א. מבוא

1. לפניי תביעה שעניינה "הוצאת לשון הרע" לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1975 (להלן: "החוק" או "חוק לשון הרע") ופגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

2. עיוב יעקוביאן (תובע 1) הוא הבעלים של חנות בשם "פיצוחי קרן" (להלן: ""העסק" או "הפיצוציה") ברח' ז'בוטינסקי 111 ברמת גן. יעקב יעקוביאן (תובע 2) בנו של תובע 1, צולם עומד בפתח העסק בכתבה שפורסמה במקומון רמת גן-גבעתיים.

3. נתבעים 1-5 הינם מקומון רמת גן-גבעתיים (להלן: "המקומון"), העורך הראשי, המנכ"ל, הכתב והמו"ל (בהתאמה).

4. ביום 21.1.10 התפרסמה כתבה במקומון (בגיליון 833 עמ' 26) שכותרתה "שמונה בעלי פיצוציות נעצרו בחשד לסחר בסמים" ובכותרת משנה גם היא באותיות מובלטות נכתב "סוכנת סמויה שפעלה במרחב דן התחזתה לסטודנטית והביאה למעצר החשודים" (להלן: "הכתבה") ומתחת לכותרת הייתה תמונה של העסק בה נראית חזית העסק ודמותו של תובע 2 עומד במרכז (להלן: "הפרסום" או "התמונה").

5. לטענת התובעים, התמונה צולמה ללא ידיעתם וללא הסכמתם וקורא רגיל שקרא את הכתבה ובמיוחד אלו שהכירו את התובעים ואת העסק ומיקומה הבינו שמדובר בתובעים וייחסו להם חשד של סחר בסמים ו/או מעורבות בכך וכתוצאה מכך נגרם לתובעים נזק, ביזיון, לשון הרע ופגיעה בפרטיות.

6. עוד טענו התובעים, כי הנתבעים ניסו לעשות רווח כלכלי על חשבונם.

7. בעקבות הפרסום, התלונן התובע במשטרה ביום 25.1.10 וחרף האמור, פרסמו הנתבעים כתבה נוספת במקומון העוסקת ב"גנב פיצוציות" עם אותה תמונה ביום 28.1.10 ויש בכך הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. פניותיו של ב"כ התובעים לנתבעים בכדי שהנתבעים יתנצלו, לא הועילו ואלו סירבו לעשות כן. לפיכך טענו התובעים, יש לחייב את הנתבעים בסך של 150 אלף ₪ ובנוסף יש לחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כולל ריבית והצמדה.

8. מנגד טענו הנתבעים, כי הם לא הוציאו לשון הרע על התובעים ולא פגעו בפרטיותם, שכן התמונה צולמה בשנת 2001 והיא נלקחה מתוך ארכיון מערכת העיתון ולא צולמה במיוחד לרגל הכתבה.

9. לטענתם התמונה אינה נושאת פרט מזהה, על התמונה הודפס "צילום המחשה, לאתר המצולם אין קשר לידיעה" (מדובר באילוסטרציה) וממילא התמונה אינה ברורה ולא ניתן לזהות את העסק. אף מהכתבה עצמה לא ניתנו פרטי זיהוי של העסק ולא נאמר שמדובר בפיצוציה בעיר רמת גן, אלא הכתבה עוסקת בדיווח פלילי שנלקח ממשטרת רמת גן (מקור מהימן) על 8 פיצוציות במרחב דן ויש בפרסום הכתבה עניין לציבור. תובע 2 אינו ניתן לזיהוי, הצילום חשוך והפנים והדמות מטושטשות ולא ברורות. הדמות אינה בעלת סממנים ייחודיים, הדמות נראית ככל דמות חולפת ברחוב ועל כן לא יכול היה להיגרם לו נזק. גם הפיצוציה אינה ניתנת לזיהוי ואין שלט עם שם בית העסק ואף המצרכים אינם ייחודיים לבית העסק אלא ניתן למצוא אותם בכל בית עסק ואף הם אינם ברורים.

10. עוד הוסיפו הנתבעים, כי העובדה שהתמונה פורסמה שבוע ימים לאחר הכתבה דנן, בצירוף לכתבה אחרת (מיום 28.1.10) שכותרתה "המשטרה: תפסנו את גנב הפיצוציות", הינה אסמכתא וראיה לכך שלנתבעים לא היה עניין לפגוע בפרטיות התובעים או להוציא עליהם לשון הרע. בנוסף, התובעים לא הוכיחו כי אנשים נמנעו מלקנות בפיצוציה ובשל כך נגרם להם נזק כספי ואין בכתבה הפקת רווח שכן מדובר בדיווח מאתר משטרת ישראל ולא פרסום בלעדי של המקומון. מטרת התביעה היא להתעשר על גב הנתבעים שלא כדין.

11. באשר לתלונה במשטרה, ציינו הנתבעים כי הם כלל לא ידעו שהוגשה תלונה במשטרה ומה עלה בגורלה. יתרה מכך, גם במכתב שנשלח לנתבעים על ידי ב"כ התובעים ביום 3.3.10 הוא לא התייחס לכך שהוגשה תלונה במשטרה בגין הפרסום.

12. הנתבעים טענו, כי עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק, שכן "הפגיעה" נעשתה בדרך של פרסום צילום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי והיא אינה ניתנת לזיהוי.

13. ביום 1.7.12 התקיימה ישיבת הוכחות ובה העידו עד תביעה 1 - מר יעקב יעקוביאן, עד תביעה 2 – מר עיוב יעקוביאן, עד תביעה 3 – מר ניסאני משה, עד הגנה 1 – מר סער ורדי, עד הגנה 2 – מר גולן בר יוסף ועד הגנה 3 – מר רוזן ירון. יצוין, כי בתחילת הדיון הודיע ב"כ התובעים כי הוא מוחק את תצהירה של הגב' סיגל סייקאר, עדה מטעם התביעה, מאחר והיא לא יכלה להגיעה לעדות ואילו ב"כ הנתבעים ביקשה בתום הדיון לוותר על עדותו של כותב הכתבה מר משה כהן ולמחוק את תצהירו.

ב. דיון והכרעה

1. בפתח הדברים יש לציין, כי אין מחלוקת שלתובעים לא היה קשר לאמור בכתבות ולא נטען על ידי הנתבעים, כי התובעים היו מעורבים או נעצרו בגין סחר והפצת סמים ו/או שיש להם קשר לגנב הפיצוציות.

2. בכתבה מיום 21.1.10 (להלן: "הכתבה הראשונה") אשר כותרותיה התייחסו לשמונה בעלי פיצוציות שנעצרו בחשד לסחר בסמים במרחב דן הופיעה התמונה של הפיצוציה ובגוף הכתבה צוין, כי נעצרו עשרה חשודים בסחר ובהפצת סמים ברמת גן, גבעתיים ובני ברק ואילו הכתבה מיום 28.1.10 (להלן: "הכתבה השניה") בה פורסמה תמונת הפיצוציה ודמותו של תובע 2 עסקה בגנב פיצוציות שנתפס.

3. הצדדים חלוקים בשאלה האם פרסום התמונה לצד הכתבות עלול להוות לשון הרע ופגיעה בפרטיות. לפיכך, נדרש בית המשפט לשאלה האם ניתן לזהות את חנותו של תובע 1 ו/או את תובע 2 בתמונה ולייחס להם את האמור בכתבה? אם אכן מדובר בלשון הרע ובפגיעה בפרטיות, יש לבחון האם עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק.

"איסור לשון הרע"

1. בענייננו, התמונה התפרסמה במקומון אשר מופץ לתושבי רמת גן-גבעתיים ואין מחלוקת כי התקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק.

2. על פי סעיף 1 לחוק "לשון הרע" היא דבר שפרסומו עלול –

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;"

די בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 1-4 כדי שתוכח לשון הרע ואין צורך בפגיעה או גרימת נזק בפועל {ראו: א' שנהר, דיני לשון הרע, (תשנ"ז-1997), 121}.

3. הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי לפיו, פרסום ייחשב "לשון הרע" רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר {ראו ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734,740; ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 274; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7}.

בהקשר זה יפים דבריו של כבוד השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740:

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום".

הכתבה הראשונה

4. הנתבעים טענו, כי אין לייחס את האמור בכתבה לתמונה מאחר ועל התמונה נרשם: "הצילום להמחשה לאתר המצולם אין קשר לידיעה". ברם, אני סבורה כי במקרה דנן, דין הטענה להידחות.

ממבט ראשון לא ניתן להבין כלל, שמדובר בתמונה להמחשה בלבד ואין קשר בינה לבין הכתבה. הכיתוב "הצילום להמחשה..." אינו חד וברור, אינו בולט לעין הן משום שהוא מופיע על גבי התמונה עצמה ולמעשה הוא נטמע בה והן משום שהכיתוב בצבע לבן מופיע בפינה השמאלית של התמונה. זאת ועוד, הרי שכדי לקרוא את הכיתוב יש צורך להפוך את הדף, מאחר והוא כתוב על הצד. כלומר, רק בחינה מדוקדקת של התמונה עשויה לשנות את הרושם של הקורא הסביר, כי הפיצוציה אשר מופיעה בתמונה אינה קשורה לכתבה.

לכל הפחות, היה על הנתבעים לרשום במקום בולט ונראה לעין באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי מדובר בצילום להמחשה בלבד ולא לצפות שהקורא הסביר קודם יבחין בכיתוב שנטמע בתמונה ואז יהפוך את הדף כדי לקרוא אותו. לפיכך, אני סבורה כי בניגוד לעדותו של נתבע 2 לפיה עשה הכל כדי שאנשים יבינו שהתמונה אינה קשורה לידיעה (פרו' מיום 1.7.12 עמ' 20 שורה 18), הוא לא עשה די.

5. מדובר על מקומון המדווח על המתרחש באזורו. דווקא המיסתורין באי פירסום שמות הפיצוציות המעורבות בסחר בסמים, ומנגד צירוף תמונה של פיצוציה הממוקמת באיזור אליו התייחסה הכתבה, עשויה לגרום לקורא הסביר להסיק כי יש קשר בין הכתבה לתמונה.

6. יתרה מכך, גם אמצעי הזהירות אשר נקטו הנתבעים בבחירת התמונה אינם מספקים. מר גולן בר יוסף, עורך ראשי של המקומון, העיד כי "במדור החיפוש שלנו אין חלוקה לערים, יש חלוקה לקטגוריות ונושאים. לצורך העניין סוגי מכוניות, פיצוציות, חנויות, אנשים כשאנחנו בוחרים תמונה אנחנו לא יודעים לזהות אם זה רמת גן או לא" (פרו' מיום 1.7.12 עמ' 19 שורות 18-20). העובדה שמי מהנתבעים אינו יודע לזהות היכן צולמה התמונה אינה הופכת אותה לתמונה עלומה, אלא מטילה עליהם חובה לנקוט משנה זהירות בעת שימוש בתמונה להמחשת מקום, אם הם אינם יודעים את מקורה, כדי שבטעות לא יהיה לכאורה קשר בין השניים.

7. בענין זה, גם עדותו של מר ורדי, עורך מדור החדשות במקומון, כי המקומון מחזיק במחשבים תיקיות עם תמונות והוא חיפש תמונה שרואים בה משהו כללי (פרו' מיום 1.7.12 עמ' 15), אינה מניחה את דעתי. עסקינן בכתבה העוסקת בעניין פלילי בעל השלכות שליליות לפיכך, היה עליו לוודא כי התמונה המצורפת לא צולמה באיזור אליו התייחסה הכתבה, בפרט כאשר הוא לא ידע היכן היא צולמה. שעה שלא עשה כן, וצירף תמונה שהשתלבה היטב בכתבה (הפיצוציה ממוקמת ברמת- גן כמו גם אחד האיזורים שבו נעצר/ו חשוד/ים) - יש בכך הוצאת לשון הרע.

יודגש, כי עדותו של מר ורדי שהפיצוציה המצולמת הזו יכולה להיות באותה מידה במטולה או באילת או בכל מקום בארץ, שכן אין עליה פרט מזהה והיא לא מוכרת לו (שם, עמ' 16 שורות 6-10) אינה הופכת אותה למקום לא מוכר. בהקשר זה יצוין, כי גם אדם אשר ביתו יצולם באקראי ואין עליו פרט מזהה, יזהה את ביתו כמו גם הקרובים אליו יזהו. בענייננו, מדובר בעסק הפועל 38 שנה באותו מקום (כפי שהעיד התובע, שם, עמ' 7 שורה 30) ולא מן הנמנע, שאנשים קבועים הפוקדים את העסק כמו גם בני משפחה ומכרים יזהו את המקום.

8. אין מדובר בכתבה כללית על פיצוציות אלא על 8 פיצוציות ספציפיות במרחב דן, אשר היו מעורבות בסחר בסמים, מבלי שנמסרו פרטיהם. לכן לא מופרך לחשוב, כי הקורא הסביר הגר ברמת גן-גבעתיים וחלף לא פעם על פני הפיצוציה הנמצאת בציר מרכזי (רח' ז'בוטינסקי ברמת גן) הבחין בה ואולי אף קנה במקום או זיהה את המקום ולכן ייחשוב שזו אחת מאותן הפיצוציות אשר היו מעורבות בעניין. אני מוצאת שבהעדר שימוש באמצעים סבירים להזהיר את הקורא, כי התמונה הינה להמחשה בלבד, אזי השימוש שנעשה בה עולה לכדי לשון הרע.

9. מר גולן בר יוסף העיד, כי מאגר התמונות שברשותם כולל גם את הערים "באר שבע, תל אביב, פתח תקווה, רמת גן וגבעתיים. היה בעבר חיפה הקריות רמה"ש, רעננה, הרצליה ונס ציונה" (שם, עמ' 20 שורות 7-8). לפיכך, בקלות רבה יכלו הנתבעים לקטלג את התמונות לאזורים או לאתר תמונה או לצלם תמונה של פיצוציה מאיזור אחר (לא ממרחב דן), לטשטש פרטיה ולהשתמש בה לצורך המחשה, בפרט במקרה שבו הם לא ידעו מה מקור התמונה בארכיון שברשותם. מדובר בנקיטת אמצעי זהירות פשוטים אשר לא היו דורשים מהנתבעים מאמץ מיוחד, אך היו מונעים מקרים כגון אלו.

10. אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי לא ניתן לשייך את התמונה בהכרח לתובעים, משום שהפיצוציה בתמונה שפורסמה אינה דומה לחנות כיום, שכן היא עברה מאז שינויים ותוספות ושלטי החוצות המקשטים את העסק שונו במהלך השנים. מעיון בתמונת העסק כיום ותמונת העסק שפורסמה אני מוצאת כי קיים דימיון. פנים העסק (המבנה הפנימי) וגם החזות החיצונית כלומר הכניסה לחנות, מיקומה והכוננית הלבנה עליה מונחים דברים מצד שמאל נותרו כפי שהיו. גם אם המוצרים השתנו והשילוט השתנה, הרי שהבסיס נותר כפי שהיה. לפיכך, אני סבורה כי לקוח של העסק או מכרים וקרובי משפחה היו בוודאי מזהים את המקום ואם היה ספק בליבם אם מדובר בפיצוציה ברמת גן, הרי שמעיון בכתבה הם היו עשויים לקבל אישור לכך שחלק מהמעורבים הם אכן מרמת גן.

11. אני מקבלת את טענת התובע כי הוא נאלץ להתנצל, להתגונן ולהסביר לכל המכרים והחברים מבית הכנסת ומהשכונה שהוא אינו קשור לאמור בכתבה וכי אנשים שהכירו את המקום לא נכנסו אליו בעקבות הכתבה.

12. בעניין זה, העיד מר ניסני משה (עובד במחלקת התברואה בעיריית רמת גן בפינוי פחים) חבר של תובע 1, כי הוא נמצא הרבה בפיצוציה וכשהוא שאל אנשים שהסתכלו מדוע הם לא נכנסים "הם אמרו בגלל הכתבות על הסמים והמשטרה שהם לא רוצים לקנות" (שם, עמ' 12 שורות 23-32). הגם שמר ניסני הינו חבר של התובע 1 עדותו לפיה היו אנשים שנמנעו מלהיכנס למקום לאחר פרסום הכתבה, עשתה עליי רושם מהימן.

13. לאחר שהוצגו בפניי התמונות השונות שפורסמו אני קובעת, כי מדובר בתמונה שצולמה בשנת 2001 וזאת בניגוד לטענת התובעים כי מדובר בתמונה חדשה. טענת התובעים, כי חודש לערך לפני פירסום הכתבה הגיע למקום צלם של המקומון, צילם את המקום ונסע משם ומדובר בניסיון מכוון לפגוע בעסקו של תובע 1, לא הוכחה והתובעים אף לא הציגו לבית משפט, ראיה כי פנו למקומון כדי לדעת מדוע צולמה העסק וכי אין הם מתירים שימוש בתמונה שצולמה לכאורה.

14. יחד עם זאת, גם אם מדובר בתמונה משנת 2001, אשר צולמה דאז בהרשאת תובע 1 לצורך כתבה אליה התראיין, אין זה מקנה לנתבעים את הזכות להשתמש בתמונה בכל אופן שירצו אלא אם קיבלו את הסכמת התובע לכך, דבר שלא נטען. ספק בליבי, אילו ידע התובע שהצילום באותה עת הפך לרכוש הנתבעים, והם רשאים לעשות בו שימוש בכל עת שיחפצו ובכל הקשר ובענייננו, כתבה על בעלי פיצוציות אשר היו מעורבים בעסקאות סמים, הוא היה מתיר לצלם את עסקו.

15. אני סבורה, כי גם אם התובעים לא זיהו מתי צולמה התמונה כפי שהתברר בדיון, עדותם לא קרסה כפי שטענו הנתבעים. לדידי, טעותם זו אינה מעלה או מורידה במקרה דנן, משום שחרף טישטוש התמונה והסרת פרטים מזהים, הרי הם זיהו את העסק ואין על כך מחלוקת כי אכן מדובר בחנותו של תובע 1.

16. התובע 2 העיד, כי הוא עוזר לעיתים לאביו בחנות ואולם הוא אינו בעל העסק. מכריו וקרוביו וכן הבאים בקביעות בחנות, יודעים על קרבתו המשפחתית לבעל העסק, ומן הסתם קיבלו ממנו שירות בחנות מידי פעם. די בעובדות אלה כדי להשליך גם על תובע 2 את העיסוק לכאורה בסמים ככותרת הכתבה. אני סבורה, כי הגם שתמונתו של תובע 2 איננה ברורה לחלוטין וניכרת דמות שפניה אינם ברורים דיים, ניתן לזהות את הדמות, לבטח על ידי מכריו של התובע 2, כפי שאף זוהה על ידי עד התביעה מר ניסאני. לפיכך, לשון הרע בדבר השפלה וביזוי נכונים לתובע 1 כמו גם לתובע 2.

הכתבה השנייה

17. באשר לכתבה מיום 28.1.10 לא הוכח כי יש באמור בה לצד פירסום התמונה הוצאת לשון הרע כלפי תובע 1, שכן צירוף התמונה לצד כתבה על כך שהסתובב בין הפיצוציות גנב אשר נתפס אינה עונה להגדרה הקבוע בסעיף 1 לחוק לשון הרע. כלומר, אין באמור כדי לבזות, להשפיל או לשים ללעג בעיני הבריות את התובע 1, הלא הוא הבעלים של הפיצוציה.

18. כמו כן, אני סבורה כי אין בפרסום תמונתו של תובע 2 כדי להוות הוצאת לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. הקורא הסביר לא יחשוב שהאדם העומד כך סתם בפתח העסק הוא אותו גנב אשר נתפס על ידי המשטרה.

19. יודגש, כי אפילו התובעים אשר טענו כי זיהו בוודאות את התובע 2 טעו ביחס לגילו בתמונה. כאמור, התובע 2 בעצמו סבר שהוא בן 25,26 בתמונה ולא כך הוא. בעת צילום התמונה היה התובע נער כבן 16 ובמועד הדיון הוא היה בן 28.

20. גם אם נלך לשיטת התובעים ואצא מנקודת הנחה כי התובע 2 זוהה על ידי קרוביו, מכריו ובאי העסק הקבועים, הרי כפי שקבעתי בסע' 17 לעיל הרי כל מכריו יודעים על הקשר המשפחתי שלו לבעל העסק, ובוודאי לא היה עולה בדעתם כי הוא הגנב נשוא הכתבה!

21. לא בכדי אוזכרה הכתבה מיום 28.1.10 מבלי שהתובעים פירטו מדוע לדעתם יש בה משום הוצאת לשון הרע. אף בתצהיר תובע 2 , טען האחרון כי הכתבה רק החמירה את המצב מבלי לפרט מה באמור עולה לכדי הוצאת לשון הרע. עיקר טענות התובעים התייחסו לכתבה הראשונה. אני סבורה, כי הכתבה המתייחסת לגנב פיצוציות שנתפס אינה פוגעת בשמה הטוב של פיצוצית התובעים, ואין בה כדי להוות לשון הרע, לא כנגד בעל העסק עצמו תובע 1 ולא כנגד בנו של בעל העסק תובע 2.

22. התובעים טענו, כי הפרסומים נעשו במתכוון אולם טענה זו לא הוכחה. בעניין זה, עדיפה עליי עדותו של מר גולן בר יוסף כי התמונה נבחרה באקראי ו"אף אחד לא התכוון להזיק לאף אחד .." (שם, עמ' 20 שורה 28), ואת עדותו של מר ורדי: "אני לא מכיר את החנות ולא ידעתי באיזו חנות מדובר, לא זיהיתי פרצוף של אדם בתמונה. כפי שאמרתי שזו הסיבה העיקרית שלקחתי את התמונה מכיון שאין פה סימנים מזהים.... אין לי היכרות עם האדם או עם הפיצוצייה" (שם, עמ' 16 שורות 6-10).

23. בסעיף 13 ובסעיף 20 לכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי עומדת להם ההגנה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. דא עקא, מעיון בסעיף חוק זה עולה כי הוא אינו רלוונטי לענייננו.

עוד יצוין, כי הנתבעים טענו לראשונה בסיכומיהם שעומדת להם הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע, לבד מהעובדה שמדובר בטענה שלא הוזכרה עד כה, הרי שבמקרה דנן, אין משמעות לכך שמדובר בפירסום נכון. התובעים אינם חולקים על תוכן הכתבה או על אמיתותה, אלא טוענים כנגד פרסום התמונה לצד כתבה שעניינה פיצוציות המעורבות בסחר בסמים. הגם שמדובר בכתבה המבוססת על מידע שהתקבל ממשטרת ישראל ויש באמור עניין לציבור אני סבורה, כי היה על הנתבעים לפרסם תמונה של פיצוציה אשר אין לה ולא עשוי להיות לה קשר למרחב דן בכדי שהציבור אשר קורא את הכתבה לא יטעה לחשוב, כי בעל הפיצוציה המופיעה בתמונה מעורב בפלילים.

24. לעניין זה יפים דבריו של המשנה לנשיאה דאז, כבוד השופט אליעזר ריבלין:

"כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977) (להלן: עניין ע"א חברת החשמל); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 876-874 (2001) ראו גם: Damon v. Moore, 520 F.3d 98 105-06 (1st Cir. 2008)).

......

זאת ועוד, קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום (עניין אפל, בעמ' 617). פרסום יכול שיהיה אמת לאמיתה, ועדיין אם יש בו כדי להשפיל או לבזות – ייחשב הוא ללשון הרע" (הדגשה שלי – א.מ.ג).

(ע"א 751/10, 1236/10, 1237/10 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם ביום 8.2.12, עמ' 49) .

ג. גובה הפיצוי בגין הכתבה הראשונה בלבד

1. בכדי לקבוע את גובה הפיצוי, על בית המשפט להתייחס למכלול הגורמים הקשורים לעניין ובכלל זה מהות הפרסום, תפוצתו, שמו הטוב של הנפגע, התנהגות הצדדים וכו'. הלכה פסוקה היא כי אין מטרת החוק להיטיב את מצבו של הנפגע אלא להשיבו למצב בו היה עובר להתרחשות הפגיעה (ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, בעמ' 494-493).

2. מעדותו של תובע 1 עלתה כי הוא בעל מוניטין של כ-38 שנה ולעסק שם טוב ולראיה הוצגו תעודת הוקרה מהמשטרה, תעודה של "בית העסק המצטיין לשנת 1991" ומכתב תודה על כך שבחנותו לא מכרו אלכוהול לקטינים במסגרת בדיקה שנערכה. נראה כי מדובר בעסק יציב המתקיים שנים רבות.

3. במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקובעו את גובה הפיצוי יש לבחון גם את התנהגות התובעים.

4. טענת הנתבעים בסעיף 30 לסיכומיהם, כי הם היו מוכנים לפרסם הודעת הבהרה בהתאם לבקשת התובעים (סעיף 6 למכתבם מיום 16.3.10), אלא שהתובעים לא העבירו לידיהם נוסח כזה ובחרו להגיש את התביעה-לא נסתרה. אילו רצו התובעים ל"טהר" את שמם באופן מיידי, לא ברור מדוע לא העבירו לידי הנתבעים הודעת הבהרה. פרסום מתקן, באותו מקומון היה מתקן את העוולה באופן מידתי ויעיל יותר מאשר פיצוי כספי, והעובדה כי התובעים לא שיתפו פעולה עם הנתבעים על מנת לפרסם הודעה מתקנת, צריכה לקבל ביטוי בפסיקת הוצאות.

5. לכך מצטרפת גם העובדה שמעולם לא נעשתה פנייה למקומון לצורך מחיקת תמונת הפיצוציה שברשותם, על אף שתובע 2 העיד כי הבחין בצלם מטעם המקומון מצלם את המקום עובר לפירסום. זאת ועוד, הרי שתמונה זו פורסמה גם בשנת 2004 וגם בשנת 2007 במדור החדשותי תחת כתבות העוסקות בפלילים (כגון "בעלי פיצוציות מקומיות עוכבו לחקירה עקב מכירת אלכוהול לקטינים") והתובעים לא הלינו על כך (עד לשלב הסיכומים).

6. בנוסף, מהנתונים שצירף תובע 2 לתביעתו לא ניתן ללמוד על היקף הנזק לו הוא טען. לא ניתן מהמסמך הערוך על ידי ב"כ התובעים כדי ללמוד על היקף ההפסדים או לקשור אותם ישירות לפרסום. לשאלה "אני רואה בדוחות שאתה מגיש, שאתה לא עושה הרבה כסף?" השיב תובע 1, כדלקמן:

"זה לא שייך, לפעמים כשיש חגים יש עבודה טובה ויש לעיתים יותר פרנסה. אני יכול להרוויח גם מיליון, אז מה?"

(שם, עמ' 9 שורה 32 עד עמ' 10 שורה 2).

כאמור, הכתבה פורסמה בינואר לאחר תקופת החגים ולפיכך, התמונה שהוצגה בפני בית המשפט היא תמונה חלקית ובנקל יכול היה תובע 1 לצרף את הדוחות שהוגשו למס הכנסה בשנים עובר לפירסום ולאחריו כדי להוכיח את טענתו ולא ניתן לקשור את הפסדיו ככל שקיימים לפרסום בלבד.

7. אני סבורה, כי האמור בסעיף 13 לסיכומי התובעים לפיו רק במהלך חקירת הנתבעים התברר, כי התמונה הופיעה בעבר מספר פעמים במקומון, דווקא פועלת לרעתם ומחזקת את טענת הנתבעים כי לא נגרם לתובעים נזק משמעותי, שכן אם הייתה ירידה משמעותית בהכנסות אזי היה תובע 1 מרגיש בכך ומנסה לאתר את הסיבה.

8. זאת ועוד, הרי שאם התובעים עצמם ואיש ממכריהם ומשפחתם לא זיהו בכתבות שפורסמו בעבר את העסק ולא ייחס לתובעים דאז את האמור בכתבה, לא מן הנמנע, כי כעת הנזק שנגרם אינו כצעקת התובעים.

9. יש לציין, כי התובעים התייחסו בסיכומיהם להוצאת לשון הרע גם בגין הכתבות הישנות שפורסמו, אולם לא ברור מה מנע מהם לתקן את כתב התביעה עת התברר להם (עם הגשת תיק מוצגי הנתבעת) כי היו בעבר כתבות נוספות העוסקות בפלילים בהם התנוססה תמונת הפיצוציה, ככל שהם סברו כי מדובר בלשון הרע. לפיכך, העלאת טענה זו לראשונה בשלב הסיכומים הינה בבחינת הרחבת חזית ודינה להידחות.

10. הגם שהתובעים כרכו בתביעתם הן תביעה בגין לשון הרע והן בגין פגיעה בפרטיות, הרי התובעים לא הפנו לסעיף בחוק הגנת הפרטיות אשר לגישתם הוא הרלוונטי בעניינים אולם, הם הודו בסעיף 4 ב. לסיכומיהם כי לא מדובר בכתבות למטרת רווח כלכלי, כך שאין בכתבות פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות וברי כי מדובר בכתבות חדשותיות בלבד. גם הקרקע תחת הטענה כי תובע 2 צולם כשהוא ברשות היחיד נשמטה, שכן עיון בתמונה מגלה, כי התובע צולם כשהוא ברשות הרבים.

11. הלכה פסוקה היא, כי קיימת חפיפה בין חוק איסור לשון הרע לבין חוק הגנת הפרטיות, ולפיכך תובע 2 לא יוכל להיפרע משני החוקים הללו.

12. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי האופן שבו הוצגה תמונת הפיצוציה בכתבה הראשונה, יש בה הוצאת לשון הרע של תובע 1 ותובע 2, ובכתבה השנייה אין כל לשון הרע כנגד מי מהתובעים.

סוף דבר:

לאחר ששקלתי כאמור את טענות הצדדים זה כלפי זה, מצאתי כי רק הכתבה הראשונה מהווה עוולה על חוק איסור לשון הרע. מצירוף תמונת העסק עם דמותו של תובע 2 בסמוך לכתבה על מכירת סמים בפיצוציות באזור גוש דן, יש כדי להשפיל ולבזות את התובעים ולשייכם לכאורה לכתבה, וזאת מבלי שננקטו אמצעים מספקים להבהיר כי מדובר בתמונת המחשה בלבד.

בנסיבות העניין, אני קובעת כי הפיצוי הראוי לשני התובעים יחד בגין הכתבה הראשונה הינו בסך של 10,000 ₪, בתוספת החזר הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 2,500 ₪.

הנתבע 1 איננו ישות משפטית, כמו כן לא מצאתי יריבות בין נתבעים 2 ו-3 לתובעים, ולפיכך בסכום הפיצוי יחוייבו הנתבע 2 ונתבעת 5 ביחד ולחוד.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ג, 03 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.