לפני תביעה, בה עותרת התובעת למתן פסק דין שיצהיר כי תובענה בתיק אזרחי 1602/03 הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.6.03 בתיק הנ"ל (להלן:"פסק הדין המוסכם") – נעשו למראית עין, ולפיכך הם בטלים מדיעקרם.

כן עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי כי הינה בעלת הזכויות ל- 5% מעסקי הנתבעים 1-5, ביחד ולחוד.

בכתב התביעה ב"אקדמות מילין" טוענת התובעת, כי חטאה בחטא התמימות עת סייעה לנתבע 3 לבצע פעולות לניכיון שיקים מבלי שהדבר יתגלה לבעל המניות השני בחברה. עוד טוענת התובעת, כי פסק הדין המוסכם נולד בחטא מאחר שההסכם נחתם למראית עין ומחמת מרמה.

רקע עובדתי

התובעת עבדה כמנהלת חשבונות בכירה אצל הנתבעים 1,2 והיתה שותפה בחלקים שונים מכלל פעילותם. ככזו, רזי הרזין של פעילות הנתבעות 1,2 וכן פעילותם של נתבעים 3-5 היו מוכרים לה מתוקף עבודתה.

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי התקיימה בינה לבין הנתבעים או חלקם, "מערכת יחסים החורגים הרבה מעבר לדלת אמותיהם של יחסי עובד ומעביד, הן באשר ליחסים והשותפיות העסקיות של התובעת לבין אשר ובני, נתבעים 3,4 והן באשר לסיוע התובעת בפעילות גלגול וניכיון שיקים עבור אשר ותוך כדי שהדבר הוכחד מבני" (סעיף 32 לכתב התביעה המתוקן).

כמו כן טוענת התובעת כי בראשית שנות ה- 90 היא נחקרה יחד עם נתבעים 3,4 בקשר להעלמות מס ולמעשי מרמה כלפי רשויות המס.

לדברי התובעת בשלהי חודש אפריל 2003 התברר כי רשות המסים החלה בחקירה סמויה של פעילות החברות ושל המנהלים אשר ובני. אשר פנה לתובעת "וביקשה כי תאמר שהיא גנבה את הכספים וכך רשות המסים תרד מהסיפור". בעקבות הצעה זו חתמה התובעת על מסמך, שבו היא מודה כי גנבה כספים מהחברה (להלן:"מסמך ההודאה"). על סמך מסמך זה נערך הסדר פשרה בין הצדדים, שהוגש לאישורו של ביהמ"ש וקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.6.03.

מסמך ההודאה ופסק הדין משנת 2003 לא צורפו לכתב התביעה, אך הם מהווים חלק מהנספחים שהוגשו במסגרת כתב הגנתם של נתבעים 1-5. נספח 11 לכתב ההגנה שהוא מסמך ההודאה מציין כי התובעת "מאשרת בזאת בחתימת ידי, כי בהיותי עובדת שכירה בחברות שלהלן, כחשבת, נטלתי שלא כדין ולצמיתות וללא כוונה להחזיר סך של 3,674,034 ₪ מחברת אלישר... ומחברת אילת - אין .... וזאת במועדים שונים, החל ובסמוך ליום 1.1.01 ועד ליום 10.5.03". בהמשך המסמך מאשרת התובעת כי נטילת הכספים בוצעה על ידה בלבד, ללא ידיעת מנהלי החברות ומתחייבת לפעול מידית וללא כל דיחוי לשם החזרת הכספים שנטלה שלא כדין.

בהסכם הפשרה שצורף כנספח 10 לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-5, הנושא את הכותרת "הודעה על הסדר פשרה ובקשה משותפת למתן פסק דין בהסכמה" הודיעו הצדדים, כי הנתבעת מודה בכל עובדות כתב התביעה כנגדה וביקשו כי ינתן פסק דין נגדה על מלוא סכום התביעה. הסדר הפשרה אף מפרט סנקציות שינקטו כנגד התובעת, אם לא תעמוד בהתחיבויותיה הכספיות שפורטו באריכות בהודעה על הסדר הפשרה.

במהלך הדיון היום טען ב"כ התובעת, כי למרות שהובטח לתובעת שתשמרנה זכויותיה והיא אף תקבל 5% מרווחי מטעם הנתבעים 1-5 חתם על ההודעה על הסדר הפשרה עו"ד שלמה דגן, שצורף תחילה לכתב התביעה ולאחר מכן נמחק לבקשת התובעת, ואילו הנתבעת חתמה בעצמה על ההודעה. ביהמ"ש נתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, כאמור, ביום 2.6.03.

עתה טוענת התובעת כי מדובר בהסדר שנעשה למראית עין, תחת אילוץ וכפיה, וכי מעולם לא נטלה את הכספים שהודתה בנטילתם. לדבריה, הצעתו של אשר היתה כי תודה בגניבה שלא ביצעה מעולם, ותכריז על עצמה כמי שחייבת לשאת במלוא החוב, ובתמורה הבטיח אשר כי לא יפנה למשטרה וכי הנתבעים לא יגעו ברכושה. עוד טענה התובעת כי סוכם שתמשיך לקבל 25,000 ₪ בחודש מפעילות חברת "לחם שיבולים", גם לאחר שתפסיק לעבוד בה, והיא אף תקבל 5% מרווחי ונכסי הנתבעים 1-5 בשנים הבאות (סעיפים 37-41 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבעים, התובעת "התבדתה" והנתבעים לא עמדו בהתחייבותם. ב"כ התובעת טען כי מדובר במזימה שרקמו הנתבעים, כדי להונות את התובעת ולהרסה, כי חייה נהרסו, ביתה נלקח על ידי כונס נכסים, היא חייבת כספים בלשכת ההוצל"פ וילדיה מטופלים בטיפול פסיכולוגי.

כאשר נשאל ב"כ התובעת אם לא חל השתק שיפוטי כלפי התובעת, שהודתה ב- 2003 בגניבת הכספים בפני ביהמ"ש, בהודאה שקיבלה תוקף של פסק דין, וכיום מבקשת לטעון כי מדובר בהודאה למראית עין, השיב ב"כ התובעת כי "לא מדובר בהליך משפטי שננקט בתום לב אלא עשו את ביהמ"ש כמעין חותמת גומי ביוזמה של הנתבעים, כאשר רצו את אותה הגושפנקא חוקית ומשפטית, קרי אותו תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, קרי כאשר בתוכו היתה מזימה אשר רקחו הנתבעים כדי להונות את התובעת ולרומסה" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 11).

ב"כ הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעה מופרכת ובטענות שקריות של תובעת, שהודתה בגניבה ועל יסוד הודאתה ניתן כנגדה פסק דין מוסכם, שהינו חלוט מחודש יוני 2003. עוד טוענים הנתבעים, כי התביעה הוגשה על ידי מי שביצעה את הגניבה תוך זיוף שיטתי של מסמכים וחתימות, בחלוף למעלה מעשור לאחר שניתן פסק הדין המוסכם, ולאחר שהנתבעים ניסו לממש את הרכוש שהתובעת שיעבדה להם על פי ההסדר, אך למעט סכומים לא משמעותיים - רובו של החוב לא הוחזר.

דחיית התביעה על הסף

תקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 קובעת כי "ביהמ"ש או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה... כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".

הנימוקים המצדיקים דחית תביעה על הסף הם, בין היתר, שימוש לרעה בהליכי בית משפט, או תביעה הלוקה בחוסר תום לב, במיוחד בתביעה על פי דיני היושר, כמו תובענה לסעד הצהרתי (ע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 514, 517; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 142).

בניסיון לשוות נופך ממשי לתביעתה צרפה התובעת לכתב התביעה המתוקן שלל מסמכים המתייחסים להפקדות שיקים, חשבוניות, תדפיסי תנועות עו"ש בחשבון בנק וכיוצ"ב מסמכים, המתייחסים להתנהלותם של הנתבעים, בעת שהתובעת שימשה כמנהלת חשבונות בכירה בחברה. התובעת מנסה באמצעות מסמכים אלה להוכיח, כי הנתבעים לא דיווחו דיווחי אמת לרשויות המס וטוענת, כי על ביהמ"ש ליתן לה את יומה ולאפשר לה להוכיח את הפסול שדבק בהתנהגותם של הנתבעים.

אולם, על המשוכה הראשונית שהתובעת צריכה להתגבר - אין באפשרותה להתגבר. התובעת היתה מודעת לאורך כל הדרך לאופי פעילותם של הנתבעים, ואף שיתפה פעולה עמם כפי שהיא מציינת בכתב התביעה, הן בעסקאות נכיון השיקים שביצע אשר, והן בהעלמות המס ומעשי המרמה כלפי הרשויות שהיו ידועים לה מתוקף עבודתה ותפקידה בחברה. חרף ידיעה זו, הסכימה התובעת להודות בפני הנתבעים כי גנבה כספים מהחברה. אין בהודאה זו לבין מעשי המרמה שהתובעת טוענת כי ביצעו מצידם ולא כלום. התובעת לא צרפה אסמכתא המלמדת כי דו"ח רו"ח שצורף כנספח 1 לכתב הגנתם של הנתבעים, וריכז את מימצאי המעילה המיוחסת לה, אינו נכון. למעשה התובעת טוענת כי הסכימה "לקחת על עצמה" את האחריות למעשי הגניבה שיוחסו לה, לאחר שהובטחה לה תמורה בדמות משכורת חודשית בסך 25,000 ₪ ו- 5% מעסקי הנתבעים.

הכלל בדבר השתק שיפוטי קובע, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו ולטעון טענה הפוכה בהליך מאוחר יותר ואפילו נגד יריב אחר, כפי ששב וקבע כב' השופט מלצר לאחרונה בע"א 8119/06 יבולי גליל בע"מ נ' מדינת ישראל (31.1.2013) (להלן:"יבולי גליל").

האיסור על העלאת טענות סותרות נגזר מחובת תום הלב וההגינות הדיונית, והוא נועד בין היתר למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט, ולהניא מתדיינים מפני ניצול לרעה של בתי המשפט, (ראה גם רשות ע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625).

במיוחד הדברים נכונים לגבי טענה שהתקבלה בהליך הראשון וכיום מבקש בעל הדין לטעון טענה הפוכה.

במקרה דנן, טענתה של התובעת כי גנבה את הכספים מהחברה התקבלה בהליך הראשון, ויוצרת השתק שיפוטי מפני העלאת טענה הפוכה ובהליך מאוחר יותר. אם לא די בכך, על יסוד טענה זו הוגשה הודעה לביהמ"ש אשר התבקש ליתן לה תוקף של פסק דין, ופסק דין אכן ניתן ביום 8.6.03. הנה כי כן, אין המדובר רק בטענה שנטענה והתקבלה, אלא בהסדר פשרה שהוגש לאישורו של ביהמ"ש, מתוך כוונה לקבל גם הכשר של פסק דין להודאה שניתנה על ידי התובעת.

בנסיבות אלה, אין ספק כי קמה נגד התובעת טענת השתק שיפוטי – על פי פשט הכלל. כב' השופט מלצר מציין בענין יבולי גליל, כי בעבר הועלו על ידי ביהמ"ש הרהורים אם נדרשת הצלחה בהליך הקודם, על מנת שטענת ההשתק השיפוטי תתקבל וקבע, כי אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו. בענייננו גם הדרישה להצלחה התקיימה. הנתבעים 1-5 היו צד להליך הקודם. התובעת הודתה בגניבה שיוחסה לה, ולטענתה עשתה כן לאחר שהובטחה לה תמורה, אך ההבטחה לא קוימה. אין ספק כי היום כאשר מבקשת התובעת להתכחש להודאתה וטוענת כי מדובר בהודאה למראית עין, הדבר נעשה לאחר שהנתבעים לא עמדו בהבטחתם ולא העבירו לה את התמורה שלדבריה הובטחה לה. אין מדובר כאן בנסיבות של עושק וכפיה ואף לא בהסדר למראית עין, אלא בהסדר המבוסס על שיקולים כלכליים, שהתובעת שקלה בשעתו ואשר בהסתמך עליהם ולאור מימצאי דו"ח רו"ח שנערכו בעניינה החליטה להודות בגניבה שיוחסה לה.

בנסיבות האלה לא רק שחל כלל ההשתק השיפוטי, אלא התביעה כולה נגועה בחוסר תום ובחוסר ניקיון כפיים על פניה, כפי שעולה מתוך עיון בכתבי הטענות ומבלי צורך להידרש להוכחות שהצדדים ביקשו להביא בפני ביהמ"ש. למעלה מן הנדרש יצויין, כי מדובר בעדויות ובראיות שהתובעת מבקשת להביא בפני ביהמ"ש, על מנת לתאר את פעילותם של הנתבעים מול רשויות המס, ולא בהוכחות שמטרתם לסתור את נכונות הודאתה או את הנסיבות לקבלתה. ב"כ התובעת ציין, כי פרט לעדותה של התובעת אין באפשרותה להביא עדים נוספים לענין הנסיבות וההסכמות שהיו בבסיס ההודאה שנחתמה על ידה, ולכן אין בעדויות הללו כדי להוסיף מעבר לאמור בכתבי הטענות.

אני סבורה כי התקיימו התנאים המנויים בתקנה 101 (א) (3) לתקנות סד"א אשר על פיהן דין התביעה להדחות על הסף ואין מקום להאריך בהליכים לבזבז זמן שיפוטי יקר על תביעה שנדונה לכישלון מלכתחילה.

הדברים נלמדים מתוך כתב התביעה עצמו ללא צורך להדרש לאמור בכתב ההגנה ומתחזקים לאור טענות הנתבעים בכתב הגנתם וטענות ב"כ התובעת כפי שנשמעו במהלך הדיון ונרשמו בפרוטוקול.

למעשה מה שמסתתר מאחורי תביעתה של התובעת הוא הכישלון לגבות מאת הנתבעים את התמורה, שלטענתה הובטחה לה כנגד חתימתה על מסמך ההודאה נספח 11 לכתב ההגנה אשר שימש יסוד לפסק הדין המוסכם מיום 2.6.03.

התובעת אפילו הרחיקה לכת עד כדי עתירה למתן פסק דין הצהרתי לביהמ"ש זה כי הינה בעלת הזכויות ו- 5% מעסקי הנתבעים.

בית המשפט לא יתן ידו לנסיון להתכחש להודאה שניתנה בהליך קודם, כדי לאפשר לצד שנכזבה תקוותו לגבות את חובו בדרך זו. הדברים נאמרים מבלי להביע דעה בשאלה האם אכן הובטחה לתובעת תמורה ואם אכן הנתבעים לא קיימו את התחייבותם.

בשולי פסק הדין, יצויין כי הוצע לב"כ התובעת לשקול את האפשרות כי התובעת תחזור בה מהתביעה ותחסוך על ידי כך מההוצאות שיושתו עליה, אך ב"כ התובעת סרב להצעה מבלי שנועץ אפילו במרשתו.

לסיכום, אני דוחה את התביעה על הסף מחמת השתק שיפוטי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. בקביעת הסכום התחשבתי בטענות ב"כ התובעת אודות מצבה הכלכלי הקשה.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ג, 18 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.