הצדדים, ההליך:

1. התובעת- הגב' רבקה שרעבי, ילידת 1935, נפגעה כהולכת רגל בתאונת הדרכים נשוא התביעה מיום 15.7.09 (להלן: "התאונה"). הנתבע 1 היה נהג הרכב הפוגע ואילו הנתבעת 3 הייתה מבטחתו אותה עת בביטוח חובה.

2. התביעה שלפני הנה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב התאונה והיא הוגשה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה והראיות נשמעו לצורך ההכרעה באשר לגובה הפיצוי המגיע לתובעת בגינה.

הפגיעה, מהלך הריפוי והנכות הרפואית:

3. התובעת הובהלה באמבולנס ממקום התאונה לבית החולים "בילינסון", שם אובחן בעיקר שבר בטיביה הדיסטלית משמאל, היא נותחה ואושפזה בבית החולים עד ליום 22.7.09 והועברה להמשך שיקום באשפוז במרכז הרפואי גריאטרי "בית רבקה".

ביום 17.9.09 שוחררה התובעת לביתה כשהיא מתניידת בצורה עצמאית בעזרת הליכון גלגלים ועם המלצות להמשך מעקב רפואי, טיפול תרופתי ותרגילי פיזיותרפיה (נספח ב/11 לתצהיר עדותה הראשית- ת/1).

4. התובעת נבדקה לשם הערכת נכותה הרפואית עקב התאונה על ידי מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי- פרופ' מאיר (אירי) ליברגל (להלן: "המומחה").

המומחה קבע בחוות דעתו מיום 4.3.12 כדלהלן:

"הגב' שרעבי נפגעה בשוק שמאל וסבלה משבר מעל המפרק שטופל היטב בניתוח. למרות זאת, נותרה מגבלה מסוימת בתפקוד המפרק וכן קיימת הפרעה מסוימת מצד הפלטה. על כן, יש לקבוע נכות לצמיתות בשיעור 10% לפי סעיף 24(1)ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי. מעבר לכך, סובלת מאוסטיאוארטרוזיס של הברך השמאלית עם ביטויים קליניים והדמייתיים. מגבלה זו היא שחיקתית באופיה והיה לה ביטוי ברור עובר לתאונה. בנכות שקבעתי התייחסתי גם להשפעה כללית של השבר על תפקוד הגף ואין להבנתי לקבוע נכות מעבר לכך."

5. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו ואף לא נשלחו אליו שאלות הבהרה.

הנכות התפקודית

6. מטעם התובעת- העידו רק היא ובתה מיכל. מדובר בבעלת דין ושל מי שמעוניינת בתוצאות התביעה- כמשמעות הדבר על פי פקודת הראיות, באשר- כפי שיפורט בהמשך, חלק נכבד מדרישות התובעת לפיצוי מורכב מסיוע שנטען כי קיבלה ומקבלת מהבת.

7. לטענת התובעת- עובר לתאונה היא הייתה אשה עצמאית, פעילה מאד, אנרגטית ותוססת, הייתה מגדלת עזים ותרנגולות למחייתה, כל יום ששי הייתה מגיעה לשוק המקומי בראש העין, אוספת ומרימה את האוכל לבהמות ולתרנגולים, מעמיסה ורוכבת על אופניים בעלי 3 גלגלים עמוסת אוכל לבהמות ולתרנגולים כ-3-4 ק"מ עד לביתה ופורקת את הנ"ל לבדה, בישלה לעצמה וניקתה את ביתה באופן עצמאי. לעומת זאת, לטענתה, לאחר התאונה היא מתקשה בעמידה על רגליה ונזקקת לתמיכה, מתנדנדת וצולעת, נזקקת לעזרה בכל פעולת יומיום, לליווי צמוד, אינה מבשלת לעצמה ואינה מנקה את ביתה באופן עצמאי.

עוד לטענתה, היא זקוקה לסיעוד צמוד, אותו היא מקבלת מבתה- הגב' מיכל שרעבי, שאף פוטרה מעבודתה עקב העדרויות תכופות וכיום סועדת אותה מדי יום ולילה.

התובעת אף טוענת כי עובר לתאונה היא עבדה בחקלאות, בגידול צאן ובמסחר בהם וכי הכנסתה הייתה בסך של כ-3,500 ₪ בחודש, אך לאחר התאונה הפסיקה כליל את עבודתה.

8. התובעת היתה כבת 74 ו-9 ח' במועד התאונה וביום הינה כבת 79 וחצי שנים. אין לי ספק שהתאונה השפיעה לרעה על מהלך חייה. לא יכולה להיות מחלוקת שתאונה מהסוג דנן, בעיקר בגילה של התובעת- הינה מאורע קשה ומשמעותי, לפחות בתקופת ההחלמה, והדעת נותנת שהשפעותיה עלולות להכביד ולהקשות על נפגע כזה, יותר מכפי שהיו משפיעות עליו, לו נפצע בגיל צעיר יותר. יחד עם זאת, נסיון החיים מלמד כי, למרבה המזל- לא מעט פעמים- לאחר תקופת החלמה כזו או אחרת, החיים שבים למסלולם הרגיל או הכמעט רגיל. יש מקרים בהם שרידיה השיוריים של תאונה, אפילו קשה, ככל שנותרו כאלה- קלים יחסית. יש מקרים בהם, גם אם נותרה נכות רפואית צמיתה, השפעתה התפקודית "נבלעת" במכלול בעיות רפואיות מהן סבל אותו אדם עובר לה ו/או בגין תחלואה טבעית.

לאחר ששמעתי את העדות (התובעת ובתה), התרשמתי מהן ובחנתי את כלל הראיות שבפניי, לרבות חוות דעת המומחה שלא נסתרה, באתי לכלל מסקנה כי עניינה של התובעת נופל בגדר מקרים אלה, מהסוג האחרון כנ"ל.

9. מצאתי שהצגת התובעת (ובתה) את נזקיה בכלל וקשירתם לתאונה בפרט, לוקים בהאדרה.

כדי שלא להחמיר עמה מעבר לנדרש- אציין כי ייתכן שהיא הביאה את עצמה (או שהובאה) להאמין בטענה שהתאונה הנה מקור כל סבלותיה בהווה. ייתכן והיא הפריזה ביודעין או שלא ביודעין. כך או אחרת- באתי לכלל מסקנה שלאחר תקופת ההחלמה והשיקום ומאז התייצב המצב הרפואי בגינה- השפעת התאונה על מהלך חייה של התובעת קטנה. שוכנעתי כי למרות שייתכן שהתובעת תפקדה בדרך כלל באופן עצמאי עובר לתאונה (שאירעה לפני כחמש שנים), היא סבלה כבר אז מבעיות רפואיות שונות, רובן טבעיות לגילה, הזדקקה לעזרה מסויימת, וכי גם אלמלא התאונה- הייתה נזקקת לעזרת הזולת בחלוף אותן שנים ואילך. עוד מצאתי שהתובעת לא הוכיחה כי השתכרה מעבודה עובר לתאונה, לא כל שכן- את הסכום הדמיוני הנטען על ידה. דרישתה לפיצוי בראשי נזק שונים התבררה כמופרזת ו/או מופרכת ו/או לא מוכחת.

10. בהקשר זה קבע המומחה פרופ' ליברגל- שהתובעת סובלת, ללא קשר לתאונה, מבעיה בברך שמאל, על רקע שחיקתי באופיה, עם ביטויים קליניים והדמייתיים, שהיה לה ביטוי ברור עובר לתאונה.

עוד בהקשר זה, הוגשו כראיה מסמכים רפואיים מתוך תיקה הרפואי של התובעת (נ/1, עמ' 10 לפר') מהם עולה כי נכון ליום 25.6.01, התלוננה התובעת על כאבים בברך ימין, הקיימים שנים בהתקפים; במסמך מיום 4.5.04 תועדה תלונה על כאב גב עם הקרנה לרגל שמאל וכאבי ברכיים; במסמך מיום 12.12.06 תועדה תלונה בדבר כאבי גב תחתון עם הקרנה; במסמך מיום 5.2.07 מתועד ביקור חוזר מתאריך 30.1.07 בגלל כאבי גב, כאבים ורגישות בברך שמאל עם דפורמציה בברך וחריקות בתנועת הרגל, וכי בצילום נמצאו שינויים ניווניים בחוליות עמש"צ, עמש"ג, עמש"מ, שינויים בברך שמאל; במסמך מיום 20.12.07 מתועדת תלונה על רגישות והגבלה בתנועות ברך ימין; במסמך מיום 2.1.08- כאבי ברכיים; במסמך מיום 22.7.08- תלונה על חולשה כללית, נפילה בבית; במסמך מיום 18.12.08- אשפוז על רקע של התקף בכיס המרה וכריתתו; במסמך מיום 5.2.07- תיעוד בדבר רגישות בעמש"צ, גבי ומתני וברך שמאל, דפורמציה של הברך, חריקות בתנועות הרגל; הופנתה לפיזיותרפיה לגב תחתון (ראו גם נ/2, עמ' 11 לפר'). כל אלה- מעובר לתאונה.

11. התובעת בעדותה, הכחישה באופן נחרץ את העולה מתיעוד זה. גם בתה- הגב' מיכל שרעבי (להלן: "הבת"), הכחישה את עברה הרפואי של התובעת וכי אמה עברה טיפולים כמתואר במסמכים, למעט קיומה של בעיה קודמת בברך ימין.

התובעת לא רק הכחישה נמרצות את הראיות בדבר בעיות אורתופדיות בעברה. עדותה בבית המשפט, במהלך חקירתה הנגדית, הייתה מגמתית. התובעת חזרה שוב ושוב, כאוטומט, על תלונותיה גם מבלי שנשאלה לגביהן, למרות שנתבקשה פעם אחר פעם להשיב רק לשאלות ב"כ הנתבעת (ראו למשל בעמ' 12, ש' 30, לפרוטוקול).

התרשמתי כי התובעת, שהשיבה לעניין לחלק משאלות שהוצגו לה, ביקשה במודע "להביא את משנתה", לתאר את טענותיה בדבר סבלה, מעבר לנדרש ולמתבקש וכדי ליצור תמונה קשה מזו המשקפת את מצבה בפועל.

12. באשר לטענת התובעת כי הפכה לסיעודית בעקבות התאונה: מהראיות שבפניי, לרבות התרשמותי מהתובעת במהלך ביקוריה בבית המשפט ובמהלך עדותה, התרשמתי שאינה סיעודית. בנוסף- מצאתי שלא ניתן לזקוף רק לחובת התאונה את כל הזקקותה לעזרת הזולת במהלך השנים מאז התאונה ועד היום ולעתיד. זאת, בהסתייגות מסוימת בכל הנוגע לתקופה הסמוכה לתאונה, שאז יש לקבל כי תלותה בסיוע הייתה רבה יותר, כעולה ממסמכים רפואיים שצורפו, וכי את עיקרה בתקופה זו יש לייחס לפגיעה בתאונה. את עיקר הסיוע כשהייתה מאושפזת, במשך כחודשיים- קיבלה במסגרת האשפוז ועל ידי הצוות הרפואי, הסיעודי והשיקומי.

התובעת אינה רתוקה למיטתה. היא אישרה בעדותה שהיא מתניידת בביתה באופן עצמאי בעזרת הליכון (עמ' 13, ש' 22 לפר'); סיפרה שלעתים היא הולכת לשיעורי פרשת השבוע בבית הכנסת, בעזרת הליכון (עמ' 13, ש' 8 לפר'); היא התניידה באולם בית המשפט ואף יצאה לבדה לשירותים במהלך עדות בתה הגם שבמגבלות תנועה ניכרות לעין (עמ' 17 לפר').

התובעת שולטת בסוגרים ועצמאית בתפקודי ה-ADL, וכך היה אפילו כאשר השתחררה מהאשפוז הממושך לצורך השיקום ב"בית רבקה". במכתב סיכום המחלה מהמוסד הנ"ל (נספח ב/11 לתצהיר התובעת ת/1) נכתב כי: "יעד שחרור – לביתה עם חוק סיעוד" וכן כי:

"בשחרור, מתהלכת עם הליכון גלגלים בצורה עצמאית. זקוקה לעזרה במעברים רחצה ולבוש. שולטת על סוגרים. ללא ירידה קוגניטיבית."

לא נעלמה מעיניי גם ההמלצה שניתנה ב"בית רבקה", במסגרת דו"ח סיכום ריפוי בעיסוק מיום 17.9.09, כי: "התפקודים בתוך הבית: מסוגלת לעשות משימות קלות בישיבה, תזדקק לעזרה במשימות מורכבות", וכי "יש צורך בידיות על הקיר בשירותים ובמקלחת. מומלץ להתרחץ בישיבה על כסא עם ידיות במקלחת ולהוסיף שטיח גומי על הרצפה. להסיר שטיחים בבית" (נספח ב/7-8 לתצהיר התובעת ת/1).

מן האמור עולה כי ההמלצה כי התובעת זקוקה לעזרה והשגחה צמודה 24 שעות ביממה, ניתנה ביום 6.8.09, כאשר הייתה עדיין מאושפזת ב"בית רבקה", כחודש ושבוע עובר לשחרורה, וכאשר השתחררה מהאשפוז לא ניתנה כזו.

אין בכך כמובן כדי לקבוע שהתובעת לא נזקקה לעזרה וסיוע מן הזולת. אין לי ספק שהיה לה צורך בכך, לרבות בהתאמת ביתה ובעיקר המקלחת לצרכיה אותה עת. התובעת אף קיבלה עזרה במסגרת חוק סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר הופסקה בשלב מסוים, לאחר שנבדקה ע"י המל"ל.

13. המומחה- יש לזכור, קבע כי נכותה הרפואית של התובעת בגין המגבלה המסוימת בתפקוד המפרק ומצב הפלטה הבולטת במפרק המשוחזר, הנה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ב לתקנות המל"ל לקביעת נכות. תקנה זו עוסקת במצב בו קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועתי.

איש מהצדדים, כאמור, לא זימן את המומחה לחקירה, ומקריאת חוות הדעת כמכלול, עולה בבירור שמגבלות שנמצאו בבדיקה קשורות בעיקר (לכל הפחות) בבעיות השחיקתיות באותה רגל.

14. על רקע התיעוד הברור על בעיותיה האורתופדיות של התובעת- בכלל, ובירכיים בפרט, ובשים לב לכך שמאז התאונה חלפו כ-5 שנים והתובעת התבגרה מאז וכיום הנה בת 79, הדעת נותנת שהמגבלה הקלה הנובעת מהתאונה בטלה בששים. התובעת זקוקה לעזרת הזולת בעיקר לניהול משק ביתה, אך דעתי הנה שלא ניתן לקבל שמדובר בעזרה מלאה ואף לא ניתן לקבוע שכל או אפילו עיקר העזרה שהיא זקוקה לה- נובעת דווקא מהתאונה.

15. באשר לטענת התובעת כי עבדה עובר לתאונה ואף השתכרה סך של 3,500 ₪ לחודש: איני שוללת את הטענה כי גידלה תרנגולות וצאן (עזים, תיש) בחצר ביתה וייתכן שמעת לעת עלה בידה למכור תוצרת ביצים בהיקף קטן. ואולם- התובעת עצמה העידה כי מכרה ביצים רק בקיץ, במחיר של "עשר בעשר" (עמ' 12, ש' 22 לפר') וגם הבת אישרה בעדותה כי העיסוק בבע"ח "היה יותר תעסוקה מהרווח, זה לא היה עקרוני הרווח" (עמ' 18, ש' 9 לפר'). גם אם אתעלם מההוצאות הכרוכות בגידול בע"ח, אין בידי לקבל את הטענה בדבר הכנסות בשיעור הנטען או בכלל. זאת- לא רק משום שהתובעת נמנעה מלהביא לעדות ולו אדם אחר שרכש ממנה תוצרת כלשהי או בע"ח, למרות שטענה שמדובר בלקוחות קבועים (עמ' 12 ש' -25 לפר'). אלא- גם משום שאם מכרה ביצים, היה זה עלפי העדויות בחודשי הקיץ בלבד (שם, ש' 22-23). אפילו את כמות התרנגולות לא פירטה. אף לא הוכח גם בעדויות של באי השוק בו לטענתה ביקרה מדי יום שישי לאורך שנים, כי הביאה מהשוק מזון לבע"ח, ללא תמורה או בכלל. בישיבת ק.מ סיפרה התובעת שהיו לה 12 עזים, שנמכרו ע"י הבת מיכל כאשר התובעת היתה מאושפזת, מלבד 3 ותרנגול שהשאירה. היא גם סיפרה ש"את הכסף שהייתי מקבלת מהעזים והתרנגולות לא דיווחתי למס הכנסה אני מוכרת פעם בחצי שנה" (עמ' 3 ש' 9-13 לפרו'). יתכן שהתובעת גידלה בע"ח להנאתה, אך לא הוכח שמדובר היה בעיסוק מניב רווחים כלשהם- בכלל, או רווחים קבועים בשיעור הנטען או אחר- בפרט. אני קובעת אפוא שטענות התובעת בהקשר זה מופרזות, מופרכות ונעדרות כל ראיה אובייקטיבית.

16. לסיכום פרק זה של הנכות התפקודית: אני קובעת שתפקוד התובעת ערב התאונה היה טוב, בהתחשב בגילה ובבעיותיה האורתופדיות שיש עליהן עדות ברורה. את ההדרדרות הזמנית במצבה יש לזקוף לחובת התאונה, למשך תקופת החלמה ושיקום אותה אעריך ע"ד האומדנא, שכן הצדדים לא ביקשו מהמומחה לקבוע נכות זמנית. אני קובעת שמלאחר התיצבות המצב הרפואי- השפעת הנכות התפקודית שגרמה התאונה הנה בשיעור של 10% בלבד, כגובה הנכות הרפואית וכי "תרומתה" השלילית של נכות זו על צרכי התובעת בכל הקשור בעזרת הזולת, הנה בהזקקות לתוספת מסוימת של עזרה שהתובעת ממילא הייתה זקוקה לה לנוכח בעיותיה האורתופדיות הכלליות- בפרט וגילה המתקדם- בכלל. עיקר קשיי הניידות והתפקוד של התובעת- כיום, אינם קשורים בתאונה, אלא בגילה ובמצבה הכללי, וראו את הפירוט בחוו"ד המומחה בדבר שינויים שחיקתיים בברך שמאל עם ביטוי ברור (קליני והדמייתי) עובר לתאונה וכן את תלונותיה ומגבלותיה כמפורט במסמכים רפואיים שצוטטו לעיל, מהתקופה שלפני התאונה. לכן- אפילו את ההזקקות כיום להליכון אין בידי לייחס לחלוטין לנכות המזערית במפרק.

הנזק – שיעור הפיצוי המגיע לתובעת

17. נזק לא ממוני – כאב וסבל

הפיצוי המגיע בגין 10% נכות רפואית בניכוי גיל, בתוספת 64 ימי אשפוז (ממועד התאונה, 15.7.09, ועד ליום 17.9.09) ובתוספת ריבית ממועד התאונה: 34,668 ₪. סכום זה נכון למועד פסק הדין.

18. הפסדי השתכרות

מהטעמים שפורטו בסיכומי הנתבעת וכן צוינו לעיל בפסק הדין, הואיל ולא הוכח כי התובעת השתכרה כספים כלשהם עובר לתאונה, לא כל שכן את הסכומים להם היא טוענת (או בכלל)- התביעה בפריט זה נדחית.

19. עזרת הזולת

א. כפי שפורט לעיל בהרחבה, התובעת הייתה מאושפזת למעלה מחודשיים, רב הזמן ב"בית רבקה", וזו ההתקופה שבה, על פי המסמכים הרפואיים, נזקקה להשגחה וסיעוד מלאים, אותם יש להניח שקיבלה בעיקר מהצוות המטפל.

כאשר שוחררה לביתה עם הליכון גלגלים, הייתה אמנם עצמאית בתפקודי ה-ADL, ויחד עם זאת יש לקבל שנזקקה לעזרה מסיבית בפעולות מורכבות, לרבות רחצה, הלבשה וניידות, ולא רק משום שהיא מתגוררת בקומה ראשונה ללא מעלית. מהעדויות והראיות עולה כי קיבלה עזרה מהטעם המל"ל על ידי מט"ב וכי לאחר מכן- תביעתה לענף סיעוד במל"ל נדחתה פעמיים. לא הוגשה תע"צ בענין זה ולכן נדרשתי לתצהיר תשובות של התובעת (נ/4) בו מפורט שמדובר בסיוע למשך חודש ימים בלבד, בסביבות חודש 12/09.

ב. התובעת טענה בעדותה שלא העסיקה בעבר ואינה מעסיקה כיום עזרה בשכר. זאת-בשונה מהאמור בתצהיר תשובותיה לשאלון (נ/4) כי היא מעסיקה עוזרת פעמיים בשבוע ל- 3 שעות. טענה זו שב- נ/4, נזנחה בתצהיר עדותה ת/1, אין לה זכר בתצהיר הבת מיכל (נ/2) ואף לא בסיכומי התובעת.

לטענת התובעת ובתה מיכל- האחרונה סייעה לה בהיקף שעות ניכר, עד כי פוטרה מעבודתה ביום 26/12/10. לא זו בלבד שלא הוכח קשר סיבתי בין פיטורי הבת כשנה וחמישה חודשים אחרי התאונה, לבין העזרה שהגישה לאמה- שהרי מעסיקה לא הובא לעדות, ובמכתב הפיטורין שלה מצוינת סיבת פיטורין אחרת: "שינויים ארגוניים" ופיטורים לאלתר (נספח לתצהיר הבת ת/2). בנוסף- תלושי השכר שצורפו לתצהיר הבת הינם חלקיים וכנראה "נבחרים". לא הוצגו תלושי שכר ממועד התאונה ועד חודש 3/10. תלושים חלקיים ממועד זה ועד חודש 12/10 מעידים על ניצול מועט של ימי חופשה או מחלה, ותלושים מאוחרים יותר ממילא אינם רלבנטיים, לאור המסקנה אליה הגעתי בדבר הצורך בעזרה מוגברת לתקופה מוגבלת.

ג. סביר בעיני, וכך גם מלמד נסיון החיים, שהתובעת קיבלה עזרה מסוימת מבני משפחה גם בתקופת האשפוז, כמקובל וכנחוץ במקרים כאלה, ומתוך התרשמותי ששפר מזלה של התובעת על היותה מוקפת במשפחה תומכת, ובעיקר בבת מסורה ודואגת.

אני אף מקבלת שעם חזרתה לביתה בתום האשפוז- נזקקה לסיוע מוגבר, מעבר לזו המצומצמת שקיבלה מעובדות מט"ב, בתקופה שבה הוכרה כזקוקה לסיעוד וגם מעבר לכך. אלא- שהתובעת לא הוכיחה מהו פרק הזמן זבו נזקקה לעזרה המוגבר. לתצהירה לא צורפו מסמכים רפואיים מעבר לתקופת השיקום בבית רבקה. המומחה- כאמור, לא נשאל על כך. לא נותר לי איפוא אלא העריך את משך תקופת ההזקקות לעזרה מוגברת בעבר- על דרך האומדנא, תוך הפעלת נסיון החיים ועל פי התרשמותי מכלל הראיות.

באשר לעתיד- מהטעמים שפורטו לעיל בהרחבה, אין בידי לקבל את הטענה בדבר הזקקות לעזרה מסיבית הקשורה בתאונה. יש לזקוף לחובת התאונה תוספת של עזרה שהתובעת הייתה ממילא זקוקה לה, נוכח בעיותיה האורתופדיות הידועות, שטיבן שחיקתי-ניווני, וגילה המתקדם, כך שממילא הייתה צפויה החמרה במצבה התפקודי גם אלמלא התאונה.

ד. בשקללי את כל האמור לעיל, ראיתי לפסוק לתובעת את הסכומים כדלקמן:

• הסך של 25,000 ₪ לעבר, כולל סיוע מסוים מבני משפחה בתק' האשפוז ועד כחצי שנה אחרי התאונה- על דרך האומדנא, וכן- תוספת מזערית של עזרה מבני משפחה, מעבר לנחוץ לה לאור גילה ובעיות הרקע- מאז ועד היום.
• הסך של 23,500 ₪ לעתיד (עד תוחלת חייה שהינה כ- 10 שנים במעוגל, הגם שאני מאחלת לה כמובן עד מאה ועשרים), בגין אותה תוספת מזערית של עזרה מבני משפחה, מעבר לנחוץ לה לאור גילה ובעיות הרקע.

סכומים אלה נכונים למועד פסק-הדין.

21. תביעת הבת מיכל

אני דוחה את הדרישה לפיצוי נפרד עבור עזרת הבת מיכל, מעבר לפיצוי הנדרש תחת ראש הנזק של עזרת הזולת, שבו נפסק פיצוי בגין עזרת המשפחה. זאת- לא רק משום שלא הוגשה תביעתה כמטיבה, לא רק משום שלא הוכח קשר בין פיטורי הבת ובין התאונה כשנה לאחריה, אלא גם משום שלא הוכח צורך בעזרה בהיקף הנטען, של סיעוד יומם ולילה. היקף העזרה הנובע מהתאונה הינו כמפורט לעיל בפ]רק הנכות התפקודית.

22. התאמות דיור

בהתאם להמלצת "בית רבקה", היה צורך לבצע התאמות בבית התובעת במקלחת ובשירותים (נספח ב/6 ל-ת/1). התובעת טוענת בסיכומיה שנגרמה לה הוצאה של 40,000 ₪ לשם התאמת ביתה לצרכיה. לא זו בלבד שהסכום הדמיוני הנ"ל אינו נזכר בתצהירה. אף לא הוצגו קבלות, והתובעת בחקירתה אמרה שאין לה כאלה ואישרה שכל שעשתה הינו התקנת ידיות במיטה ובאמבטיה. גם הבת מיכל אישרה שאלו היו ה"התאמות" שבוצעו בתוספת שטיח גומי (עמ' 12, ש' 12-10 לפר'). ביחס לידית ליד המיטה ציינה הבת, שנלקחה בהשאלה מ"יד שרה". לא מצאתיבין נספחי ת/1 אסמכתא לנ"ל אם כי נספח ב/3 הינו טופס השאלה מיום 16/9/09 (ערב שחרורה מ"בית רבקה") ע"ס 150 ₪ עבור הליכון מתקפל.

בהתחשב בכל האמור ולמרות העדר קבלות, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין ההתאמות הנ"ל (ידיות במקלחת, בשירותים, השאלת ידית למיטה, שטיח גומי וכן- השאלת ההליכון) כולל עלות משוערת של התקנה (הגם שיתכן והנ"ל הורכבו ע"י משפחה), על דרך האומדנא וכלפי מעלה- סך כולל של 1,000 ₪. אין כל התוויה בדבר הזקקות לאביזרים בעתיד, הקשורה בתאונה. סכום זה נכון למועד פסק-הדין.

23. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים

התובעת טופלה במסגרת קופת חולים. לא הוכח שנגרמו לה הוצאות רפואיות לצורך הטיפולים הקשורים בתאונה, והאמור מתייחס לטיפולי פיזיותרפיה ובקורת רפואית בעבר, על פי ההמלצה שבמכתב השחרור מ"ית רבקה" (ב/11-12 ל-ת/1), שהרי בחוות דעת המומחה לא נקבע שהיא זקוקה להמשך טיפול רפואי.

לא הוצגו אסמכתאות ביחס לטיפולי הפיזיותרפיה לאחר השחרור מאשפוז והיקפם ורשימת הטיפולים שצורפה לתצהיר התובעת הינה מתקופת האשפוז השיקומי. אין לי אלא להניח שנטיפולים מלאחר השחרור מ"בית רבקה" בוצעו בביתה, כך שאין לקחת בחשבון נסיעות לטיפולים אלה. לא הוכח כי נדרשה להשתתפות עצמית עבורם ואם נדרשה לכאלה- כמה שילמה. לא הוצגו הוראות רופא, מרשמים או קבלות בגין רכישת תרופות, לא ברור פשר הדרישה לתחבושות, משחות, ובמכתב השחרור מ"בית רבקה" אין ראיה לצורך בכאלה.

התובעת בעדותה פירטה את הוצאותיה הרפואיות: כדורים נגד סחרחורת (לא מונה מומחה בתחום הנוירולוגי בהליך זה ולכן לא ניתן לקשר לתאונה את הוצאה הנ"ל) ו"כדורים נגד הפלטינה"- שלא ברורה מהותם (עמ' 3, ש' 6-7 לפר').

לענין נסיעות לטיפולים: הוצגה קבלה בגין תשלום לאמבולנס (628 ₪ ששולמו ביום 4/10/09- נספח ב'1-2 ל-ת/1). אין בפני ראיה באשר להיקף הבקורות ע"י רופא לאחר החזרה הביתה.

בשקללי את כל האמור, בהעדר קבלות ואסמכתאות אחרות- ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי כולל בגין השתתפות בהוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים ולבקורות- על דרך האומדנא, בסכום כולל של 2,000 ₪. סכום זה נכון למועד פסק-הדין.

24. ניידות

בכתב התביעה לא נכללה אמנם, כהערתהנתבעת בסיכומיה- דרישה לראש נזק של "ניידות", אך נתבקשה פסיקת "כל נזק כללי נוסף או אחר... שבית המשפט ימצא לנכון למתאים ולצודק". התובעת בתצהירה טענה להוצאות מוגברות לשם ניידות כללית מפאת מצבה. בשים לב לנכות הרפואית והתפקודית הנמוכה שנותרה, כל האמור בחוו"ד המומחה, שלל בעיותיה האורתופדיות של התובעת- בכלל ובברך שמאל (עם בטויים רנטגניים וקליניים ברורים)- בפרט, שאינן קשורות בתאונה,- אין בידי לקבל את דרישתה המופרזת בסיכומים לפיצוי בפריט זה. עיקר קשיי הניידות של התובעת- כיום, אינם קשורים בתאונה, אלא במצבה הכללי- כמפורט בהרחבה בפרק הנכות התפקודית.

את הפיצוי עבור הוצאות מוגברות לניידות- בגין ההשפעה המזערית אם בכלל של הנכות הקשורה בתאונה, מעבר לנסיעות לטיפולים הנכללות בסעיף הקודם, אני מעריכה איפוא בסכום כולל של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד. סכום זה נכון למועד פסק-הדין.

25. סיכום ביניים

סך פיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה: 91,168 ₪, נכון למועד פסק-הדין.

26. ניכויים

מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף שקיבלה התובעת בסך כולל של 10,000 ₪ נכון ליום 14/8/11 (מועד ההמחאה- על פי נספח א' למוצגי הנתבעת). סכום זה משוערך להיום: 10,674 ₪.

27. סוף דבר

יתרת הפיצוי המגיע לתובעת מהנתבעת 2 בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב ת.ד מיום

15/7/09,לאחר ניכוי- הינה הסך של 80,494 ₪. לסכום זה יש להוסיף תשלום בגין שכ"ט עו"ד של ב"כ התובעת בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק (12,347 ₪) וכן החזר בגין אגרת משפט ששולמה בפתיחת התיק בסך של 700 ₪. סה"כ לתשלום: 93,542 ₪ , נכון למועד פסק-הדין.

הסכום הפסוק ישולם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ הנתבעים, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

פסק-הדין ישלח לב"כ הצדדים, בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן ביום י' סיוון תשע"ד, 08 יוני 2014, בהעדר הצדדים.