צד ג': מנורה חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד רוזנשטיין ואח'

1. התביעה הנדונה הוגשה בעקבות תאונת דרכים מיום 28.7.2009 בין שני רכבים פרטיים בצומת נתניה בכניסה לנתניה (להלן: "התאונה").

2. הצדדים:

התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") הינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב מסוג רנו קנגו שהיה מעורב בתאונה (להלן: "הרכב"), ואשר נהג בו בעת התאונה מר רוני משה, הנתבע שכנגד 3 (להלן: "רוני").

הנתבעים:

הנתבע 1, מר מנסור עדי, היה בעת התאונה הנהג ברכב השני.

הנתבע 2, מר מנסור חזאם, הינו הבעלים של הרכב השני שהיה מעורב בתאונה (להלן: "הרכב השני") והוא הגיש את התביעה שכנגד והודעת צד ג'.

הנתבעים שכנגד:

הנתבעת שכנגד 1 הינה התובעת שהיא חברת הביטוח שביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונה.

הנתבעת שכנגד 2 ,שהינה גם הצד השלישי, הינה חברת הביטוח אשר לטענת הנתבע והתובע שכנגד ביטחה את הרכב השני שהינו רכב בבעלותו, ואשר היה מעורב בתאונה.

הצד השלישי:

מנורה חברה לביטוח בע"מ הינה חברת הביטוח אשר לטענת המודיע, שהינו הנתבע 2 והתובע שכנגד, הייתה המבטחת של הרכב השני בעת התרחשות התאונה.

3. תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות התובעת:

מטעם התובעת העיד הנהג שנהג ברכב בעת התרחשות התאונה ואשר הינו גם הנתבע שכנגד 3. לטענתם, התאונה התרחשה בצומת מרומזרת כאשר רכב התובעת נכנס לצומת בהתאם למופע רמזור ירוק, בעוד הרכב השני נכנס לצומת בעת שהיה לו מופע רמזור אדום. לטענת נהג התובעת לפני שנכנס לצומת, המתין במופע רמזור אדום, ונכנס לצומת רק לאחר שהמופע ברמזור התחלף לירוק.

בנסיבות אלו טוענת התובעת כי יש לראות את הנתבעים כמי שאחראים לקרות התאונה ובהתאם לחייב אותם לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה ולדחות את התביעה שכנגד.

4. תמצית טענות הנתבעים והתובע שכנגד:

התביעה שכנגד הוגשה ע"י הנתבע 2 כנגד 3 נתבעים שכנגד. אתייחס בתחילה לטענות כלפי הנתבעים שכנגד 1 ו-3, דהיינו, התובעת ומר רוני משה שנהג ברכב בעת התאונה.

המחלוקת עם נתבעים אלו מתייחסת לגורם האחראי לתאונה.

לטענת הנתבעים והתובע שכנגד, רוני הוא זה שאחראי לתאונה שכן הוא נכנס לצומת כשמופע הרמזור לכיוונו היה אדום, בעוד רכב הנתבעים נכנס לצומת כאשר מופע הרמזור שלו היה ירוק. לטענת הנתבע 1, הוא נכנס לצומת בעת שמופע הרמזור היה ירוק בנסיעה רצופה כאשר הוא רואה שהרמזור ירוק עוד לפני שהגיע לצומת. לטענתו, מופע הרמזור המתייחס לנהג התובעת היה באותה עת אדום ולכן יש לראות אותו כמי שגרם לתאונה. לאור האמור לעיל, יש לקבל את התביעה שכנגד ולדחות את התביעה העיקרית.

כלפי הנתבעת 2 שהיא גם צד ג' (להלן: "מנורה") טוענים הנתבעים, כי יש לחייבה בתשלום הפיצוי, אם ייקבע כזה, כנגדם, מאחר והיא זו שהוציאה פוליסה לביטוח מקיף וצד ג' (להלן: "הפוליסה") עבור הרכב השני לבקשת הנתבע 2. הנתבע 2 טען, כי רכש הפוליסה עבור הרכב השני מ"מנורה". לטענתו, לא קיבל כל הודעה על ביטול הפוליסה ומבחינתו הייתה בידו פוליסה מחייבת ועל מנורה לפעול על פיה ולשלם כל חיוב שלו בהתאם.

5. תמצית טענות הנתבעת 2 וצד ג' – מנורה:

למעשה, המחלוקת בין הנתבעת 2 וצד ג' לבין הנתבעים והתובע שכנגד שגם הגיש את הודעת צד ג' מתייחסת לכיסוי הביטוחי. לטענת מנורה, אין כיסוי ביטוחי מאחר והפוליסה שנרכשה בספטמבר 2008 בוטלה כחודשיים לאחר מכן לאחר שהנתבע 2 הפסיק לשלם עבורה.

מנורה טוענת, כי נשלחו מכתבי ביטול כדין, תחילה התראה ולאחר מכן מכתבי הביטול כנדרש בחוק. מוסיפה וטוענת מנורה כי הנתבע 2 לא עמד בתשלומים שנקבעו והוראות הקבע שלו חזרו. ביטול הפוליסה בוצע רק לאחר שגם ההזדמנויות הנוספות שניתנו לנתבע 2 והתובע שכנגד לא פתרו את הבעיה.

בפועל הפוליסה בוטלה כחצי שנה לפני קרות התאונה, כך שבמועד התאונה לא הייתה כל פוליסה בתוקף, ומכאן שאין כיסוי ביטוחי ויש לדחות את התביעה כנגד מנורה הן בתביעה שכנגד והן כצד ג'.

6. דיון והכרעה:

7. השאלות השנויות במחלוקת:

בין התובעת לנתבעים קיימת מחלוקת לגבי האחריות לקרות התאונה, כך שכל אחד מן הצדדים טוען כי הצד שכנגד הוא זה שגרם לתאונה כאשר נכנס לצומת מרומזרת בעת מופע רמזור אדום.

אין מחלוקת בין הצדדים לגבי גובה הנזק ככל שהוא מתייחס לנזקים שנגרמו לרכבים.

המחלוקת שבין הנתבעים לצד ג' הינה לגבי הכיסוי הביטוחי, כאשר הנתבעים טוענים שקיים כיסוי ביטוחי לרכב השני, ואילו צד ג' (מנורה) טוען כי לא היה כיסוי ביטוחי בעת קרות התאונה.

8. אחריות לתאונה:

בדיון שהתקיים בפניי, לעניין האירוע התאונתי, העידו שני הנהגים בלבד, והתייחסו להשתלשלות האירועים אשר הובילו לתאונה. מטעם התובעת העיד הנהג שנהג ברכב בעת התאונה, ולדבריו הוא הגיע לצומת מרומזרת, עצר למופע רמזור אדום, כשהוא הראשון לפני קו הצומת. לטענתו, הוא נכנס לצומת רק לאחר שמופע הרמזור התחלף לירוק. לטענתו, הוא נכנס לצומת בנסיעה איטית (פרוטוקול עמ' 5 שורות 10-5).

9. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 אשר נהג ברכב השני בעת התאונה, ולטענתו הוא הגיע לצומת בנסיעה רצופה, כאשר מופע הרמזור היה ירוק וכך הוא נכנס לצומת, לטענתו, הוא היה האחרון בשיירה שנכנס לצומת (פרוטוקול עמ' 6 שורות 31-30).

הנהג חזר וטען שנכנס לצומת כשהרמזור היה ירוק, והבחין ברכב השני רק כשכבר היה צומת ולא יכול היה למנוע את התאונה כדלקמן:

"ת. אני שמרתי על המהירות שלי, כמה מכוניות עברו לפניי והייתי בטוח שזה רמזור ירוק ואני יכול לעבור." (פרוטוקול עמ' 6 ש' 4).

10. מהאמור לעיל עולה, כי כל אחד מהנהגים טוען שנכנס לצומת בעת מופע רמזור ירוק, ואילו חברו נכנס לצומת בעת מופע רמזור אדום. עוד עולה מהעדויות כי נהג התובעת היה הראשון שעמד בקו הצומת, ואילו הנתבע 1 היה האחרון בשיירה שנכנסה לצומת.

מכאן אני למדה שהתאונה אירעה בשלב בו מופעי הרמזור התחלפו וכפי הנראה הנתבע 1 נכנס לצומת כאשר מופע הרמזור בדיוק התחלף מירוק לאדום ואילו נהג התובעת נכנס לצומת מיד בעת שינוי המופע מאדום לירוק בכיוונו. המסקנה הנובעת מכך היא כי עיקר האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע 1, אך יחד עם זאת, גם נהג התובעת לא נכנס בזהירות לצומת ובמהירות שאינה מעידה על בדיקת הצומת לצורך וידוי שהיא אכן פנויה.

נכון שעיקר האחריות היא על הנהג שנכנס לצומת מרומזרת שלא בהתאם למופע הרמזור לכיוונו, והדבר אף נכון למי שנכנס לצומת לא מרומזרת בניגוד לכללי דין הקדימה המקובלים. יחד עם זאת, השתרשה בפסיקה ההלכה, כי גם על מי שהוא בעל זכות הקדימה ובעל הזכות בהתאם למופע הרמזור, קיימת חובה לבדוק שהצומת פנויה, על מנת למנוע תאונות מסוג התאונה הנדונה. הדבר נכון במיוחד לגבי הרכב הראשון שעומד על קו הצומת, שכן זו היא בדיוק הנקודה בה עלולות להתרחש תאונות כתוצאה מ"גניבת הרמזור" או אפילו מטעות בחישוב הכניסה לצומת ע"י אחד הנהגים.

במקרה הנדון, הנזקים שנגרמו לשתי המכוניות שהגיעו לאובדן להלכה ולאובדן כללי, מעידים על כי הרכבים היו במהירות, כך שאני מניחה שגם רכב התובעת נכנס לצומת בנסיעה מהירה, גם אם היה בתחילת הנסיעה אך בתאוצה גבוהה.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה כך שהתובעת תישא ב-20% ואילו הנתבעים ב-80%.

12. גובה הנזק:

בתאונה הנדונה נפגע רכב התובעת כך שהוכרז כ"אובדן להלכה" ואלו הרכב השני הוכרז כ -

"אובדן כללי".

לעניין גובה הנזק, אני מקבלת את התביעה העיקרית כולה המבוססת על הערכת שמאי שבדק את הרכב מיד לאחר התאונה.

לגבי התביעה שכנגד, טענה התובעת שיש לקזז 13% בגין שרידים שנשארו בידי הנתבעים (בתביעה העיקרית סכום זה קוזז מלכתחילה). קיזוז זה צוין בחוות דעת הנתבע שכנגד שצורפה לכתב התביעה שכנגד. שמאי הנתבעים העיד בדיון שהתקיים בפניי, כי את הקיזוז בגין השרידים יש לעשות משווי הרכב אשר לפי חוות דעתו עמד על סך של 57,000 ₪ (פרוטוקול עמוד 13 שורות 13- 18). בחקירת השמאי נחקר הוא על הבדיקות שעשה לקביעת שווי הרכב ועל הפחתות נוספות שיש לבצע. השמאי הסכים, כי יש לבצע הפחתה נוספת של 13% בגין קילומטרז'.

מצאתי שאין צורך במקרה הנדון להיכנס למחלוקות אלו והחישובים הנובעים מהם, שכן התביעה שכנגד הוגשה על בסיס הערכת השמאי לגבי תיקון הנזק בפועל, שהיא נמוכה מהסכום אשר היה מתקבל לו נעשה החישוב של אובדן כללי (לאור היות הנזק גבוה מ- 60% מערך הרכב) בקיזוז כל ההורדות שנטענו על ידי התובעת, כולל ערך השרידים. התובע שכנגד בחר לתבוע את הנזק הממשי בפועל ולא את ערך הרכב לאחר אובדן ,והחישוב הוא נמוך יותר, כך שאין לבצע כל קיזוז נוסף.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנזק הממשי, דהיינו הנזק לרכב השני עומד על סך של 37,925 ₪ בהתאם להערכת השמאי ובהתאם לנתבע בכתב התביעה שכנגד.

לעניין שכ"ט השמאי הרי שלא הוגשה קבלה לגבי שכ"ט השמאי העומד על כ-2,108 ₪ שזה סכום גבוה מהמקובל, כך שאינני יכולה לפסוק סכום זה ואני פוסקת סך של 500 ₪ . בקביעת סכום שכ"ט הסתמכתי בעיקר על הסכום שגבה שמאי התובעת (470 ₪).

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הנזק שנגרם לרכב השני כולל שכ"ט שמאי, עומד על סך של 38,425 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה.

13. חבות צד ג' – הכיסוי הביטוחי:

אין מחלוקת, על כי מלכתחילה רכש הנתבע 2 פוליסת ביטוח מקיף אצל מנורה. הפוליסה נרכשה בספטמבר 2008 ולטענת מנורה בוטלה בדצמבר 2008 עקב אי תשלום. כתוצאה מכך, במועד התאונה שהתרחשה ביולי 2009 לא היה לרכב השני כיסוי ביטוחי.

הנתבע 2 טען, כי לא ידע על ביטול הפוליסה ולא קיבל את המכתבים שנשלחו ע"י מנורה בדבר ההתראה וביטול הפוליסה. בדיון שהתקיים ביום 8.10.13 טען הנתבע 2, כי למיטב ידיעתו הוא אף המשיך לשלם עבור הפוליסה. אפשרתי לו להמציא לביהמ"ש את דפי חשבון הבנק והאסמכתאות המעידים על ביצוע התשלום. לשם כך אף דחיתי את המשך ההליכים בתיק, אפשרתי לו אף בשלב זה לזמן את סוכן הביטוח על מנת שיעיד על הנסיבות בהן נערכה הפוליסה ונמסרו התשלומים בגינה. לעניין זה העיד הנתבע 2 עצמו ונציגת חברת הביטוח.

הנתבע 2 לא המציא לביהמ"ש את המסמכים, לא כעבור 30 הימים שנקבעו בהחלטה, ואף לא כעבור מספר חודשים נוסף, ולא עד למועד כתיבת פסק הדין. אני מניחה שבנסיבות אלו, אין דפי בנק המעידים על תשלום עבור הפוליסה ומכל מקום, ההזדמנות להגישם ניתנה לנתבע 2 לתקופה שהיא הרבה מעבר ל"לפנים משורת הדין". אפשרתי גם לזמן את סוכן הביטוח לדיון נוסף, אשר הוא לא התייצב אליו בטענה שהוא נאלץ ללוות את בנו לטיפול רפואי, אך האישור הרפואי לא הומצא לביהמ"ש למרות ההחלטה שניתנה בנדון. סוכן הביטוח אף לא התייצב לדיון הנדחה, מבלי שאף טרח להגיש בקשה או הודעה כלשהיא לביהמ"ש.

כעניין שבשגרה, אני נוהגת להתחשב בבקשות הצדדים או העדים, במיוחד כאשר מדובר בעניינים רפואיים, אך גם על הצדדים או העדים לנהוג באותה הגינות כלפי ביהמ"ש, ולפחות ליידע על קיומה של אותה בעיה, בין אם בכתב ובין אם באמצעות עו"ד. מכל מקום, במקרה הנדון הנתבע 2 עצמו לא התייצב לדיון שנקבע בעקבות בקשתו שלו להגיש מסמכים נוספים ולזמן עדים נוספים. הוא אף לא התייצב לדיון הנדחה, למרות המאמצים שעשתה באת כוחו לאתר אותו ולהזכיר לו להתייצב לדיון.

בנסיבות אלו, לא נותר לי אלא לתת את פסק הדין על סמך החומר המצוי בתיק. כאן המקום לציין, כי הן המסמכים הנוספים והן הדיון הנוסף לזימון סוכן הביטוח היו לפנים משורת הדין, בוודאי שאין כל הצדקה שלא לסיים את ההליכים בתיק. התנהלות זו של הנתבע 2 מעידה על כי זנח הן את תביעתו כתובע שכנגד והן את הודעתו כנגד צד ג'.

14. על סמך הראיות שהיו בפניי, אני מקבלת את טענת מנורה, כי במועד התאונה לא היה כיסוי ביטוחי. מנורה צירפה לכתב ההגנה שהוגש על ידה את מכתבי ההתראה וביטול הפוליסה, אשר נשלחו לנתבע 2 בהתאם לכתובת המופיעה בפוליסה, כך שהיא הוכיחה כי היא ביטלה את הפוליסה כדין. כמו כן, השתכנעתי לאור חומר הראיות שהוגש ושלא הוגש, כמו דפי הבנק, כי לא שולם עבור הפוליסה כל תשלום לאחר התשלום החוזר בחודש נובמבר 2008. התאונה אירעה ביולי 2009, כך שמדובר בפרק זמן סביר כדי שהנתבע 2 היה אמור להבין שקיימת בעיה עם הפוליסה מעצם כך שהוראות הקבע בגינה אינן יורדות יותר, אך כאמור, דבר לא נעשה ודבר אף לא הומצא.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה שכנגד ואת הודעת צד ג' כנגד מנורה.

15. סוף דבר:

התשלום בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה:

כפי שציינתי, חלוקת האחריות בגין התאונה הינה: 20% לתובעת ו 80% לנתבעים.

בהתאם לחלוקה זו להלן מפורט החישוב לחיוב הנתבעים 1 ו- 2 :

80% מסכום התביעה (50,512 ₪) , דהיינו סך של 40,410 ₪ בקיזוז

20% מסכום הנזק שנקבע על ידי בגין התביעה שכנגד והעומד על סך של 38,425 ₪ דהיינו 7,685 ₪. סכום החיוב עומד על סך של 32,725 ₪.

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת תוך 30 יום סך של 32,725 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד התשלום בפועל ובצרוף סך של 17.7% שכ"ט עו"ד והחזר אגרה בהתאם לקבלה.

16. התביעה שכנגד, כנגד מנורה נדחית. הודעת צד ג' כנגד מנורה נדחית. הנתבע 2 ישלם למנורה הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך זה בסך של 3,500 ₪ וזאת תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ד, 25 יוני 2014, בהעדר הצדדים.