תביעה על סך של 30,200 ₪.

טענות התובע

1. התובע, בן 80, רופא ועיתונאי, פנה בטלפון ביום 16/5/10 ללשכת ראש העיר, וביקש למסור לו ספר שכתב בשם "נרדפים בשם החוק", וכן להפנות תשומת ליבו לטעויות שנפלו בקטלוג של ציירים יוצאי רוסיה שפרסמה העירייה.

2. בתשובה לפנייתו הטלפונית, נענה התובע כי הוא יכול לבוא עוד באותו יום, שכן – כך טוען התובע שנאמר לו – ראש העיר פנוי מהשעה 13:00 ואילך (עמ' 7 ש' 20 ואילך).

3. התובע הגיע ללשכת ראש העיריה בשעה 13:45 וביקש להיפגש עם ראש העיריה. ואולם, עתה נאמר לו שראש העירייה אינו פנוי והוא רשאי להשאיר את הספר בלשכה. התובע סירב לכך וביקש למסור את הספר לראש העיירה באופן אישי (עמ' 8 ש' 10-16).

4. משעמד התובע על דעתו, הוצע לו ע"י עוזר ראש העירייה, שנכח במקום, להגיע בשעה מאוחרת יותר באותו יום, בו מקיים ראש העירייה "לשכה פתוחה", בה תושבי העיר רשאים להיפגש עימו בלשכתו ללא תיאום מראש, בענייני קהילה בלבד. גם להסדר זה התובע סירב משום שאין המדובר בענייני קהילה (עמ' 12 ש' 24-26).

5. בשלב זה, התובע התיישב על כיסא וסירב לצאת מן הלשכה, על אף שנתבקש לעשות כן. למקום הגיעו שני מאבטחים, הקב"ט דרור גבאי והקב"ט שון טל, אשר ביקשו אותו לצאת מהלשכה וכשנענו בשלילה, נאמר לו כי תוזמן משטרה והתובע הגיב במילים "תביאו את מי שאתם רוצים" (עמ' 10 ש' 7-10).

6. כעת, הגיעה למקום ניידת הכוללת פקחות ושוטר משטרת ישראל, רס"ר יריב מסורי. רס"ר מסורי ביקש מהתובע להזדהות, והלה הזדהה בפניו באמצעות תעודת עיתונאי. רס"ר מסורי ביקש מהתובע לצאת מהלשכה, אך התובע סירב לכך עד אשר יפגוש את ראש העירייה, או לחילופין עד אשר יקבעו לו פגישה אישית עימו במועד מסויים (עמ' 11 ש' 1-4).

7. בשלב זה, אחזו מר גבאי ורס"ר מסורי את התובע כל אחד בזרוע אחרת, הוציאו אותו מהלשכה והכניסו אותו למעלית (עמ' 11 ש' 10-15). עוזר ראש העירייה, מר כהן, זרק את תיקו של התובע לתוך המעלית (עמ' 11 ש' 22-24).

8. לטענת התובע האירועים המפורטים לעיל גרמו לו לנזק פיזי ונפשי. הוא סבל מכאבים בכתף ברגל ובגב, והוא מתבייש לצאת מן הבית מחמת הבושה. כמו כן, הותירו בו האירועים הנ"ל צלקת נפשית קשה שהשפיעה עליו ועל משפחתו קשות. כמו כן, טוען התובע שבמהלך האירוע נעלם לו ארנק אשר הכיל כסף.

9. לפיכך, הגיש התובע תביעה זו כנגד העירייה והמדינה. יש לציין כי מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד המעורבים באופן אישי, ואולם עקב בקשת והודעת חסינות, התביעה כנגדם נדחתה.

טענת הנתבעות

10. הנתבעות, אינם כופרות בהשתלשלות הדברים המפורטת לעיל. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי פעלו בסבירות. ללא הפעלת כח בלתי נחוץ וכי לא נגרם לתובע כל נזק גופני שהוא מהפעולה האמורה, שהיתה מחוייבת המציאות.

עוד טוענות הנתבעות כי לא ידוע להם על אובדן ארנקו של התובע, וכי בזמן אמת התובע לא התלונן על אובדן זה.

דיון והכרעה

11. כבר בפתח הדברים אומר, שאינני מוצא כל צידוק להתנהגותו של התובע בלשכת ראש העירייה. מוכן אני לקבל את הטענה כי נאמר לתובע טלפונית כי יוכל למסור לראש העירייה את הספר באותו יום, וכשהגיע ללשכה הסתבר לו כי לא ניתן לעשות כן.

על אף זאת, לא היתה לתובע כל זכות להישאר בלשכה, ולסרב לפנותה עד אשר יתואם עבורו מועד מיוחד ומסירת הספר. אין לתובע כל זכות משפטית קנויה או זכות אחרת לפגישה מן הסוג האמור, בוודאי לא מן הטעמים האמורים, וההצעה להשאיר את הספר בלשכה הינה סבירה ומקובלת.

התובע סירב לכל הסדר סביר שהוצע לו, כגון הגעה בשעה מאוחרת יותר כדי למסור את הספר לראש העירייה במסגרת "לשכה פתוחה" בתואנה מוזרה כי אין המדובר בענייני קהילה. סירוב זה ונימוקיו מלמדים כאלף עדים על התנהלותו הפסולה של התובע.

אנשי העירייה היו מוכנים לחרוג עבור התובע מן הכלל שהלשכה הפתוחה מיועדת לענייני קהילה בלבד, וזאת ככל הנראה עקב גילו המתקדם ונסיבותיו האישיות. ואולם התובע עמד על שלו, וסירב להתפנות עד אשר יקבל את מבוקשו. זו התנהגות אשר אינה הולמת אדם במעמדו ובגילו של התובע, וראוי הוא כי ייעתר לאחת מההצעות הפשרה הסבירות שהוצעו לו.

סירובו לכך, הוא שהוביל למבוי סתום אשר בסופו הוצאו מהלשכה בכח. בנסיבות אלה, פינויו באופן זה היה מתבקש ונדרש לצורך שמירה על הסדר הציבורי.

12. תביעה זו הינה למעשה תביעה בעוולת תקיפה.

סעיף 24 (2) לפקודת הנזיקין מקנה הגנה מפני עוולת תקיפה בנסיבות בהן הנתבע:

"השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא-כדין למקרקעין או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא-כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא-בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי-שלום;"

אין ספק בעיני כי התנהגותו של התובע בנסיבות המפורטות לעיל מהווה הסגת גבול כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין וסעיף 447 (2) לחוק העונשין ועל כן סירובו להתפנות מלשכת ראש העירייה היה שלא כדין.

כמו כן, העירייה ונציגיה היו רשאים לדרוש מהתובע להתפנות ומשסירב לעשות כן רשאים היו לפנותו בכוח סביר, וזאת נוכח הוראות סעיפים 17 ו – 18 לחוק המקרקעין.

הנה כי כן, פעולות נציגי העירייה, ומכאן פעולת העירייה, חוסה תחת כנפי החוק והגנות עוולת התקיפה.

באשר למשטרה, כאמור לעיל, רס"ר מסורי עצר את התובע תוך כדי האירוע ואף מילא דו"ח מעצר. בנסיבות אלה עומדת לרס"ר מסורי ומכאן למדינה ההגנה קבועה בסעיף 24(4) לפקודת הנזיקיו על פיה, מוקנית הגנה מעוולת התקיפה בנסיבות בהן הנתבע:

"עשה את מעשהו תוך כדי ביצועו או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש....שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך"

לפיכך, סבורני כי ההגנות המפורטת לעיל עומדות הן לעירייה שפעלה באמצעות שלוחיה והן למדינה, והשווה בענין זה: ת.א. (י-ם) 3359/06 פרופ' אריה אלדד נ' מ"י, בפיסקאות 83-94 והפסיקה המפורטת שם.

13. עוד אציין כי אין שחר לטענת התובע על נזקים גופניים כלשהם אשר אירעו לו במהלך האירוע. רס"ר מסורי העיד כי לא הפעיל כח קיצוני אלא מגע קל בלבד, והדבר מתיישב גם עם עדותו של התובע עצמו, כי השניים רק אחזו בזרועותיו. תיאור זה מתיישב עם ממצאי האדמומיות שנצפו בעת מסירת הודעת התובע במשטרה (ש' 23-24).

14. באשר לארנק – התובע לא טען בזמן האירוע כי ארנקו נעלם. הדבר אף אינו מתועד בדו"ח הפעולה של רס"ר מסורי, שהינו מפורט ביותר. גם בדו"ח המעצר עליו חתם התובע עצמו אין כל תיעוד לאבדן הארנק הנטען.

ודוק: התרשמתי כי התובע הינו אדם נוקדן, דייקן, קפדן, בעל רמת חשד גבוהה כלפי כל סוג של רשות שלטונית. התובע הינו אדם אשר מודע ויודע היטב את זכויותיו ומודע היטב לחובה לתעד בפרטי פרטים כל אירוע. העובדה כי סירב לפרט בדו"ח המעצר על אובדן הארנק מדברת בעד עצמה ולחובת גרסתו.

מעבר לכך, כלל לא הוכח מה היה בארנק. כך למשל, התובע לא הביא כל ראיה לכך שמיד לאחר האירוע רכש ארנק חלופי. אם אכן אבד לו ארנק ובו כסף מזומן, הרי שהיה מצופה כי ירכוש ארנק חדש, והעובדה שלא הוכיח שעשה כן מצביעה אף היא על כך שלא הרים את הנטל הדרוש להוכחת ראש נזק זה.

נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעים, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) לכל אחת מהן.

ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ג, 18 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.