1. לפני תביעות הדדיות בגין הסכם מכר של מניות שנחתם בין הצדדים.
2. התביעה בת.א 15212-05-10 (להלן-"התביעה") היא לאכיפת הסכם מכר לפיו התחייבו הנתבעים לרכוש מהתובע את מניותיו בחברת מותגי מזון בהרצוג בע"מ (להלן- "החברה") במתן צו עשה להעברת המניות בחברה והערבויות האישיות שנתן התובע, ע"ש הנתבעים ולסעד כספי בגין יתרת התמורה שלא שולמה לפי ההסכם ופיצוי מוסכם. התביעה בתא"ק 28720-05-10 (יקרא להלן- "התא"ק") היא לביטול הסכם המכר ולהשבה של התמורה ששולמה במסגרת ההסכם וכן פיצוי מוסכם.

רקע :

1. התובע שרביט (להלן- "התובע") מחזיק ב- 14% ממניות החברה. ביום 13.10.2009 חתמו התובע והנתבעים על הסכם למכירת מניות התובע בתמורה בסך של 260,000 ₪ (להלן- "ההסכם", נספח א' לכתב התביעה). הנתבעים שילמו לתובע בהתאם להסכם, סך של 120,000 ₪ ב- 6 תשלומים שווים , החל מחודש אוקטובר 2009 ועד לחודש מרץ 2010. ביום 15.4.2010 ביטלו הנתבעים שיק על סך 20,000 ₪ שהינו אחד התשלומים וכן יתר ההמחאות העוקבות בוטלו. לאחר מספר ימים ממועד בטול ההמחאות שלחו הנתבעים לתובע הודעה על ביטול ההסכם עקב הטעיה (להלן-"הודעת ביטול", נספח ז' לכתב ההגנה) לפיו לשיטתם, הוצג בפניהם מצג מטעה בהסכם וכן במאזן בוחן שנמסר להם ע"י התובע עובר לחתימה על ההסכם, בדבר חובות החברה העומדים ע"ס של 520,000 ₪ אף שבדיעבד הוברר להם כי החובות הם בסך של כ-1.3 מיליון ש"ח.

1. משהתקבלה הודעת הביטול הוגשו שתי התביעות וניתנה לנתבע בתא"ק רשות להתגונן. הדיון בתביעות אוחד לפי החלטתו של כב' הרשם נ' פלקס מיום 22.11.10.
2. התביעה של שרביט, הוגשה כנגד שלושה נתבעים. לבקשתו של הנתבע 3 (להלן- "פיני") שהוא הבעלים של יתר מניות החברה (86% מהמניות) נדחתה התביעה נגדו זאת בהסכמת התובע.

טענות הצדדים:

1. התובע טוען כי יש לאכוף על הנתבעים לבצע את ההסכם בהיעדר בסיס כלשהו לטענת ההטעיה שבגינה נשלחה הודעת ביטול של ההסכם. הודעת הביטול תכליתה לשחרר את הנתבעים מקיום התחייבויותיהם לפי ההסכם מחמת כדאיות העסקה בלבד ומבלי שהוטעו על ידו. בכל שלבי המו"מ קיבלו הנתבעים ממנו ובעיקר מפיני, את כל המידע בנוגע למצבה הכספי והעסקי של החברה. בהיותו בעל מניות בשיעור נמוך בחברה , הוא לא היה מעורב בכל הפרטים העסקיים והכספיים של החברה בתקופת המו"מ לכריתת ההסכם כי אם פיני, אשר ליווה את הנתבעים במו"מ. למרות זאת לפי טענתו, הוא שתף פעולה עם הנתבעים ואפשר להם לבחון את מצב החברה ולקבל כל מידע לגביה. הבחינה הכספית בנוגע למצב החברה נעשה ע"י הנתבעים מול פיני ולא מולו ולפיכך, אין בסיס לטענת ההטעיה ובפרט בשעה שהיה בידי הנתבעים לברר אודות מצבה.

1. התובע הוסיף וטען כי חובות החברה נבדקו ע"י הצדדים בהתבסס על נתונים שמסר פיני ונמסרו מהנהלת החשבונות של החברה אשר נאמדו בסך של 520,000 ₪ כפי שעלה גם ממאזן בוחן שהוצג לנתבעים עובר לחתימה על ההסכם (עותק ממאזן הבוחן שנחתם ע"י הנתבעים צורף כנספח לכתב התביעה, להלן-"מאזן בוחן"). לפי ההסכם, הנתבעים רוכשים את מניותיו בחברהas is ועליהם לשאת בחובות החברה זאת לאחר שניתנה להם ההזדמנות וניתן סיוע לבחינת מצב החברה על ידם. בנסבות אלו, הודעת הביטול נשלחה שלא כדין ואין לבטל את ההסכם מחמת כדאיות העסקה ויש להורות על אכיפת ההסכם בתיקון הפרותיו ע"י הנתבעים הן בהשלמת התמורה בסך של 140,000 ₪ והן בהעברת המניות והערבויות האישיות על שמם. בנוסף, התבקש סעד כספי בחיוב הנתבעים בפיצוי מוסכם לאור ההפרות, בסך של 50,000 ₪.
2. הנתבעים טוענים מנגד, כי בחודש אוקטובר 2009 פנה אליהם התובע והציע להם לקנות את מניותיו בחברה. במסגרת המו"מ ביניהם , הצהיר התובע כי חובות החברה עומדים על סך של חצי מיליון ₪. להוכחת נתון זה הציג בפניהם התובע את מאזן הבוחן של החברה. ובהתאם למאזן הבוחן נרשם בהסכם (בסעיף 10 ) כי סך חובות החברה הם 520,000 ₪ וכי הנתבעים מסכימים לסטייה של 15% מסכום זה . ב"כ התובע הוא מי שניסח את ההסכם מבלי שהעביר להם טיוטת הסכם מבעוד מועד על מנת שיכולו ללמוד אותה ולהעיר הערותיהם לגביה. משכך, נחתם ההסכם ללא הערות ותיקונים מצדם.
3. לטענת הנתבעים, מספר חודשים לאחר מועד החתימה על ההסכם במהלכם הם השקיעו בחברה מאות אלפי שקלים , הגיעו דרישות של ספקים לפרוע את חשבונותיהם. אגב זאת, הם גילו לתדהמתם כי מצבה הכלכלי של החברה אינו כפי המצג שהציג להם התובע ונירשם בהסכם כי אם החובות הם בסך של כ- 1,300,000 ₪ כפי שהוברר להם בדיעבד ממנהלת החשבונות של החברה הגב' מרים פרץ . גם פיני אישר זאת באוזניהם מס' חודשים לאחר החתימה על ההסכם. בנסבות אלו נטען כי התובע הונה, רימה והטעה אותם לגבי מצבה הכלכלי של החברה. אילו ידעו על מצבה האמיתי של החברה, לא היו חותמים על ההסכם. לאור היקף החובות הגבוה שלא הודע להם לגביו, ביטלו את יתר השיקים שנמסרו לתובע לפי ההסכם וטרם נפדו ונשלחה לתובע הודעת הביטול. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע לא היה 'בורג קטן במערכת' כפי שמשתמע מכתבי הטענות שלו כי אם היה ה'רוח החיה' בחברה. הוא ניהל אותה בפועל והיה בקי בכל ענייניה הכספיים ואף ידע היטב על היקף החובות של החברה. יתירה מכך, המידע לעניין מצב החברה נמסר להם במסגרת המו"מ מאת התובע ולא מפיני, בניגוד לנטען בתביעתו.
4. לאור זאת טוענים הנתבעים כי קמה להם עילת תביעה חוזית בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב באי גילוי מידע רלוונטי כאמור ובגין הטעיה . בנוסף טענו לקיומה של עילת תביעה בנזיקין בשל הונאה, תרמית ורשלנות. בהתאם לכך, עתרו לביטול ההסכם ולהשבת התמורה אותה הם שלמו לתובע בסך של 120,000 ₪ ולפיצוי מוסכם.

דיון והכרעה:

1. עיון בסיכומי הנתבעים מלמד כי הם זנחו את טענותיהם בנוגע לעילות תביעה נזקיות ולפיכך , תידון ותוכרע המחלוקת בעילה החוזית בלבד (על זניחת טענה ראו : ע"א172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז (1) 311).

1. המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית המשליכה על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לבחינת הזכות לאכיפת ההסכם ופיצוי בגין ההפרות אל מול שאלת ההטעיה המקימה זכות לביטול הסכם ושאלת תום הלב של התובע בניהול המו"מ . הסוגיה העיקרית הטעונה הכרעה היא אם התובע הציג בפני הנתבעים מצג שווא בנוגע לחובות החברה בהסתירו מהם מידע מהותי אודות מצבה הכלכלי.
2. לצורך כך נדרשתי תחילה לבחינת מצבה הכלכלי של החברה במועד כריתת ההסכם ביום 13.10.10 אם היה שונה מהמצג שהוצג בהסכם לפיו חובותיה הוערכו בסך 520,000 ₪ אשר הנתבעים הסכימו בהסכם לשאת בחוב זה, בסטייה של 15% ממנו. כך גם, תיבחן המחלוקת בשאלה מיהו שהציג לנתבעים את אותו מצג בנוגע לחובות וכן את מאזן הבוחן ומה היו ידיעותיו של התובע במהלך המו"מ ובמועד כריתת ההסכם בנוגע למצבה של החברה ומה היו גם סמכויותיו בחברה, ככל שהן רלוונטיות לבחינת המחלוקת בשאלת ידיעותיו על מצב החברה.

המסגרת הנורמטיבית:

תום הלב:

1. סעיף 12 חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן-"חוק החוזים") מחייב את הצדדים למשא ומתן לקראת כריתת חוזה, לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. "חובת הגילוי היא אחד מגילוייו המובהקים של עקרון תום הלב וככזו היא מבטאת נורמות של התנהגות מוסרית בשלב במשא ומתן הטרם חוזי"( ע"א 7298/00 סמואל נ' חממי[פורסם בנבו] 4.9.07 סעיף 48 לפסק הדין).מבחן תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי, שמשמעותו התחשבות סבירה ומקובלת בזולת, אך יחד עם זאת, יש בו גם יסודות סובייקטיביים כמו טיב העסקה ואופי הצדדים (ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה) , להלן- "שלו", עמ' 146 - 148). חובת תום הלב כוללת גם הטלת חובה על המנהל משא ומתן, לגלות עובדות בנסיבות בהן היה מקום לצפות ממנו לנהוג כך (שלו, עמ' 148-149) ואי גילוי המגיע לכדי חוסר תום לב, עשוי לבסס גם את זכותו של מתקשר לבטל את ההסכם מחמת טעות או הטעיה (סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים, ראו בספרה של שלו, עמ' 319). המידע שצד להסכם צריך לגלותם לצד האחר הואט מידע ועובדות הרלוונטיים לחוזה כפי שמצינו בד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696-696: "הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה לבוש צורה של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני, אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה. [...] כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד ... אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק". [...] יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי ... ובמיוחד כאשר ברור הדבר לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר-השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו" (ראו גם : ע"א2720/08 סימון ז'אן נ' פיוטר ליבמן ואח'[פורסם בנבו] 28.8.2012).
2. לעניין שאלת אי גילוי עובדות במצב דברים בו הצד השני יכול היה להשיגן בצורה עצמאית, המבחן הוא מבחנו של מקרה לפי נסיבותיו ובכלל זה, בהתאם לשאלת מעמדו של המתקשר ומומחיותו, קלות או קושי בהשגת המידע ע"י הצד האחר, המהותיות של המידע להסכם וכיוצ"ב (ת.א (ת"א) 1810/07 סימן טוב נ' נפתלי ניסני [פורסם בנבו] 10.10.12; ת.א(י-ם) 4380/02 בן עמי נ' בן זאב [ פורסם בנבו] 05.01.06 עמ' 27 ; ע"א (ת"א) 2515/08 קורנברג נ' עו"ד אלמוג עופר [פורסם בנבו] 19.07.2010 , עמ' 8 ).

הטעיה:

1. סעיף 15 לחוק החוזים קובע : "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, 'הטעיה' – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". ההטעיה כוללת ארבעה יסודות: קיומו של חוזה; קיומה של טעות; קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או גורם אחר מטעמו; קיומו של קשר סיבתי כפול - בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה (ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמית אורט ע"ש סינגאלובסקי– פולק ת"א [פורסם בנבו] 13.7.09). ההטעיה , יכולה להיות אקטיבית במסירה של פרטים שאינם נכונים ועשויה להיות פאסיבית, בהימנעות מגילוי פרטים שהיה צריך לגלותם היוצרים פער בין המצג שהוצג למתקשר (או מוסתר ממנו) ובין המציאות בפועל. על הטוען להטעיה הנטל להוכיח כי הטעות שנגרמה על ידי אי הגילוי, היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה. בנוסף, עליו להוכיח כי אילו גולה לו המידע הנכון והמלא הוא לא היה מתקשר בחוזה (ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבז [פורסם בנבו] 25.03.08; ע"א 280/87 קופלמן נ' ברנקין, פ"ד מג(2)753,757).

המסכת העובדתית:

1. בדיון שהתקיים ביום 28.02.2011 הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של החלטה לפיה רו"ח שביקרה את ספרי החשבונות של החברה הגב' רוחמה סלמן, תבדוק את מאזן הבוחן אל מול הדו"ח הסופי של החברה לשנת 2009 בהתייחס לחובות החברה נכון ליום 13.10.09. בנוסף, התבקשה הגב' סלמן לבחון את הטבלה שצורפה כנספח ב' לכתב ההגנה, אם החובות הרשומים בה נסובים על התקופה עד ליום 13.10.09. בהתאם להחלטה, הוגשו תוצאות בדיקתה ביום 28.04.2011 (להלן-"הערכת רו"ח" נושאת תאריך 26.4.11).
2. בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים, עילה לביטול הסכם מחמת הטעיה צריך שתוכח ע"י הנתבעים (והתובעים בתא"ק, נקראו להלן- "הנתבעים") בהוכחת קיומה של טעות ובעניינינו, הוכחת קיומו של פער בין מה שהוצהר והוצג להם בהסכם בנוגע להיקף חובותיה של החברה ובין מצבה הכלכלי בפועל קרי: שיעור החובות במועד חתימת ההסכם.

1. בהערכת רו"ח סלמן נאמר כי הנתונים שהביאה נכון ליום 31.12.09 נלקחו מהדוחות הכספיים המבוקרים של החברה בעוד הנתונים נכון ליום 13.10.09 (מועד כריתת ההסכם- מ.ל.) אינם מבוקרים וקשה לבקר אותם בדיעבד, לפי מתכונת הביקורת המקובלת של דוחות כספיים בהיעדר דו"ח כספי מבוקר באותו מועד. משכך, הנתונים נכון ליום 13.10.09 נבחנו ע"י רו"ח סלמן לפי מאזן בוחן הרלוונטי לאותו מועד וכן מעיון בכרטסת חשבונות ובירורים שלה עם מנהלת החשבונות של החברה. על פי הנתונים שהציגה הגב' סלמן, סך ההתחייבויות של החברה באותו מועד לפי חתך 'ערך' הם 3,481,437 ₪ ולפי חתך 'אסמכתא' הם בסך של 3,872,727 ₪. התחייבויות אלו, כוללות חוב לספקים (כולל חוב לחב' מ.פ עמית בניה וייזום בע"מ, חברה שבבעלותו של פיני מזרחי, בסך של כ- 1,700,000 ₪ ולא הובא בחשבון החוב הרגיל); חוב למס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי, חוב לבנקים וחוב לבעלי עניין.
2. לטענת הנתבעים, ממצאי רו"ח סלמן מאששים את טענתם בנוגע לחובות החברה ואף מעבר לחובות שנודע להם עליהם רק לאחר כריתת ההסכם שהוערכו בסך של 1.3 מיליון ₪ ונימצא כי הגיעו לפי הערכתה של הגב' סלמן לסך של כ- 2,207,500 ₪ , פי ארבע מהחובות עליהם הוצהר בהסכם. מנגד, טוען התובע בסיכומיו כי אין להסתמך על נתוניה של רו"ח סלמן הואיל ואינם נתונים מבוקרים (ראו תגובת התובעת להערכת רו"ח, מיום 10.5.11) וכי סך חובות החברה לספקים , לאחר קיזוז החוב לחברת מ.פ. עמית בנייה וייזום בע"מ הוא נעים בין 300,000 ₪ לפי חתך אסמכתא ל- 600,000 ש"ח לפי חתך ערך. בנוגע לשיקים שנועדו לפירעון, אין אזכור לרשימה לגביהם ובנוגע ליתר החובות למוסדות, בנקים ובעלי עניין הללו היו ידועים לצדדים לשיטתו.
3. לאחר עיון בהערכת רו"ח סלמן ובדוחות שהוצגו השתכנעתי כי במועד כריתת ההסכם חובות החברה היו גבוהים בהרבה מהסכום לגביו הוצהר בהסכם. החוב שהוכח לפי הערכתה ובהתאם לעדויות נוספות כמובא להלן, עלה על סטייה של 15% מהחוב המוצהר אשר הנתבעים בסעיף 10 להסכם לשאת באותה סטייה. ערה אני לקושי לבקר בדיעבד את סך החובות המדויק אך משהוכח בהערכת סלמן כי שיעור החובות נע בשיעורים גדולים בהרבה מ-15% מהיקף החוב המוצהר (הפרש מעל סך של 78,000 ₪) עסקינן במידע שגוי שהוצג בהסכם.

1. הערכת רו"ח סלמן, לא ניתנה רק על סמך הדוחות ומאזן הבוחן כי אם לאחר עיון וניתוח של מסמכי החברה ורישומי הנהלת חשבונות שנמסרו לעיונה ומסקנותיה נתמכו בעדותה של מנהלת החשבונות של החברה, הגב' מרים פרץ. התובע, מודה בקיומם של חובות לבנקים ולמוסדות – מס הכנסה וביטוח לאומי (להלן-"הגופים") וכן לבעלי עניין וגרסתו לפיה חובות החברה לא עלו על סך של 600,000 ₪ קרי: חוב לספקים, בהתעלם מהחובות לגופים אשר לטענתו היה ידוע לנתבעים עליו ואין להם להלין לגביו בנוגע אליהם. מה גם, שהם התחייבו בהסכם לשאת בכל חובות החברה (סעיף 147 לסיכומים).
2. על התובע הנטל להוכיח כי היה ידוע לנתבעים על החובות לגופים, שהגיעו לפי הערכת רו"ח לסך כולל של כ- 900,000 ₪ לפי חתך אסמכתא ולסך של כ- 160,000 ₪ לפי חתך ערך בשעה שניתנו גם המחאות עתידיות שתאריך פרעונן לאחר 13.10.09 ומסתכמות בכ-400,000 ₪ (ראו עמ' 3 להערכת רו"ח). לפי דו"ח כספי מבוקר נכון ליום 31.12.09 החוב לספקים ונותני שירותים כולל המחאות לפרעון שהגיעו לסך של כ-800,000 ₪ וכולל החוב לחברת מ.פ עמית בנייה וייזום בע"מ בסך של קרוב לכ- 1.7 מיליון ₪ אשר אינו באחריות הנתבעים לפרעונו, מביא גם הוא לגובה חוב גבוה מהסטייה לגביה הוסכם מהחוב המוצהר של 15%. (ראו עמ' 2 להערכת רו"ח סלמן).
3. הושגה כאמור הסכמה הדיונית לקבלת הערכת רו"ח סלמן ולאחר הגשתה אף שהתובע חלק על ממצאיה, הוא לא טרח להגיש את ראיותיו על מנת לסתור אותה כי אם חזר וטען שהיה ידוע לנתבעים על החוב לגופים, מה ששולל לדידו הטעייה מצדו. אוסיף כי התובע, לא חלק בכתבי הטענות מטעמו בשני ההליכים, את דבר קיומם של חובות גבוהים מהחוב עליו הוצהר בהסכם וטען להגנתו בעילת ההטעיה , להיעדר מעורבות שלו בחברה ולאיסוף מידע על מצבה ע"י הנתבעים בין השאר מפיני ולאו דווקא ממנו, שהביאו לרישום החוב הנקוב בהסכם.
4. בחינת מצבה הכספי של החברה כפי שקיבל ביטוי בדוח הכספי המבוקר נכון ליום 21.12.09 מצביע על חובות של למעלה מ-2 מיליון ₪ . אין ליישב את השינוי והעלייה בשיעור החוב מסך של חצי מיליון ₪ במועד כריתת ההסכם ובחלוף חודשיים בלבד במועד הוצאת הדוח שהגיע לכ-2 מיליון ₪. בכך יש כדי ללמד כי חובות החברה נוצרו עובר למועד החתימה על ההסכם מבלי שהוצגו במלואם בהסכם. כאמור, בתצהירו של התובע לא הובאה גרסה בנוגע לשיעור החוב הנכון של החברה במועד החתימה על ההסכם וטענתיו וראיותיו נסובו לשאלת ידיעתו או אי ידיעתו על החוב האמיתי במועד כריתת ההסכם. ככל שיוכח כי התובע היה מעורב בניהול החברה והעסק , יהיה עליו ליישב את התהייה הכיצד לא ידע על החוב שהגיע לסכום גבוה מ-1.3 מיליון ₪ ובכלל זה על שיקים מעותדים שניתנו פני מועד ההסכם בשעה שאין חולק כי הוא היה בעל מניות בחברה ובעל זכות חתימה בחשבונותיה.
5. התובע נשאל בחקירתו בעניין סך חובות החברה נכון למועד כריתת ההסכם כפי שהוצגו בהערכתה של רו"ח סלמן אם הם נכונים והשיב: " לא עניין אותי, לא קראתי אותו ולא הסתכלתי עליו, לא הסכמתי להוציא את הדוח, אני ניהלתי מו"מ, הם בדקו ותפרו את התיק, בדקו עם פיני נתונים..." . לדבריו, אין לו מושג אם סך החובות נכון או לא: " אני לא יודע כמה רשום ולא יודע כלום לא התעסקתי בזה ולא היה לי יד בזה"(עמ' 15 שורות 18-24).
6. בסיכומיו טוען התובע כי הנתבעים לא הוכיחו כי החובות הנוספים לפי הערכת רו"ח סלמן נוצרו בטרם נחתם ההסכם ולטענתו, הם נוצרו לאחר רכישת המניות ממנו ע"י הנתבעים לפי ההסכם (סעיף 88 לסיכומים). בנוסף טען התובע כנגד 'המצאת חובות' ע"י הנתבעים על מנת ליצור עילה לביטול ההסכם ולא בכדי הם הודיעו על ביטול ההסכם רק לאחר חלוף כחצי שנה ממועד כריתתו. טענות אלה הועלו לראשונה במסגרת הסיכומים ויש בהן משום הרחבת חזית אסורה ודינן להידחות מטעם זה. אוסיף כי גם לגוף הטענות, לא עלה בידי התובע להוכיח כי החובות הנוספים , מעבר לחוב המוצהר בהסכם, נוצרו לאחר כריתת ההסכם ובמסגרת ניהול העסק לאחר מכירת מניותיו לנתבעים.
7. גרסתו של התובע לפיה היה ידוע לנתבעים על חובות החברה למוסדות ולבנקים (להלן-"הגופים") עובר לכריתת ההסכם אינה מתיישבת עם התנהגות הצדדים בניסוח ההסכם . בסעיף 10 להסכם נאמר: "הצדדים בדקו וחובות החברה נכון להיום עומדים ע"ס 520,000 ₪ (חמש מאות ועשרים אלף ₪ ) והקונה ישא בכל החובות הנ"ל בתוספת עד 15% נוספים". ככל שהנתבעים ידעו לשיטת התובע על החובות לאותם גופים, צפוי היה שחובות אלו יכללו בהסכם ברחל בתך הקטנה. בדומה לכך, אין לשער כי התובע עצמו היה נמנע מהכללת החובות לגופים בהסכם בעת שלטענתו הללו היו ידוע לו ולנתבעים לפני החתימה על ההסכם ובכך, היה מבטיח שהנתבעים יישאו בהם לאור התחייבותם לסילוק החוב שעשוי להגיע לסטייה של עד 15% מסכום החוב המוצהר. למרות שהנתבעים התחייבו לשאת בחובות ובזכויות של התובע בחברה ממועד רכישת המניות ממנו הבחינה בעניינינו, היא בשאלת המצג שהוצג בהסכם בנוגע לחובות משהוצהר בו על היקף חובות בשיעור מסוים ובידיעת התובע מהתנהלות הנתבעים במו"מ ובניסוח ההסכם על כך שהם ראו חשיבות לנקוב בגובה חובות החברה (סעיפים 8-13 להסכם).
8. גרסתו של הנתבע 2 (סעיפים 10 ו-17 לתצהירו) לא נסתרה בחקירתו לפיה הנתבעים ראו חשיבות בהתקשרות בעסקה לדעת מה היקף החובות של החברה ולעגן זאת בהסכם שנערך ע"י התובע. הדברים מתיישבים עם עדותו של התובע שנשאל : "נראה לך שמר זאב מזרחי היה עושה אתך את העסקה, אם היה יודע שחובות החב' הן 1.3 מיליון?" והשיב: "אני חושב שלא, תשאל אותו" (עמ' 17 שורות 28-29).
9. לפיכך נדחית גרסת התובע לפיה הנתבעים ידעו עובר לחתימה על ההסכם שחובות החברה גבוהים מסך של 520,000 ₪ או כי ידעו על החובות לגופים.
10. בנסבות אלו אני קובעת כי קיימת טעות בהסכם בנוגע לגובה חובות החברה שנמצא כי הם גבוהים בהרבה מהחוב לגביו הוצהר בהסכם מעבר לסטיה של 15% והשתכנעתי כמובא לעיל כי הנתבעים לא ידעו על החובות לגופים ולהמחאות מעותדות לספקים.
11. הצדדים נחלקו גם בשאלת היקף ידיעותיו של התובע על מצבה הכספי של החברה בעוד התובע טוען (בכתב ההגנה בתא"ק ובבקשה למתן רשות להתגונן ובסעיפים 4-6 לתביעתו) כי ה"רוח החיה" בפעילות העסקית של החברה היה פיני. לפיכך לדידו, לא היתה כל הטעייה שלו את הנתבעים ואין להם להלין כנגדו על מצבת החובות של החברה בפועל.
12. לגרסת התובע , הנתבעים קיבלו את כל הנתונים מפיני מזרחי ואף ישבו עמו שעות וימים ובדקו את הנתונים. בהתאם, פיני היה צד להסכם שכן בידיו היה המידע הרלוונטי והוא זה שמסרו לנתבעים. איני נדרשת לשאלת אחריותו של פיני בנוגע להסכם ביחסים בינו ובין התובע והלה לא היה צד להסכם ולא התחייב מכוחו כלפי הנתבעים לרבות, להצגת מידע בפניהם על חובות החברה. התובע מצדו, הסכים כי תדחה התביעה כנגד פיני, הנתבע 3 דבר האומר דרשני שנוגע לאחריותו למצג השגוי בנוגע לחובות החברה שהוצג לנתבעים.
13. התובע טען כי הנתבעים הם אלו שהציגו בפניו את מאזן הבוחן של החברה וטענו כי בדקו את חובות החברה העומדים על סך של חצי מיליון ₪. לדבריו, הנתבעים דרשו לציין בהסכם היה את סכום החוב על מנת להוכיח את מצבה החמור שיש בו כדי להצדיק את מחיר הצעתם הנמוכה לרכישת המניות ממנו (סעיפים 56-70 לתצהירו של התובע). לאחר שקיבל מידי הנתבעים את המידע על חובות החברה הוא פנה למנהלת החשבונות של החברה מרים פרץ עם עותק של מאזן הבוחן. גב' פרץ אישרה באוזניו כי זו מצבת החובות של החברה. לאחר שהנתבעים העלו דרישה לכתוב בהסכם את סכום החוב, הוא פנה בשנית לגב' פרץ על מנת לאשרר את סך החובות והיא השיבה לו בחיוב שזה סכום החוב (סעיפים 74-77 לתצהיר התובע). בעדותו אמר התובע: "אני קבלתי את הדו"ח, זאב מזרחי ויוסי פרי. את הדוח לקחתי והלכתי לבדוק , בדקתי אצל מרים מנהלת החשבונות של פיני במשרדה, הסברתי לה שאני בימים אלו מתעד למכור את החב', אני בקשתי לדעת מה כל החובות של העסק, האם יש משהו בנייר שלא רשום פה? אמרה לי: זה מה שיש. אמרתי לה שאני לא אסתבך, אמרה: זה מה שיש" (עמ' 16 שורות 18-20).
14. מנגד, העיד הנתבע 2 ואמר כי את המידע הם קיבלו מהתובע (עמ' 29 שורות 31-32, עמ' 30 שורות 1 ו-7 ) וכן קבלו ממנו את מאזן הבוחן עליו הם הסתמכו בכריתת ההסכם. העדה מרים פרץ נשאלה בחקירתה: "נכון שאת מאזן הבוחן הזה, ואת נתוני החב' לפני 10/09 לפני שנחתם ההסכם שבגללו אנו פה היום, פנה אליך זאב מזרחי" והשיבה : " זאב לא פנה אלי כלל. הוא פנה אלי אחרי שהחלה התביעה, זה הרבה אחרי" (עמ' 23 שורות 30-32). לאור האמור, לא נסתרה גרסת הנתבעים לפיה הם קבלו את מאזן הבוחן מהתובע מה שמתיישב עם מעמדו בחברה ואפשרות עיון שלו במסמכי החברה.
15. גם אם נכונה גרסתו של התובע לפיה הנתבעים הציגו בפניו את מאזן הבוחן אין בכך משום נפקא מינא שכן הבחינה בעילת הטעייה צריך שתהא לעניין ידיעותיו של התובע בנוגע למצבת החובות של החברה אל מול ידיעות הנתבעים עובר לחתימה על ההסכם ובשים לב למוצהר בהסכם כי החוב לפחי בדיקה הוא בסך של 520,000 ₪.
16. התובע טען להיעדר סמכויות בידיו בחברה הואיל והן נלקחו ממנו לטובת מנהלים חיצוניים בשכר. המעט שעשה בחברה היה חסר משמעות וחסר השפעה ומעמדו היה כ'שליח' בה. המידע העסקי והכספי היה בידיו של פיני מזרחי, שלא נתן לו לנהל את העסק. בחקירתו, אישר התובע כי היה מורשה חתימה בבנק וטען שהוא חתם על מסמכים בבנק רק לאחר שקיבל הוראה מפורשת מפיני אשר גם הוא חתם על מסמכים בעצמו (עמ' 21 שורות 13-20) ומעולם, לא ביצע פעולה כספית על דעת עצמו (סעיפים 42-43 לתצהירו). בעדותו אמר התובע: "אני מסרתי נתונים מעטים ברמת הידע שלי. מה שהיה לי לתת ברמה מינימלית ביותר. לא הייתי שותף לשום הליך והחלטה בעסק. היה את פיני מזרחי שהיה הרוח החיה בעסק" (עמ' 11 שורות 23-25) והוסיף: "כל המידע שיכלתי למסור הוא מידע טכני בלבד. העסק מתנהל כך או אחרת. ברמה הכספית לא היה לי מושג, על המידע שהיה לי, אם הייתי צריך לקבל החלטה, לי לא היה מה למסור לו, רציתי להפטר מהעסק, ותאמין לי שרציתי. ש. לא מסרת שום נתונים על העסק. ת. לא" (עמ' 11 שורה 33, עמ' 12 שורה 3). עדותו בדיון בבקשת רשות להגן אינה מתיישבת עם גרסתו זו שכן הוכח בה כי הוא היה מורשה חתימה בבנק וחתם בפועל על כל השיקים (עמ' 2 שורה 28 בפרוטוקול בתא"ק מיום 22.11.10 ) . הוא עמד בהסכם רכישת המניות שלו בחברה שלמרות שהוא מחזיק ב-14% מניות בלבד בה, הוא יהיה מורשה חתימה (עמ' 2 שורה 30). מאוחר יותר שינה התובע מגרסתו לפיה כל שיק נחתם על ידו ואמר כי היו שיקים "שנחתמו לא בחתימת ידי" (עמ' 3 שורה 31 בפרוטוקול בתא"ק ) מבלי שתמך את גרסתו זו בהצגת שיקים או מסמכי בנק שיעידו על כך חדל מלהיות מעורב בניהול הכספי לרבות מחתימה על שיקים. בכך, יש כדי להשליך וללמד על מעורבות של התובע בניהול החברה ובכלל זה בהתחייבויות כספיות של החברה.
17. מנהלת החשבונות מרים פרץ העידה ואמרה: "ש. תאשרי לי שמי שבסופו של דבר שהיה לו 86% מי שקבע ונתן הוראות היה פיני". ת. "לא. כל הספקים והנהלת החשבונות היו מול אורן. אורן היה האיש במקום. תכלס זה לא היה באותו מקום, כל חודש הוא היה מביא לי חשבוניות". ש." מי נתן הוראות תשלום לשלם". ת. "אורן. הייתי יושבת איתו פעם בחודש, הייתי מכינה את השיקים מול חשבוניות ספקים וראינו מי שוטף 60 או 90.."ש. מי היה חותם" .ת. "אורן, ברגע שאורן היה חותם פיני לא נכנס לחשבונות" (עמ' 23 שורות 14-21). לגרסתה בתצהירה שלא נסתרה בחקירתה, היא נעזרה בתובע לצורך ניהול החשבונות בהיותו בקי בחשבונות. "הוא היה מולי במסעדה, הבעל היחיד שיכול לתת נתונים להנהלת חשבונות...יש חתימה של אורן למטה בפתיחת התיק של הספקים. פיני הבוס שלי, ואני יודעת איך הוא נוהג, אין לו סבלנות לסכומים והנהלת חשבונות וזו בעיה שלי אתו בחב' עמית. ישבתי עם אורן והוא סבלני..." (עמ' 28 שורות 5-12). הוכח גם מעדותה כי היא פנתה אל התובע כשהיה חסר כסף בחברה והוא אמר לה לפנות לפיני (עמ' 25 שורות 7-8) וכי התובע היה אמור לטפל בפריסת חוב של החברה לחברת החשמל (עמ' 25 שורות 10-11).
18. שמעתי גם את עדותו של הנתבע 3, שהתביעה נגדו נדחתה . " ש. אתה מסכים איתי שלפני ששידכת או תיווכת את זאב לעסק, ישבת איתו בעסק, הסברת לו, נתת לו את האני מאמין שלך ודנתם כיצד אפשר להציל את העסק". ת. "נכון. נתתי לו נתונים על סמך מה שידעתי מאורן בלבד. אמרה המנהלת חשבונות שלי והיא העידה בשבועה. גם היום חב' עמית...אני לא מתערב בענייני חשבונות. אני מקבל ממנה נתונים בסוף חודש, אני עובר על השיקים ויש לנו האצלת סמכויות. כל אחד במשרד יודע מה תפקידו..." (עמ' 42 שורות 1-6). לדברי העד, התובע ניהל את העסק. הוא לקח את הכסף והעביר אותו בסוף היום, קבל חשבוניות מספקים והעביר חשבוניות למנהלת חשבונות, בדק שעות עבודה לעובדים ועסק בניהול שוטף של העסק וכן הכין רשימות של ספקים וחשבוניות (עמ' 45 שורות 17-24).
19. התובע, בעל תעודה של מנהל חשבונות והנדסאי תעשיה וניהול ובעל ידע בהנהלת חשבונות (עמ' 12 שורות 20-22) , לא חדל מניהול החברה והבטיח את מעורבות בה בין אם בהסכם רכישת המניות ובין אם בפעולותיו ופעילותו בחברה ובמסעדה גופה. הוכח אמנם, כי גם פיני היה מעורה בניהול החברה והעסק אך בכך אין משום ראייה להיות התובע כגרסתו משום "שליח " בלבד בחברה כי אם השניים , כל אחד בדרכו הוא, היו מעורבים בחברה וידעו היטב על מצבה.
20. על מעורבותו בחברה העיד התובע: "אנחנו כשעשינו את העסקה, היינו מפוקפקים עם השותפים שלנו, ולא סמכנו עליהם, השותף השלישי שלא שותף והצליח למכור את העסק, רצינו להבטיח לאן הכסף ילך, היה יותר מדי דברים בהתחלה, אני וליאור ברזני שהיה שותף פעיל שניהל את המסעדה בדיוק כמוני, אנחנו היינו חותמים על השיקים, שהם יוצאים למקומות נכונים בידיעה לאן הולך הכסף ובסכומים הנכונים. היות והדברים היו "כשרים" רצינו להבטיח את עצמנו שאנחנו דלי יכולת ואחוזים, אני והשותף השני בא ולא הפריע לו כל המצב, רצינו להבטיח את הכסף שלנו" (עמ' 9 שורות 23-29). על היותו מורשה חתימה אמר: "רציתי להיות סמוך ובטוח שהכסף יוצא" (עמ' 10 שורות 16-17). בהתאם לעדותו זו של התובע המלמדת על היעדר אימון או שביעות רצון משותפיו , אין בידי לקבל את גרסתו לפיה הוא לא עקב אחר חשבונות החברה בפרט בהיותו מורשה חתימה ופעיל בניהולה לרבות בקשרי העבודה שלו עם הגב' פרץ. בכך, יש כדי להעיד כי התובע ידע על שיקים דחויים שניתנו ע"י החברה מבלי שהללו נכללו במצבת החובות בסעיף 10 להסכם. מי שאינו סומך על שותפיו ופועל להיות מורשה חתימה בבנק לצורך פיקוח על ניהולה לא סביר שלא יהיה מעורב בה ויפעל כגרסתו, אותה אני דוחה "כשליח" בלבד בחברה.
21. לתובע היו סמכויות בחברה, שאפשרו לו לעקוב אחר פעילותה הכלכלית בהיותו פעיל בחברה ומשקבל משכורת מהחברה לצורך ניהולה. גם אם נכונה גרסתו לפיה פיני היה אדם שתלטן שריכז בידיו את כל הסמכויות ולא נתן לו לפעול לבד בחברה, אין בכך כדי לסתור את הראיות מהן עולה כי הוא ידע מה מצבה הכלכלי האמיתי של החברה. קשריו השוטפים עם הנהלת חשבונות של החברה, היותו מורשה חתימה בבנק וחתימתו על שיקים כמו גם מעורבותו בניהול המסעדה והחברה, חשפו בפניו את מצבה הכספי האמיתי של החברה ואין במינוי מנהלים חיצוניים לחברה כדי לשלול את הראיות לפיהן הוכחו ידיעותיו בנדון (ראו גם סעיף 147 לסיכומי התובע בהודאתו כי היו לחברה חובות נוספים).
22. התובע טען בסיכומיו כי יתר החובות למוסדות, בנקים ובעלי עניין נמסרו לנתבעים על ידי הנתבע 3 והם היו ידועים. בכך, יש כדי לחזק את מסקנתי לפיה התובע עצמו ידע שסך חובות החברה המופיעים במאזן הבוחן אינם סוף פסוק וכי בפועל ישנם חובות נוספים אשר לפי עדותו, לא סביר שהנתבעים היו חותמים על ההסכם אילו היו מודעים לשיעור החובות של החברה בפועל הגבוהים מהאמור בהסכם (עמ' 17 שורות 28-28 , עדות הנתבע עמ' 32 שורות 19-20).
23. לטענת התובע, הופעל עליו לחץ כבד במו"מ על מנת להוריד את מחיר המניות ועל כן הוא נאלץ למכור אותן ב-260,000 ₪ בעוד הוא רכש אותן ב- 430,000 ₪. אין ליישב את הסכמתו למכירה במחיר נמוך, כי אם ברצונו כדבריו 'להיפטר' ממנה (עמ' 12 שורה 2) זאת, מחמת הפסדיה וחובותיה עליהם היה ידוע לו מבלי להמעיט מיחסים מעורערים בינו ובין שותפו בחברה (עמ' 12 לפרוטוקול). לאור ידיעותיו על מצב החברה היה על התובע לעדכן את הנתבעים בדבר מלוא חובותיה ואין בביקורים של הנתבעים בעסק יום יום במשך חודש שלם לפי עדותו, כדי להועיל להם בגילוי מצבה הכספי והעסקי בהיעדר הרשאה וגישה לחשבונות הבנק של החברה להבדיל מהתובע, שבידיו לידע על מלוא חובותיה.

1. הוכח ועל כך אין חולק (כמובא ברישא של פסק הדין) כי הנתבעים ראו חשיבות ברישום חובות החברה בהסכם ולסטייה של 15% מהחוב הנקוב ( סעיף 10 להסכם ) דבר עליו התעקשו במסגרת המו"מ : "התעקשתי על דבר אחד שיהיה בנושא הזה נוהל מו"מ שהחוב של המסעדה שהוצג מאזן בוחן, זה החוב האמיתי. בתחילה אורן והעו"ד- גלבוע, לא רצו, הגענו לפשרה שנוסיף 15% על החוב הנתון שהם נתנו לי אותו, זה היה נספח להסכם וזה היה במשרדו של עו"ד גלבוע, התעקשתי ולקח לנו 1/2 שעה או 40 דקות עד להסכמה, מבחינתי זה היה שאם זה לא יהיה בתוך ההסכם, אני לא מוכן לחתום עליו" (עמ' 33 שורות 6-10 וראו סעיף 76 לתצהיר התובע ). כך גם הוכח והתובע לא חלק על כך בחקירתו, כי אילו ידעו הנתבעים על החוב האמיתי של החברה, לא היו חותמים על ההסכם.
2. סיכומם של דברים, התקיימו יסודות עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים: הנתבעים טעו בקשר למצבה הכלכלי של החברה במועד החתימה על ההסכם שחובותיה היו גבוהים מהאמור בהסכם ואילו התובע, שידע על מצבה הכספי הנכון שלא קיבל ביטוי במאזן הבוחן לא העמיד אותם על טעותם ולא גילה להם כי לחברה חובות נוספים מה שהביאם לחתום על ההסכם ואילו ידעו את שיעור החובות, לא היו וחתמים עליו. בהתנהגותו של התובע היה גם משום חוסר תום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים.

התרשלות הנתבעים :

1. בסעיף 10 להסכם נאמר כי "הצדדים בדקו וחובות החברה ..." דבר המשליך לשיטת התובע על אחריותם לטעות שכן היא נגרמה מחמת התרשלותם בבדיקת מצב החברה מה ששולל את עילת ההטעיה. גם אם נכונה טענת התובע בדבר התרשלות של הנתבעים בבדיקה אף שכאמור הוכח כי לא היתה להם גישה לחשבונות הבנק של החברה, הלכה פסוקה היא כי התרשלות של הצד הטועה , אינה יכולה לשלול את זכותו לביטול חוזה לפי סעיפים 14(א) ו- 15 לחוק החוזים (ע"א 7168/03 שלמה חבר נ' צוריאל לביא [פורסם בנבו] 29.09.05) ; ע"א 2515/08 , שם , עמ' 9-10ׂ). זאת ועוד, השימוש במילים "הצדדים בדקו" אין בהם כדי להטיל את מלוא האחריות על הנתבעים לעריכת הבדיקה כי אם מלמד על בדיקה הדדית . הבדיקה כפי שהוכח, נערכה גם מול התובע שלא גילה את אוזנם על חובות נוספים עליהם ידע ולפיכך, נרשם חוב שגוי בהסכם.

1. מבחן הטעות בנוגע לצד המוטעה הינו סובייקטיבי וטענת ההטעיה לא תתקבל כאשר ידע הצד המוטעה את העובדות לאשורן בעת כריתת החוזה. בשונה מכך לגבי הצד המטעה, אשר סעיף 15 לא מחייב שיהיה במצב נפשי מסוים ואף אין להתחקות אחר מצבו וכוונתו, אם התכוון להטעות או שמא נהג בפזיזות או רשלנות. 'הטעיה' ו-'אי גילוי' הם מונחים ניטרליים אובייקטיבים ואדם יכול להיחשב כמטעה, אף אם עשה זאת בתום לב (שלו, עמ' 321-322). לאור האמור, אין בתוצאות בדיקת הנתבעים על מצב החברה כדי לפטור את התובע מחובת הגילוי והוכחה עילת ההטעיה.

ביטול מחמת כדאיות:

1. סעיף 14(ד) לחוק החוזים קובע: "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". לטענת התובע, טענות הנתבעים הן לכל היותר 'טעות בכדאיות העסקה' ולפיכך, לא קמה עילת ביטול בגינה.
2. המבחן לטעות בכדאיות העסקה הוא ההבחנה בין טעות הנוגעת להווה או לעבר לבין זו הנוגעת לעתיד. טעות ביחס לעתיד היא טעות שבכדאיות העסקה (פרופ' גד טדסקי, טעות בכדאיות העסקה, משפטים יב (תשמ"ב) 329,332). פרופ' דניאל פרידמן מציע מבחן אחר, הוא "מבחן הסיכון". טעות בכדאיות העסקה, היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד להסכם (פרופ' דניאל פרידמן, הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות, עיוני משפט יד (תשמ"ט); ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון ואח' , פ"ד לח(4)141, 151 ). גובה החוב הנקוב בסעיף 10 להסכם, שימש יסוד להחלטת הנתבעים להתקשר עם התובע בהסכם. הנתבעים , לא טעו באשר לרווחים צפויים להם מהחברה כי אם טעו בנוגע להנחות העומדות בבסיס נתוני החברה בהווה , המשליכות ופוגעות ברווח הצפוי בשל צורך לסילוק החובות מתוך הרווחים. יתירה מכך, דרישת הנתבעים כי סך החובות יירשם בהסכם מעידה על כך שהם לא נטלו סיכון ביחס לחובות החברה. לאור האמור נדחית טענת התובע לפיה ביטול ההסכם היה מחמת כדאיות העסקה.
3. טוען התובע כי החוב האמיתי הגבוה מהאמור בהסכם אינו מעניינם של הנתבעים הואיל והם מחזיקים ב-14% בלבד מהמניות ובהתאם לכך חשיפתם להחזר החובות היא בסך של כ- 150,000 ₪. אמת הדבר כי החשיפה אינה לסילוק 100% מסכום החוב כי אם 14% ממנו בלבד אך לכך אין רלוונטיות לגובה החוב הכולל של החברה אשר הוצהר עליו בהסכם. בעת שהנתבעים רכשו את המניות היה ידוע להם מצבה לפי האמור בהסכם ובהתאם לכך חתמו עליו בבחינת סיכוייה להניב רווחים . לפיכך, משהתגלה בדיעבד כי החוב גדולים ומעבר לחצי מיליון ₪ יש בכך כדי להשליך על הרווחיות , כפי שסבר התובע עצמו, בעת מכירת מניותיו לנתבעים וברצונו למנוע ממנו הפסדים ו/או היעדר רווח מהחברה.
4. לטענת הנתבעים, הם גילו את מצבה הכלכלי האמיתי של החברה רק בחודש אפריל 2010 ומיד לאחר מכן שלחו לתובע את הודעת הביטול. התובע טען כי לא סביר שרק לאחר חלוף חצי שנה גילו הנתבעים מה מצב החברה וכל רצונם להתחמק מהעסקה בשל קריסת העסק מטעמים אחרים. הוסיף התובע וטען כי הנתבעים הפרו את ההסכם בביטול השיקים ובאי העברת המניות וההתחייבויות האישיות על שמם.
5. אין בחלוף כחצי שנה ממועד רכישת המניות ע"י הנתבעים משום פרק זמן ארוך המלמד על ניסיון להשתחרר מההסכם מחמת קשיים אחרים בניהולה ולא מחמת שיעור חובות העבר. אם כשיטת התובע היה עליהם לעמוד במהרה על מצבה האמיתי של החברה בנוגע לחובותיה, אין ליישב את גרסתו בנוגע להיעדר ידעיה שלו בנוגע למצבה בהיותו בעל מניות וחשוף לכל פרטיה.

הפרת ההסכם:

1. התובע טען להפרות ההסכם מצד הנתבעים ודרש סעד של אכיפה . משקבעתי כי היתה הטעייה אין להורות על אכיפה משנשלחה בדין הודעת הביטול ע"י הנתבעים. למרות זאת ולמעלה מן הצורך אוסיף כי מהתנהגות התובע עולה כי נהג בשב ואל תעשה אף שהיה על הנתבעים לדאוג להעברת המניות וההתחייבויות האישיות על שמם. שכן, מסמכי העברת המניות היו לפי העדויות בידי עוה"ד של התובע מבלי שהנתבע הוזמן אליו לחתימה על מסמכים נוספים לביצוע העברתם והדרישה להעברת המניות הועלתה לאחר שנוצר סכסוך בין הצדדים בגין גובה החוב של החברה. לפיכך ובהתאם לקביעותיי, התנהגותם של הנתבעים אין בה כדי להביא לאכיפת ההסכם שדינו להתבטל ונדחית תביעת התובע להורות על ביצועו בהשלמת התמורה והעברת המניות וההתחייבויות ע"ש הנתבעים. לאור זאת, נמנע מהתובע להציג לפירעון את יתר ההמחאות שמסרו לו הנתבעים במסגרת ההסכם.

פיצוי מוסכם:

1. הצדדים עותרים לפיצוי המוסכם בסך של 50,000 ₪ בהתאם לסעיף 37 להסכם הקובע: "במקרה של הפרה יסודית של ההסכם אשר לא תתוקן תוך 14 יום מעת שדרש הצד הנפגע בכתב לתקנה, יהיה רשאי הצד הנפגע לבטל את ההסכם ובמקרה כאמור יהיה זכאי הצד הנפגע לפיצוי מוסכם בשיעור של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק". הנתבעים והתובעים שכנגד, לא זכאים לסעד של פיצוי משבטלו את ההסכם והתובע אינו זכאי לפיצוי מוסכם משנקבע כי ההסכם בוטל כדין עקב הטעיה. המלומדים פרידמן וכהן בספרם על דיני חוזים עומדים על ההבדל בין ביטול מחמת פגם מרצון לבין ביטול מחמת הפרה: "ביטול מחמת פגם ברצון פועל למפרע, ואילו ביטול מחמת הפרה כוחו יפה רק מכאן להבא... בשני המקרים מביא הביטול לפקיעת חיוביהם החוזיים של הצדדים. אולם בעוד שביטול מחמת הפרה מפקיע רק את "החובות הראשוניות", הרי שביטול מחמת פגם ברצון, מפקיע, בדרך כלל, גם את "ההוראות המשניות".. כאשר הביטול הוא מחמת פגם בכריתת החוזה. במקרה כזה מתבטל החוזה כולו, לרבות ההוראות בדבר ה"החובות המשניות" הכלולות בו, דוגמת תנאי חילוט, תנאי פטור, פיצויים מוסכמים, והוראות בעניין השבה" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ב (1992) 1108-1110). בעניינינו, החוזה בוטל עקב פגם ברצון ולפיכך הצדדים אינם רשאים לתבוע את הפיצוי המוסכם שכן ביטול החוזה מבטל את החובות המשניות שבו. כמו כן, הפיצוי המוסכם לפי סעיף 37 להסכם, הוא למקרה בו הופר ההסכם ולא במקרה של ביטולו לא מחמת הפרתו. יפים לעניין זה דברי המלומדים פרופ' פרידמן ופרופ' נילי כהן: "גרסתו של המתקשר המבטל את החוזה היא כי איננו רוצה בחוזה (שכן הוא לא נכרת "מרצונו החופשי"), וממילא אין הוא יכול להתלונן על כך שהחוזה לא קוים (כלומר הופר)" (שם, עמ' 1111). לאור זאת, נדחות התביעות לסעד של פיצוי מוסכם.

פיצול סעדים:

1. הנתבעים טענו בתביעתם שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר כי טרם התגבשו מלוא נזקיהם ובקשו שתינתן להם רשות לפיצול סעדים בנוגע ליתר נזקיהם, ברצונם שהתביעה תתברר בהליך מהיר. לנתבעים אין זכות אוטומטית לפיצול סעדים ואין הם רשאים "לשמור" לעצמם זכות זו. היה עליהם להגיש בקשה ערוכה כדין עם פירוט נזקיהם ולא די בהגשת בקשה סתמית ולאקונית , בפרט לאור האמור בסעיף 30 לתביעתם בדבר נזקם הידוע להם בגין השקעותיהם בסך של 200,000 ₪ לשיטתם, לגביו אין בסיס למתן הרשות לפיצול סעדים ומשהוברר בדיון כי העסק נסגר כבר עובר להגשת התביעה (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה, 2013, עמ' 342 ; ע"א 2821/90 שומרוני נ' רוזנבלום, פ"ד מז (1) 201, 208).
2. ככלל, כאשר מדובר בעילת תביעה אחת אין לפצל סעדים אלא אם התקבל אישור מאת בית המשפט . על בית המשפט לאזן בין האינטרסים של הצדדים ולחתור למניעת כפל התדיינות. בהתאם לכך, רק כאשר יש הצדקה מיוחדת יינתן היתר לפיצול (ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ [פורסם בנבו] 16.5.2011). משעסקינן בעניינינו בעילה אחת היה על הנתבעים להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק היתר לפיצול סעדים, אך הם לא עשו כן . לפיכך, נדחית הבקשה למתן היתר לפיצול סעדים.
3. בהתאם לאמור , משקבעתי כי ההסכם בוטל כדין מחמת התנהגותו של התובע שהיתה בגדר הטעיה כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים ובגדר התנהגות שלא בתום לב כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים, משלא גילה לנתבעים מידע הרלוונטי לשיקוליהם בנוגע לעסקה קמה לנתבעים זכות להשבת תשלומים אותם הם שלמו לתובע לפי ההסכם וכך אני מורה. לפי תכלית השבה בהתאם לדיני החוזים ולמניעת התעשרות שלא כדין ובהתאם לסמכויות הנתונות בידי בית משפט בנוגע להשבה בנסבות שבפני בהתחשב במועד משלוח הודעת הביטול (ראו סעיפים 2 ו-3א. לחוק פסיקת ריבית והצמדה , התשכ"א-1961 ; ע"א 4554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון זולוטולוב,פ"ד מא(1)282,298-299 ; ע"א 1665/05 מנוס גולומב ואח' נ' א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ[פורסם בנבו] 13.6.10) אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 120,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד מכתב הביטול ביום 3.5.10 ועד יום התשלום בפועל.

1. לאור התוצאה אליה הגעתי בשתי התביעות, אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 18,000 ₪ בהם כללתי את ההוצאות לפי החלטת כב' הרשם בבקשת רשות להתגונן.

עותק יישלח לצדדים.

ניתן היום, כ"ט ניסן כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.