א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת רננה גלפז מוקדי) מיום 14.5.13 ב-ת.א. 29114-05-10, לפיו נדחתה תביעת הפינוי וסילוק היד שהגישו המערערים כנגד המשיב, והם חוייבו בהוצאותיו.

ב. למערערים שני נכסים בחיפה: חנות ודירת מגורים המשמשת את המשיב כמחסן.

אין המערערים חולקים על כך שהמשיב דייר מוגן בדירת המגורים, אך לעומת זאת חולקים הם על היותו דייר מוגן בחנות.

בנוסף טוענים המערערים שלמרות התראות שניתנו למשיב הוא אינו משלם את דמי השכירות ואת מיסי העירייה מאז שנת 1998.

ג. מסכת הראיות נפרשה בשלמותה בפני בית משפט קמא, שדן תחילה בשאלת מעמדו של המשיב בחנות.

לאחר ניתוח מפורט של התשתית הראייתית שהונחה בפניי, לרבות שמיעת מומחים בתחום הגרפולוגיה לגבי מסמך (ת/4), שנחתם לגירסת המערערים על ידי המשיב, ובו נכתב שאת זכותו בנכס יוכיח המשיב רק בהצגת "חוזה דמי מפתח", הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה רכש המשיב מעמד של דייר מוגן בחנות באמצעות הסכם דיירות מוגנת שנכרת בינו לבין המנוח (אביהם של המערערים מס' 1-3) והדייר המוגן הקודם (אנשל קיים).

ד. באשר לאי תשלום מיסי העירייה הוברר שבסופו של יום שילם המשיב את מיסי העירייה וזאת כעולה מן העדויות והמסמכים.

באשר לאי תשלום דמי השכירות מ-1998 עד 2008 קיבל בית משפט קמא את טענת המשיב שמאז 1998 נעלמו עקבותיהם של בעלי הכנס. המערער מס' 1 אישר שבשנים 1998 – 2008 הוא לא הגיע לנכס ליטול את דמי השכירות ואף לא הותיר דרכי התקשרות בידיו של המשיב.

כמו כן לא היה בית משפט קמא מוכן לקבל את גירסת המערערים כאילו חזר בו המשיב לפתע מהצעתו לשלם את דמי השכירות. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היתה שהמערערים לא הוכיחו כי המשיב סירב לשלם את דמי השכירות.

כך גם נדחתה טענת המערערים בדבר פינוי המשיב מן הטעם שבנה גלריה מבלי לשלם בגינה, שהרי היה זה באישור אביהם המנוח של המערערים מס' 1-3, או לפחות בהעדר התנגדות מצדו.

ה. המערערים ממאנים להשלים עם דחיית תביעתם, והם הניחו בפנינו הודעת ערעור מפורטת, בה חולקים הם על רוב קביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא, כך גם טוענים הם כנגד העדפת חוות דעתה של הגרפולוגית מטעם המשיב על פני חוות דעתו של הגרפולוג מטעם המערערים, דהיינו: המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא עת אימץ את חוות דעתה ועדותה של הגפולוגית מטעם המשיב, שמסקנתה היתה שהחתימה על מוצג ת/4 אינה חתימתו של המשיב.

ו. נתנו דעתנו לטענות המפורטות שבהודעת הערעור, כמו גם בעיקרי הטיעון שהגישו הצדדים וכן עיינו בתיקי המוצגים שהוגשו.

לא שוכנענו שקיימת עילה כלשהי להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא. כלל ידוע הוא, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובמימצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות שהובאו בפניה.

עיינו: ע"א 6989/09 נוהא פרוך נ' בית החולים מוקאסד [ניתן בתאריך – 2.8.11] פסקה 7 לפסק – דינו של כב' השופט נ' הנדל:

" טרם נפנה לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי בנסיבות דנא – מן הראוי להבהיר כי המסד העובדתי, שהונח על ידי בית המשפט המחוזי ואושר בהקשרים הרלוונטיים על ידי בית משפט זה בגלגולו הראשון של התיק, יהווה את נקודת המוצא. זאת, מהטעם שלא הוצגו סיבות המצדיקות חריגה מהכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, לאור יתרונה של האחרונה בדמות התרשמות בלתי אמצעית מהראיות והעדויות. יתר על כן, עסקינן בתשתית עובדתית שנבחנה בהיקף מסוים מספר פעמים על ידי ערכאות שונות. אשר על כן, לא מצאתי סיבה שבדין להתערב בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי ".

ז. להלכה הנוהגת בהתאם לאמור לעיל, יש כמובן יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו.

בית משפט קמא לא הסתפק באמירות כלליות וגורפות אלא צלל לעומק התשתית הראייתית, דן בפירוט בעדויות ובמסמכים שהונחו בפניו, בחן את טענות הצדדים, ניתח את הראיות, ועל יסוד כל אלה קבע את המימצאים והשתית עליהם את מסקנותיו, המעוגנות כראוי בראיות שהובאו, ומתיישבות עם הדין, הפסיקה והשכל הישר.

ח. לא מצאנו כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא להעדיף את עדות המומחית מטעם המשיב על פני עדות המומחה שמטעם המערערים, מה גם שהמערערים, לפי קביעת בית משפט קמא, לא הצביעו על אינטרס של המשיב, כבר אז ב-1998, לזייף את חתימתו, כשהטענה לטעמו של בית משפט קמא אף אינה מתיישבת עם ההגיון.

על כך עוד הוסיף וציין בית משפט קמא את נסיבות מציאתו של המסמך על ידי המערער מס' 1 בשלב מאוחר של ההליך, נסיבות שבית משפט קמא הגדירן כ"תמוהות".

ט. עוד ראוי להוסיף, שבית משפט קמא ראה לנכון לציין כי התרשם, כללית, מכנותם הן של המערער מס' 1 והן של המשיב.

באשר למערער מס' 1, הרי הוא הודה בבירור שאינו מכיר את השתלשלות העניינים שהתנהלו בין אביו המנוח לבין המשיב בכל הנוגע לנכס החנות. המערער מס' 1 לא היה ער לדייר המוגן הקודם, ולא זיהה אותו בשמו, ואף אינו מודע לנסיבות כניסתו של המשיב לחנות שכן הכל טופל על ידי אביו המנוח. ומוסיף בית משפט קמא:

"התובע 1 שב וחזר על כך שאם הנתבע הוא דייר מוגן, שיתכבד ויציג, בפניו הסכם כתוב, ואז לא יטען כנגד כך " (עמ' 12 לפסק הדין).

י. באשר למשיב ציין בית משפט קמא כי הלה טוען, בהגינות שההסכם אבד. כותב בית משפט קמא (עמ' 12 לפסק הדין):

"התרשמתי כי הנתבע מסר דבריו בכנות ותוך נסיון אמיתי לזכור את כל פרטי האירועים. לא מצאתי סתירות, לא הגזמות ולא שקרים בדבריו, לכל היותר אי דיוקים המתקבלים על הדעת לאור חלוף השנים".

בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב לפיה שילם, בתחילת שנת 1976 דמי מפתח בגין החנות ורכש זכות של דייר מוגן בהתאם לחוק.

כאמור כבר לעיל, לא מצאנו כי נפלה שגגה כלשהיא במסקנתו של בית משפט קמא באשר למעמדו של המשיב בנכס, כשם שלא נפלה שגגה במסקנת בית משפט קמא לפיה לא עלה בידי המערערים להוכיח קיומה של עילת פינוי לא באשר לחנות ולא באשר לדירה.

י"א. נוסיף כי בדיון שהתקיים בפנינו ביום 5.11.13, לאחר ששמענו את תמצית טיעוניו בעל פה של ב"כ המערערים, החלטנו, שאין צורך לבקש את תגובת ב"כ המשיב.

נעיר, כי לעיצומו של ענין אף ניתן היה להסתפק באישור פסק דינה המפורט והמנומק היטב של הערכאה קמא לפי תקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי.

י"ב. על יסוד כל האמור לעיל אנו מורים על דחייתו של הערעור.

אנו מחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תעביר את סכום שכר הטרחה הנ"ל מתוך הפקדון שהפקידו המערערים לצורך הערעור לידי ב"כ המשיב, עוה"ד שי דנה, עבור המשיב.

יתרת הפקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים, עבור המערערים.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ד, 07 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.