1. התובע תאגיד בנקאי ולו סניפים ברחבי הארץ (להלן: הבנק). במועד הרלוונטי לתובענה ניהלה הנתבעת 1 (להלן: החברה) עסק למכירת חומרי בניין לקמעונאים בעיר טמרה. הנתבע 2 (להלן: ראיף) בעל מניות בחברה ומנהלה. הנתבע 3 (להלן: אחמד) הוא בנו של ראיף, המנהל כיום עסק דומה במושכר שבו ניהלה החברה את עסקה. לגרסתו רכש את המלאי העסקי של החברה מצד שלישי.

2. ביום 10.1.05 פתחה החברה חשבון חוזר דביטורי (חח"ד) מספר 59300/37 (להלן: החשבון) בסניף טמרה של הבנק. באותו מעמד חתם ראיף על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום (נספח ג' לכתב התביעה) להבטחת חיוביה של החברה.

3. החברה לא קיימה את התחייבויותיה החוזיות כלפי הבנק, וביום 9.5.10 עמדה יתרת החוב בחשבון על סך 258,061 ₪. לפיכך הגיש הבנק כתב תביעה בסדר-דין-מקוצר, נגדה ונגד ראיף, לתשלום חוב זה. בסמוך לאחר מכן הגיש הבנק בבקשה לתיקון כתב התביעה שבה עתר לצרף את אחמד כנתבע נוסף. רשם בית המשפט נעתר לבקשה. הבנק הגיש כתב תביעה מתוקן בסדר-דין-מקוצר שבו נטען כי אחמד חב כלפיו מכוח עילה בנזיקין (תרמית) ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

4. היות שעילת התביעה נגד אחמד אינה ראויה לבירור בסדר-דין-מקוצר הגישו הנתבעים בקשה למחיקת הכותרת, ולחלופין למתן רשות להתגונן. רשם בית המשפט הורה על מחיקת הכותרת ועל העברת ההליך לפסים של סדר-דין-רגיל. לפי החלטתו, הבקשה למתן רשות להתגונן תשמש כתב הגנה.

החוב הנתבע

5. בנוגע לחוב הנתבע העלו הנתבעים טענות מטענות שונות, ובתוך כך כי הבנק כפה על החברה הגדלת התחייבויות אף כי לא היו ברשותו בטוחות מתאימות וגבה עמלות מיותרות וריבית מופרזת אשר הגדילו את החוב. נוסף על כך ביצע הבנק לטענתו מעשי מרמה. כתוצאה, צמח החוב למעלה ממחציתו.

6. בהתאם לסעיף 13(א) לטופס "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי", עליו חתום ראיף בשם החברה, "כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם, והעתק מהרישומים הנ"ל או מכל קטע של הרישומים הנ"ל או מהדף האחרון של הרישומים הנ"ל, שיאושרו על ידי הבנק על גבי ההעתק של הרישומים או של הקטע או של הדף האמור, או במסמך נפרד, ישמש הוכחה לכאורה לקיומם של הרישומים הנ"ל, ולנכונות כל הפרטים הנקובים בהעתק האמור."

חזקה אפוא כי סכום החוב הנתבע, המבוסס על ספרי הבנק – נכון. החולק על כך, עליו הראיה. הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, ומלבד טענות כלליות וסתמיות לא הביאו ראיות לסתור את נכונות הרישום בספרי הבנק.

7. הטענות שהעלו הנתבעים בבקשתם למתן רשות להתגונן, שכאמור הפכה לכתב הגנה, חסרות הפירוט הנדרש ואינן מציגות הגנה. בשל צירופו של אחמד כנתבע זכו הנתבעים בהזדמנות להוכיח את הטענות הכלליות והסתמיות הללו ברם לא זו בלבד שלא השכילו לעשות-כן, אלא שבעדותו הודה ראיף בקיומו של חוב ואף הביע נכונות להגיע להסדר עם הבנק (ראה עדותו בעמוד 12 שורות 30 – 31 ובעמוד 13 שורות 1 – 4 ושורה 6).

8. למעלה מן הצורך ייאמר, כי טענה ולפיה אִפשר הבנק לחברה למשוך כספים מהחשבון בלא שדאג לבטוחות מתאימות לא זו בלבד שאינה נכונה, שהרי היו בידי הבנק ערבות בלתי מוגבלת בסכום של מנהלה וכן שיעבוד צף על כלל נכסי החברה, אלא שיש בה מידה של עזות מצח כאשר היא נשמעת מפי מי שמשך את הכספים ונהנה מהם.

9. אני קובעת אפוא כי החוב הנתבע משקף את חובה האמִתי של החברה.

ערבות ראיף

10. לטענת ראיף, הבנק החתים אותו על מסמכים שהם "על כלל החובות נשוא עילת התביעה" אף כי הסכים לערוב לחלק ממנו בלבד. עוד הוסיף כי טרם חתימתו לא הוסברה לו מהות המסמכים עליהם חתם וממילא לא הבין את תוכנם.

11. כאמור, ביום 10.1.05 חתם ראיף על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום. אין חולק כי בהיות ראיף בעל עניין בתאגיד במובן המונח בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ערבותו זו מותרת (ראה הגדרת "ערב יחיד" בסעיף 19 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967).

12. טענת ראיף ולפיה חתם על המסמך (כתב הערבות) בלא שהוסבר לו תוכנו ולא ידע על מה הוא חותם אינה יכולה לסייע לו. ככלל, לא תשמע טענה מצד מי שחותם על מסמך ולפיה חתם מבלי להבין את תוכנו או כי חתימתו אינה משקפת את הסכמתו. טענה זו, המוכרת בשמה Non est factum ובעברית 'לא נעשה דבר' או 'טענת אפסות', יכולה להישמע בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד, החותם הוטעה לחשוב כי הוא חותם על מסמך שמשמעותו המשפטית שונה מזו של המסמך עליו חתם הלכה למעשה; השני, העדר רשלנות מצדו של החותם. על הטוען כי נהנה מהגנה זו, עליו הראיה.

13. ראיף לא עמד בנטל המוטל עליו. עדותו בעניין זה אינה מפורטת כדבעי ואין בה כדי להניח תשתית עובדתית לביסוס טענתו, ולכן אינה יכולה לסייע לו. לא זו אף זו, ראיף מודה כי התכוון לחתום על כתב ערבות, אך לטענתו מוגבלת בסכום. יתרה מכך, הבנק הביא לעדות את הפקידה אשר בפניה חתם ראיף על כתב הערבות ברם הוא ויתר על חקירתה. ויתור זה מעיד כי ראיף חזר בו מטענתו בדבר תוקפה של הערבות.

ראה בסוגיה בין היתר ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור פ"ד לד(4) 29 [1980]; ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח' (לא פורסם) [2007]; ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי ז"ל (לא פורסם) [2007]; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ ג' לופו פ"ד נד(2), 559 [2000]; ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה [18.2.10].

14. אני קובעת אפוא כי ראיף ערב כלפי הבנק לכל חובות החברה.

חבות אחמד

15. המחלוקת האמִתית בין בעלי הדין נוגעת לחבות אחמד. לפי כתב התביעה, עילת התביעה נגדו מושתתת על עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט:

"1.4 הנתבע 3, בנו של הנתבע 2 ומי שעל שמו נרשם עסק בשם א.ר. לחומרי בניין המופעל כעסק מורשה מס' 30141827-3 הפועל בכביש הראשי בכפר טמרה- במקום הפיזי בו פעלה הנתבעת 1 ועוסק בחומרי בניין באופן שיש בכך המשך פעילותה העסקית של הנתבעת 1 וזאת לטענת התובע, תוך עשיית עושר ולא במשפט ו/או תרמית.

3.3 התובע יטען כי הנתבע 3 מסייע לנתבעת 1 להבריח נכסים במגמה למנוע ממנו מלממש את זכותו כלפיי הנתבעים 1 ו-2.

3.4 התובע יטען כי הנתבע 3 מפעיל את העסק – של הנתבעים 1 ו-2 – באותה מתכונת ובאותו מקום פיזי שבה נוהל בידי הנתבעים 1 ו-2 ויש בכך משום עשיית עושר ולא במשפט ו/או תרמית אשר נועדו למראית עין תוך הערמה על נושיהם ובכללם על התובע."

16. לטענתו, פתח אחמד עסק עצמאי של חומרי בניין, ומלבד השימוש שעושה במושכר שבו היה עסקה של החברה אין לו קשר עסקי או אחר עמה. את המלאי העסקי רכש מצד שלישי 'חומרי בניין אלמסרי', ולא מהחברה (מלאי שלדבריו היה '..מוגבל ..[ו]חלק ממנו פגום..'). עוד ציין כי לכתחילה השתמש בקווי הטלפון של אותו צד שלישי ברם בהמשך העבירם על שמו. לפיכך אין לבנק עילת תביעה נגדו וכפועל יוצא יש לדחות את התובענה נגדו.

17. סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג, יפעל על פיו, אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

18. חמישה הם אפוא יסודותיה המצטברים של עוולת התרמית: היצג כוזב; היעדר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג; פעולת הניצג על יסוד ההיצג ונזק ממון שנגרם לניצג עקב ההיצג הכוזב.

19. על הטוען תרמית מוטלת חובה לפרט את טענתו בפרטי פרטים (ראה תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות").

כמו כן על הטוען תרמית מוטלת חובה מוגברת להוכיח התקיימותן של כל יסודות העוולה.

ראה בסוגיה ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל [2.4.12] (להלן: פרשת אפל) והפסיקה הנזכרת שם.

20. במקרה דנן הציג הבנק חומר ראיות דל ביותר. מטעמו נשמעו עדותם של מנהל סניף הבנק, של חוקר פרטי אשר עקב אחר פעילות החברה ושל רואה החשבון של החברה.

עדותו של מנהל סניף הבנק היא כל כולה עדות מפי השמועה ואין בה כדי להוכיח את עוולת התרמית.

תוכן דוח החוקר הפרטי ועדותו אף הם ברובם מפי השמועה. מהדוח שערך (מוצג ת/2) עולה כי כיום החברה אינה פעילה ברם במבנה שבו ניהלה את עסקה פועל עסק חדש תחת השם "א.ר לחומרי בניין" אותו מנהל אחמד כעסק עצמאי כביכול, אף כי הלכה למעשה ממשיך את פעילותה העסקית של החברה.

בעדותו הוסיף החוקר כי ביום 12.5.10 התקשר לטלפון הנייד של אחמד ובשיחה עמו שמע מפיו "..שזה אותו עסק שזה של האב...אמר שהאבא יגיע יותר מאוחר והוא הבן שלו" (עמוד 10 שורות 2 – 5). חרף חשיבותה של שיחה זו (ולעניין זה אין נפקא מינה אם תוכנה אמת - כידוע בנוגע לאמיתות תוכנה של השיחה מדובר בעדות מפי השמועה) זכרה לא בא בדוח שערך. מדובר אפוא בעדות כבושה שערכה כראיה שואף לאפס. לא זו אף זו, היות שיש להניח כי מאז חודש מאי 2010 ביצע החוקר הפרטי מספר בלתי מבוטל של חקירות אין זה נהיר כיצד בעדותו כעבור שנתיים זכר את השיחה בפרטי פרטים.

בנוגע לרואה החשבון הרי שבהיעדר אסמכתאות לביסוסה (אסמכתאות שנתבקש להציג, ולא הציגם) מעלה עדותו תהיות בנוגע לאמיתותה. עם זאת, אין די בתהיות אלה כדי להוכיח את עוולת התרמית, לא כל שכן במידה הנדרשת.

21. ואולם, עדויות הנתבעים עצמם השלימו את החסר ועל פיהן ניתן לקבוע ממצאים (אם כי כפי שיפורט להלן, לא הונחו כל יסודותיה של עוולת התרמית). הלכה פסוקה כי בעת ההכרעה מסתמך בית המשפט על כלל חומר הראיות המונח לפניו, ובמקרה דנן גם על עדותם של עדיי ההגנה.

על יסוד עדויות ההגנה בלבד, ניתן לקבוע כי ההיצג, ולפיו אחמד רכש את העסק הוא היצג כוזב; כי ראיף או אחמד לא האמינו באמיתותו וכי היה בכוונת ההיצג להטעות את הבנק כדי שיפעל בהסתמך על ההיצג. עם זאת לא הוכח כי הבנק פעל על יסוד ההיצג הכוזב וכי נגרם לו נזק ממון בעטיו.

22. לגרסת ראיף, לאחר שהחברה הפסיקה לפעול מכר את העסק לצד שלישי, אשר מצדו מכר אותו לאחמד בנו. רק בחקירה הנגדית של ראיף התברר כי אותו צד שלישי הוא אחיו חטיב ג'אבר (להלן: ג'אבר) דודו של אחמד. בעדותו, לא זכר ראיף מהי התמורה שקיבל בגין העסק והעריכהּ בסך 100,000 ₪ בקירוב.

23. לגרסתו של ג'אבר קנה את העסק ב-130,000 או 140,000 ₪ ואת התמורה שילם בשתי דרכים: 10,000 ₪ שילם לראיף או לחברה (אין עדות ברורה למי התשלום) וביתרה סילק חובות לספקים. לגרסתו, בעקבות הפסדים מכר את העסק לאחמד תמורת 70,000 ₪, מתוכם קיבל לידיו בין 30,000 לבין 40,000 ₪ והיתרה שמשה לתשלום חובות לספקים.

24. אחמד מצדו העיד כי קנה את העסק מצד שלישי (כאמור, התברר בחקירה הנגדית כי אותו צד שלישי הוא דודו) תמורת 80,000 ₪. סך של 40,000 ₪ שילם לג'אבר וסך של 40,000 ₪ שילם לעירייה לסילוק חובותיו של האחרון. אחמד צירף לתצהירו חשבונית מס על סך 79,855 ₪ כולל מס ערך מוסף, אשר לגרסתו המשקפת את התמורה ששילם לג'אבר בהתאם לרשימת מלאי המצורפת. אחמד גם העיד, כי לא דיבר עם אביו ראיף על אודות החברה וחובותיה ולא ידע על המשכון הרובץ על כלל נכסיה.

25. גרסתם של עדיי ההגנה מביאים למסקנה כי בהיצג כוזב עסקינן:

ראשית, גרסתם של הנתבעים בלתי מבוססת בעליל. העסק היה של החברה. חרף זאת לא הוצגה אף לא ראיה אחת התומכת במסקנה כי היא זו שמכרה את העסק או את המלאי.

הימנעות מהבאת ראיה חיונית שהיתה בהישג ידיהם של ראיף ואחמד פועלת לרעתם, ואין אלא להסיק כי אין ראיות כנטען וכי לגרסת המכירה אין יסוד. די בכך כדי להעמיד בספק את גרסתם.

שנית, בגרסתם בכתב ההגנה ובתצהירי עדות ראשית הסתירו ראיף ואחמד את זהות הצד השלישי שלפי טענתם קנה מראיף ומכר לאחמד. לראשונה התברר בחקירתם הנגדית כי מדובר באחיו של ראיף, דודו של אחמד.

שלישית, אין חולק כי המלאי העסקי של החברה היה משועבד לבנק (ראה אישור רשם המשכונות המצורף לתצהיר מנהל סניף הבנק, מוצג ת/1 וכן עדותו של ראיף בעמוד 15 שורה 2). גרסת אחמד ולפיה לא ידע על השעבוד אינה סבירה – במועד ביצוע העסקה היה עלם צעיר (בן 22 שנים) אשר מעולם עבד כשכיר. אין זה מתקבל על הדעת כי ירכוש בעיניים עצומות עסק, ולרכישתו ישקיע ממיטב כספו, שלו וזה שקיבל מחמו, בלא שיבדוק את מצב הזכויות שהוא רוכש, שמא ישים את כספו על קרן הצבי.

רביעית, אחמד התגורר בשכנות לאביו (ויש להניח כי לפני נישואיו התגורר עמו). יחסיו עם אביו טובים ולכן לא ייתכן כי לא ידע שחנות חומרי הבניין שייכת לחברה שניהל אביו. עדותו ולפיה לא שאל את אביו דבר ולא התעניין כיצד עברה בעלות העסק לדודו ומדוע הוא – אביו – הפסיק לנהל את החנות אינה סבירה.

חמישית, לגרסתו קנה ג'אבר את העסק תמורת 140,000 ₪ בערך. אין הסבר כיצד כעבור ארבעה חודשים בלבד מכר אותו לגרסתו בסך 70,000 ₪. הטענות כי חלק מהמלאי היה 'מוגבל ופגום' וכי היו לו הפסדים כבדים בעסק אינן אלא טענות בעלמא, ללא תימוכין בחומר הראיות.

שישית, לגרסתו מכר ג'אבר את העסק בשל כישלונו העסקי. לא שמענו מפי אחמד הסבר מדוע צעיר בתחילת דרכו רכש עסק כושל ושילם בעבורו טבין ותקילין כביכול בלא שבירר את כדאיות העסקה;

שביעית, אחמד המשיך לנהל חנות לחומרי בניין באותו מושכר שבו ניהל ראיף חנות לחומרי בניין (באמצעות החברה), השתמש באותם קווי הטלפון ובעצם מלבד שינוי שמו, המשיך לנהל אותו עסק שקודם לכן ניהלה החברה.

26. כל אלה מלמדים כאמור, כי ההיצג שהוצג ולפיו רכש אחמד את העסק אינו אלא היצג כוזב שאחמד לא האמין באמיתותו. כן ניתן להסיק מהאמור לעיל, כי ההיצג נועד להטעות את הבנק כדי שיפעל בהסתמך על ההיצג.

27. עם זאת, לא הוכח כי הבנק הוטעה על ידי ההיצג הכוזב, וממילא לא הוכח כי נגרם לו נזק. מעדות מנהל סניף הבנק עולה, כי לאחר פתיחת עסק חדש תחת שם מסחרי אחר במקום שבו ניהלה החברה את עסקהּ הובא הדבר לידיעתו. מיד פעל לבירור העניין, ובין היתר שכר את שירותיו של חוקר פרטי אשר אישש את חשדותיו. מכאן, אין מדובר באפשרות ערטילאית לגלות את ההיצג הכוזב, אלא בגילויה הלכה למעשה. לא זו אף זו, הבנק לא הוכיח קשר סיבתי בין חוסר המעש מצדו למימוש זכויותיו (ובעיקר מימוש המשכון) לבין ההיצג הכוזב.

ראה בסוגיה בפרשת אפל הנזכרת לעיל.

28. משמעות ההיצג הכוזב שהוצג, כי חוזה המכר הנטען נכרת למראית עין בלבד, וכל תכליתו היה לסייע לחברה ולראיף להבריח נכסים מנושים (ולפי עדותם שילמו חובות לספקים, כך שבעיקרה נועד ההיצג להבריח נכסים מהבנק הנושה).

29. בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 חוזה למראית עין בלבד - בטל. לפיכך חוזי המכר בין ראיף לבין ג'אבר ובין ג'אבר לבין אחמד בטלים, ולבנק לא היתה מניעה לפעול בדרכים המוקנות לו בדין למימוש זכויותיו (כגון מימוש המשכון, עיקול המלאי העסקי או כינוס נכסים).

30. למותר לציין כי לכאורה בטל חוזה המכר מסיבה נוספת והיא, כי עסקת המכר לא נעשתה על ידי החברה (בכל אופן לא הוכח כי החברה מכרה את העסק. דבריו בעלמא של רואה החשבון של החברה אינם מוכיחים מאומה).

31. ואולם, אפילו מכרה החברה את העסק לג'אבר או לאחמד, הרי שלנוכח המשכון הרשום על כלל נכסי החברה, רכשו אלה נכס שאינו נקי מזכויות צד שלישי שהרי על הנכס רובץ משכון המקנה לבנק זכות קניינית, הניתנת למימוש. למותר לציין כי בהיות חוזה המכר בטל, חל השעבוד על כלל נכסי החברה, הן על אלה שהיו קיימים בעת יצירת המִשכון והן על אלה שנרכשו במהלך חיי החברה. לפיכך לא זו בלבד שנתונה לבנק זכות עקיבה אחר אותם נכסי החברה שיצאו משליטתה, אלא שהשעבוד וזכות העקיבה בעקבותיו כוחם יפה גם כלפי המלאי המתחדש.

32. אם ייאמר כי יש בתובענה דנן נגד אחמד משום מימוש זכות העקיבה שיש לבנק כלפי הנכסים המשועבדים לטובתו יש להשיב כי בכתב התביעה נאמר אמנם כי העילה היא גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ומקורו של זכות העקיבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט) ברם אין בו פירוט עובדתי שאפשר לאחמד להתגונן מפני תביעה מעין זו נגדו, וממילא לא הובאו ראיות לביסוס חיוב על יסוד עילה זו.

33. יובהר, כי בהיעדר פירוט עובדתי ראוי וממילא בהיעדר הוכחה, גם כיום בכוחו של הבנק לנקוט את הצעדים הדרושים למימוש זכויותיו (וגם מטעם זה לא נגרם לו נזק עקב ההיצג הכוזב).

34. בנסיבות אלה דין התובענה נגד אחמד להידחות. ראוי לציין כי לוּ נתקבלה התובענה נגדו, לא היה מקום לחייבו במלוא סכום התביעה הנתבע ממנו, אלא בסכום המשקף את שיעור הנזק שנגרם לבנק עקב ההיצג הכוזב. במקרה דנן נזקו של הבנק הוא שווי המלאי שנמכר כביכול. הבנק לא הוכיח מה כלל מלאי זה וממילא לא הוכיח שוויו. אמירותיהם של ג'אבר ושל אחמד בנוגע לסכום ששילמו תמורת העסק אינם משקפים את שוויו האמִתי, וכל סכום שנקבו סתמי, עובדה שרק מאששת את המסקנה כי בעסקה למראית עין בלבד עסקינן.

סוף דבר

35. דין התובענה נגד החברה ונגד ראיף אפוא להתקבל. דין התובענה נגד אחמד להידחות.

36. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 262,443 ₪ כשסכום זה ישא בריבית הנומינלית המרבית בשיעור 15.25% לשנה או כפי שתהיה נהוגה בבנק מפעם לפעם מיום הגשת התובענה (17.5.10) וכלה ביום התשלום המלא בפועל.

כן אני מורה כי שיעור הריבית ישתנה בהתאם לשינויים בשיעורי הריבית שיהיו נהוגים בבנק בחשבונות עובר ושב בנוגע ליתרה דביטורית, וזאת החל ממועד השינוי וכלה ביום התשלום המלא בפועל, כאשר הריבית מצטרפת לקרן כל שלושה חודשים.

אישור פקיד הבנק ישמש ראיה לשיעורי הריבית ולמועדי השינוי.

37. אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור 17% מהסכום הפסוק וכן להשיב את אגרת המשפט משוערכת ליום התשלום. פרט לכך כל צד ישא בהוצאותיו.

38. התובענה נגד הנתבע 3 נדחית. היות שהנתבע 3 הציג מצג כוזב איני עושה צו להוצאות לטובתו.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ג, 18 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.