פסק - דין

רקע כללי

1. השאלה העומדת במרכזו של הליך זה נוגעת לתוקפה של החלטת הממונה על השכר (להלן: "הממונה") מכח סע' 29ב לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: "החוק") המתייחסת לזכויות שנפסקו לזכות הנתבעת במסגרת פסק דין מיום 21.6.05 שנתן תוקף להסכמות שהיו בינה לבין מעסיקתה - התובעת (להלן: "פסק הדין הראשון" או "פסק הדין" ולהלן: "העירייה"). בהתאם לכך, הממונה הוא גם "הכוח המניע" שיזם את ההליך שבפנינו, במסגרתו התבקש בית הדין לקבוע כי על הנתבעת להשיב סכומים שנפסקו לזכותה ואף שולמו לה על פי פסק הדין בעבור פדיון חופשה (בסך של 34,887 ש"ח), כי הנתבעת איננה זכאית לקבלת תשלומים נוספים על פי פסק הדין (בעבור פדיון חופשה) וכן, כי הנתבעת אף איננה זכאית לקבלת הפיצוי שנקבע בפסק הדין בגין האיחור בתשלום הסכומים שנפסקו על פיו (ריבית בשיעור חודשי של 10%).

כפי שציין הממונה בסיכומיו, הרקע לתביעה זו נוגע לנסיבות חריגות ויוצאות דופן אותן נפרט להלן:

2. הנתבעת פוטרה מעבודתה בעירייה ועקב כך הגישה תביעה וכן בקשה לקבלת סעדים זמניים לאכיפת יחסי העבודה.

במסגרת ההחלטה שניתנה ביום 27.10.04 בבקשת האכיפה, קבע ביה"ד, ברמה הלכאורית, כי פיטוריה של הנתבעת אומנם לוקים בפגמים שונים - מהותיים ופרוצדורליים כאחד - אולם לאור מכלול הנסיבות הסעד הראוי איננו סעד האכיפה אלא - סעד כספי.

3. על רקע זאת, הגישה הנתבעת תביעה כספית שכללה מספר רכיבים ובכלל אלה – תביעה לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש וכן, תביעה לתשלום פדיון חופשה, הפרשות לקרן השתלמות ולקופת הגמל, החזר ניכוי של 5%, "החזר הלוואה" (בשיעור של 10% הנובע מתכנית הבראה שנערכה בעירייה בשנת 2002), תשלום פנסיה, הודעה מוקדמת, פיצויי הלנה והוצאות משפט.

בעקבות הגשת התביעה ובמהלך דיון שהתקיים בה ביום 21.6.05 הודיעו הצדדים על הסדר מוסכם לסיום כל המחלוקות ביניהם: לפי הסדר זה זוכתה התובעת בסכומים שונים מוסכמים בגין פדיון חופשה( 92,727 ש"ח), החזר הלוואה בשיעור 10% - הנובע מהסכם הבראה משנת 2002 שתורגם כאמור לתשלום נוסף בעבור פדיון חופשה (81,000 ש"ח) - החזר ניכוי של 5% (20,000 ש"ח), הפרשות לקופות הגמל, תשלומי פנסיה וכן, תשלום בעבור שלושה חודשי הודעה מוקדמת. אשר ליתר הרכיבים וכן לרכיב פדיון החופשה בגינו עתרה הנתבעת לתשלום נוסף הוסכם - כי ההכרעה בשאלת הזכאות להם ושיעורה תעשה על ידי בית הדין בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). זאת לאחר שהעירייה תגיש תצהירי עדות ראשית, בתגובה לתצהירי הנתבעת, ולאחר שיתקיים דיון בו יטענו הצדדים טענותיהם בסוגיות שבמחלוקת.

4. בעקבות זאת ועל יסוד הסכמת הצדדים, כאמור לעיל, ניתן פסה"ד הראשון, במעמד הצדדים, ביחס לתשלום הרכיבים שלא היו שנויים במחלוקת עובר למתן פסק הדין בו נקבע כך:

"הנתבעת [העירייה] תשלם לתובעת עד ליום 9.7.2005 את הסכומים כדלהלן:

הפרשה לקרן השתלמות בסך 26,729 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.2003 ועד התשלום בפועל.

הפרשה לקופת גמל תפארת בסך 13,594 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.2000 ועד למועד התשלום בפועל.

פדיון חופשה בסך 92,727 ש"ח בצרוף הפרשי והצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2004 ועד התשלום בפועל.

החזר ניכוי 5% בסך 20,400 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2000 ועד התשלום בפועל.

החזר הלוואה 10% - בסך 81,600 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.4.2003 ועד התשלום בפועל.

פנסיה בסכום המינימלי כפי שתודיע עליו העירייה כאשר הפנסיה מגיעה על כל החודשים מתאריך עליו תודיע העירייה עד ליום 3.7.2005 ומכאן ולהבא.

הפנסיה בגין העבר תשולם בסכום חד פעמי עד ליום 9.7.2005.

3 חודשי הודעה מוקדמת בסך 82,674 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.3.2004 ועד התשלום בפועל.

העירייה מודיעה לבית הדין כי ההפרשות לקופות הגמל יועברו ישירות לקופות במועד שנקבע.

כל הסכומים שאינם שנויים במחלוקת משולמים בהתאם למדיניות שאושרה על ידי הממונה על השכר.

לא ישולמו הסכומים במועד, אזי ישאו סכומים אלה ריבית בשיעור של 10% בחודש."

5. בפועל, התובעת שילמה רק חלק מן הסכומים שננקבו בפסק הדין הראשון ובאיחור וחלק אחר לא שולם כלל:

בסה"כ שולם לתובעת עם פרישתה סך כולל של 208,814 ש"ח ברוטו (139,431 ש"ח נטו) במועדים כדלקמן: סך של 120,000 ש"ח שולם ביום 21.9.05, סך של 2,200 ש"ח שולם ביום 2.10.05 וסך של 17,231 שולם ביום 1.11.05. סכומים אלה כללו את משכורת חודש מרס 2004, שלושה חודשי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה בסך של 73,417 ש"ח ברוטו (במקום הסכום שנפסק בסך של 92,727), החזר ניכוי של 5% בסך של 13,288 ברוטו (במקום הסכום שנפסק בסך של 20,400) וכן החזר הלוואה בשיעור 10% בסך של 69,830 ש"ח ברוטו (במקום הסכום שנפסק בסך של 81,600 ש"ח) (נספחים א- ד לסיכומי התובעת).

יצוין כבר כאן כי הסכומים ששולמו לנתבעת על פי פסק הדין הראשון עולים על הסכומים להם הייתה זכאית על פי החלטת הממונה שהובילה לפתיחת הליך זה בסכום המסתכם על פי חישובי העירייה בסך של 34,887 ש"ח. סכום אותו נדרשת למעשה הנתבעת להשיב כיום לעירייה מכוח החלטת הממונה.

6. ביום 21.5.06 ניתן פס"ד חלקי נוסף (להלן: "פסה"ד השני") במסגרתו חויבה העירייה בתשלום פיצוי לתובעת בגין פיטורים שלא כדין בסך של 75,000 ש"ח. התביעות לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש ולתשלום סכום נוסף בגין פדיון חופשה - נדחו. תביעתה של הנתבעת לתשלום פיצויי הלנה נדחתה אף היא לאחר השלמת טיעונים במסגרת פסק דין משלים מיום 1.4.08.

7. הנתבעת הגישה ערעור על חלק מפסה"ד השני - שהתייחס לגובה הפיצוי שנפסק לזכותה בגין פיטורים שלא כדין וכן לאי פסיקת סכום נוסף בגין פדיון החופשה - וערעורה נדחה בפסק דין מיום 9.1.07 (תיק ע"ע 414/06).

בעיקרי הטיעון שהגישה העירייה לבית הדין הארצי לעבודה בהליך הערעור היא הסתמכה על פסק הדין הראשון, תוך שהיא טוענת כי הפיצוי שנקבע בפסק הדין השני - בגין פיטורים שלא כדין - הביא בחשבון את הסכומים ששולמו לנתבעת מכוחו של פסק הדין הראשון בעבור פדיון חופשה, סכומים אשר עלו לשיטתה על אלה להם הייתה זכאית הנתבעת על פי הדין.

8. משהעירייה לא שילמה את מלוא הסכומים שנפסקו בפסק הדין הראשון החלה הנתבעת לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. או אז הגישה העירייה תביעה לבית-דין זה על מנת שיורה על ביטול פסה"ד הראשון, תוך שהיא מעלה טענות משני סוגים:

הסוג האחד של הטענות - כוון כלפי הסכומים שהיא עצמה הסכימה לשלם לנתבעת, תוך הצגת מצג בפני בית הדין לפיו הסכמה זו קיבלה את אישורו של הממונה.

הסוג האחר של הטענות - כוון כלפי הסנקציה העונשית שקבע בית הדין למקרה של אי קיום פסק הדין ואי ביצוע התשלום במועד.

אשר לסוג הראשון טענה העירייה - כי במסגרת פסק הדין זוכתה הנתבעת בתשלומים להם לא הייתה זכאית על פי הדין וכי הסכמתה מושא פסק הדין הראשון הינה חסרת תוקף משום שלא קיבלה את אישורם של ראש העירייה, הגזבר, החשב המלווה והממונה על המחוז.

הסוג השני של הטענות כוון כאמור כלפי בית הדין וכלפי הסנקציה שקבע למקרה של אי ביצוע פסק הדין הראשון במועדו. העירייה טענה בהקשר זה כי סנקציה זו נקבעה בחוסר סמכות, שלא בהתאם להסכמת הצדדים, בניגוד לדין וכי היא לוקה בחוסר סבירות.

לאור האמור, התבקש ביה"ד לקבוע כי על הנתבעת להשיב לעירייה סכומים ששולמו לה בעודף, וכי אין היא זכאית לתשלום סכומים נוספים שטרם שולמו מכוחו של פסק הדין, לרבות סכום הסנקציה כפי שנפסק.

9. במסגרת החלטה מיום 26.6.08 הורה ביה"ד לממונה להגיש את עמדתו בהליך הנ"ל.

בעמדה שהגיש הממונה ביום 24.12.08 נטען, בין היתר, כי חרף האמור בפסק הדין הראשון הוא לא ידע על קיום ההליך שהוביל למתן פסק הדין משזה לא הובא לידיעתו על ידי העירייה.

לגופו של עניין טען הממונה - כי ההסכם מושא פסק הדין הראשון אכן נגוע בפגם השולל את תוקפו וזאת מהטעמים הבאים:

לדבריו, מבדיקה שערך מול נציגי העירייה עלה, בין היתר, כי הסכום שנפסק עבור פדיון ימי חופשה "רגילים" וכן זה שנפסק בגין הלוואה בשיעור של 10% (שמקורה כאמור בהסדר מקומי לתשלום בעבור ימי חופשה על חשבון ימי עבודה שהופחתו על פי הסכם הבראה משנת 2002) הינו גבוה משווי הפדיון לו היתה זכאית הנתבעת בפרישתה ומהווה תשלום נוגד לפי סעיף 29 לחוק.

עם זאת, הממונה לא התייחס בתגובתו לשיעור החריגה ולא הביע עמדה ברורה ביחס להחזר שיש לדרוש מהנתבעת, אם בכלל. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שטרם קיים את ההליכים הנדרשים לשם כך, לרבות קבלת עמדתה של הנתבעת. זה המקום לציין, במאמר מוסגר, כי מהחלטת הממונה מיום 1.2.10 עולה כי הוא ידע על ההסדר הנוגד שבפסק הדין עוד טרם למתן ההחלטה מיום 26.6.08 ומאז חודש מאי 2008 לפחות.

אשר לחיוב בריבית חודשית בשיעור 10% כסנקציה על אי תשלום במועד – טען הממונה כי פסיקה זו איננה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה ועם ריבית הפיגורים שעמדה במועד הרלבנטי על 9.3% לשנה. כן טען כי השיעור הנ"ל אף אינו עולה בקנה אחד עם החיוב בפיצויי הלנה (25% לשנה) שקבע ביה"ד הארצי לעבודה ביחס לאיחור בתשלום שכר על ידי העירייה הנובע כפועל יוצא של משבר תקציבי.

אי לכך, ביקש הממונה מבית הדין לקבוע כי אין בפסה"ד הראשון כדי למנוע ממנו להפעיל את סמכויותיו החוקיות ביחס לאשר נפסק בו וזאת, אף אם לא ימצא בית הדין מקום להורות על ביטולו.

10. הנתבעת מצידה טענה במסגרת אותו הליך כי הממונה היה מודע להליכים מושא פסק הדין הראשון לכל אורכם וכי בכל מקרה, מדובר בפס"ד חלוט, אשר הממונה אינו רשאי להתערב בו.

העירייה לא הסתפקה בהגשת התביעה לביטול פסק הדין כאמור ובמקביל אף הגישה ביום 27.4.08 ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בש"א 280/08) שהתייחס בעיקרו "להחלטת" בית הדין מיום 21.6.05 קרי – לפסק הדין הראשון. זאת, תוך שהיא טוענת כי יש לראות בו "החלטה אחרת" שניתנה במסגרת פסק הדין המשלים מיום 1.4.08 ומשכך ניתן לערער עליו, חרף חלוף הזמן מאז ניתן.

בית הדין הארצי לעבודה דחה ערעור זה על הסף בקובעו, בהחלטה מיום 19.11.08, כי אין מדובר "בהחלטה אחרת" אלא בפסק דין שהמועד לערער עליו חלף. במסגרת אותה החלטה אף דחה בית הדין את בקשתה החלופית של העירייה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון, בין היתר, נוכח הזמן הרב שחלף, התנהלות העירייה מאז ניתן, "האינטרס המובהק של הנתבעת לסופיות הדיון" ובהעדר טעמים מיוחדים להארכת המועד.

11. במסגרת פסה"ד שניתן על ידי בית-דין זה ביום 1.12.09 (תיק עב 3668/08) נדחתה תביעתה של העירייה לביטול חלקים מסוימים מפסק הדין הראשון. בית הדין דחה את טענות העירייה הנוגעות לפגמים בהליך השיפוטי בדבר החיוב העונשי בריבית חודשית בשל איחור בתשלום מהטעם שמקומן היה להתברר בהליכי הערעור (שהמועד להגשתו חלף מזמן). כמו כן דחה בית הדין גם את טענות העירייה ביחס לפגמים שנפלו בהסכמה שביסוד פסק הדין.

זאת, על יסוד סעיפים 20 ו- 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ולאור קביעתו כי הודעת הביטול לא ניתנה ע"י העירייה תוך זמן סביר מעת שנודע לה על הפגם הנטען.

עם זאת ובשולי פסה"ד, קיבל בית הדין למעשה את עמדת הממונה, בהיבט העובדתי והמשפטי כאחד, בקובעו כי פסה"ד הראשון אינו חסין מפני התערבותו שעה שעולה כי הוא (הממונה) לא ידע על ההליך שהוביל אליו וזאת, חרף המצג השונה שהציגה בעניין זה העירייה בפני בית הדין ובפני הנתבעת עובר למתן פסק הדין וכעולה מן האמור בו.

כן הוסיף בית הדין לאמור:

"דברים אלה עולים בקנה אחד עם פסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה לפיו, פס"ד אשר נותן תוקף להסכם חורג הנוגד את חוק יסודות התקציב אינו יוצר חסינות מפני ביקורת והתערבות מצד הממונה על השכר, ביקורת הכפופה כמובן ל"טעמים שבצדק", לחובת ההגינות ולחובת תום הלב.

(ראה – ע"ע 1260/01 היועץ המשפטי לממשלה נ' עו"ד רפאל שטוב, ניתן ביום 24.3.03; ע"ע 1445/02 אמריק (יהודה) פרידמן נ' עיריית מגדל העמק; ניתן ביום 19.12.04 כן ראה – עב 5856/04 עיריית תל-אביב – יפו נ' שלמה שאשו ואח', ניתן ביום 30.11.08)."

12. על פסק דין זה השיגה העירייה בפני בית הדין הארצי לעבודה וערעורה נדחה.

עם זאת בית הדין הארצי לעבודה, התייחס אף הוא בשולי פסק דינו, לסמכויות הממונה בהתאם לסע' 29 לחוק בציינו כי מאז ניתן פסק הדין מושא הערעור, הפעיל הממונה את סמכויותיו על פי החוק והחליט ביום 1.2.10 כי על העירייה לתבוע מהנתבעת השבה של סכומים מסוימים וכי מן הראוי הוא שהחלטת הממונה תובא לבחינה שיפוטית בהקדם בפני בית-דין זה.

החלטת הממונה מיום 1.2.10 העומדת למבחן כיום קבעה למעשה כי במסגרת פסק הדין הראשון נפסקו לזכות הנתבעת סכומים הנוגדים את סעיף 29 לחוק בגין פדיון חופשה "והחזר הלוואה 10% " שתורגם גם כן לתשלום פדיון חופשה מכוח תכנית הבראה משנת 2002 וזאת, בעבור 105 ימי חופשה (60 ימי חופשה רגילים ו-45 ימי חופשה שמקורם בתוכנית ההבראה) ובסך של 174,327 ש"ח . זאת על אף שלפי ההסכמים בשירות המדינה הנתבעת הייתה זכאית אך ורק לפדיון של 72 ימי חופשה (רגילים) בלבד בסך של 88,056 לפי ערך יום עבודה בתלוש שכרה. בהתאם לכך ציין הממונה כי תשלום נוסף בעבור פדיון חופשה כאמור מכל סוג מהווה הסדר הנוגד את החוק ואין לאשרו (להלן: "הסדר נוגד").

אשר לסנקציה שנקבעה בפסק הדין החליט הממונה כי מדובר "בהטבה כספית העומדת בניגוד לנהוג בשירות המדינה" אשר לא אושרה על ידו כנדרש על פי סעיף 29 לחוק ומשכך גם היא מהווה הסדר נוגד. כן הוסיף בהחלטתו כי ככל שיתברר כי העירייה חייבת לנתבעת סכומים כלשהם הרי שיש להוסיף עליהם הפרשי הצמדה וריבית בלבד וכי על הנתבעת להשיב לעירייה את כל הסכומים שקיבלה בנוגד לסעיף 29 לחוק.

13. לאחר הדברים הללו וביום 17.5.10 הגישה העירייה תביעה להשבה על-פי החלטת הממונה מיום 1.2.10. במסגרת כתב התביעה המקורי נדרשה הנתבעת אך ורק להשיב את הסכום העודף ששולם לה מכוח פסק הדין על פי ההסדר הנוגד בעבור פדיון חופשה בסך של 34,887 ש"ח.

בהמשך תוקן כתב התביעה באופן התואם את הנדבכים הנוספים שבהחלטת הממונה ובית הדין התבקש לקבוע כי הנתבעת אף איננה זכאית לתשלום סכומים נוספים מכוח פסק הדין בגין פדיון חופשה והחזר הלוואה (בשיעור של 10%) וכן כי היא איננה זכאית למימוש הסנקציה בגין איחור בתשלום.

הממונה צורף אף הוא כצד לתביעה על פי בקשתו ועיקר טענתו הייתה כי יש לבטל אותם חלקים בפסק הדין הראשון המהווים הסדר נוגד. זאת, חלף חלוף הזמן ובשים לב לכך שהוא לא ידע על ההסכמה שהניבה את פסק הדין הראשון וכי נמנע ממנו להיות צד להליך שהוביל לפסק-דין הטומן בחובו הסדר נוגד.

הכרעה

אשר לדעתנו נקדים ונאמר כי סבורים אנו שיש לבטל את החלטת הממונה בעניין ההשבה ולדחות את תביעת ההשבה שהגישה העירייה על פי הנחייתו, אך מנגד יש להותיר על כנם את שאר רכיביה של החלטת הממונה, וכפועל יוצא מכך לקבל את יתר חלקי התביעה וזאת מהטעמים כדלקמן:

המתווה הנורמטיבי

14. סעיף 29 לחוק מגביל כידוע את סמכותו של גוף המוכפף להוראותיו (גוף מתוקצב או נתמך) באשר לתוכן ההסכמים שהוא רשאי לערוך וקובע את בטלותם של הסדרים הנערכים בניגוד לחוק לאמור:

"א. גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר...;

ב. על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)".

סעיף 29ב לחוק מגדיר את סמכויותיו של הממונה ביחס להסכם נוגד בקובעו כי על הסכם כאמור אשר שר האוצר קבע כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29א לחוק לא יחולו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים חלק כללי התשל"ג-1973, כי שר האוצר רשאי להודיע על בטלותו ועל חובת הגוף המתוקצב או הנתמך להפסיק לאלתר לשלם כל הטבה מכוחו וכן כי שר האוצר מוסמך לפעול כך:

"בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק -

(א) מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד;

(ב) לקבוע הוראות אשר יחולו על הגוף המתוקצב או הנתמך אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם הנוגד, היקפה של ההשבה ומועדיה; פעולה לפי פסקה זו תינקט לאחר שניתנה לצדדים להסכם הנוגד הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ואולם אם צד הביא את טענותיו לפי סעיף 29א(א)(2) תינתן לו הזדמנות להוסיף עליהן בלבד".

עולה אפוא מן האמור - כי המחוקק נתן בידיו של הממונה סמכויות מנהליות רחבות היקף תוך הגבלה של היקף ההתערבות השיפוטית בסמכויות אלה מכוח סעיף 31 לחוק החוזים. אותו סעיף המקנה לבית המשפט סמכות לקבוע את היקף חובת ההשבה של הטבה שניתנה מכוחו של חוזה בלתי חוקי.

הטעם לעיגונה של סמכות מנהלית רחבת היקף זו נעוץ בתופעה המוכרת והכאובה בגופים ציבוריים שהוכפפו לחוק של עריכת הסדרים מקומיים נוגדים במסגרתם הסכימו שני הצדדים ליחסי העבודה על הענקת הטבות שכר שאינן מקובלות בשירות המדינה על חשבונו של משלם המיסים. זאת, תוך יצירת אפליה בין קבוצות מסוימות שנהנו מהטבות אלה לבין קבוצות אחרות שלא נהנו מהן. לאור תופעה זו, שהפכה כאמור לחזיון נפרץ, גילתה הפסיקה נכונות לפרש את סמכות ההתערבות של הממונה באופן רחב לשם מיגור יעיל של התופעה:

בהתאם לכך, הוכרה סמכות ההתערבות של הממונה בהסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין אשר נערכו בגופים מתוקצבים או נתמכים מהטעם שהם לא קיבלו את הסכמת הממונה להסדר נוגד הטמון בהם (ראה – ע"ע 1260/01 היועץ המשפטי לממשלה נ' רפאל שטוב; ע"ע 1445/02 אמריק (יהודה) פרידמן נ' עירית מגדל העמק פורסמו במאגרים האלקטרונים).

בהתאם לכך אף הוכרה סמכות ההתערבות של הממונה גם במקרה בו התנהל הליך משפטי שהסתיים בהכרעה שיפוטית, שלא על יסוד הסכמת הצדדים וככל שמקופל בהכרעה זו הסדר נוגד (ראה – ע"ב 1351/01, בש"א 5045/05 זאב ברנע נ' עירית חולון).

15. עם זאת, נוכח היקף הסמכויות שהקנה המחוקק לממונה הוא מצא מקום להנחותו ולהתוות לו שלושה שיקולים עיקריים אליהם עליו להידרש בבואו להפעיל את סמכויותיו כדלקמן:

השיקול הראשון - נעוץ במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי,' השיקול השני נעוץ במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה; ואילו זה השלישי נעוץ "בטעמים שבצדק".

אשר לסוג השלישי של השיקולים ובמיוחד בהקשר בו נדרשת השבה של סכומים שכבר שולמו מכוח הסדר נוגד - הרי שאלה נדונו ופותחו למעשה בפסיקה העוסקת בחובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר של טובת הנאה שניתנה שלא כדין. שיקולים אלה נוגעים בעיקרם למוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה ולשינוי מצב לרעה של הזוכה שעה שלא נפל רבב בהתנהגותו בקשר לאותה זכיה (ראה – ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, ע"ע 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתיות ושרותי בריאות נ' לורין קדם פורסמו במאגרים האלקטרונים).

על רקע זאת ונוכח קביעת המחוקק בדבר אי תחולתו של סעיף 31 לחוק החוזים על הסדרים נוגדים נראה כי שעה שהשאלה העומדת להכרעה נוגעת למעשה לתקינות פעולתו של הממונה - לרבות אותן החלטות המחייבות השבה - על בית הדין להימנע מלהתערב בהחלטות אלה בשל שיקולי צדק כל עוד הוא סבור כי אין הן חורגות ממתחם הסבירות.

משמע - בית הדין לא יתערב בשיקול דעתו של הממונה אף אם סבור הוא כי הוא היה מגיע לתוצאה אחרת על יסוד אותם שיקולים אלא רק במידה והוא סבור כי האופן בו שקל הממונה את השיקולים הרלבנטיים לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את ביטול החלטתו. זאת, כמובן מעבר לסכמות ההתערבות השיפוטית בהחלטות הממונה בשל פגמים מנהלים אחרים כגון חריגה מסמכות או שיקולים זרים.

16. כמצוין לעיל, יישום העקרונות שהותוו לעיל ביחס למקרה דנן צריך להוביל לטעמנו לביטול החלטת הממונה ביחס לתביעת ההשבה בהיותה חורגת ממתחם הסבירות וזאת מהטעמים הבאים:

17. אין חולק כי ההסדר המוסכם מושא פסק הדין ביחס לפדיון ימי החופשה - אליו כאמור התייחס הממונה בהחלטתו - אינו מקובל בשירות המדינה ולא קיבל את אישור הממונה ומשכך מדובר בהסדר נוגד כמשמעו בחוק.

במסגרת פסק הדין שניתן על ידי בית דין זה בתיק 3668/08, נקבע כממצא עובדתי כי הממונה אכן לא ידע על ההליך שהוביל למתן פסק הדין הראשון - אותו פסק דין שטמן בחובו את ההסדר הנוגד. זאת, חרף המצג השונה שהציגה העירייה בפני בית הדין ובפני הנתבעת עובר למתן פסק הדין הראשון וכעולה מן האמור בו.

אלא שעל אף האמור סבורים אנו כי הממונה לא נתן דעתו, עת שהורה על השבת הסכום הנתבע, לנסיבות החריגות ויוצאות הדופן של המקרה, לרבות התנהלותו שלו, שאין לומר עליה כי נעדרת היא קב חומטין. בהתעלמות זו נעוצה לטעמנו חוסר הסבירות שבדרישת ההשבה עליה הורה הממונה וביתר פירוט:

סכום ההשבה הנתבע נגזר מתשלום חד פעמי ששולם לנתבעת עם פיטוריה ולאור נסיבות הפיטורים כמוזכר בפתיח לפסק דין זה. פיטורים שלקו, לפחות ברמה הלכאורית, בפגמים מהותיים ופרוצדורליים כאחד.

מדובר בסכום אשר שולם לנתבעת לפני שנים ואשר מהווה בעבורה סכום משמעותי יחסית, בשים לב לשיעור גמלתה הצנוע (העולה במעט על 5,000 ש"ח לחודש), ומאידך מדובר בסכום זניח יחסית ביחס לתקציבה של התובעת המיועד לתשלום זכויות לעובדים.

דרישת ההשבה איננה מביאה בחשבון את תום ליבה של הנתבעת, שקיבלה לידיה סכום זה במסגרת פסק דין ועל בסיס ההנחה כי ניתנה הסכמת הממונה לתשלומו. על בסיס הנחה זו אף כלכלה הנתבעת את צעדיה משך שנים ולא מן הנמנע כי היא כבר עשתה שימוש כזה או אחר בסכום זה.

הממונה לא נתן את המשקל הראוי לכך שהנתבעת כלכלה גם את צעדיה המשפטיים בהסתמך על הסכומים שנפסקו לזכותה בפסק הדין הראשון, לרבות הסכום מושא ההשבה, משהסכימה מראש ועובר למתן פסק הדין הראשון להסדר כולל ביחס לכל הזכויות המגיעות לה עקב עבודתה ופיטוריה, לרבות הסכומים שיש לשלם לה נוכח הפגמים שנפלו בפיטוריה לפחות לכאורה. זאת, על בסיס ההנחה לפיה היא תזכה, לכל הפחות, בסכומים המוסכמים מושא פסק הדין הראשון, אם וככל שבית הדין לא יפסוק לזכותה סכומים נוספים מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

על כל זאת נוסיף - כי הממונה ידע על ההסדר הנוגד לפחות מאז חודש מאי 2008 - כחודשיים לאחר הגשת תביעתה של העירייה לביטול חלקים בפסק הדין הראשון - כאשר בית הדין אף הורה לו במסגרת אותו הליך ביום 16.6.08 להגיש את עמדתו.

חרף זאת, נתן הממונה את החלטתו הכוללת גם דרישה להשבה רק ביום 1.2.10. זאת לאחר שהעיירה ניהלה בידיעתו, הליכי סרק כנגד הנתבעת באותם עניינים ממש הנדונים כעת. דבר שיכול היה להימנע לו היה הממונה מקדים ליתן החלטתו כפי שהתבקש בנסיבות חריגות אלה. לא למותר לציין כי גם הליכי הסרק שניהלה העירייה בבית הדין הארצי לעבודה במסגרתם ביקשה לראות בפסק הדין הראשון "החלטה אחרת" התנהלו לאחר שדבר ההסדר הנוגד כבר הובא לידיעת הממונה, ומכאן שסביר להניח כי הוא ידע גם על הליכי סרק אלה.

מעבר למחיר הכלכלי שגבו הליכי הסרק שניהלה העירייה נגד הנתבעת, בידיעת הממונה, הן בבית דין זה והן בבית הדין הארצי לעבודה גבו הליכים אלה, קרוב לוודאי, גם מחיר נפשי מן הנתבעת נוכח "האינטרס המובהק שלה לסופיות הדיון" הנגזר למעשה מאינטרס ההסתמכות שנפגע שוב ושוב על לא עוול בכפה. נסיבות חריגות אלה אף הן לא קיבלו את המשקל הראוי ולמעשה לא קיבלו משקל כלל בהחלטת הממונה. זאת בשים לב לפגיעה המשמעותית הנוספת באינטרס ההסתמכות המקופלת בדרישה להשבתם של סכומים ששולמו לנתבעת לפני שנים מכוח פסק הדין.

18. מאידך, סבורים אנו כי החלטת הממונה המורה על אי תשלום סכומים נוספים מכוח פסק הדין הראשון ומכוחו של ההסדר הנוגד הטמון בו - איננה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותו של בית הדין וזאת מהטעמים הבאים:

מדובר בסכומים בהיקף משמעותי של עשרות אלפי שקלים ובמיוחד שעה שמביאים בחשבון את הסכום שכבר שולם לנתבעת מכוח ההסדר הנוגד כאמור לגביו דחינו את תביעת ההשבה. משמע - תשלום סכומים אלה, בנוסף על הסכומים שכבר שולמו לנתבעת יביא לכך שהיא תזוכה, שלא כדין, בסכומים ניכרים על חשבון הקופה הציבורית.

מדובר בסכומים שלא הגיעו לידי הנתבעת בפועל, ומשכך היא לא הסתמכה עליהם באותה מידה כפי שעשויה הייתה להסתמך על אלה אשר כבר שולמו לה.

נראה כי האיזון הראוי בין הציפייה של הנתבעת כצד תם לב לקבלת כל הסכומים מכוח פסק הדין הראשון לבין האינטרס של הגנה על קופת הציבור והקפדה על כללי השוויון מצא ביטויו בדחייתה של תביעת ההשבה כמפורט לעיל.

19. .אשר להחלטת הממונה הנוגעת לאי תשלום החיוב בריבית חודשית של 10% בשל אי קיום פסק הדין יאמר כך:

לכשעצמנו מטילים אנו ספק האם ניתן לראות בשיעור הריבית שפסק בית הדין כסנקציה "הטבת שכר" אף לא "במובן הרחב" של מונח זה. שכן, אין מדובר בתשלום המתייחס לזכויותיה של הנתבעת בגין עבודתה בעירייה ובגין סיומה אלא - בסנקציה עונשית למקרה בו העירייה תימנע לא רק מקיומו של הסכם אלא מקיומו של פסק דין שניתן בהסכמה על פי מצג שהיא [העירייה] הציגה לבית הדין הן באשר לתוקף החוקי של ההסכמה והן באשר למסוגלותה לבצע את פסק הדין במועדים שנקבעו בו. זאת, חרף מצבה הגרעוני ובשים לב לשאר התחייבויותיה.

בהתאם לכך, מטילים אנו ספק רב בסמכות ההתערבות של הממונה מכוח סעיף 29 לחוק בפסיקת סנקציה עונשית המופנית לגוף מתוקצב או ניתמך בשל אי קיום פסק דין וביחס לחיובים שאינם טומנים בחובם הטבות העומדות בניגוד לחוק יסודות התקציב.

לעומת זאת, מוסמך הממונה להתערב בסנקציה עונשית שעוגנה בפסק דין בגין אי תשלום במועד בנסיבות בהן אין ניתן לנתק בין בטלותם של החיובים הנוגדים מושא פסק הדין (במקרה דנן מדובר כאמור בפדיון חופשה ובהחזר הלוואה בשיעור 10%) - לבין הסנקציה העונשית המתייחסת לחיובים אלה. זאת, כפי שאירע במקרה דנן בו עולה כי מרבית החוב, העצום בהיקפו, נגזר מסנקציה זו ונובע מאי תשלום הטבות שמקורן בהסדר נוגד. משכך בטלות הסנקציה נגזרת אפוא מבטלותו של ההסדר הנוגד.

סוף דבר

20. לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כך:

התביעה להשבת הסכומים ששולמו לנתבעת בגין הרכיבים שמקורם בהסדר נוגד – נדחית ובהקשר זה אנו מבטלים חלק זה בלבד בהחלטת הממונה מטעמים של חריגה ממתחם הסבירות.

הנתבעת זכאית לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור בתשלום הסכומים שנפסקו לזכותה שאינם כוללים הטבות שכר שמקורם בהסדר נוגד וזאת, החל מן המועד שנקבע לתשלום בפסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעת איננה זכאית לתשלום סכומים נוספים מכוח פסק הדין שאינם עולים בקנה אחד עם החלטת הממונה.

לאור העובדה שהליך זה הינו תוצאה של התנהלות פגומה באופן חריג של התובעת ולנוכח הערותינו הנוגעות לממונה הרי שאנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 35,000 ש"ח וזאת, תוך 30 יום מן המועד בו פסק דין זה יומצא לה.

21. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, ה' טבת, תשע"ג (18.12.12) בהעדר הצדדים.

חנה קפלניקוב

נטע רות, שופטת

גרשון עמל

קלדנית: דפנה ענוה-רז