הקדמה

במשפט זה, נדונה טענה של שריפת מערום קש כתוצאה מתסיסה/התלקחות עצמית. תסיסה עצמית ו/או הצתה ספונטנית, הינה ראקציה כימית ובמילים פשוטות, פעולת ריקבון הנוצרת כאשר הצמח עצמו הינו לח ודומה יותר לחציר, כאשר ישנה לחות גבוהה בסביבה, כתוצאה מחדירת מי גשם או ממקור אחר וכאשר הראקציה מתחילה בתחתית המערום. על מנת שהצמח יתלקח, הצמח צריך להיות לח במידה כזו שתאפשר פעולה בקטריאלית נמרצת, אך יבש במידה שתגביל את כמות איבוד החום על ידי תנועת אדי המים. תנאי נוסף חשוב הינו שבאזור התרחשות הראקציה, יהיה מיעוט חמצן ובידוד טרמי, לכן התופעה יכולה להתהוות רק בתחתית המערום. כתוצאה מהראקציה הטמפרטורה עולה ואז התהליך הבקטריאלי של ההתחמצנות מואץ, מתחילה חריכה מבפנים שעולה למעלה עד למפגש עם החמצן שבחוץ ואז פורצת הלהבה שמציתה את המערום כולו.

עובדות וטענות

1. מדובר בתביעה של מבוטח נגד חברת הבטוח/הפניקס (להלן: "הפניקס") שביטחה אותו בגין שריפה שפרצה בתאריך 13.11.08, במערום קש שאוחסן בחצר המשק סמוך למנאג' (גדרת רכיבה על סוסים) וגרמה לאובדן המערום כולו ולנזק לרכוש שהיה בסביבתו.

2. הפניקס לא חלקה על כך, כי המערום נשרף ונגרם הנזק המתואר בתביעה וכן לא חלקה על כך, שהפוליסה מכסה נזקי אש. הפניקס טענה, כי אירוע השריפה לא חוסה תחת הכיסוי הביטוחי לאור העובדה, כי האירוע מוחרג בהתאם לסייג בסעיף 3.8 לפרק א' בפוליסה הקובע, כי:

"המבטח אינו חייב בשיפוי המבוטח בגין: אובדן או נזק לרכוש הנמצא תחת כיפת השמיים כתוצאה מהתלקחותו העצמית הנובעת מרטיבות".

3. לשם מיקוד שאלת המחלוקת עליה נסב המשפט, יש לציין, שלא הייתה מחלוקת על כך, כי בהתאם לפוליסה יש כיסוי לנזק אש כתוצאה מתסיסה עצמית ו/או התלקחות עצמית. בסעיף 2.1 לפרק א' בפוליסה, נאמר כי על הסיכונים המבוטחים נמנה:

"אש והתפוצצות מכל סוג... לרבות אש עקב תסיסה עצמית והתלקחות עצמית...".

ההחרגה בסעיף 3.8 חלה רק כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, שהרכוש הניזוק נמצא מתחת לכיפת השמיים והשני, שהנזק נגרם כתוצאה מהתלקחות עצמית הנובעת מרטיבות.

4. התובע טען, כי אירוע השריפה מכוסה בפוליסה וכי השריפה קרתה עקב השלכת סיגריה על ידי אחד הילדים שהיו על המנאז' או שהמערום הוצת בכוונה על ידי אלמוני.

5. הפניקס טענה, כי חל במקרה זה החריג ולכן, דין התביעה להידחות וזאת לאור העובדה, כי השריפה קרתה כתוצאה מתסיסה עצמית או התלקחות עצמית עקב רטיבות.

דיון

6. לאור העובדה, שאין מחלוקת, כי המערום נשרף וכי נזק שריפה מהווה אירוע ביטוח ומכוסה בפוליסה וכל טענת הפניקס התמקדה בכך שהמקרה נכנס לגדר חריג בפוליסה, נטל ההוכחה מוטל על שכם הפניקס והיא זו שצריכה להוכיח, כי חל החריג. המשמעות הינה, כי התובע לא אמור להוכיח את סיבת השריפה ולעומת זאת, על הפניקס מוטל הנטל להוכיח במאזן ההסתברות, כי השריפה קרתה עקב תסיסה ו/או התלקחות עצמית כתוצאה מרטיבות.

7. לכן, השאלה שבמחלוקת שעליה נסב המשפט הינה, האם הפניקס אכן עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח במאזן ההסתברות, כי השריפה קרתה עקב תסיסה עצמית ו/או התלקחות עצמית כתוצאה מרטיבות (התנאי השני בדבר הימצאות המערום מתחת לכיפת השמיים לא היה שנוי במחלוקת).

8. התובע פנה מיד לאחר השריפה לפניקס וזו שלחה לבדיקת החבות שמאי ממשרד השמאים ברטל בע"מ. השמאי ביקר במקום יום לאחר השריפה ושבוע לאחר מכן. לעניין שומת הנזקים, קבע השמאי, כי דין התביעה להתקבל. לעניין החבות, הגיע השמאי למסקנה, כי מדובר בשריפה כתוצאה מתסיסה עצמית וזאת מהנימוקים הבאים:

א. בהתאם לדברים שמסר הרפתן, נראה, כי אש עלתה במערום, מבלי שנראה מאן דהוא בקרבתו.

ב. לא נראו פסי אש המעידים, כי האש הגיעה ממקור חיצוני.

ג. תסיסה פנימית הינה תופעה מוכרת בשחתות המאוסמות במערום.

לכן, משרד השמאים המליץ לפניקס שלא לשפות את התובע.

9. בדוח השמאי לא נזכר כלל נושא הרטיבות ולא מצוין, כי נושא זה נבדק.

10. לו הפניקס הייתה נוהגת בתום לב, היו לפניה שתי אפשרויות: האחת, לסלק התביעה וזאת לאור העובדה, שהשמאי שלה, שתחום מומחיותו בשומת נזקים, אישר את הנזק הנתבע והשנייה, שתפתח באופן מידי בחקירה רצינית, כדי לנסות לבסס תשתית ראייתית לכך, כי אכן השריפה פרצה כתוצאה מתסיסה עצמית עקב רטיבות. חקירה במקרה זה הייתה דרושה, לאור העובדה, שכל הדברים אותם כתב השמאי, שאינם מתייחסים לשומת הנזקים, אינם בתחום מומחיותו ולכן, אין להם תוקף מעבר לכל סברה שהייתה נטענת או נאמרת על ידי כל אדם מהישוב, שהיה מגיע למקום מטעם הפניקס. הרי ברור, שהשמאי אינו מומחה לחקר שריפות ואינו אגרונום שיכול לחוות דעה לגבי תסיסה עצמית במערום.

11. הפניקס לא בחרה באף אחת מהאפשרויות שעמדו לפניה כמבטחת, שפועלת בתום לב ותחת זו בחרה לאמץ במלואה את המלצת השמאי ושלחה לתובע מכתב דחייה כדלקמן:

"על פי רשימת החריגים לפרק א' סעיף 3.8 לפוליסה, המבוטח אינו חייב בשיפוי בגין אובדן או נזק לרכוש הנמצא תחת כיפת השמיים כתוצאה מהתלקחות עצמית. לאור האמור לעיל, דוחים אנו תביעתכם".

12. דחיית התביעה בצורה הזו, נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין וזאת מהסיבות הבאות:

א. בהתאם לסעיף 2.1 לפוליסה, יש לתובע כיסוי במקרה של תסיסה עצמית והתלקחות עצמית, גם אם היא קורית תחת כיפת השמיים. החריג חל רק במידה וסיבת השריפה הינה רטיבות. במכתב הדחיה צוין סעיף 3.8, אך לא צוין כי סיבת השריפה הינה רטיבות. לכן, הדחיה מנוגדת לפוליסה ולא ניתן להבין ממנה מדוע נדחתה התביעה.

ב. כאשר בוחנים את המרכיבים והגורמים הנדרשים להתרחשות תסיסה עצמית המצוינים בחוות דעתו של האגרונום מר אייל שפירא, שהעיד מטעם הפניקס במשפט, ניכר בעליל עד כמה מופרך היה לקבוע, כי השריפה קרתה מתסיסה עצמית רק לאור העובדה, שהאש פרצה בלא שנראה מאן דהוא לידו (הנימוק הראשון של השמאי).

ג. כאשר בוחנים את חוות דעתו של מר אלי היינה, מומחה לחקירת שריפות שהעיד מטעם הפניקס במשפט, מבינים עד כמה פשטנית הייתה מסקנתו של השמאי, שהתבססה על העובדה שלא נמצאו פסי אש ממקור חיצוני.

ד. מר אייל שפירא, האגרונום שהעיד מטעם הפניקס במשפט, שמסר שיש לו ניסיון מקצועי של 25 שנים, נשאל האם הוא יכול להראות מקרה אחד שביקר וכתב דו"ח לגבי שריפה עקב תסיסה עצמית בקש (קש להבדיל מחציר ושחת) והשיב:

"תראה... יש לי הרבה תיקים בתסיסה עצמית, אבל בקש לא נתקלתי" (עמ' 308 שורה 19 לפרוטוקול).

העד הסביר, כי לא נתקל במקרה שבו קש נשרף כתוצאה מתסיסה עצמית, כי:

"בדרך כלל הוא מגיע לשלב, מה שאנחנו נתקלנו, הוא רק מתעפש, הוא לא, הוא לא מגיע לשלב של שריפה" (עמ' 311 שורות 10-11 לפרוטוקול).

מר היינה חוקר השריפות שהעיד מטעם הפניקס במשפט, ציין בחוות דעתו, כי הדוגמא הידועה ביותר של הצתה ספונטנית היא זו המתרחשת בחבילות חציר לחות. מר היינה נשאל:

"תראה לי דו"ח אחד שהוצאת על תסיסה עצמית בקש?"

והשיב: "אני לא זוכר" (ראה עמוד 288 שורות 13-16 לפרוטוקול).

מכאן, שקביעתו של השמאי מטעם הפניקס, כי תסיסה עצמית הינה תופעה מוכרת, אינה מדויקת. התופעה אולי מוכרת אך לא ביחס לקש ובמקרה הנדון, לא הייתה מחלוקת כי אכן מדובר היה במערום של קש (ראה עדות מר היינה, עמוד 287 שורה 10 לפרוטוקול).

13. התובע הגיש לפניקס ערעור על דחיית התביעה שבו צוינו שתי סיבות אפשריות לשריפה: האחת, שילדי המשק שנוהגים לעלות על המערום באמצעות סולם, כדי לצפות במנאז' הסוסים, השאירו חפץ בוער וגרמו בשגגה לשריפה והשנייה, כי אלמוני הצית המערום בזדון.

14. ההשגה הועברה להתייחסות משרד השמאים בר טל. הפעם במשרד השמאים התייחסו לנושא הרטיבות במערום וצרפו נתונים מטאורולוגיים כפי שפורסמו באינטרנט. לעניין החשד שהועלה, כי ילדים הציתו המערום בשגגה, נרשמו ההערות הבאות:

"א. באם מדובר בילדים שבאו לצפות במנאז', מדוע היה עליהם להצית עת המערום?

ב. נושא הסולם 'שהתגלה' פתאום הינו תמוה. בעת האירוע ובכיבוי הדליקה השתתפו אנשים רבים ואיש לא הבחין בחריג כמו הסולם".

15. בר טל שמאים מסיימים את חוות דעתם במילים אלה:

"לסיכום

לא אותר גורם כלשהו כאחראי להבערת האש.

האפשרות היחידה, כפי שמתוארת לעיל, הינה תסיסה עצמית.

משטרת ישראל לא ראתה מקום לחקור חשדות לנזקי זדון.

'הסולם' וסיפור הילדים הועלה לפנינו לראשונה בחוות דעת שמאי התובעים.

...

לאור כל האמור לעיל, אין אנו רואים מקום לשינוי חוות דעתנו".

16. אינני מקבל את התייחסות בר טל שמאים לעניין השאלה הרטורית:

"מדוע היה על הילדים להצית את המערום?". השאלה אינה במקומה וזאת, כיוון שאף אחד לא טען שהילדים עשו זאת במתכוון. האפשרות שהועלתה הייתה, כי ילדים גרמו לשריפה בשגגה. לעניין החשדנות לגבי הימצאות הסולם, גם היא לא הייתה במקומה. במשפט הוצגו תמונות שצולמו על ידי מאיר בן סירא, רכז הביטחון בניר עציון, בזמן אמת בעת השריפה ומהם עולה בבירור, כי היה סולם שנשען על המערום והוא נראה עולה באש עם המערום.

17. הפניקס שוב אימצה את חוות דעת בר טל שמאים ושלחה שוב מכתב לתובע שבו ציינה, כי:

"דחיית התביעה בעינה עומדת. מדובר באירוע אש כתוצאה מהתלקחות עצמית שמוחרגת על ידי תנאי הפוליסה".

18. וכך נולדה התביעה.

19. התנהלות הפניקס בבירור החבות ודחיית התביעה, נעשתה שלא בתום לב ושלא כדין. ברצוני להדגיש, כי הביקורת שלי אינה מופנית כלל למשרד השמאים או לשמאי הספציפי שבדק האירוע. השמאי נפטר לפני שמיעת המשפט ולא העיד ואף אחד ממשרד בר טל שמאים לא העיד. השמאים עשו מלאכתם נאמנה, אמדו את הנזקים ונתנו על כך חוות דעת. אין לי ביקורת על כל התוספות שהוסיפו השמאים לגבי סיבת השריפה והחשדנות שגילו כלפי אנשי התובע. כך הם חשבו וזו זכותם ואולי גם חובתם להעביר לפניקס, אשר שכרה את שירותם את התרשמותם לגבי סיבת השריפה.

20. הביקורת שלי מופנית כלפי הפניקס בלבד, שביודעין לקחה דוח של שמאי, אשר מומחיותו מתבטאת בשומת נזקים והשתמשה בו בחוסר תום לב כחוות דעת מומחה לעניין שהינו במובהק עניין שבמומחיות דהיינו, חקירת שריפה עקב הצתה ספונטנית ו/או בעירה ספונטנית של מערום קש.

21. הפניקס הייתה אמורה לדעת כי חוות דעת השמאי נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הינו שומת הנזק שהינו תחום מומחיותו של השמאי ואכן השמאי בחן הנזקים וקבע, כי:

"ערכי התביעה מקובלים עלינו". החלק השני ובו מסקנותיו של השמאי, כי סיבת השריפה הינה תסיסה עצמית, אינה בגדר מומחיות השמאי ולכן מדובר בעדות סברה.

הפניקס הייתה אמורה לאמץ את החלק הראשון ובאם רצתה להמשיך בבירור החבות, היה עליה לשכור שירותיו של מומחה לחקר שריפות מסוג זה ו/או אגרונום.

22. אני מודע לקושי שכנראה היה לפניקס לאור העובדה כי לא שלחה למקום השריפה חוקר שריפות בזמן אמת. בהתאם לדוח הראשון של השמאי, בגלל הסיכון פונו שרידי הרמץ שנותר אחרי השריפה ולכן ברור שבכך נפגמה במידה מסוימת האפשרות לבדיקת סיבת השריפה. יחד עם זאת, כפי שיובהר בהמשך, עדיין ניתן היה לבצע חקירה ובכל מקרה, הפניקס היא זו שבחרה לשלוח שמאי ולא חוקר שריפות והיה עליה להתמודד עם הבעיה שנוצרה ולהחליט, האם היא מסלקת את התביעה או שבכוונתה להמשיך לחקור למרות הבעייתיות שנוצרה בגלל מחדלה. הפניקס בחרה לאמץ חוות דעת השמאי למרות שידעה, כי אין בידה אפילו לא ראשית ראייה קבילה, כי סיבת השריפה בתסיסה עצמית עקב רטיבות וכן ידעה כי בכל מקרה, עליה הנטל להוכיח את סיבת השריפה. הפניקס בחרה לדחות את התביעה בהנחה מוטעית שהתובע יוותר. הנחה זו מסתמכת על כך שלא כל אחד מוכן בסיטואציה כזאת של נזק בסכום של כ-150 ₪ לשכור שירותים של מומחים ועו"ד כדי לצאת למאבק משפטי. בנוסף, הפניקס כנראה יצאה מתוך הנחה, כי במקרה שכן תוגש תביעה, תמיד ניתן יהיה לשפר את התשתית הראייתית ולשכור שירותם של מומחה לשריפות ואגרונום, כפי שאכן עשתה בפועל לאחר הגשת התביעה.

23. השאלה שעליה עלי ליתן תשובה הינה, האם הפניקס הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה, כי סיבת השריפה הינה תסיסה עצמית כתוצאה מרטיבות על אף מחדליה בעת בירור חבותה.

הפניקס לא חקרה כלל את אירוע השריפה

24. מר דב סומפולינסקי, אגרונום שהעיד מטעם התובע, מסר בעדותו, כי לא נתקל בשריפת קש כתוצאה מתסיסה עצמית וכי נתקל בתופעה כזו בחומרים סופגי לחות כמו גלוטן פיד, גרעיני כותנה ומעט ביותר שריפות במערום חציר. גם מר היינה (מומחה לחקר שריפות) ומר אייל שפירא (אגרונום ושמאי חקלאי) שהעידו מטעם הפניקס, ציינו, כי לא נתקלו במקרה של התלקחות עקב תסיסה עצמית בקש. כל המומחים הסכימו, כי קיים הבדל גדול בין קש לחציר לגבי ההיתכנות של שריפה עקב תסיסה עצמית. מומחי הפניקס טענו, כי באם הקש נקצר מוקדם מדי (כאשר הוא עדיין ירוק) נכבש כאשר הוא לח, נאגד לא נכון מאוחסן לא נכון ומטופל לא נכון, אזי בתנאים המתאימים הוא יהיה חשוף להתלקחות עקב תסיסה עצמית כמו חציר.

25. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי התובע קנה מאותו מקור 400 טון קש ב-30.5.08 וב-29.6.08 וכל הכמות אוחסנה במערום אחד גדול ליד הרפת וביום 3.10.08 הועברו מאזור הרפת, 250 טון לאזור ליד המנאז', כאשר הכמות חולקה לשני מערומים: האחד הגדול בן 220 טון הוא המערום הנדון שנשרף ובמקום אחר, אוחסנה כמות של 20-30 טון במערום קטן יותר, גם הוא תחת כיפת השמיים ומערום זה לא נשרף. דהיינו, במשק היו 2 מערומי קש שנקנו מאותו מקור ושניהם היו תחת כיפת השמיים, כאשר אחד מהם נשרף והשני לא נשרף.

26. האגרונום מטעם הפניקס, מר אייל שפירא, שהוא גם שמאי, העיד, כי כאשר הוא נשלח לבדוק מקרה נזק, הוא תמיד בודק את הסיבה לנזק ובמילים שלו:

"או שאתה מוציא מעבדה, או שאתה לוקח דגימות, משהו אתה חייב לעשות" (עמוד 306 שורה 27 לפרוטוקול).

27. במקרה הנדון, בגלל מחדל מצד הפניקס, לא בוצעה כל חקירה. אין לי ספק, כי לו מר אייל שפירא היה נשכר לבדוק את המקרה בזמן אמת, הוא היה בהתאם לנוהלי העבודה שלו, עליהם העיד, נוטל מהמערום שלא נשרף דגימות קש. המומחה יכול היה גם לקחת דגימות משרידי הקש שנשרף, שפונו מהמקום רק ביום 4.12.08 (3 שבועות לאחר השריפה). בכל מקרה, לקיחת דגימות או מהמערום שלא נשרף או משרידי הקש שנשרף, יכלו לפתור את השאלה סביב איכות הקש.

28. אנשי המשק של התובע הודיעו לפניקס מידית על אירוע השריפה. הפניקס בחרה לשלוח לבירור החבות שמאי ולא מומחה והחמיצה את האפשרות לבצע חקירה בזמן אמת. כעת הדבר פועל כבומרנג נגדה. על הפניקס מוטל הנטל להוכיח עמדתה, בעוד שהתובע/המשק הוכיח את מה שהיה דרוש מבחינתו להוכחה, דהיינו, שהיה אירוע ביטוחי של שריפה שגרם לנזק. בנסיבות אלה, ברור שמחדלה החקירתי פועל לרעתה של הפניקס וכל ראייה שהייתה בהישג ידה והיא נמנעה מלבדוק אותה ולחקור אותה, פוגמת בעמדתה.

29. בהתאם לעדויות המומחים, כדי שתתרחש התופעה של תסיסה עצמית, יש חשיבות למהות החומר שנשרף, דהיינו, במקרה הנדון, חשוב אם הקש נקצר מוקדם מידי, כשעוד היה ירוק ולא יבש, כיצד הוא נכבש, האם הוא נכבש כשהייתה רטיבות אם לאו, כיצד הקש נאגד, כיצד נבנה המערום, כיצד הקש אוחסן וכיצד הוא טופל והאם בדקו את הלחות בקש באופן נכון אם לאו. הפניקס לא חקרה דבר ועליה היה מוטל הנטל לחקור זאת.

30. מומחה שריפות, לו היה מגיע למקום בזמן אמת, היה מתשאל וחוקר מי נכח בשריפה, מה ראו האנשים, מי עלה על המערום ומי היה בסביבתו ובודק את כל האפשרויות. מומחה שריפות לא זומן לא בזמן אמת ולא במועד סמוך לשריפה ולכן לא בוצעה כל חקירה (מר היינה ביקר בקיבוץ ניר עציון בתאריך 11.10.12, כ-4 שנים אחרי אירוע השריפה לשם התרשמות בלבד).

31. העובדה, כי הפניקס לא ביצעה כל חקירה, מגיעה לשיא האבסורד בסתירה בין עדותו של מר היינה מומחה השריפות מטעם הפניקס לדו"ח של השמאי מטעם הפניקס, בכל הנוגע להימצאות ילדים על המערום כגורם לשריפה, בעוד שהשמאי דוחה כבלתי אמין את דבר הסולם והימצאות הילדים על המערום ומכנה גרסה זו כ"סיפור ילדים", בא המומחה מר היינה ומוצא שיתכן ודווקא הילדים הם שתרמו להיווצרות התסיסה בכך, ש"אולי שתו משקאות למיניהם אשר חלקם נשפך אל תוך מערום החציר". שינוי החזית בעמדת הפניקס לא נבעה מחקירה שכאמור לעיל לא בוצעה, אלא מכך, ששמאי מטעם התובע שבדק את המקרה הביא ממר בן סירא את התמונות שבהם נראה הסולם עולה באש ביחד עם המערום ומר בן סירא גם העיד לגבי הילדים ועובדת הימצאות ילדים על המערום הפכה לבלתי שנויה במחלוקת. ברור שלו הייתה מתבצעת חקירה בזמן אמת או אפילו בסמוך למקרה, נושא הסולם וטיפוס הילדים על המערום היה מובא לידיעת הפניקס בזמן אמת. הרי לא היה לאנשי התובע כל סיבה להסתיר את הדבר ולא נטען כי הם הסתירו ו/או ניסו להסתיר משהו. הכל היה במקום, כל הנתונים חיכו למישהו שיבחן ויבדוק, אך כאמור הפניקס בחרה שלא לחקור דבר וכעת בזמן המשפט הדבר חוזר אליה כבומרנג ופוגם בעמדתה.

32. משרד השמאים שנשלח על ידי הפניקס לחקור את אירוע השריפה לא ביצע כל חקירה בדבר איכות הקש שנשרף. כפי שציינתי, המערום הקטן בן 20-30 טון שלא נשרף נקנה עם המערום שנשרף וניתן היה לבדוק את איכות הקש בזמן אמת. משרד השמאים גם לא ביצע כל תשאול ו/או בדיקה כיצד נקצר הקש, כיצד נכבש, כיצד נבנה המערום שנשרף ולמה שימש הקש. יחד עם זאת, משרד השמאים מעלה שתי הנחות:

א. אין לדעת כיצד הקש נכבש וכך זה מופיע בדו"ח:

"הקש נותר בשדה חשוף לטל ולחות ואין לדעת באיזה תנאים נאסף, האם המתין הכובש לשעת הצהרים עת הקש יבש".

ב. הקש הועבר במשאית ואין לדעת באם החבילות שהיו בקצה העליון של המערום, אלה שהיו חשופות לטל ולגשם לא הונחו בתחתית המערום וכך זה מופיע בדוח:

"לאחר מכן נותרה חבילת הקש ששיטחה העליון הוא כ-2 מ"ר חשופה לטל ולחות. זו נאספה בעזרת משאית ואין אפשרות לדעת באם החבילה הלחה הייתה בתחתית המערום או בראשו.

33. משרד השמאים היה אמור לבחון את איכות הקש, כי זה תפקידו כשמאי שאמור לשום את הנזק. אם הקש הינו לח ורקוב ובאיכות ירודה, בוודאי שהדבר אמור להשפיע על שומת הקש.

34. משרד השמאים לא ביצע כל חקירה בעניין איכות הקש והסתפק בהנחות דלעיל, אולם לעניין שווי הקש קבע, כי:

"ערכי התביעה, מקובלים עלינו". ברור שהמושב תבע נזקי קש באיכות טובה והשמאי לא חלק על איכות זו לעניין שיפוי הנזק.

35. מר אייל שפירא, מומחה הפניקס, הבין את הסתירה וציין בחוו"ד, כי:

"יתכן כי הקש היה ברמת רטיבות גבוהה מהנדרש בזמן כבישתו בשטח... לא נבדקה איכות הקש שבנדון וייעודו... לא ברור מה היה מצב הקש מיום כבישתו בחודש מאי 2008 תקופה בה היה תחת כיפת השמיים כאשר יתכן כי מאז הקציר ועשיית החבילות נרטב והחלה בו תסיסה עצמית". לכן, לסיכום ובשונה מחוו"ד השמאי כאמור לעיל שקבע, כי ערכי הנזק נכונים מיישב מר שפירא את הסתירה וקובע כי:

"מאחר ולפי הערכתי הקש שבנדון היה רטוב ולא באיכות להזנה, פרות/עגלות אלא לרפד בלבד, יש להפחית מערכו ביום השריפה לקש באיכות ירודה הפחתה של 30%. סך הכל 115,300 ₪ במקום 157,509 ₪ (השמאי הראשון מטעם הפניקס אישר נזק של 157,509 ₪). ברור שהסתירה בין חווה"ד פוגמת בעמדת הפניקס.

36. גם מר היינה חוקר השריפות מטעם הפניקס, הסתמך על הנחות ומציין בחוו"ד, כי: "לא מצאתי כי מישהו מאנשי הקיבוץ דאג לבצע בדיקת לחות במהלך כל התקופה שהקש היה מאוחסן בקיבוץ ובעיקר לאחר העתקתו אל מתחת לכיפת השמים".

37. לסיכום, בהעדר ממצאים שנאספו בחקירה, בחרה הפניקס לבסס תשתית ראייתית על ההנחה כי אנשי ניר עציון הם או חסרי ידע או שהם רשלנים, או שהם שלומיאלים. חוסר הידע ואו השלומיאליות מצאו ביטויים בהתאם לעמדת הפניקס בכך שהם רכשו קש שנכבש כאשר הוא היה לח, לא ידעו לבנות כהלכה את המערום ולכן הניחו את הבאלות שהיו חיצוניות ורטובות בתחתית המערום וכן, לא בדקו בשום שלב את לחות המערום, לא בקניה ולא בזמן שהמערום עמד על תילו.

38. עדותו של רפתן המושב מר נחמיה רסל במשפט, מוטטה לחלוטין את כל בנין הקלפים של הפניקס שכאמור, התבסס בחלקו הגדול רק על הנחות ולא על עובדות כדלקמן:

א. מר רסל העיד, כי: "הקש היה באיכות טובה והשתמשו בו להזנה לאוכל" (עמוד 220 שורה 8 לפרוטוקול).

ב. מר רסל העיד, כי הוא הנחה והוא פיקח בזמן העברת המערום כי את הבאלות שהיו קודם בחלק העליון של המערום, יפרידו ומהבאלות האלה בנו את המערום הקטן ובמילותיו שלו: " אמרתי להם שאת החבילות העליונות שיכול להיות שהן יותר רגישות מטל או ממשהו, נשים במערום נפרד וממנו נשתמש בהתחלה, ואת יתר החבילות התחתונות נשים במערום יותר גדול, מאחר ואנו יודעים שהן פחות רגישות ואיתן נשתמש יותר מאוחר" (עמוד 221 שורה 26 – עמוד 222 שורה 2 לפרוטוקול).

ג. מר רסל הוסיף לענין איכות הקש, כי גם במערום הקטן שלא נשרף, השתמשו ובמילים שלו: "ואני יכול להגיד לך שלא זרקנו באלה אחת מכל המערום הקטן שממנו השתמשנו אחרי הגשמים, השתמשנו בכל" (עמוד 227 שורות 3-4 לפרוטוקול).

ד. לענין בדיקת לחות העיד מר רסל כי: "אני בודק במד לחות לא את כולן, אבל בדיקה מדגמית, יש לנו מד לחות, כדי לדעת... יש מכשיר... אני מכניס, זה מוט חד כזה שהוא מחובר לחוטים חשמליים וזה מראה על הצג מה אחוז הלחות שיש בזה. עכשיו אם זה רטוב אז אני פוסל את הבאלה... גם כשאני קונה וגם כשהעברתי" (עמ' 222 שורות 8-20 לפרוטוקול).

39. בחנתי את עדותו של מר נחמיה רסל והיא הותירה רושם אמין ואני נותן אמון לעדותו.

סיכום:

40. א. הפניקס דחתה התביעה בהסתמכה על חוות דעתו של שמאי, כי מדובר בשריפה

כתוצאה מתסיסה עצמית של קש. הפניקס ידעה ו/או היתה אמורה לדעת כחברת

בטוח המבטחת נזקי חקלאות כי מדובר בשאלה מובהקת של מומחיות בתחומים מדעיים שונים ונושקים של אגרונומיה, ביולוגיה וכימיה וכן, מומחיות בחקר שריפות.

ב. הפניקס ידעה כי השמאי אינו מומחה בנושאים אלה ובנוסף ידעה או הייתה אמורה לדעת כמבטחת סבירה, המבטחת נזקי חקלאות כי לקש חסרות התכונות הדרושות לפתח תסיסה עצמית כיוון שאין לו את הלחות שהינה תנאי הכרחי להתרחשות התופעה. מה דב סומפולינסקי שהינו אגרונום ושמאי חקלאי העיד מטעם התובע כי קש (להבדיל מחציר) לא ניצת ללא מחולל אש חיצוני כיוון שהוא "איננו היגרוסקופי". מר סומפולינסקי העיד כי אינו מכיר ולו מקרה אחד שבו חלה תסיסה עצמית בקש שגרמה לשריפה.

ג. למעשה כל המומחים גם אלה שהעידו מטעם התובע וגם אלה שהעידו מטעם הפניקס היו תמימי דעים להבדל המהותי שבין קש וחציר לגבי היתכנותה של תסיסה עצמית שגורמת להתלקחות עצמית בקש. גם מר היינה וגם איל שפירא העידו כי לא נתקלו במקרה של תסיסה עצמית בקש שגרמה לשריפה.

ד. הפניקס בחרה לאמץ מסקנת שמאי בתחום שאינו מומחה בו, כי תסיסה עצמית היא שגרמה להתלקחות עצמית במערום ולא לאמץ את מסקנתו שהייתה כן בתחום מומחיותו, להכיר בתביעה לגבי שוויו של הקש שנשרף במלואה.

ה. מר איל שפירא הבין כי אין אפשרות לטעון כי הקש נשרף כתוצאה מתסיסה עצמית ומצד שני לטעון כמו שטען השמאי הראשון כי הקש היה באיכות טובה. לכן, מר שפירא קבע בניגוד לטענת השמאי הראשון שנשלח על ידי הפניקס לבירור החבות כי מדובר בקש באיכות ירודה שיכול לשמש רק כדי לרפד את רצפת הרפת.

ו. נשאלת השאלה, האם ניתן ליישב סתירה זו בין שתי חוות דעת הפניקס לענין כה מהותי כמו איכות הקש.

ז. כפי שציינתי זו לא הייתה הסתירה היחידה. סתירה נוספת נתגלתה לגבי העובדה כי ילדים נהגו לעלות על המערום ולצפות במנאז' הסוסים. בעוד שהשמאי הראשון מטעם הפניקס מעלה תמיהות ביחס למהימנות הגירסה, מר היינה מומחה הדלקות, קובע כי הילדים שהיו עולים על המערום הם שתרמו להיווצרות התסיסה על ידי כך ששפכו על המערום נוזלים.

ח. הפניקס דחתה התביעה שלא כדין ושלא בתום לב, כאשר לא היה בידה כל ראייה קבילה כי מדובר בארוע שריפה המוחרג על ידי הפוליסה. היתה לה עדות סברה שניתנה על ידי שמאי כי השריפה קרתה עקב תסיסה עצמית הנובעת מרטיבות המוחרגת בפוליסה. הפניקס לא ביצעה כל חקירה באמצעות חוקר בר סמכא שיאשר את מסקנתו/סברתו של השמאי.

ט. כפי הנראה הפניקס סברה כי המושב יוותר וירים ידיים ובאם יחליט להגיש תביעה תמיד תוכל לבצע מקצה שיפורים ולבסס תשתית ראייתית לכך שהחריג חל על מומחים מטעמה.

י. הפניקס בחרה לנהל משפט כאשר היא מודעת לכך שלא נערכה כל חקירה מטעמה וכי מתוך שלל הנסיבות הדרושות להיווצרות התופעה של תסיסה עצמית אין לה את הגורם העיקרי והוא מהות החומר שהינו קש ולא חציר.

יא. הפניקס היא זאת שנושאת בנטל להוכיח את חלות החריג והתשתית הראייתית שלה התבססה על ההנחות מצטברות שהחוט המקשר בין כולן הינו חוסר המקצועיות והשלומיאליות של אנשי המשק, דהיינו: אנשי המשק שילמו עבור קש באיכות טובה אך כיוון שהיו שלומיאלים הם לא שמו לב כי קנו קש לח באיכות ירודה, הם לא ידעו לבנות כהלכה מערום ולא דאגו לבדוק את מידת הלחות של הקש ולא נתנו דעתם לכך שמערום במשקל של כ- 230 טון נרקב לנגד עיניהם ומתעפש עד אשר פרצה בו תסיסה עצמית שגרמה להתלקחותו.

יב. לפניקס היה נתון אחד שלא שנוי במחלוקת, כי הקש היה מתחת לכיפת השמיים ונתון נוסף שירד גשם במקום כשבועיים לפני ארוע השריפה. בעניין זה העיד מר סומפולינסקי כי המערום אינו סופח רטיבות ובלשונו: "כחבילה שלמה ודחוסה הוא לא סופח מים... מכיוון שהגשם בא למעלה ומרטיב את השכבה העליונה בלבד והשאר ניגר מפניו החוצה" (עמוד 160 שורות 17-28 לפרוטוקול).

לעניין הרטיבות הסכים גם מר אייל שפירא כי הקש "רק מתעפש, הוא לא מגיע לשלב של שריפה".

יג. למעשה, מלבד הנחות, לא היו לפניקס כל ראיות לכך כי חל החריג וכי הקש נשרף כתוצאה מתסיסה עצמית עקב רטיבות. כפי שצוין, כל ההנחות התבססו על כך שהרפתן האחראי של המושב הינו שלומיאל ו/או אדם לא מקצועי.

יד. ראינו כי הפניקס דחתה את התביעה מלכתחילה בלא שהיו בידה כל ראיות קבילות לחלות החריג. בתום המשפט ניתן לקבוע כי כל עמדתה של הפניקס התבססה על היות המבוטח שלה שלומיאל ו/או חסר מקצועיות.

נשאלת השאלה האם הפניקס כחברת ביטוח סבירה הפועלת בתום לב יכולה להשיב את פני מבוטחה ריקם, בעת צרה כאשר היא אמורה לשלם לו תגמולי ביטוח עקב ארוע ביטוח של שריפה, כאשר אין בידה כל ראיות קבילות ולנהל כנגדו משפט, כאשר כל התשתית הראייתית מבוססת על הטענה הבלתי מבוססת ובלתי מוכחת כי המבוטח הינו שלומיאל?

טו. האם חברת הביטוח יכולה בעזות מצח לנהל משפט כנגד מבוטחה ובלא שיש בידה ראייה לכך לטעון כי המבוטח רכש בשלומיאליות קש שנקצר לא נכון ונכבש לא נכון ונאגד לא נכון והובל לא נכון ונבנה במערום בצורה לא נכונה ולא מקצועית ושהאנשים האחראיים על הרפת לא דאגו לבדוק את הלחות של המערום?

טז. האם הפניקס פעלה בתום לב כאשר ביססה את עמדתה על שלומיאליות מתמשכת של אנשי הרפת במושב כאשר אין לה כל ראייה לכך? (ולהיפך כפי שציינתי דווקא השמאי מטעמה קבע כי ערכו של הקש מתאים לתביעה)

יז. אני קובע כי הפניקס לא עמדה בנטל המוטל עליה ומדובר במקרה של חוסר תום לב מצד הפניקס.

41. ב"כ התובע ביקש כי אפסוק ריבית עונשית בהתאם לסעיף 28 (א) לחוק חוזה הביטוח אך החלטתי שלא להיעתר לבקשה זו וזאת לאור העובדה כי החבות לשלם את תגמולי הביטוח הייתה שנויה במחלוקת ולכן סעיף 28 (א) לא חל על המקרה.

42. לעניין שכר הטרחה, בהתאם לפסיקה אני מכבד את הסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובע לבא כוחו אולם איני מחשב את אחוז שכר הטרחה ביחס לסכום הנזק בתוספת הוצאות אלא רק ביחס לסכום הנזק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

43. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום הנזק בסך 157,509 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום אירוע השרפה 13.11.08 ועד התשלום המלא בפועל בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 25% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם הוצאות התובע בגין תביעה זו כפי שישום אותן רשם.

ניתן היום, ג' חשון תשע"ד, 07 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.