"ח מאוחרת יותר, ותשובתו הייתה שככל הנראה ת/1 הוא הגרסה המאוחרת.

5. המהנדס מרקוביץ' ביקר בדירה למעלה משנה וחצי לאחר השריפה, ואת חוות דעתו הוא כתב על יסוד בדיקת שרידי המקרר שנותרו במחסן התובעים. מרקוביץ' לא התיימר לקבוע בחוות דעתו מה היה מקור השריפה, אלא הוא הסתפק בקביעה לפיה מבחינה מדעית לא יתכן: "תרחיש בו מבחינים בעלי המקרר בריח שרוף שהדליקה ממנו פורצת אחרי עשרים שעות...". מקביעה זו גזר מרקוביץ' את מסקנתו לפיה:

"על פי תיאור התלונות והתקלה עליה התלוננו התובעים, והעובדה שהאש לא התלקחה בסמוך לאחר שאותרה התקלה על ידי התובעים, סביר יותר שהמקרר נותק ממקור אספקת החשמל וחובר חזרה למקור אספקת החשמל סמוך למועד בו התלקח".

דהיינו, מרקוביץ' סבור כי לאחר השיחה עם המוקדנית התובעים נתקו את המקרר מהחשמל, אך הם חברו אותו מחדש זמן מה לפני הגעת הטכנאי.

מרקוביץ' הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי לא ניתן לקבוע כלל שהדליקה פרצה בשל כשל במקרר, וכי יתכנו סיבות נוספות לפריצת הדליקה, כגון: כשל במערכת החשמל הדירתית. בהקשר זה ציין מרקוביץ' בחוות הדעת כי הדירה שופצה והורחבה כשש שנים לפני האירוע.

6. אני סבור כי עמדתו של צליח משכנעת יותר מזו של מרקוביץ' וזאת ממספר נימוקים. ראשית, לצליח היה יתרון על פני מרקוביץ' מפני שהוא בדק את המקרר ואת אתר השריפה מיד לאחר האירוע. מרקוביץ' עצמו הודה בכך בחקירתו הנגדית (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 24/4/13 ש' 30-29).

שנית, צליח הינו עובד של שרותי הכבאות, ולכן הוא עד אובייקטיבי לחלוטין, אשר אין לו עניין, לכאן או לכאן, בתוצאות ההתדיינות.

שלישית, עצם העובדה, שלא נסתרה, לפיה כל האירוע החל בכך שהתובעים חשו בריח שרוף אשר נודף מהמקרר, מרמזת על כך שמקור השריפה במקרר. אכן, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו לפיה יש להבדיל בין מוקד השריפה לבין סיבת השריפה, שכן גם שריפה שהמוקד שלה במקרר יכולה להיגרם כתוצאה מכשל במערכת החשמל הדירתית ולא מכשל במקרר, אך בכך אין כדי לסייע לנתבעת. הטעם לכך נעוץ באמירתו של מרקוביץ' בחקירתו הנגדית, לפיה אם המקרר לא היה מחובר לחשמל אזי לא הייתה נגרמת השריפה (עמ' 13 שורה 19). אמירה זו מלמדת כי השאלה העיקרית שמצריכה את הכרעתי איננה האם מקור השריפה הוא כשל במקרר או כשל במערכת החשמל הדירתית, אלא האם הורתה המוקדנית לתובעים לנתק את המקרר מן החשמל, והאם הם מלאו אחר הוראותיה.

רביעית, טענתו של מרקוביץ' לפיה לא יתכן מבחינה מדעית כי יחלוף פרק זמן של עשרים שעות מהרגע שבו חשו התובעים בריח שרוף ועד שהשריפה התלקחה, הועמדה בספק ניכר לנוכח העובדה שבהליך משפטי אחר שבו שימש מרקוביץ' כמומחה הוא החזיק בעמדה הפוכה (ראה עמ' 10 שורות 24-30). אכן, יתכן כי העובדות באותו הליך אחר היו שונות מאשר העובדות שבמקרה שלפנינו, ברם עצם העובדה שבאותו הליך אחר מרקוביץ' היה מוכן להניח שקיימת אפשרות של כשל חשמלי אשר מתפתח במשך יום- יומיים עד לפריצתה של דליקה, מפחית מנחרצותה של קביעת מרקוביץ' בתיק שלפנינו, מה גם שמרקוביץ' לא הביא שום אסמכתא מדעית, או לפחות הסבר מדעי, שיתמכו בעמדתו.

וחמישית, אין כל ראיה שתלמד על כך שכשל במערכת החשמל הדירתית גרם לשריפה, ואפשרות זו נשארה בגדר השערה בלבד של מרקוביץ'. יתר על כן, השערה זו עומדת בספק כיוון שצליח הסביר שלהערכתו היא איננה סבירה כיוון שכבל המקרר והשקע שבקיר היו ''נקיים'' (עמ' 23 שורה 14 וכן עמ' 19 שורה 1-7).

נסכם אפוא כך, הגם שלטעמי שאלת מהות הכשל שגרם לשריפה איננה השאלה המכרעת בתיק זה, כיוון שגם מרקוביץ' הסכים כי אם המקרר לא היה מחובר לחשמל אזי לא הייתה נגרמת שריפה, הרי שבמאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי אני סבור כי עמדת צליח לפיה השריפה אירעה בשל כשל במקרר היא העדיפה.

7. השיחה כין המוקדנית לבין התובעים

התובעים טוענים כי כאשר הם שוחחו עם מוקדנית של הנתבעת ומסרו לה על כך שיש תקלה במקרר, ועל כך שהם חשים בריח שרוף, היא הורתה להם במפורש שלא לנתק את המקרר מן החשמל. הנתבעת לא כופרת בכך שהיה על המוקדנית להורות לתובעים לנתק את המקרר מן החשמל, אלא שלטענתה כך אמרה המוקדנית, ואילו התובעים פשוט לא מילאו אחר הוראותיה, בכך שהם אמנם ניתקו את המקרר מהתקע, אבל הם חברו אותו מחדש לחשמל למחרת היום, סמוך לביקור הטכנאי, ובכך גרמו לפריצת השריפה. לחיזוק טענתה הגישה הנתבעת תצהירים של עובדיה הבכירים, מר מלאכי ומר דוידיאן, אשר אליהם צורפו דוגמאות של שני תדריכי בוקר למוקדנים (נספח ב' לתצהיר מלאכי), בהם נאמר במפורש כי כאשר לקוח מתלונן על ריח שרוף על המוקדנים להורות לו לנתק את המכשיר מהחשמל.

כפי שיוסבר להלן גרסאות שני הצדדים אינן משכנעות. עדות התובעים איננה נקייה מפגמים, עליהם הצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו. כך, למשל, גרסת התובע לפיה הוא הציע למוקדנית את האפשרות לנתק את המקרר מן החשמל והיא הנחתה אותו במפורש להשאיר את המקרר מחובר לחשמל, איננה הגיונית בעיני, שכן חזקה על הנתבעת, שעיסוקה במכשירי חשמל, כי היא יודעת שגלומה סכנה בהשארת מקרר פגום מחובר לחשמל, ולראיה שהנתבעת הדריכה את מוקדניה להורות על ניתוק מהחשמל של מכשירים אשר מהם עולה ריח שרוף. מאידך, גם גרסת הנתבעת איננה משכנעת, כיוון שלטעמי קשה להניח כי התובעים שחשו בריח שרוף העולה מהמקרר יחברו אותו לחשמל למרות שהמוקדנית של הנתבעת הבהירה להם במפורש, כך לפי הטענה, כי יש לנתק את המכשיר מן החשמל. אפשרות הביניים, לה טען מרקוביץ', לפיה התובעים ניתקו את המקרר מן החשמל ולמחרת שבו וחיברו אותו לחשמל, גם היא איננה הגיונית, כיוון שלא ברור איזו סיבה הייתה לתובעים לעשות כן.

8. לאור האמור, אני סבור שהאפשרות הסבירה ביותר הינה שהמוקדנית פשוט שכחה להנחות את התובעים לנתק את המקרר מהחשמל. אני ער לכך שלא זו הגרסה אשר לה טענו התובעים, ברם במקרים מתאימים רשאי בית המשפט לפסוק לטובת בעל דין על יסוד גרסה שהוא לא טען לה (ראו ע"א (מחוזי ירושלים) 6499-05 גנים נ. רובינשטיין – פורסמה באתר נבו (2006) ). אפשרות זו נראית לי סבירה לנוכח עדותו של דוידיאן מטעם הנתבעת, לפיה ריח שרוף לא בהכרח מעיד על תקלה במכשיר החשמל (עמ' 44 שורות 22-23), אלא להיפך: "ברוב המקרים זאת לא תקלה" (עמ' 33 שורה 25). עדות זו מלמדת על שניות מסוימת ביחסה של הנתבעת לדיווחים על ריח שרוף שעולה ממקררים. מצד אחד הנתבעת אומנם מנחה את מוקדניה להורות ללקוחות לנתק את המקרר מן החשמל, ברם מצד שני עד הנתבעת מביע את עמדתו כי ברוב המקרים ריח שרוף לא מלמד כלל על תקלה. יתכן ששניות זו גרמה למוקדנית לשכוח את ההנחיה שניתנה לה, ואולי זו גם הסיבה לכך שלא עלה בידי הנתבעת להציג תדריכי בוקר נוספים שבהם הודגשה ההנחיה באוזני המוקדנים. לכך יש להוסיף את העובדה כי בדו"ח המחשב המתאר את השיחה בין המוקדנית לתובעים, אין כל אינדיקציה לכך שניתנה להם הוראה לנתק את המקרר מן החשמל, ואת העובדה החשובה לפיה המוקדנית ששוחחה עם התובעים כלל לא הובאה לעדות על ידי הנתבעת. בהקשר זה טענה הנתבעת כי לא היה טעם לזמן את המוקדנית לעדות, כיוון שהיא כבר לא עובדת אצלה, ומשום שהיא סירבה לשתף עמה פעולה בטענה שאיננה זוכרת דבר. ואולם, בנימוקים אלו אין ממש, מפני שהנתבעת יכולה הייתה לבקש את זימון המוקדנית באמצעות בית המשפט, ומפני שגם אם המוקדנית הייתה מעידה כי היא איננה זוכרת את השיחה בינה לבין התובעים, הרי שהיא יכלה לשפוך אור על ההכשרה שניתנה לה בטרם הפכה למוקדנית, ועל התדריכים השוטפים שניתנו לה במהלך עבודתה. אי זימונה של המוקדנית פועל, אם כן, לחובת הנתבעת.

9. החובה המוטלת על הנתבעת

הנתבעת טענה כי היא איננה מבטחת מכשירים חשמליים, וכי כל תפקידה מתמצה בתיקון תקלות במכשירים חשמליים תוך יומיים מיום שמתקבל אצלה דיווח על תקלה. טענה זו נסתרת מניה וביה על ידי התנהגות הנתבעת עצמה, אשר טענה כי היא מדריכה את מוקדניה להורות ללקוחות המדווחים על ריח שרוף ממכשיר חשמלי לנתק את המכשיר מן החשמל. כמו כן, אף אם הנתבעת לא הייתה מודה בכך, הייתי קובע כי מוטלת עליה חובות זהירות המחייבות אותה לתת הנחייה כאמור. חובות אלו נובעות ממעמדה המקצועי של הנתבעת כמומחית לתקלות במכשירי חשמל, ומיחסי הקרבה המשפטית שנוצרו בינה לבין התובעים עם כריתת ההסכם ביניהם. אשר על כן, אני קובע כי משעה שהמוקדנית לא הורתה לתובעים לנתק את המקרר מן החשמל, הרי שהנתבעת חבה כלפי התובעים בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות.

10. אשם תורם

הנתבעת טוענת לקיומו של אשם תורם מצד התובעים, אשר בא לידי ביטוי בכך שגם אם נאמר להם, כטענתם, שיש להשאיר את המקרר מחובר לחשמל, הרי שהם התרשלו בכך שלא עקבו אחר מצב המקרר ולא השגיחו שהתקלה לא מחמירה (סעיף 69 לסיכומי הנתבעת). אין בידי לקבל טענה זו, משום שביחסים בין התובעים, שהינם הדיוטות בענייני תקלות מקררים, לבין הנתבעת שהיא בעל מומחיות מקצועית בתחום, היו רשאים התובעים לסמוך על כך שניתנו להם כל ההנחיות המתאימות במטרה למנוע אירוע של שריפה. ויודגש, איננו עוסקים במקרה שבו לקוח דיווח על תקלה סתמית במקרר, למשל – מקרר שאיננו מקרר, ולאחר מכן חלה החמרה בתקלה בדמות ריח שרוף שהחל לנדוף מן המקרר, שאז היה טעם בטענת הנתבעת לפיה על הלקוח להתקשר אליה שוב ולבקש הנחיות. במקרה שלפניי אין מחלוקת על כך שמהרגע הראשון חשו התובעים בריח שרוף, ולכן עצם העובדה שהריח השרוף המשיך לא הייתה אמורה להטריד את שלוות התובעים לאחר שהם שוחחו עם נציגת הנתבעת ולא נאמר להם דבר בנוגע לניתוק המקרר מן החשמל.

11. הנזק

ראש הנזק העיקרי לו טוענים התובעים הוא נזק למבנה הדירה ולתכולתה בסכום של 285,376 ₪. ראש נזק זה מבוסס על חוות דעת של השמאי חסון, אשר הסתבר בישיבת ההוכחות כי נערכה על ידי השמאי טורטן ממשרדו של חסון. הנתבעת לעומת זאת, הגישה חוו"ד של השמאי פלינר, אשר אמד את הנזק בסכום של 138,580 ₪ בלבד. העיון בחוות הדעת ובעדות השמאים בחקירתם הנגדית, מלמד כי הפער בין חוות הדעת נובע משתי סיבות. ראשית, מפני שהשמאי מטעם הנתבעת העריך את הנזק לפי ערכי שיפוי, קרי – בניכוי פחת לפריטים משומשים, ואילו השמאי מטעם התובעים העריך את שווי הפריטים בערכי כינון, דהיינו, כחדשים. ושנית, משום שחלק מן מהפריטים שנשומו על ידי שמאי התובעים כפריטים שניזוקו חלקית או באופן מלא, לא ניזוקו כלל ולא תוקנו או הוחלפו – כך לטענת השמאי מטעם הנתבעת.

12. האם יש לחשב את הנזק לפי ערכי שיפוי או לפי ערכי כינון?

בע"א 198/69 אריאלי נ. בכור (פ"ד כג (2) 683 (1963)), נפסק כי כאשר נגרם נזק לנכס משומש זכאי הניזוק לפיצוי בשווי ערך השוק של אותו נכס כמשומש, ברם אם הניזוק מוכיח כי אין אפשרות לרכוש בשוק החופשי נכס משומש שווה ערך לזה שניזוק, אזי המזיק חייב לפצותו בסכום המבטא את שוויו של נכס חדש מאותו הסוג. ואולם, הלכה זו סויגה ברע"א 6449/96 מדינת ישראל נ. קיבוץ נירים (פורסם באתר נבו (1998)), שם נפסק כי:

"... יש להחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו, ויש להגיע לתוצאה אשר אינה פוגעת בנתבע באופן בלתי פרופורציונאלי ואשר אינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובע".

(וראו- ע"א 237/80 ברששת נ. האשאש פ"ד לו (1) 281 (1981)).

בנוסף, נפסק בפרשת נירים כי במקרה של ספק "יד התובע היא על העליונה".

13. במקרה שלפניי לא הוכיחו התובעים כי לא ניתן לרכוש פריטים משומשים במקום כל הפריטים שניזוקו, ברם, מאידך, העיון ברשימת התכולה שניזוקה מלמד כי יש פריטים אשר מעצם טיבם לא ניתן להחליפם בפריטים משומשים, ובכלל זה, למשל: ביגוד, כלי מטבח, חפצי נוי, מוצרי מזון וכד'.

הנתבעת טוענת כי השמאי מטעם התובעים ביקר בדירה פעם אחת בלבד לפני שבוצע בה ניקוי יסודי וכתוצאה מכך נכללו בחוות דעתו פריטים שכלל לא ניזוקו. בחקירתו הנגדית של השמאי מטעם התובעים עולה כי רשימת הפריטים שניזוקו ושווים, כמפורט בחוות דעתו, מבוססת על רשימת פריטים ומחירים שהעבירו אליו התובעים (ת/6), רשימה שאותה הוא אימץ ככתבה וכלשונה ללא כל סייג (ראו- הודאת השמאי בעמ' 11 לפרוטוקול מיום 24/4/13 ש' 23). לאור זאת, קיים חשש ממשי כי השמאי לא ביצע עבודת שמאות של ממש לגבי חלק נכבד מהפריטים שניזוקו. חשש זה מתחזק לנוכח העובדה שהשמאי הודה בחקירתו כי לא ביקש מהתובעים אסמכתאות בנוגע לכינון הנזק לאחר האירוע, או אסמכתאות בדבר המחיר המקורי שבו נרכשו הפריטים שניזוקו (ראו עמ' 28 שורה 6, עמ' 23 שורות 20-22). בחקירתו הנגדית הוצגו לשמאי מטעם התובעים תמונות שצילם השמאי טעם הנתבעת, מהן עולה לכאורה שפריטים אשר נכללו בחוות דעתו של שמאי התובעים כלל לא ניזוקו, או שניזוקו באופן חלקי (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 24.4.13 שורות 20, עמ' 11 שורה 14). השמאי מטעם התובעים אמנם לא חזר בו מחוות דעתו גם לאחר שהוצגו לו התמונות, אולם התרשמותי מן התמונות הינה שבחוות דעתו אכן נכללו פריטים שלא ניזוקו באופן ממשי. עם זאת יובהר, כי אין בדברי אלה משום הסכמה לטענה אחרת של הנתבעת, לפיה יש פריטים שניזוקו אך לא תוקנו, או לא הוחלפו, ולכן לא מגיע בגינם פיצוי. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן חובתו של המזיק לפצות את הניזוק לפי נזקו, ואין זה עניינו האם הניזוק ישתמש בפיצויים לשם הטבת הנזק או למטרה אחרת.

14. לאור כל האמור לעיל לא אוכל לקבל את חוות הדעת של התובעים ככתבה וכלשונה, וכן לא אוכל לקבל ככתבה וכלשונה את חוות הדעת שהגישה הנתבעת. במצב דברים זה, אין מנוס מקביעת סכום הנזק על דרך האומדן, כאשר שתי חוות הדעת משמשות כ-"גבולות גזרה'' לעניין זה. קביעתי על דרך האומדן תהיה על הצד הלא גבוה, לנוכח העובדה שעל התובעים מוטל הנטל להוכיח את תביעתם, ולנוכח הפגמים שהתגלו בעדותו של התובע. בהתחשב בהערות אלו, ולאחר ששמעתי את השמאים ואת יתר העדויות, אני פוסק כי הנזק לתכולת הדירה ולדירה עצמה עומד על סך של 170,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.09 ועד ליום התשלום בפועל.

15. התובעים טוענים כי בעקבות השריפה הם נאלצו לגור בדירה חלופית משך 45 יום תמורת דמי שכירות בסך של 4,000 ₪. בראיות שהוצגו לא נמצאה אסמכתא על כך ששיקום דירת התובעים נמשך 45 יום, ולכן בראש נזק זה אני פוסק לתובעים סך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.09 ועד ליום התשלום בפועל.

16. התובעים טוענים בכתב התביעה כי נגרמו להם עוגמת נפש ובזבוז זמן המוערכים על ידם בסכום של 100,000 ₪, ולעניין זה תיארו התובעים בתצהיריהם כיצד נאלצו בתקופה הסמוכה שלאחר האירוע "לנדוד" עם שבעת ילדיהם מדירת קרובים אחת לדירת קרובים אחרת. אין ספק כי אירוע מן הסוג שלפני גורר אחריו עוגמת נפש הכרוכה באובדן הרכוש, ובחוסר היכולת, הזמנית, לגור בדירה עד לשיקומה. על כן, אני מאמין לתובעים כי נגרמה להם עוגמת נפש, ברם הפיצוי שנדרש על ידם נראה מוגזם. מדובר אמנם באירוע קשה, אך לטווח הארוך אין לו השפעות של ממש מרגע שהתובעים שבו לדירתם לאחר תקופה לא ארוכה של כחודש וחצי.

לאור זאת, אני פוסק לתובעים בראש נזק זה סך של 8,000 ₪ נכון להיום.

17. העולה מן המקובץ הוא שהתביעה מתקבלת, ולפיכך אני מורה לנתבעת לשלם לתובעים סך של 173,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.09 ועד ליום התשלום בפועל, וכן סך של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעים את אגרת המשפט ואת שכר טרחת השמאי (6,000 ₪) בערכם היום, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ד, 29 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.