17 אוגוסט 2014

1. לפנינו בקשת המבקשת לביטול פסק בורר שניתן על ידי הבורר עו"ד דרור גל ביום 26.9.05, בו נדחתה תביעת המבקשת נגד המשיב והתקבלה בחלקה התביעה שכנגד של המשיב נגד המבקשת (להלן: "פסק הבורר").
2. הדיון בבקשה התקיים לאחר שבית הדין הארצי לעבודה קיבל ערעור של המבקשת על פסק דינו של בית דין זה מיום 23.2.11, בו נדחתה על הסף בקשת המבקשת לביטול פסק הבורר, בשל מעשה בית דין.
3. הבקשה לביטול פסק הבורר בהליך זה הוגשה ביום 20.5.10, לאחר שבקשות שהגישו הצדדים עוד בשנת 2006 לאישור פסק הבורר מזה, ולביטולו מזה, הסתיימו בפסק דין של בית דין זה מיום 17.12.08, בו אישר בית הדין את פסק הבורר.

הצדדים

1. המבקשת, גב' רחל סופר-סייג, הינה אשת עסקים. המבקשת הייתה בעלת מניות בחברת SAYAG AGROTECHNOLOGY LTD (להלן: "החברה), שהינה חברה המאוגדת לפי דיני הודו. החברה עסקה בהעברת טכנולוגיות לחו"ל בתחום החקלאות וגידול פרחים.
2. המשיב, מר יהונתן צברי, למד משפטים בשנות ה-70 ומסיום לימודיו שימש כמנכ"ל ודירקטור בחברות מסחריות ותעשייתיות. בשנת 2005 הוסמך המשיב לעריכת דין. ביום 20.12.02 מונה המשיב כנציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב לתקופה של שלוש שנים.

הרקע העובדתי הצריך לעניין

1. ביום 23.7.2000 נחתם הסכם העסקה אישי בין המבקשת והחברה, מצד אחד, לבין המשיב, מצד שני, על פיו יועסק המשיב בתפקיד מנכ"ל סניף הודו ואסיה של החברה. התגמול שהוסכם עליו היה מורכב ממשכורת חודשית ועמלות מכירה. נקבע בהסכם כי איחור של עד 45 יום בתשלום המשכורת והעמלות לא ייחשב כהפרת ההסכם, אך יזכה את המשיב בהפרשי ריבית חודשי בשיעור של 20%, החל מהיום שנועד לתשלום ועד מועד התשלום בפועל.
2. בהסכם נכללה תניית בוררות. הוסכם כי בהיעדר הסכמה בין הצדדים על זהות הבורר, ייקבע הבורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין. עוד הוסכם כי הבורר לא יהיה קשור בהוראות הדין הישראלי ויהיה מוסמך להוציא צווי ביניים ופסקים חלקיים ולא יהיה חייב לנמק את פסקו.
3. המשיב הועסק על פי הסכם העבודה במשך כשבעה חודשים, עד להתפטרותו בחודש 2/2001.
4. ביום 11.4.01 פנתה המבקשת למשיב בדרישה למינוי בורר בתביעותיה נגד המשיב, עקב טענותיה להפרות בוטות של הסכם ההעסקה על ידי המשיב אשר גרמו לטענתה לנזקים לחברה ולמבקשת. בהמשך לכך פנה ב"כ המבקשת לראש לשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר.
5. ביום 25.9.01 מינה ראש לשכת עורכי הדין את עו"ד דרור גל ממשרד סטריקובסקי, גל, ברוך – עורכי דין, כבורר בסכסוך שבין המבקשת והחברה לבין המשיב. הבורר הוסמך להכריע בכל המחלוקות שבין הצדדים. בכתב המינוי התבקשו הצדדים והבורר להודיע בכתב בתוך 10 ימים אם קיימים לדעתם ניגודי אינטרסים כלשהם בעטיים יש צורך למנות בורר אחר.
6. בעקבות מינויו של הבורר התקיימה ביום 24.12.01 ישיבת בוררות מקדמית בה השתתפו הצדדים ובאי כוחם, ונקבעו סדרי הגשת כתבי טענות. ביום 25.4.02 הגישו המבקשת והחברה כתב תביעה על פיו נדרש המשיב לשלם להן סך 117,547 דולר. ביום 13.6.02 הגיש המשיב כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד נגד המבקשת והחברה לתשלום שכר עבודתו, עמלות מכירה והחזר הוצאות, בסך כולל של 724,775 ₪ בתוספת ריבית בשיעור 20% לחודש.
7. לאחר שהמבקשת והחברה הגישו כתב תשובה לתביעה שכנגד, התקיימה ישיבת בוררות מקדמית ביום 20.2.03. שמיעת עדי הצדדים החלה בישיבה מיום 18.9.03. ישיבות נוספות התקיימו ביום 3.12.03, 21.6.04, 19.7.04, 4.8.04, 12.8.04, 23.9.04, 25.11.04, 2.2.05.
8. ביום 11.1.04 התקיים דיון הוכחות בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בתביעה של עובדת של רשות מקומית מסוימת נגד הרשות. ההליך נשמע בפני מותב בראשות כב' השופט אילן איטח. המשיב הוזמן לדיון כנציג ציבור במותב ונכנס לאולם עם המותב. הבורר, עו"ד גל, הופיע לדיון בשם הרשות המקומית. עם תחילת הדיון המשיב פסל עצמו מלדון בהליך ובשל כך נדחה מועד ההוכחות באותו הליך. תיעוד לאירוע זה קיים בסעיף 2.4 לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב מיום 22.2.04 בתיק עב 7837/03.
9. אין מחלוקת כי הבורר לא הודיע למבקשת על המפגש בינו לבין המשיב ביום 11.1.04 באולמו של כב' השופט איטח.
10. בישיבת הבוררות האחרונה מיום 2.2.05 החליט הבורר כי על הצדדים לייחד בסיכומיהם פרק בסוגיית ההוצאות, והוטל על כל צד לצרף תצהיר התומך בטענותיו באותו פרק, אשר יכלול אסמכתאות.
11. ביום 26.9.05 ניתן פסק הבורר. בתביעת המבקשת והחברה נגד המשיב קבע הבורר לא הונחה בפניו תשתית ראייתית כי המשיב מנע חתימת חוזים או טרפד עסקאות ועסק בענייניו הפרטיים, במקום בענייני החברה, כפי שנטען בתביעה נגדו, ועל כן דחה את תביעת המבקשת והחברה. בתביעה שכנגד של המשיב נגד המבקשת והחברה, פסק הבורר למשיב את הסכומים הבאים:
    1. הפרשי שכר לחודש 2/01 בסך 9,800 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 20% לחודש החל מיום 9.3.01.
    2. הפרשי עמלות בסך 1,308.30 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 20% לחודש החל מ-9.3.01.
    3. החזר הוצאות בסך 5,393 בצירוף ריבית בשיעור 20% לחודש החל מ-9.3.01.
    4. עמלה בגין "עסקת אבו דאבי" בסך 204,166 ₪. נקבע כי הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד מינוי הבורר ביום 25.9.01 על לתשלום בפועל.
12. הסכום שנפסק למשיב כעמלה בגין "עסקת אבו דאבי" היה שליש מן הסכום שתבע המשיב. תביעות המשיב להחזר שווי כרטיסי טיסה ונזק לא ממוני נדחו על ידי הבורר. לעניין פסיקת הוצאות הבוררות, קבע הבורר:

"משמצאנו לנכון לדחות את תביעת התובעים כולה, ולקבל את תביעת מר צברי שכנגד בחלקה, בבואנו לקבוע הוצאות למר צברי, מצאנו, כי מר צברי, בסיכומי טענותיו, טוען להוצאות הכוללות שכר טרחת עורד דין בסך 180,000 ₪. באותם סיכומים, בהמשך, מבקש מר צברי, שוב, הוצאות הבוררות בצירוף שכר טרחת עורך דין ריאלי.

משבחר מר צברי לא לצרף קבלות, להוכחת סכום הוצאותיו, ומשכאמור, לא נפסקו לטובתו מלוא הסכומים הנתבעים על ידו, אנו פוסקים, כי בהתחשב בסכומי התביעה והתביעה שכנגד, ובתוצאת פסק הבוררות, ישלמו התובעים למר צברי, ביחד ולחוד, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 90,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הבוררות ועד למועד התשלום בפועל".

1. ביום 29.9.05 נשלח מכתב ממשרדו של הבורר, המופנה לצדדים באמצעות פקס., המודיע להם כי פסק הדין בבוררות הושלם ונמצא במשרדו של הבורר. הבורר דרש פירעון של שכר טרחתו והודיע כי פסק הדין יימסר למי מהצדדים, רק לאחר פירעון מלוא שכר הטרחה בגין הבוררות.
2. אין חולק על כך שהמבקשת לא שילמה לבורר את שכר טירחתו. כן אין חולק על כך שפסק הבורר נמסר על ידי משרדו של הבורר למשיב לאחר שהמשיב שילם את חלקו בשכר טרחת הבורר.
3. ביום 26.1.06 הגיש המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בקשה לאישור פסק הבורר. ביום 1.2.06 ניתנה החלטת בית הדין (כב' השופטת אפרתי) לפיה על המבקשת להגיש תגובתה לבקשה. משלא הוגשה תגובת המבקשת, אישר בית הדין את פסק הבורר בפסק דין מיום 15.3.06.
4. ביום 6.4.06 הגישו החברה והמבקשת בקשה לביטול פסק הדין בדבר אישור פסק הבוררות. הבקשה נתמכה בתצהיר המבקשת, בו טענה כי פסק הבורר הומצא לה ביום 23.3.06. עוד טענה המבקשת:

"נודע למבקשים, לאחר מתן פסק הדין, כי הבורר ועורכי דין ממשרדו הינם עו"ד המופיעים בבתי הדין לעבודה, כאשר המשיב, משמש כשופט (נציג ציבור) בביה"ד לעבודה, ויש למבקשים חשש כבד, כי הבורר (הבוררים) הושפע מעניין זה ובמקום להתפטר מתפקידו, הוא המשיך בבוררות מבלי לגלות למבקשים, כי המשיב יושב בדין /או ישב בדין בתיקים, אותם מנהל הבורר ו/או עובדים ממשרדו בביה"ד לעבודה בת"א. יש חשש כבד שפסק הבוררות הושפע כולו מעובדה זו".

1. ביום 28.8.06 קיבל בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין בדבר אישור פסק הבוררות, מחמת הצדק של אי המצאת הבקשה לאישור פסק הבורר למבקשת, והורה למבקשת להגיש את תגובתה לבקשת המשיב לאישור פסק הבוררות תוך 21 ימים.
2. ביום 21.9.06 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הבוררות ולהעברת הדיון בבקשה לבית דין אחר, על רקע כהונתו של המשיב בבית הדין בתל-אביב. ביום 4.3.07 הורה נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופט אדלר, על העברת ההליכים – בקשת האישור של המשיב ובקשת הביטול של המבקשת - לבית דין זה, וההליך התקיים בפני מותב בראשות כב' השופטת יפה שטיין (להלן: "ההליך הקודם").
3. בבקשת הביטול שהוגשה על ידי המבקשת בהליך הקודם העלתה המבקשת את הטענות הבאות:
   1. פסק הבוררות ניתן על ידי מספר אנשים ולא על ידי הבורר. בטענה זו הסתמכה המבקשת על לשון רבים שננקטה בפסק הבוררות (לא הוצג בפנינו... אין לנו אלא לדחות את התביעה ... סבורים אנו.. וכו'), ועל כך שחלק מן ההחלטות בבוררות נחתמו על ידי עו"ד הדס רקח ממשרדו של הבורר.
   2. נודע למבקשים, לאחר מתן פסק הדין, כי הבורר ועורכי הדין ממשרדו הינם עו"ד המופיעים בבתי הדין לעבודה, כאשר המשיב משמש כשופט (נציג ציבור) בביה"ד לעבודה, ויש למבקשים חשש כבד כי הבורר הושפע מעניין זה.
   3. הבורר חרג מסמכותו בכך שהכריע לגבי עמלות המגיעות למשיב מעסקאות באבו דאבי, כאשר ההסכם בכתב בין הצדדים דן אך ורק בעמלות המגיעות למשיב מעסקים ו/או עסקאות בהודו ונמצאות באסיה. נטען כי הוכח שהעסקאות באבו דאבי לא נעשו כלל על ידי המשיב.
   4. הבורר נפגש עם המשיב ביחידות, לבקשת המשיב, ללא ידיעת המבקשת והחברה.
4. בכתב התשובה שהגיש המשיב לבקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות טען המשיב:

"למעלה מן הצורך יטען המשיב בעניין זה, כי אכן בשתי הזדמנויות שונות במהלך הבוררות במועדים שאינם זכורים למשיב, הופיע הבורר לדיון בפני המותב בו כיהן גם המשיב כנציג ציבור. משהבחין המשיב כי הבורר לפניו, ביקש מיידית לפסול עצמו מלשבת בדין. למותר לציין שהבקשה נענתה על דעת הצדדים ועל דעת ראש המותב, כב' השופט אילן איטח".

1. עוד לפני העברת התיק לבית הדין זה, התקיים ביום 10.1.07 דיון בבקשות הצדדים לאישור פסק הבורר ולביטולו בפני כב' השופטת אפרתי. כעולה מפרוטוקול הדיון, בית הדין הפנה את תשומת לב הצדדים לכך שהמשיב היה נציג ציבור במותב של כב' השופט איטח.
2. לאחר העברת התיק לבית דין זה בהחלטת נשיא בית הדין הארצי לעבודה מיום 4.3.07, הגיש המשיב לבית הדין, במסגרת ההליך הקודם, בקשה לחייב את המבקשת להפקיד ערובה להבטחת ביצוע פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 29 לחוק הבוררות. לאור מהות הטענות שהועלו בבקשה לביטול פסק הבוררות, החליטה כב' השופטת שטיין לדון בבקשה רק לאחר שמיעת עדות הבורר. עדות הבורר נשמעה ביום 13.5.08. במהלך עדותו טען הבורר כי אירע מפגש אחד בלבד בינו לבין המשיב באולם בית הדין לעבודה בתל-אביב באולמו של כב' השופט איטח. הבורר עמד על דעתו גם לאחר שעומת עם טענת המשיב באותו הליך כי אירעו שני מפגשים כאלה.
3. בעקבות שמיעת עדות הבורר קבע בית הדין בהחלטה מיום 15.7.08 כי לכאורה לא נפלו פגמים בפסק הבורר המצדיקים ביטולו וקיבל את בקשת המשיב להורות למבקשת להפקיד ערובה, וחייב את המבקשת להפקיד ערובה בסך 150,000 ₪ להבטחת ביצוע פסק הבורר.
4. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על החלטת בית הדין בדבר חיוב המבקשת להפקיד ערובה. ביום 11.9.08 ניתנה החלטת בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטת ארד (כתוארה אז)), על פיה נדחתה בקשת המבקשת לרשות ערעור, תוך שנקבע:

"במקרה שלפניי, בבסיס הבקשה לביטול פסק הבוררות מעלות המבקשות טענות קשות על אופן התנהלותו של הבורר. טענות אלו ראויות לבחינה עובדתית יסודית ומעמיקה, כפי שיעשה במהלך הדיון העיקרי.

לאור טענות אלו, בחר בית הדין האזורי ליתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה לאחר שמיעת עדותו של הבורר. על כן, ולאחר עיון בפרוטוקול הדיון מיום 13.5.08, נחה דעתי כי בהחלטת בית הדין האזורי אין טעות משפטית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור".

1. משהמבקשת לא הפקידה את הערובה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 15.7.08, חרף אורכות שניתנו לה לשם כך, אישר בית הדין את פסק הבורר בפסק דין מיום 17.12.08.
2. ביום 8.2.09 המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין מיום 17.12.08 בהליך הקודם, אך בשל האיחור בהגשתו, הערעור סולק על הסף בהחלטת רשמת בית הדין הארצי מיום 23.6.09. על החלטת הרשמת הגישה המבקשת ערעור באיחור של למעלה מחודשיים, ואף ערעור זה סולק על הסף בהחלטה מיום 24.12.09, בשל איחור בהגשתו.
3. לאחר כשנה וחמישה חודשים ממועד פסק הדין בהליך הקודם, ביום 20.5.10, הוגשה לבית דין זה הבקשה בתיק זה, לביטול פסק הבורר. הבקשה התבססה על שתי עילות:
   1. העילה הראשונה – פסק הבורר ניתן בניגוד לכללי הצדק הטבעי בשל משוא פנים חמור בו נהג הבורר, שהיה נגוע בניגוד עניינים בין תפקידו השיפוטי לבין עניינו של הבורר כעורך דין העוסק בדיני עבודה ומופיע בפני בית הדין לעבודה בו מכהן המשיב כנציג ציבור.
   2. העילה השניה – הריבית שהבורר פסק היא בלתי חוקית.
4. אשר לעילת משוא הפנים, נטען בבקשה כי הבורר נקט במשוא פנים חמור, נהג בחוסר הגינות, בחוסר אובייקטיביות ותוך ניגוד עניינים בין תפקידו השיפוטי לאינטרס האישי שלו כעורך דין פרטי. נטען כי לאחר מתן פסק הבורר, נודע למבקשת כי המשיב שימש בזמן הבוררות כנציג ציבור בבית הדין לעבודה בתל-אביב-יפו, וכי הבורר הופיע כב"כ של אחד הצדדים לתיק בו ישב המשיב במותב. לטענת המבקשת, מקרה כזה אירע לא אחת. המבקשת טענה כי הבורר והמשיב הסתירו ממנה את עובדת כהונת המשיב כנציג ציבור, ואת העניין שיש לבורר כעורך דין העוסק בדיני עבודה, בהתייחסות אוהדת של המשיב לעניינם של לקוחות הבורר. לטענת המבקשת הסתרה זו פגעה פגיעה חמורה וקשה בעקרונות הצדק הטבעי והובילה בסופו של יום לפסק בוררות שהיטיב ביותר עם המשיב. לטענת המבקשת, עובדות אלה מקימות עילה לביטול פסק הבורר לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שעניינה קיומה של עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. עילה זו אינה תחומה במועד לעניין הגשת בקשת הביטול, בהתאם להוראות סעיף 27(ד) לחוק הבוררות וניתן להגיש בגינה בקשת ביטול של פסק בוררות אף אם הוא כבר אושר על ידי בית המשפט. המבקשת הוסיפה כי גילתה, מספר ימים לפני הגשת הבקשה לבית דין זה, כי עורכי דין נוספים ממשרדו של הבורר, ביניהם עו"ד הדס רקח, הופיעו בפני המשיב במהלך הבוררות. המבקשת הוסיפה וטענה כי הבורר נפגש ביחידות עם המשיב בטרם ניתן פסק הבוררות, עובדה שהתגלתה למבקשת בדיעבד.
5. אשר לעילת הריבית הבלתי חוקית שנקבעה בפסק הבורר, נטען כי הסכום הכולל שנפסק בבוררות הפך, נוכח ריבית הנשך שנקבעה בפסק הבורר, לחוב אשר לשיטת המשיב במסגרת הליכי פשיטת רגל של המבקשת, הגיע לסך 419,534,160,336 ₪ (ארבעה מאות ותשע עשר מיליארד, חמש מאות שלושים וארבעה מיליון, מאה שישים אלף ושלוש מאות שלושים ושישה ₪). לטענת המבקשת, עילת הביטול העומדת לה בשל הריבית הלא חוקית היא לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות – עילה שעניינה היעדרו של הסכם בוררות בין הצדדים. לטענת המבקשת, מאחר שעל פי סעיף 3 לחוק הבוררות אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים, ולטענתה, קביעת ריבית חודשית בשיעור 20% כפי שנעשה בהסכם העסקתו של המשיב – מהווה התנייה על חוקי המגן אשר הופכת את הסכם הבוררות כולו לחסר תוקף על פי סעיף 3 לחוק הבוררות, ומכאן שדין פסק הבורר להתבטל לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות. המבקשת הסתמכה לעניין זה על הוראות צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל-1970, שהוצא בהתאם לחוק הריבית, תשי"ז-1957, ועל תקנות הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (קביעת סכום לעניין סעיף 15(ב)(1) לחוק), התשס"ז-2007.
6. לגבי עילת הריבית, טענה המבקשת בבקשתה כי "הריבית הדמיונית אותה דורש המשיב (במסגרת בקשת פשיטת הרגל..), אינה הריבית שנקבעה בפסק ו/או בהסכם, שכן לשון ההסכם והפסק כלל אינם קובעים כי עסקינן בריבית מצטברת (ריבית דריבית), כי אם בריבית קבועה מסכום הקרן, שמתווספת (באותו סכום קבוע) כל חודש – שגם היא כשלעצמה, דמיונית מופרכת ובלתי חוקית בעליל".
7. המשיב הגיש בקשה לסילוק הבקשה על הסף, בין היתר בשל מעשה בית דין, ובפסק דין מיום 23.2.11 התקבלה בקשתו והבקשה סולקה על הסף מחמת מעשה בית דין.
8. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין מיום 23.2.11 לבית הדין הארצי לעבודה, והערעור התקבל בפסק דין מיום 22.7.12, תוך שנקבע:

"הערעור מתקבל כך שעניינם של הצדדים יוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון ויכריע לגופו של עניין בטענות לאישורו או ביטולו של פסק הבוררות".

1. עתירה שהגיש המשיב לבג"צ על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, נדחתה בפסק דין מיום 9.10.12.
2. עוד נציין כי לאחר אישור פסק הבורר על ידי בית דין זה בהליך הקודם ומשלא שילמה המבקשת את החוב הפסוק, פתח המשיב בהליכי פשיטת רגל נגד המבקשת. במסגרת הליכים אלה העמיד המשיב את גובה החוב על הסכום 419,534,160,336 ש"ח, ובהמשכם של ההליכים אף נטען כי החוב הגיע לסך של שלושה טריליון ₪.
3. במסגרת הליכי פשיטת הרגל, מונה המשיב, יחד עם עו"ד איתן ארז, כמנהל מיוחד לנכסי המבקשת בעקבות צו לכינוס נכסיה של המבקשת. בהמשכם של ההליכים הוכרזה המבקשת כפושטת רגל. בהחלטה מיום 21.2.12 הופסקה כהונתו של המשיב כמנהל מיוחד לנכסי המבקשת בשל ניגוד עניינים, תוך שבית המשפט הדגיש שלא מצא דופי קונקרטי בהתנהלותו של המשיב.

מסגרת הדיון בהליך זה

1. בית הדין הבהיר בהחלטות ביניים שניתנו במסגרת שמיעת ההוכחות בהליך, כי העילות לביטול פסק בורר אשר עומדות לבחינתו במסגרת ההליך, הן העילות שנטענו על ידי המבקשת בבקשה שבה פתחה הליך זה, ועילות אלה בלבד. כאמור, עילות הביטול שנטענו לעניין פסק הבורר היו שתיים – עילת משוא הפנים ועילת הריבית הבלתי חוקית. בית הדין לא הרשה למבקשת להציג לעדים שאלות שתכליתן לבסס עילות שנטענו על ידי המבקשת בבקשתה הראשונה לביטול פסק הבורר, אך לא הועלו על ידה בבקשה שבה פתחה הליך זה, ובכלל זה טענת המבקשת כי הבורר חרג מסמכותו בכך שפסק למשיב עמלה בגין עסקת אבו-דאבי.

העדים

1. המבקשת העידה לעצמה והעידה מטעמה את הבורר ואת עו"ד הדס רקח (המבקשת התנגדה להצעת בית הדין לפיה עדותו של הבורר בהליך הקודם תשמש ראיה בהליך זה וכי עדותה של עו"ד הדס רקח בהליכים משמעתיים שננקטו נגד המשיב בלשכת עורכי הדין תשמש ראיה בהליך זה, ועמדה על העדתם פעם נוספת). המשיב העיד לעצמו.

עילת משוא הפנים – התשתית העובדתית

1. על מנת לדון בשאלה אם יש לבטל את פסק הבורר בשל היותו נגוע במשוא פנים, עלינו לקבוע את התשתית העובדתית הצריכה לעניין. קביעת התשתית העובדתית מצריכה הכרעה בין גרסאות הצדדים בנקודות אלה:
   1. מתי נודע למבקשת כי המשיב כיהן כנציג ציבור בבית הדין לעבודה וכי הבורר הינו עורך דין העוסק בדיני עבודה. האם יש אמת בטענת המבקשת בבקשתה כי "לאחר מתן פסק הבוררות, נודע למבקשת כי המשיב .. שימש בזמן הבוררות כנציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב... ", או שמא יש להעדיף את גרסת המשיב כי עובדת כהונתו כנציג ציבור הייתה ידועה למבקשת במהלך הבוררות.
   2. האם נכונה טענת המבקשת בבקשתה כי מפגשים של הבורר ושל המשיב באולם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב אירעו "לא אחת", או שמא כטענת המשיב בתצהיר התשובה שלו בבקשה, היה אירוע בודד כזה שהסתיים בכך שהמשיב פסל עצמו מלשבת בדין?
   3. האם הוכיחה המבקשת טענתה כי עורכי דין אחרים ממשרדו של הבורר הופיעו בפני מותבים בהם השתתף המשיב?
   4. האם נכונה טענת המבקשת כי הבורר נפגש ביחידות עם המשיב, או שמא יש להעדיף את עדותם של המשיב ושל הבורר שהכחישו טענה זו?
2. אשר לשאלת המועד בו נודע למבקשת על כהונת המשיב כנציג ציבור, אנו סבורים כי גרסת המשיב סבירה יותר ומתיישבת יותר עם מכלול הראיות בהליך, מאשר גרסת המבקשת, ובמה דברים אמורים?
3. גרסת המשיב היא כי במהלך ישיבות הבוררות שהתקיימו במשרדו של הבורר, הוא שיתף את המבקשת ובאי כוחה בעובדת מינויו וכהונתו כנציג ציבור. לטענתו, שיתוף כזה התרחש במהלך ההפסקות שהתקיימו בדיוני הבוררות, במסגרת שיחות חולין שמתקיימות באופן רגיל בין משתתפי דיון משפטי באותן "שעות מתות". מעדות המשיב עולה כי אין לו זיכרון ספציפי של שיחה בה אמר שהוא מכהן כנציג ציבור, בה הייתה המבקשת נוכחת, אך הוא משוכנע כי הדברים נאמרו על ידו במסגרת אותן שיחות חולין.
4. המשיבה טענה בבקשתה כי "לאחר מתן פסק הבוררות, נודע למבקשת כי המשיב – שהיה בעת הרלוונטית צד להליך בוררות בפני הבורר – שימש בזמן הבוררות כנציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, וכחלק ממותב בראשות כב' השופט א. איטח".
5. בתצהיר עדותה הראשית העידה המבקשת כי "ביום 10 בינואר 2007, בדיון בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בפני כבוד השופטת אפרתי, התגלה כי המשיב כיהן בהרכב של כבוד השופט איטח כנציג ציבור". המבקשת הפנתה את בית הדין לפרוטוקול הדיון בפני כב' השופטת אפרתי מיום 10.1.07, הנזכר לעיל.
6. גרסת המבקשת בתצהיר עדותה הראשית נסתרת בבירור על ידי תצהירה מיום 10.4.06. כאמור, תצהיר זה הוגש על ידי המבקשת בתמיכה לבקשתה לביטול החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב לאשר את פסק הבורר בהיעדר תגובה של המבקשת לבקשת האישור. כאמור, בתצהיר זה טענה המבקשת כי:

"נודע למבקשים, לאחר מתן פסק הדין, כי הבורר ועורכי דין ממשרדו הינם עו"ד המופיעים בבתי הדין לעבודה, כאשר המשיב, משמש כשופט (נציג ציבור) בביה"ד לעבודה, ויש למבקשים חשש כבד, כי הבורר (הבוררים) הושפע מעניין זה ובמקום להתפטר מתפקידו, הוא המשיך בבוררות מבלי לגלות למבקשים, כי המשיב יושב בדין /או ישב בדין בתיקים, אותם מנהל הבורר ו/או עובדים ממשרדו בביה"ד לעבודה בת"א. יש חשש כבד שפסק הבוררות הושפע כולו מעובדה זו".

1. בחקירתה הנגדית לפנינו הוסיפה המבקשת לטעון כי נודע לה לראשונה על כהונתו של המשיב כנציג ציבור בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת אפרתי, ועמדה על כך ש"מעולם לא" נאמר לה כך לפני מועד זה. עדות זו נסתרת בבירור על ידי תצהיריה מיום 10.4.06 ואינה מהימנה כלל. לא היה למבקשת הסבר משכנע לסתירה זו. כך השיבה המבקשת לשאלות בהן עומתה עם תצהירה מיום 10.4.06:

ש. מתי נודע לך שמר צברי כיהן כנציג ציבור?

ת. בדיון בפני כב' השופטת אפרתי בת"א.

ש. אז לראשונה נודע לך?

ת. כן. כב' השופטת אפרתי אמרה את זה אז לנו, שהיא מכירה את צברי כי הלשכה של כב' השופט איטח היתה קרובה ללשכתה.

ש. האם ידעת על העובדה הזו קודם לכן?

ת. אף פעם לא.

ש. פעם ראשונה בבית הדין אצל השופטת אפרתי?

ת. כן. אפרתי אמרה לי.

ש. ברור לי שהיא אמרה לך. אבל חשוב שתדייקי, כי את בטח קראת שצברי טוען שאת ידעת את זה כבר במהלך הבוררות.

ת. צברי משקר.

ש. מאוד חשוב שתדייקי בנקודה הזו. מתי היה היום הראשון שבו נודע לך על זה שהוא נציג ציבור.

ת. כשהיה לנו את ההליך בבית הדין בת"א.

ש. מתי בהליך הזה?

ת. ההליך היה קצר יותר והשופטת אמרה שהיא לא יכולה לדון בבקשה כי היא גם מכירה את צברי ושהיא מבקשת להעביר למחוז אחר.

ש. לפני שאת נכנסת לאולם באותו יום, לא ידעת שהוא כיהן כנציג ציבור?

ת. בבית הדין עצמו היה רמז, אבל לא ידעתי בוודאות כמו שהשופטת אמרה את זה במפורש".

1. כאמור, עדות המבקשת עומדת בסתירה לנטען בתצהירה מיום 10.4.06 ולעובדה שעוד ביום 21.9.06 הגישה לבית הדין בקשה לביטול פסק הבוררות, בה טענה ללא כחל ושרק כי המשיב כיהן כנציג ציבור בבית הדין. היא אף עומדת בסתירה לעדותה של המבקשת מיום 14.10.12 בהליכים המשמעתיים שהתקיימו נגד המשיב על פי קובלנה שהגישה המבקשת, שם העידה:

"ש. ומתי נודע לך שהוא היה נציג ציבור בבית הדין לעבודה?

ת. רק כשהוא הביא לי את פסק הבורר, וראיתי שהוא קיבל את זה במעמד צד אחד, אז כמו ההיגיון שלכם – כאילו, משהו היה לי לא בסדר, איך אישרו פסק בלי שהוא הביא לי את זה. ונסעתי לבית דין בתל-אביב, לשאול, איך אתם נתתם אישור לבנאדם ואני בכלל לא ידעתי מזה? שאלתי עו"ד והוא שלח אותי לבית דין. הלכתי לבית דין, הסתכלתי בתיק, ראיתי שאין בכלל, אין תשובה מהדואר, שלא בא לי הזה. בדקתי בתוך התיק במו עיני, וראיתי בסך הכל – והתיק שלו היה מוחבא באיזה מגירה. ולאט לאט, התחיל להיות לי משהו לא בסדר. הרגשתי שמשהו לא בסדר בבית דין, מהתגובה של הבחורה שביקשת ממנה גם את התיק, ועליתי למנהלת של בית הדין ואז התגלה לי –

ש. מה זאת אומרת "המנהלת של בית הדין"? המזכיר הראשי?

ת. מנהל אדמיניסטרטיבי כזה, אולי מזכיר ראשי, ואז התגלה לי שהוא נציג ציבור בבית הדין.

ש. מאותו מנהל?

ת. כן. כן..."

1. כאשר המבקשת עומתה בחקירתה הנגדית לפנינו עם עדותה בהליך המשמעתי, תגובתה הראשונה הייתה "תראה לי את זה". לאחר מכן ניסתה לתרץ בתירוצים דחוקים את הסתירות בעדותה:

ש. אני אומר לך שלפני חצי שנה בערך את התייצבת בלשכת עוה"ד בבית הדין המשמעתי והעדת בקובלנה שהוגשה בעקבות תלונה שלך נגד צברי.

ת. העדתי. בוודאי. אני המתלוננת אז ועדת האתיקה ביקשה ממני להעיד בכתב האישום בקובלנה נגד צברי.

ש. ... את מספרת שם סיפור אחר לגמרי. לא הזכרת שם במענה לשאלה איך נודע לך על היותו נציג ציבור, את השופטת אפרתי. את סיפרת סיפור על זה שאת נסעת לבית הדין ומי שאמרו לך שהוא נציג ציבור אלו מזכירות בית הדין.

ת. תראה לי את זה.

ש. האם נכון, שסיפרת את זה בלשכה.

ת. למיטב זכרוני, מה שסיפרתי בדיון נגד צברי בביה"ד המשמעתי, זה שהלכתי לבית הדין כשצברי קיבל אישור לפסק הבורר במעמד צד אחד, זאת היתה הפעם הראשונה שהלכתי לבית הדין לעבודה בת"א כדי לברר כיצד הוא קיבל אישור לפסק הבורר בלי שהבקשה שלו הומצאה לי. הייתי צריכה להגיש תצהיר להוכיח שלא הייתה לי המצאה. לכן הלכתי לבית הדין, לברר איך הדבר הזה קרה.

ש. ואז אמרו לך שצברי נציג ציבור.

ת. אני לא זוכרת להגיד אם אמרו לי את זה באופן מובהק או שמישהי אמרה שהיא מכירה את צברי, אבל הפעם שהייתה ודאות באופן רשמי לכך שהוא נציג ציבור היתה אך ורק מפי כב' השופטת אפרתי ...."

1. עדותה של המבקשת לגבי המועד בו נודע לה על כהונת המשיב כנציג ציבור רוויה בסתירות ולא ניתן לסמוך עליה כלל.
2. לדעתנו, גרסת המשיב בדבר ידיעת המבקשת את עובדת כהונתו כנציג ציבור במהלך הבוררות, נתמכת בתצהיר המבקשת מיום 6.4.06. בתצהיר זה נאמר, שהעובדה שהתגלתה למבקשת לאחר מתן פסק הבורר, היא שהבורר ועורכי הדין ממשרדו הם עורכי דין המופיעים בבתי הדין לעבודה. מניסוח התצהיר עולה כי העובדה שהמשיב כיהן כנציג ציבור הייתה ידועה למבקשת ("נודע לי, לאחר מתן פסה"ד, כי הבורר ועורכי דין ממשרדו הינם עו"ד המופיעים בבתי הדין לעבודה, כאשר המשיב, משמש כשופט (נציג ציבור) בביה"ד לעבודה בת"א"). המילים "כאשר המשיב, משמש כשופט, אינן נסובות על הרישא של המשפט "נודע לי, לאחר מתן פסה"ד..".
3. גם אם ניתן לפרש את התצהיר מיום 6.4.06 כמציג טענה ששתי העובדות – הן עיסוקו של הבורר ועורכי דין ממשרדו בליטיגציה בדיני עבודה והן כהונתו של המשיב כנציג ציבור – נודעו למבקשת לאחר מתן פסק הדין (ואין אנו סבורים שכך הוא), הרי שאין ליתן כל אמון בטענות אלה, שכן לא ניתן להאמין למבקשת כי נודע לה רק לאחר מתן פסק הבורר כי עו"ד גל עוסק בדיני עבודה. הבורר מונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין בשנת 2001 על פי תניית בוררות בהסכם עבודה בין הצדדים, והמבקשת הייתה מיוצגת במהלך הבוררות על ידי עורכי דין שונים, ביניהם עו"ד ממשרד אחר שהינו מוכר וידוע כמשרד המתמחה בדיני עבודה (עו"ד אשר סלע ממשרד עו"ד אריאל שמר). טענת המבקשת כי נודע לה לאחר מתן פסק הדין כי הבורר עוסק בדיני עבודה, אינה מתקבלת על הדעת, כמו גם טענותיה הדחוקות במסגרת עדותה לפיה הסכסוך בין הצדדים הינו מסחרי ולא סכסוך במסגרת יחסי עבודה. המבקשת גם לא השיבה לשאלות כיצד נודע לה לאחר מתן פסק הבורר על כך שהבורר עוסק בדיני עבודה.
4. לפיכך, גם אם טענה המבקשת בתצהירה מיום 6.4.06 כי נודע לה על כהונתו של המשיב כנציג ציבור לאחר מתן פסק הדין (כאמור – אין אנו סבורים כך), הרי שכשם שלא פירטה בתצהירה כיצד נודע לה על עיסוקו של עו"ד גל בדיני עבודה לאחר מתן פסק הדין, כך גם לא פירטה באותו תצהיר כיצד נודע לה דבר כהונתו של המשיב כנציג ציבור לאחר מתן פסק הדין, וכפי שאין להאמין למבקשת לעניין גילוי דבר עיסוקו של הבורר בדיני עבודה לאחר מתן פסק הבורר, כך אין להאמין לטענתה בדבר גילוי עובדת כהונת המשיב כנציג ציבור לאחר מתן פסק הבורר.
5. סיכומו של עניין הוא שבמאזן ההסתברויות – גרסת המשיב לפיה דבר כהונתו כנציג ציבור היה ידוע למבקשת במהלך הבוררות, כמו גם דבר עיסוקו של הבורר בדיני עבודה, עדיפה על גרסת המבקשת לפיה עובדות אלה נודעו לה לאחר מתן פסק הבורר.

כמה פעמים נפגשו הבורר והמשיב באולם בית הדין?

1. כאמור לעיל, בהליך הקודם טען המשיב כי בשתי הזדמנויות הוא היה משובץ למותב בבית הדין האזורי בתל-אביב בהן פסל עצמו בשל כך שהבורר ייצג אחד הצדדים להליך.
2. במסגרת תצהירו בהליך זה טען המשיב כי לאחר ששמע בהליך הקודם את עדות הבורר, בה מסר כי היה אירוע אחד בלבד בו פגש במשיב באולם בית הדין לעבודה בתל-אביב, חזר ובדק אם לא טעה כאשר טען בתשובתו לבקשה לביטול פסק בורר בהליך הקודם, כי היו שני אירועים כאלה. המשיב העיד כי הבין שטעה בתשובתו לבקשה בהליך הקודם, לאחר שפגש באירוע חברתי עורכת דין שהעסיקה את בתו של המשיב במשרדה. אותה עורכת דין הזכירה לו מקרה בו הוא פסל את עצמו מלדון בהליך בו הופיע אותו משרד. המשיב הסביר כי בשל כך שזכר שהיו שתי הזדמנויות בהן פסל את עצמו מלישב בדין, הוא טעה בתשובתו בהליך הקודם בייחסו את שתיהן להופעת הבורר בפני מותב בהשתתפותו, וכי למעשה, כפי שהעיד הבורר בהליך הקודם, היה מקרה אחד בלבד בו נפגשו הבורר והמשיב באולם בית הדין, אשר הסתיים בפסילתו של המשיב את עצמו מלשבת בדין.
3. המבקשת טענה שאין להאמין למשיב ולעניין זה היא טוענת כי יש לזקוף לחובת המשיב את אי הבאתה לעדות של אותה עורכת דין.
4. גם לפנינו העיד עו"ד גל כי אירע אירוע אחד בלבד בו פגש במשיב באולם בית הדין:

"היה מקרה אחד שגם התייחסתי אליו בעדות הקודמת שלי ב-2007, שבו נכנסתי לדיון... הצלחתי לאתר את התיק הזה, חיפשתי אותו בבתי המשפט השונים. זה היה בינואר 2004, דורית אמיגה נ. עיריית רמת השרון, אחראית על הרכש בעירייה, ראש העיר נבחר בנובמבר האחרון והדבר הראשון שהוא עשה זה לפטר אותה מהעבודה. אצל השופט איטח היינו בסוף 2003 בצו מניעה, והוא, כפי שידוע לי היום לאחר שבדקתי, הוא היה דן יחיד וקבע דיון בינואר 2004 משותף בתיק העיקרי ובצו מניעה, וצברי היה נציג ציבור. אני ביקשתי שצברי ייצא והשופט אמר או מר צברי אמר, ממילא הכנסתי אותו בשביל להוציא אותו החוצה מהאולם. ואז צברי יצא והיה ויכוח אם כן צריך נציגי ציבור או לא, והדיון נדחה למאוחר יותר עם נציג ציבור נוסף".

1. לאחר ששמענו את עדותו של עו"ד גל, ובהיעדר ראיות לסתור אותה, אנו מאמצים אותה. עדות זו מאשרת את גרסתו של המשיב בתצהירו בהליך זה, ואנו מקבלים את הסברו של המשיב לכך שטען, בתגובתו לבקשת הביטול בהליך הקודם, שהיו שתי הזדמנויות בהן פגש בבורר באולם בית הדין. איננו מקבלים את טענת המבקשת כי אי הבאתה לעדות של עורכת הדין שעמה המשיב שוחח ושהשיחה עמה הזכירה לו שהפעם השנייה בה פסל עצמו מלשבת במותב לא היה בשל הופעת הבורר לפניו – מצדיקה אי קבלת עדותו. עדותו של המשיב נתמכת בעדותו המהימנה והברורה של עו"ד גל.
2. כאן המקום לציין כי לבקשת המבקשת נתן בית הדין צו ביום 8.11.12 המורה להנהלת בתי המשפט להמציא לבית הדין פירוט של כל ההליכים שהתקיימו בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בהם השתתף המשיב כנציג ציבור, בין כחבר מותב ובין כמגשר, ולפרט לגבי הליכים אלה את ב"כ הצדדים בכל הליך כזה. בתגובה לכך הודיעה פרקליטות מחוז ירושלים בשם הנהלת בתי המשפט, כי המבקשת הגישה בעבר בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, בה ביקשו את המידע שנכלל בצו מיום 8.11.12, אך נענתה שאין אפשרות להפיק את המידע באמצעות המערכת הממוחשבת. עם זאת הפרקליטות הוסיפה כי מבירור נוסף שנערך עולה כי ניתן להפיק נתונים מסוימים באופן ידני. לעניין זה הודיעה הממונה על חופש המידע בהנהלת בתי המשפט למבקשת כי תיקי בית הדין לעבודה בתל-אביב מהשנים 2001-2004 בוערו בהתאם לדין, אך ישנו מלאי חלקי של תיקים משנת 2004 וכן תיקים שנפתחו בשנת 2005 שטרם בוערו, סה"כ כ-6,100 תיקים, אשר נמצאים במגנזה פרטית. בדיקה ידנית של תיקים אלה להמצאת המידע המבוקש כרוך בתשלום אגרה בסך 22,752 ₪.
3. המבקשת לא מימשה את האפשרות שניתנה לה לבדוק את המלאי של כ-6,100 התיקים מהשנים 2004-2005 שניתנה לה. המבקשת טענה כי אין לה יכולת לעמוד בתשלום שנדרש ממנה.
4. בשים לב לכך שהמבקשת טוענת כי פסק הבורר, ובפרט הריבית שנפסקה בו, הם הסיבה להיווצרותו של חוב שנטען שהוא בהיקפים של מילארדי וטריליוני ₪, חוב אשר גרם להתמוטטותה הכלכלית, ועל רקע מכלול העובדות הידועות לבית הדין אודות עורכי הדין הרבים אשר נתנו שירותיהם המקצועיים למבקשת בהליכים שונים ורבים, ובשים לב לראיות שהגיש המשיב בתצהירו המשלים בנוגע למצבה הכלכלי של המבקשת, הידועות לו מכוח כהונתו כמנהל מיוחד בהליכי פשיטת הרגל, טענת המבקשת כי לא יכלה לשלם את האגרה שנדרשה ממנה לצורך הפקת המידע המבוקש על ידה, אינה מקובלת עלינו.
5. מסקנת הדברים היא שאין לפנינו כל ראיה לסתור את עדותו האמינה של הבורר, ואנו קובעים כי אירע אירוע אחד בלבד בו נפגשו המשיב והבורר באולם בית הדין. המפגש הסתיים בכך שהמשיב פסל את עצמו מלישב בדין, כפי שתועד בפסק הדין באותו הליך.

האם עורכי דין ממשרדו של הבורר הופיעו בפני המשיב?

1. אי מימוש האפשרות שניתנה למבקשת לקבלת המידע שביקשה לפי חוק חופש המידע גרם לכך שהמבקשת לא הציגה ראיות כלשהן לטענתה שעורכי דין ממשרדו של הבורר הופיעו בפני מותבים בהם השתתף המשיב.
2. הבורר העיד לעניין זה:

"ש. העדת פה עכשיו שמבחינתך זו שגגה אם עו"ד מהמשרד יופיעו בפני צברי אם הוא נציג ציבור.

ת. כן. תיק שלם. לא כניסה ויציאה. תיק שלם שצברי יושב וגם חותם על פסק דין. אני לא חושב שזה תקין.

ש. באיזה שלב הודעת לסופר על ההיתכנות הזו?

ת. לא הודעתי. לא חושב שצריך להודיע.....

ש. כמובן שחששת משגגה. תוכל להראות לי את ההודעה שהוצאת לעובדים, להימנע ולדווח על הופעה בפני צברי.

ת. דיברתי בפירוש עם העו"ד שהיו אז בביה"ד לעבודה, כרמית לוי-זמיר שהיא שותפה היום, הודעתי לה שאם היא נכנסת לדיון בו יושב צברי, שתודיע שהיא מבקשת שהוא ייצא. הייתה עוד עו"ד אחת שתמיד הופיעה עם עו"ד אחר, לה לא היה צריך להודיע... והיתה גם עו"ד הדס רקח שהיתה בסיום עבודתה במשרד כי היא עברה למשרד אחר בו קיבלה הצעת שותפות..."

1. עו"ד רקח התבקשה על ידי ב"כ המבקשת בחקירתה הראשית על ידו, לתאר את האירוע בו התלוותה לעו"ד גל לדיון בו פגשו את המשיב שהיה במותב בית הדין. ב"כ המבקשת לא שאל את עו"ד רקח כמה פעמים הופיעה בפני מותב בו השתתף המשיב, ויש להימנעות מהצגת שאלה זו כדי לחזק את עדותה של עו"ד רקח ש"היה דיון אחד" שבו המשיב ישב במותב.
2. בחקירתה הנגדית אישרה עו"ד רקח כי היא מעולם לא הופיעה בפני המשיב ולא ידעה שהיא אמורה להופיע לפניו.
3. אשר על כן אנו קובעים כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה כי עורכי דין ממשרדו של הבורר הופיעו בפני המשיב.

האם הוכחה טענת המבקשת כי הבורר נפגש ביחידות עם המשיב?

1. המבקשת מסתמכת בטענתה על מכתב שהמשיב הפנה לבורר, בו השיג על חיוב שכר טירחת הבורר שקיבל והציע כי תתקיים פגישה בינו לבין הבורר "למען בירור מהיר ויעיל של החשבונות הנ"ל.. בה יובהר הטעון בירור..".
2. הבורר עומת בעדותו עם מכתב זה והעיד כי סירב להיפגש עם המשיב בעקבות מכתב זה, וכי מעולם לא נועד ביחידות עם המשיב. עדותו של הבורר נתמכת בהחלטה שנתן למחרת פנייתו הכתובה של המשיב אליו, בה הבהיר שאין בדעתו ליתן הסברים לחיוב שכר הטירחה שהוצא למשיב, כפי שהתבקש על ידי המשיב.
3. גם עו"ד רקח אישרה כי מעולם לא נפגשה ביחידות עם המשיב.

סיכום התשתית לדיון בעילת משוא הפנים

1. סיכומן של נקודות אלה הוא שהרקע העובדתי לדיון בעילת משוא הפנים שהועלתה בבקשה, הינו שהחל מחודש 12/02, לאחר תחילת הליכי הבוררות, מונה המשיב כנציג ציבור בבית הדין לעבודה בתל-אביב. ביום 11.1.04 התקיים דיון באולמו של כב' השופט איטח בתביעת עובדת רשות מקומית נגד הרשות, לו זומן המשיב כחבר המותב. עו"ד גל בליוויה של עו"ד רקח הופיעו לדיון בשם הרשות המקומית, ובתחילת הדיון המשיב פסל עצמו מלישב בדין בשל כך שעניינו נדון בפני עו"ד גל. לא התקיימו מפגשים מעבר למפגש זה בין המשיב לבין עו"ד גל או עורכי דין אחרים ממשרדו. לא התקיימו מפגשים ביחידות בין עו"ד גל או כל עו"ד אחר ממשרדו, לבין המשיב. אין חולק על כך שעו"ד גל לא דיווח למבקשת על פגישתו עם המשיב באולמו של כב' השופט איטח ביום 11.1.04. עם זאת, קבענו כי מסתברת יותר גרסת המשיב לפיה המבקשת ידעה במהלך הבוררות על כהונתו של המשיב כנציג ציבור בבית הדין לעבודה בתל-אביב וידעה על עיסוקו של עו"ד גל בדיני עבודה. על רקע תשתית עובדתית זו, נבחן את עילת משוא הפנים הנטענת.
2. נגדיר תחילה את הכללים המשפטיים שעל פיהם יש לבחון האם קיימת עילה לביטול פסק הבורר. לעניין זה יורה לנו את הדרך פסק דינו של בית המשפט העליון רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ. עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל ואח' (מיום 5.12.10 – להלן: "עניין ארט-בי"), ששני הצדדים מסתמכים עליו בסיכומיהם.
3. לאחר מכן נבחן את עובדות המקרה לאור הכללים המשפטיים, אגב התייחסות לטענות הצדדים.
4. בפסק הדין בענין ארט-בי נדון מקרה בו הוגשה בקשה להעברת בורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות, טרם סיום הבוררות. בפסק הדין נאמר כי כאשר צד לבוררות מגלה לאחר סיום הבוררות ש"הבורר לא היה ראוי לאמונו", יכול הוא להגיש בקשה לביטול פסק הבורר בעילה מן העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות "כאשר העילה הקבועה בסעיף 11 לחוק הבוררות יכולה להאיר את טיבן של עילות הבטלות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות" (סעיף 96 לפסק הדין).
5. כאמור, המבקשת טוענת כי "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד", כאמור בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, בכך שפסק הבורר ניתן תוך הפרת כללי הצדק הטבעי, מאחר שהבורר נהג במשוא פנים ובניגוד עניינים.
6. בספרה בוררות, דין ונוהל (מהדורה רביעית, תשס"ה-2005, הוצאת דע-פורט בע"מ), מציינת פרופ' אוטולנגי כי פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי מהווה דוגמא למקרה בו יפעיל בית המשפט את סמכותו לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, וכדוגמה מציינת מקרה בו "יתברר שהיה ניגוד אינטרסים מצד הבורר, בין מילוי תפקידו השיפוטי לבין מעורבותו עם אחד הצדדים". המחברת מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 107/84, בר"ע 245/86 איליט בע"מ ואח' נ. אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ ואח', פ"ד מב (1) 298, בו התקבל ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי לדחות בקשה לביטול פסק בורר בשל איחור בהגשתו. באותה בקשה נטען כי התגלה למערערת דהתם כי בכל תקופת הבוררות הבורר כיהן כחבר במוצעת המנהלים של בנק ושל חברה הקשורה בו אשר היו להם אינטרסים כספיים משמעותיים במשיבה. בית המשפט העליון קבע כי עילת התובענה הצדיקה בדיקת הבקשה לביטול פסק הבורר לגופה, תוך שקבע:

"טענה כי יש לבורר אינטרס אישי בהצלחת אחד הצדדים, ושעליו לכן להתפטר או שעל בית המשפט להעבירו מתפקידו, הינה לגיטימית. די להסתמך בעניין זה על סעף 11(1) לחוק הבוררות...

...

אחד המקרים, שבהם עשוי להתגלות שבורר אינו ראוי לאמון הצדדים או של אחד מהם, הוא המקרה, שבו מתגלה שקיים ניגוד בין האינטרס האישי של הבורר לבין מילוי תפקידו כבורר.

בספרה של ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 2, תש"ם) 141, נאמר בעניין זה:

"בורר שיש לו עניין בתוצאות הבוררות אינו מתאים לכהן כבורר".

קשה גם להטיל ספק בכך, שגילוי ניגוד בין אינטרס אישי של שופט לבין מילוי תפקידו השיפוטי יכול לשמש עילה, שעל פיה עשוי בית משפט לבטל פסק דין סופי, במובן סעיף 24(10) לחוק הבוררות, שצוטט לעיל.

...

המבקש לפסול שופט או בורר מהטעם האמור אינו חייב להוכיח, שהיה פגם כלשהו באופן ניהול המשפט או הבוררות או בהחלטותיו של השופט או הבורר; עצם ההוכחה בדבר ניגוד האינטרסים שעלול היה להיווצר בשל מצבו או בשל מעמדו של השופט או הבורר ובדבר השפעה אפשרית על תוצאות הדיון כתוצאה מכך – מספיקים".

1. המבקשת טוענת בענייננו כי למצער, היה ניגוד עניינים בין מעמדו השיפוטי של הבורר לבין עניינו כעורך דין שעוסק בליטיגציה בדיני עבודה, אשר יצר יחסי כפיפות בינו לבין המשיב, אשר מכוח מעמדו כנציג ציבור בבית הדין היה יכול להשפיע על תוצאות התדיינויות בהן היה הבורר מעורב כבא כוח לקוחותיו.
2. המבקשת אף מרחיקה לכת וטוענת לקשר מושחת פעיל של "תן וקח" בין הבורר לבין המשיב, ולחילופין, כי הבורר היטה לטובת המשיב את פסקו בבחינת "שלח לחמך". לטענתה, תוצאת פסק הבוררות תומכת במסקנה זו, והיא מפנה לעובדות נוספות, ביניהן "עובדות" שמצאנו שלא התקיימו, כמו מפגשים בין הבורר ועורכי דין ממשרדו לבין המשיב ביחידות והופעות נוספות של המשיב ושל עורכי דין ממשרדו בפני המשיב. העובדות שעליהן מסתמכת המבקשת, אשר אכן נקבעו על ידינו הן: פסיקת ריבית בשיעור 20% לחודש, אי גילוי המפגש בין הבורר למשיב באולם בית הדין למבקשת, פסיקת הוצאות למשיב למרות שהלה לא צירף לסיכומיו בבוררות אסמכתאות בעניין הוצאותיו כפי שחוייב לעשות בהחלטת הבורר, המצאת פסק הבורר למשיב בלבד, דחיית תביעת המבקשת וקבלת תביעת המשיב בעניין "עסקת אבו-דאבי" תוך חריגה מסמכותו כבורר.
3. נדון הן בטענתה ה"רכה" של המבקשת בדבר הצורך לבטל את פסק הבורר בשל ניגוד עניינים בו היה נתון הבורר, הן בטענותיה החמורות של המבקשת לקיומו של קשר מושחת בין הבורר למשיב.
4. כפי שנקבע בעניין ארט-בי, מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, המטיל חובה על בורר לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות, נובעת חובת הבורר להימנע ממצב של ניגוד עניינים וממצב של חשש ממשי למשוא פנים.
5. מחובת הנאמנות של בורר נובעת גם סמכותו של בית המשפט להעביר בורר מתפקידו אם נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים, כאמור בסעיף 11(1) לחוק הבוררות, וכן לבטל פסק בוררות שניתן על ידי בורר שהיה נתון בניגוד עניינים, לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות.
6. פסק הדין בעניין ארט-בי קובע בסעיף 84 לו:

"בעבר כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי המבחן לבדיקת השאלה האם ראוי הבורר לאמון הצדדים אם לאו הינו מבחן אובייקטיבי, וכי אין די בתחושותיו הסובייקטיביות של מי מן הצדדים כדי לומר שהבורר אינו ראוי לאמונם".

1. אשר לאמות המידה לבחינת בקשה להעברת בורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות, היפנה בית המשפט העליון לפסיקה ברע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ. רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה (1) 327, בעמ' 334:

"בית המשפט יבדוק אם קמה עילה להפסקת הבוררות או להעברת הבוררים מתפקידם. לשם כך שיקול בית-המשפט, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם".

1. שיקולים אלה נכונים גם לשלב שלאחר מתן פסק הבוררות, אם כי כפי שנאמר בעניין ארט-בי (בסעיף 97 לפסק הדין), מאזן האינטרסים בין הצדדים לאחר מתן פסק הבורר אינו כשהיה לפני שניתן פסק הבורר.
2. פסק הדין בעניין ארט-בי מלמדנו (סעיף 102 לפסק הדין) כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 11(1) במקרים קיצוניים, שכן בקשה מסוג זה מקימה חשש לפגיעה בשמו הטוב של הבורר. דברים אלה נכונים גם לבקשה לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות הנסמכת על טענת משוא פנים. בהתאם לכך, הבטחת אי-פגיעה בשמו הטוב של הבורר ללא הצדקה, הינה אחד השיקולים שעלינו לשקול במסגרת הכרעתנו, במובן זה שעלינו להקפיד שלא לעשות שימוש בסמכותנו לפסול את פסק הבורר בנימוק של משוא פנים, אלא אם נשוכנע בראיות חד משמעיות שאכן דבק פסול של משוא פנים בהתנהגות הבורר.
3. ביסודו של דבר, פסק דין ארט-בי קובע שהעילה לפסלות בורר זהה לעילה של פסלות שופט, כפי שזו קבועה בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאמור: על המבקש לפסול בורר להראות כי "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממש למשוא פנים" בניהול הבוררות.
4. לעניין העילה הכללית לפיה על שופט להימנע מלשבת בדין, שעניינה "חשש ממשי למשוא פנים", נפסק כי המבחן הינו אובייקטיבי ולא די בחשש סובייקטיבי של מי מהצדדים לבסס עילת פסלות. יש להראות כי "מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה".
5. עוד הדגיש בית המשפט בפסק דין ארט-בי, כי אמת המידה לפסלות שופט אינה מבוססת אך ורק על "מראית פני הצדק", וכי "הדגש אינו על השאלה כיצד התנהגות השופט נראית, אלא מהי מהותה – כלום יש בה חשש ממשי למשוא פנים, אם לאו".
6. עוד נדונה בפסק דין ארט-בי חובת הגילוי של בורר, על רקע הקביעה כי "מחובת הנאמנות של הבורר קמה גם חובת הגילוי של הבורר אשר הפרתה, בנסיבות מסוימות, עלולה להוביל לתוצאה אשר תצדיק אף היא את העברת הבורר מתפקידו, מאחר שאינו ראוי לאמון הצדדים". לעניין זה נפסק כי גם את חובת הגילוי של בורר יש לבחון על פי אמות המדיה של חשש ממשי למשוא פנים. נקבע כי חובת הגילוי של הבורר היא מלאה, וכי ככל שיש לבורר התלבטות אם עליו לגלות למתדיינים לפניו עובדה מסוימת או קשר מסוים שיש לו, עליו לנהוג בגילוי מירבי ולאפשר לצדדים לגבש עמדתם אם לאותה עובדה או לאותו קשר השלכה על יכולתו של הבורר להמשיך בתפקידו. יחד עם זאת נקבע (בסעיף 125 לפסק הדין):

"ויודגש, על אף שחובת הגילוי של הבורר כלפי הצדדים הינה מלאה, אין הדבר מלמד על כך שבכל מקום בו היתה הפרה של חובת הגילוי יוביל הדבר בהכרח לפסילת הבורר ולביטול פסק הבוררות (במקום בו כבר ניתן הפסק). כאשר נטענת על ידי צד לבוררות טענה של הפרת חובת הגילוי בהקשר של פסלות, קרי כי לאור הפרת חובת הגילוי יש להעביר את הבורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות שכן הבורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים, אמת המידה לבחינת טענה זו הינה כאמור קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. גם טענה של הפרת חובת הנאמנות וחובת הגילוי לאור קיומו של ניגוד עניינים הקיים אצל הבורר צריך שתבחן על פי אמות המידה של חשש ממשי למשוא פנים. בעניין זה מציין הירש במאמרו כי בית מפשט זה קבע בעבר בעניין איליט כי "לא די בתדמית של משוא-פנים, אלא יש להוכיח שקיימת אפשרות ממשית שניגוד עניינים זה אכן יוביל להשפעה בפועל על פסיקת הבורר".

1. על רקע הכללים האמורים, נבחן אם הוכיחה המבקשת עילה לביטול פסק הבורר שעניינה משוא פנים בניהול הבוררות, ובמילים אחרות, האם הוכיחה כי התקיימה אפשרות ממשית למשוא פנים, על פי מבחן אובייקטיבי.
2. תחילה נידרש לטענות המבקשת בדבר העובדות המצביעות על הטיית הבוררות בפועל על ידי הבורר לטובת המשיב:
3. המבקשת טוענת ששיעור הריבית שפסק הבורר למשיב מצביעה על הטייה של הבורר לטובת המשיב. טענה זו אין בה ממש. הבורר פסק את הריבית שנקבעה בהסכם בין הצדדים. כפי שיפורט להלן, אין בריבית זו כל אי חוקיות וספק אם המשיבה יכולה להישמע בטענה זו שכן היא ביקשה בסיכומיה בבוררות לפסוק לה ריבית זו.
4. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי הסכומים להם הוסיף הבורר ריבית בשיעור 20% הם סכומים קטנים. הבורר לא פסק למשיב ריבית זו על העמלה בסך של כ-200,000 ₪ שפסק לו בגין עסקת אבו-דאבי.
5. המבקשת טוענת כי העובדה שהבורר פסק למשיב עמלה בסך של למעלה מ-200,000 ₪ בגין עסקת אבו-דאבי אשר כלל לא בוצעה על ידי המשיב ולא נכללה בהסכם העבודה בין הצדדים, מצביעה על הטייה בפועל של הבורר לטובת המשיב.
6. בעניין זה פסק הבורר:

"יצוין כי אכן התובעים ניסו להעלות טענות כרימון, לגבי העדר זכאותו של מר צברי לעמלות מפרוייקט אבו-דאבי, אלא שהאמת עולה מהמסמכים שהוחלפו בין הצדדים, במסגרת המהלכים לשיפור תנאי העסקתו של מר צברי. באותם מסמכים, מציין מר צברי זכאותו לעמלות מאבו דאבי, כדבר המובן מאליו, ואילו גב' סייג, מציינת, כי הנושא אכן עלה במהלך טרום ההתקשרות, אלא שלטענתה, הובהר, כי אבו דאבי אינה נכללת בטריטוריה.

כאשר נשאל מר צברי, הכיצד הוא מסביר שאבו דאבי לא צויינה מפורשות בטיוטת ההסכם המשופר עמו, זאת לאחר שתפוח האדמה הלוהט, כבר הונח על שולחן הצדדים, טען מר צברי, כי אם היה מקבל התנאים המשופרים, אזי העמלות הצפויות היו מפצות על אבו-דאבי.

מהעדויות שהונחו בפנינו עולה, כי לאחר שמר צברי כבר לא עבד אצל התובעים, ביקש מר צברי למצוא מידע לגבי עסקת אבו דאבי, לרבות לגבי שיעור העמלות, ונשאלת השאלה, מדוע היה צריך מידע בנדון מאחרים, כאשר מר צברי, אמור היה לדעת, בתוקף תפקידו, שיעור התקבולים באותו פרוייקט ומה צפי עמלותיו".

1. לאחר שהבורר שוקל את עדותה של המבקשת, קובע הבורר:

"לפיכך קובעים אנו, כי אכן נושא העמלות מאבו-דאבי נדון בין הצדדים, טרם ההתקשרות ביניהם. עוד קובעים אנו, כי אמנם מר צברי נכון היה להמיר העמלות מעסקת אבו-דאבי, בשינוי והגדלת שיעור עמלותיו במסגרת ההסכם לשיפור תנאיו, אולם, משלא הבשיל ההסכם לכדי הסכם חתום, ומר צברי סיים את עבודתו, הרי שזכאותו המקורית לא בוטלה".

1. בהמשך מסביר הבורר מדוע אינו מקבל את מלוא תביעתו של מר צברי ברכיב זה, אלא פוסק לו שליש מן הנתבע על ידו.
2. איננו מקבלים את טענת המבקשת כי פסיקת הבורר בעניין "אבו דאבי" מוכיחה את הטייתו של הבורר לטובת המשיב. ניכר שהבורר ביסס את הכרעתו על עובדה שלא הייתה במחלוקת, קרי: העובדה שעניין עסקאות באבו דאבי נדונו בין הצדדים טרם ההתקשרות. הבורר לא קיבל את טענת המבקשת כי "הובהר" שאבו דאבי היא מחוץ לטריטוריה עליה חל ההסכם, בין היתר תוך התייחסות לסתירות בגרסת המבקשת. הבורר שקל נקודות התומכות בעמדת כל צד ולא התעלם מנקודות המקשות על קבלת עמדת כל צד, לרבות עמדת המשיב. הבורר קיבל את תביעת המשיב בעניין זה אך בחלקה. לכאורה, הכרעת הבורר אף מתיישבת עם מינויו של המשיב למנהל סניף הודו ואסיה.
3. אשר להחלטת הבורר לפסוק למשיב הוצאות בסך 90,000 ₪ מבלי שהמשיב צירף קבלות לסיכומיו בהתאם להחלטת הבורר – אף עניין זה אינו מצביע על הטייה של הבורר לטובת המשיב. בניגוד למקובל בבתי המשפט, בבוררות נהוגה פסיקת הוצאות ריאליות, ולבורר, כעורך דין פרטי שניהל את הבוררות, היו כלים להעריך את סבירות טענתו של המשיב כי נשא בהוצאות שכר טירחת עורך דין בלבד, לפני הוצאות, בסך כולל של 180,000 ₪, ועל פני הדברים פסיקת מחצית מסכום זה כהוצאות ושכר טירחת עורך דין, אינה מצביעה על חריגה מן הסביר, מה גם שהוא מבוסס על מחצית מהסכום שהמשיב טען כי שילם כשכר טירחת עורך דין בלבד, לפני הוצאות.
4. המבקשת טענה שהעובדה שהבורר המציא את פסק הבורר למשיב בלבד, זאת לאחר שקבע כי פסק הבוררות יומצא לצדדים כפוף לתשלום מלוא שכר טרחתו, למרות שהמבקשת לא שילמה את שכר טרחתו, מצביעה על הטייה של הבורר לטובת המשיב. בטענה זה אין ממש. הבורר אכן דרש תשלום שכר טרחתו כתנאי לשחרור פסק הבוררות. בעשותו כן הסתמך הבורר על הוראת סעיף 33(א) לחוק הבוררות המקנה לבורר זכות לעכב מסירת פסק הבוררות עד לתשלום שכר טרחתו. העובדה שלבסוף שחרר את פסק הבוררות למשיב בלבד, לאחר שהמשיב שילם את חלקו בשכר הטרחה, למרות שהיה רשאי לעכב את מסירת הפסק למשיב כל עוד לא יסולק חלקה של המבקשת בשכר טרחתו, אינה מלמדת כלל על הטייה של הבורר לטובת המשיב, אלא על הפעלה מדודה של זכות העיכוב שהייתה נתונה לו לפי החוק. איננו מקבלים בהקשר זה את טענתה של המבקשת כי הבורר "הסתבך בסיפור משתנה". הבורר אכן אמר בעדותו שהוא חושב שהמשיב שילם את חלקה של המבקשת בשכר הטרחה. אין מחלוקת שהמשיב לא שילם את חלקה, אך העובדה שהבורר סבר במהלך עדותו שהסבר אפשרי לכך ששחרר את פסק הבוררות בשנת 2005 הוא שהמשיב שילם את חלקה של המבקשת, אך הועמד על טעותו ואחר כך הסביר שלא שחרר למבקשת את הפסק בשל כך שלא שילמה את שכר טרחתו, אינה "הסתבכות בסיפור משתנה", ואין בסיס לניסיון של המבקשת להטיל דופי בבורר בעניין זה.
5. עתה נעבור לדון בעילה העיקרית שעליה מבססת המבקשת את טענתה כי היה בין הבורר לבין המשיב קשר של "תן וקח": העובדה שהבורר לא גילה למבקשת את דבר המפגש בינו לבין המשיב באולם בית הדין מיום 11.1.04.
6. הדיון בטענה זו מוביל לשאלה העיקרית בה עלינו להכריע, והיא אם עצם מינויו של המשיב כנציג ציבור יצר מצב של ניגוד עניינים בין תפקידו השיפוטי של הבורר לבין עניינו כמייצג מתדיינים בבית הדין לעבודה, והאם האפשרות הפוטנציאלית של התדיינות של הבורר בשם לקוחותיו בפני המשיב בבית הדין, הייתה עניין שהיה חובה עליו לגלות למשיבה. ככל שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב, תישאל השאלה, האם תוצאת אי הגילוי צריכה להוביל למסקנה שהתקיימה אפשרות ממשית למשוא פנים המצדיקה ביטול פסק הבוררות, שהרי, כאמור לעיל, עצם הפרת חובת הגילוי של בורר אינה מוליכה באופן אוטומטי לביטול פסק בורר, בהיעדר אפשרות ממשית למשוא פנים.
7. ראשית יש להדגיש שבעת מינוי הבורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין, ביום 25.9.01, לא היה המשיב נציג ציבור. גם בעת ישיבת הבוררות הראשונה ביום 24.12.01, טרם מונה המשיב כנציג ציבור.
8. המשיב מונה כנציג ציבור בחודש 12/02. אין כל ראיה המצביעה על כך שבישיבות הבוררות שהתקיימו ביום 20.2.03, 18.9.03 ו-3.12.03, עובדת כהונתו של המשיב כנציג ציבור הייתה ידועה לבורר. על פי הראיות, עובדה זו הייתה ידועה לבורר החל מיום 11.1.04, כאשר הבורר ראה את המשיב במותב בית הדין.
9. האם היה מוטל על הבורר, בסיום הדיון מיום 11.1.04, לחזור למשרדו ולהודיע לצדדים על פסילתו מלכהן כבורר ביניהם בשל ניגוד עניינים, לאחר שגילה כי המשיב מכהן כנציג ציבור? לדעתנו, קבלת עמדת המבקשת כי עצם כהונתו של המשיב כנציג ציבור העמידה את הבורר בניגוד עניינים, מחייבת מסקנה זו. אנו סבורים שאין הדבר כך.
10. אכן, מינויו של המשיב כנציג ציבור מאפשר מצב דברים בו הבורר יתדיין בפני המשיב. הבורר לא חלק על כך שמצב דברים מעין זה אינו תקין, אם אכן הוא מתממש. ואולם, הן הבורר והן המשיב נהגו, מיד עם זיהוי הפוטנציאל לניגוד עניינים, בהגינות וביושר, כנדרש ממעמדם (מעמדו של הבורר כ"שופט פרטי" ומעמדו של המשיב כבעל דין בבוררות וכנציג ציבור בבית הדין). בכך הם ניטרלו את אותו פוטנציאל לניגוד עניינים.
11. איננו מתרשמים כלל מטענות המבקשת כאילו אין לפני בית הדין תיאור אחיד של האירוע מיום 11.1.04. המבקשת טוענת שמן העדויות בהליכים השונים – ההליכים בבית הדין בשני הסבבים וההליכים בלשכת עורכי הדין - עולות סתירות באשר לאירוע. לטענת המבקשת ממכלול העדויות לא ברור האם פסילת המשיב הייתה ביוזמתו? האם הייתה ביוזמת הבורר? האם הייתה ביוזמת כב' השופט איטח? האם הצורך בפסילת המשיב עלה לראשונה באולם או שמא קודם כניסתו של המותב לאולם נדון הצורך בפסילת המשיב בין המשיב לבין כב' השופט איטח? מטבע הדברים, בשים לב לריבוי ההליכים בהם נדון אירוע זה, לזמן הרב שחלף בין האירוע לבין מועד מתן עדויות הבורר המשיב באותם הליכים והעובדה שעובדות האירוע נמסרו על ידי שני אנשים, ייתכנו ניואנסים לגבי האופן המדויק בו התרחש האירוע, ואולם הגרעין של האירוע הוא ברור. אנו מקבלים את עדויות הבורר והמשיב כי שניהם הבינו על אתר כי המשיב אינו יכול לשבת בדין בהליך שנדון באותו תיק ביום 11.1.04, והביעו את עמדתם זו באולם והמשיב פסל עצמו מלשבת בדין.
12. כאמור, תגובות המשיב והבורר לכך שזיהו זה את זה באולמו של כב' השופט איטח, איינו את ניגוד הפוטנציאל לניגוד עניינים.
13. ניתן לטעון, כי פסילת המשיב את עצמו מלדון בתיק ביום 11.1.04 לא סילקה את הפוטנציאל של ניגוד העניינים של הבורר, בשים לב לכך שהבורר יכל להופיע לפני מותבים אחרים, בהם כב' השופט איטח לא יהיה ראש המותב. ניתן אף לטעון כי עצם כהונתו של המשיב כנציג ציבור יכולה לאפשר קשר מושחת של "תן וקח" בין המשיב לבין הבורר, אשר עשוי להצמיח לבורר תמורה נדחית בדמות פסיקה מיטיבה של המשיב בתיקים עתידיים שיידונו לפניו אף לאחר סיום הליכי הבוררות.
14. אנו סבורים כי אפשרויות אלה אינן בגדר "אפשרות ממשית" למשוא פנים, אלא אפשרויות רחוקות, אשר מניחות כי המשיב והבורר ינהגו בהיעדר יושרה ובהיעדר הגינות, מקום שאין כל בסיס להנחה מעין זו. אנו סבורים כי אין כל סבירות להנחה, שלאחר שתגובתם הספונטנית במקרה הראשון בו נתקלו המשיב והבורר זה בזה באולם בית הדין הייתה נכונה והגונה, כי הייתה קיימת אפשרות שלאחר מכן הם ירקחו מזימה מושחתת לכינון יחסי "תן וקח". הנחה כזו היא כה רחוקה ולא מציאותית, שאין כל בסיס לקביעה כי עצם כהונתו של המשיב כנציג ציבור יצר ניגוד עניינים בין תפקידו השיפוטי של הבורר לבין העניין שיש לו כעורך דין המייצג לקוחות בבית הדין לעבודה.
15. אפשרות זו רחוקה מאוד, גם לנוכח העובדה שנציג ציבור, עם כל החשיבות שיש להשתתפותו במותב בית הדין, אינו חורץ את הדין לבדו. ההנחה שהייתה למשיב אפשרות לגמול לבורר בהטיית פסיקת הדין לטובת לקוחותיו של הבורר, מצריכה הנחה נוספת, והיא שהמשיב, כנציג ציבור, היה יכול לשכנע את השופט ואת נציג הציבור האחר להטות את התוצאה לטובת צד מסויים. לאחר שהמשיב פסל עצמו מלכהן מלשבת בדין בהזדמנות הראשונה בה נתקל בבורר, אין כל מקום להניח כי קיימת סבירות שהמשיב היה מנסה לפעול בדרך זו.
16. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי הבורר אף לא הפר כלפי המבקשת את חובת הנאמנות כבורר, משלא הביא לידיעתה את הפגישה במשיב באולם בית הדין מיום 11.1.04. הבורר והמשיב בתגובתם לאירוע איינו את פוטנציאל ניגוד העניינים, באופן שלא הייתה עליו חובה לדווח על אירוע זה למבקשת.
17. גם אם תאמר כי הייתה חובה על הבורר לגלות עובדה זו למבקשת, הרי שאין לומר שהפרת חובה זו צריכה להביא לפסילת פסק הבורר. כאמור בפסק דין ארט-בי, המבחן לכך הוא האם היה קיים חשש ממשי למשוא פנים? לו הייתה המבקשת מבקשת העברת הבורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות לאחר גילוי עובדת כהונתו של המשיב כנציג ציבור, לא הייתה עילה לבקשה כזו. לכל היותר היה מקום לצוות על הבורר שלא להתדיין בפני המשיב. התנהגות הבורר והמשיב מלמדות שלא היה צורך בכל צו בעניין זה.
18. דברים אלה מקבלים משנה תוקף על רקע קביעתנו כי בשלב כלשהו במהלך הבוררות, עובדת כהונתו של המשיב כנציג ציבור נודעה למבקשת, וספק רב אם הטענות בבקשתה נגד הבורר והמשיב הועלו בתום לב.
19. כמו כן, כפי שנאמר לעיל, הפסיקה מחייבת שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים בגזירת הסעד הראוי בשל פגם בהתנהלות הבורר, לרבות חלוף הזמן עד למועד בו הוגשה הבקשה לביטול פסק הבורר. בקשה זו הוגשה לבית הדין שנה וחמישה חודשים לאחר אישור פסק הבורר בהליך הקודם. שיהוי זה אינו מתיישב עם חומרת המעשים שהמבקשת מייחסת בבקשתה לבורר ולמשיב.
20. מסקנתנו היא, איפוא, כי לא מתקיימת עילה לביטול פסק הבורר לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. הבורר לא נהג במשוא פנים כנטען. הבורר לא הפר כלפי המבקשת את חובת הנאמנות וחובת הגילוי, ואף אם היה מוטל על הבורר לגלות למבקשת שנודע לו כי המשיב מכהן כנציג ציבור לאחר שעובדה זו נודעה לו, הרי שהפרת חובה זו אינה מצדיקה ביטול פסק הבורר.

עילת הריבית

1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, אנו סבורים כי דין הבקשה לביטול פסק הבוררות בעילת הריבית הבלתי חוקית, דינה להידחות.
2. תחילה נציין, כי אף בעניין הריבית, טענותיה של המבקשת לפיהן סעיף הריבית בהסכם לא היה ידוע לה, או כי הוא "הוגנב" לחוזה על ידי המשיב, אינן מהימנות. המבקשת ביקשה בסיכומיה בפני הבורר כי שיעור הריבית המופיע בחוזה ייפסק לטובתה.
3. עוד נציין כי טענת המבקשת כי אשת המשיב, עו"ד ליאורה צברי, ניסחה את הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, נסתרה בבירור בראיות שהציג המשיב מהן עולה כי בא כוחה של המבקשת, עו"ד גבעולי, ניסח את טיוטת ההסכם.
4. לגופה של עילת הריבית הבלתי חוקית - המבקשת לא הצביעה על כל נורמה משפטית שממנה נובעת המסקנה כי הריבית שפסק הבורר אינה חוקית.
5. אף אם נתעלם מהסכמת הצדדים בהסכם העבודה לפיה הבורר לא יהיה קשור בהוראות הדין הישראלי, לא הופנינו על ידי המבקשת לכל הוראת דין שעל פיה יש לקבוע כי הריבית שפסק הבורר היא בלתי חוקית לפי דיני מדינת ישראל, או כי הסכמת הצדדים בחוזה העבודה על קביעת ריבית חודשית בסך 20% בגין פיגור בתשלום שכרו של עובד, היא בלתי חוקית. שיעור זה אינו עולה על הרף העליון לפיצויי הלנת שכר לפי סעיף 17(א)(2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ואין בסיס לקבוע כי קביעת שיעור כזה בחוזה עבודה היא בלתי חוקית.
6. המבקשת הסתמכה על צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970, ואולם, צו זה, אשר הוצא מכוח סמכותו של שר האוצר לפי סעיף 3 לחוק הריבית, התשי"ז-1957, חל על "מילווה". המשיב לא נתן למבקשת כל "מילווה". הריבית שפסק הבורר היא הריבית שנקבעה בהסכם העבודה על פיגור בתשלום שכר. מאותו טעם גם אין כל תחולה בענייננו לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, או לתקנות מכוחו.
7. אכן, המבקשת השכילה להרשים עם טענותיה הנסמכות על הסכומים המפלצתיים שהמשיב טען כי המבקשת חייבת לו על פי פסק הבורר – מיליארדים וטריליונים - ונראה כי המשיב שיחק לידה של המבקשת בנוקבו בסכומים כאלה במסגרת הליכי פשיטת הרגל. ואולם המבקשת עצמה טענה במפורש בבקשתה כי המשיב טועה באופן חישוב החוב לו הוא טוען. לטענתה, פסק הבורר כלל אינו קובע ריבית מצטברת, ובהיעדר ריבית מצטברת קורסים להם אותם מיליארדים וטריליונים.
8. איננו מכריעים כלל בשאלה אם פרשנות פסק הבוררות היא שהריבית שנפסקה היא ריבית מצטברת, אם לאו. אין זה מתפקידנו לעשות כן במסגרת הליך זה.
9. כפי שנאמר עוד בפסק דינו של בית דין זה מיום 23.2.11, וכפי שנאמר לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון במסגרת הליכי פשיטת הרגל של המבקשת, שאלת גובה הריבית שיש לאשר למשיב בנוסף לסכומי הקרן שנפסקו לו, תיבחן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, על פי מכלול הדינים הרלוונטיים.
10. אם אכן פרשנותו הנכונה של פסק הבוררות היא שפסק הבוררות קבע ריבית מצטברת, וכי בהתאם לחישוב כזה חובה של המבקשת תפח ל"מימדים אבסורדיים", ייתכן וקיימת עילה לביטול חלקי של פסק הבוררות בעילה לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות – קרי: שתוכן הפסק נוגד את תקנת הציבור. המבקשת כלל לא הסתמכה על עילה זו בבקשתה, ואיננו רואים לבחון יישומה של אפשרות כזו.
11. מכל מקום יש להדגיש, כי תפיחת החוב ל"מימדים אבסורדיים" אינה משליכה כהוא זה על תוקף פסק הבוררות. מדובר בפסק בוררות, אשר גם בהתעלם מכך שניתן בבוררות בה שוחרר הבורר מפסיקה על פי דיני מדינת ישראל, אימץ את הריבית ההסכמית שקבעו הצדדים, אשר כאמור, אין בה כל אי חוקיות. תפיחת החוב ל"מיליארדים וטריליונים" ו"למימדים אבסורדיים", אם אכן אירעה, לא נובעת מפגם בפסק הבורר אלא מכך שהמבקשת לא שילמה בהקדם את החוב שנפסק, חרף הריבית הגבוהה לה נתנה הסכמתה, או שלא נקטה במועד הליכים לעצירת הצטברותה.
12. ייתכן שהסיבה לכך שהמבקשת לא הסתמכה על עילה לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, היא שעילה זו, שלא כמו העילות בסעיפים 24(1) ו-24(10) לחוק הבוררות, תחומה בזמן לעניין המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות בעטייה, בהתאם להוראת סעיף 27(א) לחוק הבוררות, אשר קובע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל הדין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו". מכל מקום, כפי שצויין בפסק הדין בהליך זה מיום 23.2.11, לנאמן בפשיטת רגל סמכות להציץ מאחורי הפרגוד של פסק הבוררות, ובין היתר לבחון את שאלת פרשנות פסק הבורר, לקבוע שיעורי חוב שיהלמו את תקנת הציבור, וכיוצא באלו שאלות שאין זה מתפקידו של בית דין זה להיזקק להם במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות. וכפי שנאמר בפסק הדין מיום 23.2.11, לבית המשפט של פשיטת רגל סמכות לבקר את אופן הפעלת או אי הפעלת סמכות זו של הנאמן בפשיטת רגל.
13. מקובלות עלינו טענות המשיב בסיכומיו, כי לכל היותר, היה באפשרותה של המבקשת לבקש מהבורר שלא לפסוק את מלוא הריבית ההסכמית, וזאת על בסיס סיווגה של ריבית כזו כ"פיצוי מוסכם" ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970. ואולם, אין מקום לכך שאנו, במסגרת הכרעתנו בקשה לביטול פסק הבוררות, נעשה שימוש בסמכות ההפחתה לפי הסיפא של סעיף 15(א) (לפיה מוסמך בית המשפט להפחית את הפיצוי אם מצא שהוא נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה). איננו יושבים כערכאת ערעור על הבורר, אלא אך בודקים אם מתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24 לחוק. ממילא לא ניתן לקבוע כי הבורר "טעה" בכך שלא הפעיל את סמכות ההפחתה מקום שהדבר לא התבקש על ידו על ידי המבקשת, אשר ביקשה כי הריבית ההסכמית תיפסק לה.
14. לאור האמור, החלטנו לדחות את הבקשה גם בהסתמך על עילת "הריבית הבלתי חוקית".

סוף דבר

1. משקבענו כי המבקשת לא הוכיחה את העילות לביטול פסק הבורר להן טענה בבקשתה, החלטנו לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר.
2. בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק הבוררות, אנו מאשרים את פסק הבורר.
3. המבקשת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
4. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ד, (17 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".