רקע

1. התובע היה אספן אשר החזיק ברשותו אוסף גדול של מיניאטורות כלי רכב. בשנת 2009 רכש הנתבע מהתובע את האוסף ואף קיבלו לידיו. הצדדים חלוקים בשאלה מהי התמורה המוסכמת לעסקה, האם שולמה/ ניתנה התמורה או חלקה והאם התקשרה אף הנתבעת 2, אשת הנתבע 1 בהסכם עם התובע. מחלוקת נוספת, שאיננה נוגעת למישור ההסכמי בין הצדדים הינה- מהו שוויו של האוסף.

2. התובע טוען כי הנתבע יצר עימו קשר, לאחר שידידת המשפחה, גב' פינברג, ביקרה בחנות התכשיטים של הנתבע והבחינה שם בדגמי מיניאטורות של מכוניות. ביודעה כי לתובע אוסף גדול, סיפרה זאת לנתבע שהביע את רצונו ברכישתו. לאחר שנוצר קשר בין השניים, הוזמן הנתבע לבית התובע לארוחת ערב, בה השתתפו נוכחים נוספים.

לטענת התובע, סקר הנתבע את האוסף אולם ביקש לגבש רצונו לאחר שיוועץ עם אשתו, ועם בנו, שעבורו יירכש האוסף.

3. ביום 6.10.09 הגיעו הנתבע עם אשתו ובנו לבית התובע, ראו את האוסף ואישרו את העסקה. לטענת התובע, הוסכם כי הנתבעים ירכשו את האוסף , לרבות ארונות התצוגה ששווים כ-70,000 ₪, תמורת סכום של 450,000 $ שיינתנו בתכשיט שווה ערך לסכום זה. לטענתו הוסכם כי אם יעדיפו הנתבעים לשלם במזומן, תעמוד התמורה על 300,000 $ בלבד.

4. לטענת התובע, לאחר סיכום דברים זה ארז את האוסף בעשרות ארגזים וביום 8.10.09 הועמס ונמסר לנתבעים. לדבריו, כעבור מספר ימים סר לחנותו של הנתבע וקיבל ממנו מקדמה בסכום של 5,000$. לגרסתו, מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.11.09 נפגשו השנים פעם נוספת בבית התובע, והנתבע מסר לידיו זוג עגילים משובצי יהלומים, אשר מתוך התעודה שנלוותה אליהם, ואשר נערכה ע"י חברת GCI ביום 3.11.09 ,למד כי שווים הוא 379,000 $. לטענת התובע הסתמך על דברי הנתבע כמו גם על התעודה- וקיבל את העגילים לידיו.

5. באותו מעמד, ביום 3.11.09, ביקש ממנו הנתבע כי יחתום על מסמך פיקטיבי לפיו מכר לו את האוסף לנתבע בסכום של על 55,000 $ , אשר שולמו במזומן. את בקשתו נימק הנתבע ונימק בכך שהפתק יוצג, במקרה הצורך, לפני רשויות המס להן לא ירצה לגלות כי רכש את האוסף בסכום כה גבוה. התובע אכן חתם על פתק כזה, הנושא את התאריך 27.10.09.

6. בסמוך לכך, פנה התובע לחנויות תכשיטים על מנת להעריך את העגילים. לתימהונו, נמסר לו בשתי חנויות תכשיטים ידועות כי שווים של אינו עולה על 40,000 $. בצר לו, פנה מיד לנתבע אשר הבטיחו כי ימכור את העגילים בערכם, דהיינו 379,000 $ . לצורך כך, החזיר התובע לנתבע את העגילים.

7. לאחר שהבין התובע כי נפל קורבן למעשה נוכלות ולתרגיל עוקץ של הנתבע, ובדק ומצא כי בתי המשפט השונים כבר קבעו כי הנתבע הינו נוכל ועבריין שהורשע בפלילים, הקליט התובע שיחה בינו לבין הנתבע, שנערכה ביום 8.11.09. לשיטתו, הודה הנתבע בשיחה זו בגרסתו.

8. לאחר השבת התכשיט פנו התובע, ואשתו, כמו גם הגב' פינברג לנתבע על מנת שישלם את תמורת האוסף, אולם למעט פגישה אחת, ביום 14.1.10- ומסירת פריטי אוסף נוספים, כפולים לידיו, לא הניבו פניותיהם כל פרי.

9. במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי גרסאותיהם תיבדקנה בפוליגרף. לטענת התובע הוכיחה בדיקתו כי גרסתו- אמת היא ואילו זו הנתבע- כי הוא משקר.

10. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים במחיר המוסכם על ידם, יהא שוויו של האוסף אשר יהא וכי אין להיזקק לחוות הדעת מטעם שמאי הנתבעים שהעריך את האוסף במחיר של עד 100,000 ₪. עוד הביא התובע, לשיטתו למעלה מהצורך, חוות דעת מטעמו, אשר העמידה את שווי האוסף על 1,000,000 ₪.

11. באשר ליריבות בינו לבין הנתבעת טען התובע כי היות והנתבע הינו נוכל שהורשע בפלילים, נרשם כל רכוש המשפחה על שם האישה, החיה חיי פאר למרות שאין לה מקורות הכנסה משל עצמה. לטענתו , בעת הרלבנטית, ניתן כנגד בני הזוג צו לפינוי דירה שהתגוררו בה בשכירות, וכי בגין כך רקמו מעשה עוקץ בו ניצב הנתבע ב"פרונט" בעוד שאשתו מסייעת לו מאחורי הקלעים. עוד הזכיר התובע כי הנתבע העלים את האוסף באופן שלא ניתן היה למכרו לצורך הקטנת הנזק, חרף צו התפיסה שניתן על ידי בית המשפט. לטענת התובע, הוכיח את תביעתו ומשכך, יש לחייב הנתבעים בסכום של 1,800,000 ₪.

12. טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים כי העסקה הייתה עסקת חליפין- אוסף המיניאטורות כתמורה לעגילי זהב משובצי יהלומים. לגרסתם, כיומיים לאחר ההסכמה, ביקר התובע במקום בו מיוצר התכשיט ובחר את היהלומים ואת עיצוב העגילים. עפ"י האמור בכתב ההגנה, סוכם בין השניים כי התובע ישלם בנפרד על עבודת העיצוב ועל בדיקת העגילים. לאחר כמה ימים בא התובע בלוויית ידידתו לנתבע וקיבל ממנו "על החשבון" 5,000$. כעבור כשבועיים, נמסרו לו העגילים.

13. לטענת הנתבע, יום לאחר מכן צלצלה אליו אשת התובע והודיעה לו כי איננה רוצה את העגילים ומעדיפה לקבל כסף תמורת האוסף. או אז בא התובע לנתבע וסוכם ביניהם שהאוסף יימכר תמורת 55,000$. משכך, הוחזרו העגילים לנתבע. בפעם הבאה שהגיע הנתבע לביתו של התובע, הועמס האוסף על משאית, והנתבע שילם לתובע, בנוכחות שניים אחרים, סכום של 55,000$ במזומן. (ס' 7 לכתב ההגנה) באותו מעמד נכתב הפתק המהווה, לשיטת הנתבע, את הראיה כי האוסף נמכר בסכום של 55,000 $ וכי תמורתו שולמה במלואה. הנתבעים צירפו חוות דעת שהעריכה את האוסף ב 129,250 ₪ בלבד.

עוד טענו הנתבעים כי התובע מודה שלא סיפק את ארונות התצוגה, דהיינו שלא עמד בהתחייבותו במלואה.

14. לשיטתם, משוללת העסקה, כפי שתוארה ע"י התובע- כל הגיון. למרות שבסיכומיהם לא הוצגה גרסתם, טוענים הם כי אין לקבל את התביעה משום שלא הוכחה, ותוקפים, בזו אחר זו, את טענות התובע. כך למשל, טוענים הם כי התובע עצמו ערך את המסמך שלטענתו הוא פיקטיבי ואותו העלים בתחילה מידיעת ביהמ"ש. לטענתם, אין התובע זכאי להסתמך אף על אותו פתק, המגדיר את העסקה במחיר נמוך פי כמה מהמחיר שצוין ע"י התובע, מכוח הכלל כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

עוד מציינים הנתבעים כי הקלטת והתמליל שהוצגו ע"י התובע אינם קבילים, ואף הפוליגרף איננו משקף תוצאות אמת, שכן השאלות שנשאלו הצדדים אינן תואמות את החלטת בית המשפט.

באשר לשווי האוסף טענו כי אין לקבל את חוות הדעת שהוגשה ע"י התובע, שעורכה איננו מומחה בתחום, ויש לקבלה, לכל היותר- כעדות של אספן.

15. הנתבעים טענו בנוסף כי התובע מזכיר חזור והזכר כי הנתבע הינו עבריין שהורשע, אולם לא בדק בציציותיו שלו, שכן הינו תובע סדרתי שבית המשפט התרשם ממנו לרעה ולא האמין לגרסתו.

16. לסיכום טוען ב"כ הנתבעים כי יש לראות בכתב התביעה הודעה על ביטול ההסכם ולפיכך יש להורות לתובע להשיב לנתבע את הסכום שקיבל ממנו, בכפוף להשבת האוסף לידיו.

שני הצדדים הגישו זה כנגד זה תלונות במשטרה.

17. דיון

התביעה הוגשה בתחילה גם כנגד חברת GCI. משהוכח כי התעודה איננה מהווה כתב הערכה ואף משום שמעת שהחזיר התובע את העגילים לידי הנתבע, נקטע הקשר הסיבתי בין ה"הסתמכות" הנטענת על התעודה, לבין הנזק- נמחקה נתבעת זו.

18. באשר ליריבות עם נתבעת 2- אינני מקבלת את הטענה כי רכשה את האוסף עם בעלה. בעדותה, סיפרה כי התלוותה אליו בנסיעתו. למעט פעם זו, לא הייתה מעורבת בעסקה. את עילת התביעה כנגדה משתית התובע על מצגי שווא והסתמכות. העובדה כי בני הזוג נראו לו אמידים, או כי האשה הובאה לביתו כדי לאשר את העסקה וכי נהגה במכונית פאר, או לחלופין, הגילוי המאוחר כי רכוש בני הזוג רשום על שם האשה- אינם מוכיחים כי היא צד להסכם. כשם שאשת התובע אינה צד לתביעה, למרות שהאוסף היה מצוי בביתה ולכאורה הינו שייך אף לה, כך אין בת זוגו של הנתבע, שהתקשר עם התובע, צד לה, רק משום הסטטוס שלה כאשתו.

19. כתבי הטענות של שני הצדדים מתארים מסכת עובדתית שקשה להבינה, או לקבלה. שני אנשים מיושבים בדעתם, עורכים ביניהם עסקה בשווי של 450,000 $ בגין אוסף מכוניות מיניאטוריות. מעבר לעובדה שקשה להבין כיצד עשוי אוסף "צעצועים" להגיע לשווי כזה, נותרה השאלה כיצד מעמיס בעל האוסף את אוספו על גבי משאית ומוסרו לידי הנתבע, מבלי לקבל ולו אף אגורה אחת, על חשבון הסכום.

20. בלתי נתפסה בעיני אף העובדה, שהתובע קיבל לידיו תכשיט, אשר האמין כי שוויו 379,000 $ ומשנוכח כי הוא שווה הרבה פחות, וחרף העובדה כי לכאורה נתפס הנתבע במעשה רמיה, החזיר לידיו הנתבע את התכשיט וכל זאת מבלי שיקבל תמורה כלשהי למעט 5,000$ ובכיסו רק מסמך "פיקטיבי" המעיד כי שווי האוסף כשביעית משוויו הנטען. עוד תמהתי הכיצד החזיר את העגילים ביום 8.11, ובו ביום ערך את השיחה המוקלטת. באותה שיחה, הסכים התובע להחזיר את התכשיט לידי הנתבע, לצורך מכירתו ברוסיה, בסכום של 379,000$. בניגוד לטענה הנטענת בס' 28 לתצהירו, כי קודם החזיר את העגילים ורק לאחר מכן נערכה השיחה המוקלטת, מהתמליל ניתן להבין כי התכשיט מצוי עדיין בידי התובע, והוא מוכן למסור אותו לנתבע לצורך מכירתו בחו"ל.

21. גם גרסת ההגנה מעוררת תמיהה. מועד קבלת האוסף לידי הנתבע איננו ברור. אם אמנם מסר את התכשיט לפני שקיבל את האוסף, כפי שעלה הדבר באחת מגרסאותיו, הכיצד אדם בעל ניסיון בעסקים וגם במעללים (עליהם שילם, לטענתו, את חובו לחברה), משלם לפני שקיבל את התמורה? יתר על כן, עפ"י גרסתו, אמור היה ליתן לתובע עגילים בלבד ולקבל ממנו את האוסף, ואף תשלום עבור עיצוב התכשיט ובדיקתו. עפ"י גרסה זו, לא היה אמור ליתן לתובע סכום כספי כלשהו. מדוע אם כן מסר לידיו "על החשבון" או כהלוואה סכום של 5,000 $????

22. התמיהות שהתעוררו, נפתרו לטעמי, בחלקן, עפ"י העדויות ואף מתוך הודאת הנתבע כי קיבל את האוסף (המצוי עדיין בידיו), מסר תכשיט עבורו ואף קיבלו חזרה. הואיל ואינני מקבלת את גרסתו כי שילם סכום של 55,000 $, נותר לדון בעיקר בשווי התמורה, המוסכמת בין הצדדים.

23. העדויות

הגב' אפרת פינברג הינה לקוחה של הנתבע וידידת משפחת התובע. בתצהירה סיפרה כי אמרה לנתבע מלכתחילה כי שוויו של האוסף למעלה מ -300,000$ וכי בארוחת הערב אליה הוזמן הנתבע הוסכם כי הנתבע ואשתו ירכשו את האוסף מידי התובע עבור בנם הצעיר בתמורה לתשלום כולל של 450,000$ שאפשר שישולמו גם בתכשיטים, בשווי זה, או במזומן, בסכום של 300,000 $. העדה אף דיווחה כי לאחר שנודע לה כי הנתבע לא קיים את חלקו בעסקה ניסתה לתווך בין השניים ואף הצילה מפי הנתבע התחייבות לשלם לתובע את חובו, התחייבות ממנה התחמק לאחר מכן.

24. בעדותה, אישרה העדה את האמור: "אני לא יודעת מה סוכם, אני יכולה להעיד על מה שדובר. שמעתי שאם תתבצע העסקה יש שתי דרכים לרכוש את האוסף: האחת ע"י תשלום תכשיט שיימכר בסכום של 450,000$ ואם שלמה עושה את העסקה במזומן הוא יקבל רק 300,000$. אבל לא סוכם כי אלי אמר שהוא רוצה את האוסף לבנו ולכן הוא רוצה להביא את בנו ואת אשתו ואם הם ירצו הם ימשיכו בעסקה. ההמשך היה שכעבור מספר ימים הבן ואשתו הגיעו לבית של התובע, אני הייתי נוכחת, נסענו לשם, הראו להם את האוסף. הבן התרשם, ואמר שהוא רוצה את האוסף. דבר זה לא שמעתי במו אוזניי אבל אשתו של הנתבע אמרה זאת באוזניי. המשך העסקה היה באותו יום. ההמשך היה להמשיך בהסכם של תכשיט או מזומן. בסוף הערב הבנתי שהולכים על תכשיט. דיברו על איך אורזים את האוסף. באותו ערב לא ראיתי שום הסכם בכתב. אני לא ראיתי. ברגע זה יצאתי מהתמונה" (עמ' 30 לפרוטוקול).

תשובותיה הנוספות תמכו בגרסת התובע.

25. הצדדים נבדקו, בהסכמתם, במכון מורשה לעריכת בדיקות פוליגרף, גוזלן שירותי פוליגרף בע"מ. השאלות שהוצגו לתובע משקפות את הגרסאות ואת המחלוקת:

"האם המסמך מיום 27/10/09 משקף את הסכמת הצדדים באשר למחירה של עסקת המיניאטורות"- השיב בשלילה.

"האם קיבלת מאליהו סטיב במברון 5,000 $"- השיב בחיוב

"האם קיבלת מאליהו סטיב במברון 55,000 $ נוספים"- השיב בשלילה.

"למיטב ידיעתך, האם שווי המיניאטורות הוא לפחות 250,000 $?"- השיב בחיוב.

"בעת שקיבלת את העגילים האם שווים הוצג במחיר של 379,000 $?"- השיב בחיוב

"האם בעת מכירת האוסף סוכם על מחיר של 450,000 $ בתכשיטים או 300,000 $ במזומן?"-השיב בחיוב

תוצאת הבדיקה היתה שלא אובחנו תגובות המעידות על אמירת שקר ולפיכך גרסתו נכונה.

26. בדיקתו של הנתבע, שהשיב באופן הפוך לתשובות התובע (למעט הסכום של 5,000$ שהנתבע מייחס את נתינתם לתובע כהלוואה). בתשובותיו אובחנו תגובות פיזיולוגיות שליליות ולפיכך מסקנת הבודק הינה שתשובותיו אינן נכונות.

27. טענתו של הנתבע כי אין לקבל את תוצאות המכון, הן משום שעבר אירוע לב בסמוך לאחר מכן ואף משום שהשאלות שנשאל לא היו זהות לחלוטין בנוסחן לנוסח שנכתב בהחלטת בית המשפט:

נוסח השאלות שנשאל הנתבע איננו זהה לחלוטין לזה שהוכתב ע"י בית המשפט, אולם הנחתן לפני הנתבע, בעת שנבדק, הייתה ברורה, שיקפה את גרסתו ועימתה אותו עמה, וכך אף תשובותיו. משכך, נדחית ההתנגדות מחמת הנוסח. באשר לחזרה מהבדיקה עקב סיבה רפואית- הנתבע עבר, ככל הנראה אירוע לב בסמוך לאחר הבדיקה. ככל שיש לאירוע העתידי השפעה על תגובותיו הקודמות- לא הוצבו לפני נתונים רפואיים, או אחרים, המעידים על כך.

28. "עקרון בסיסי של שיטת המשפט שלנו הוא, כי מהימנותם של עדים היא דבר המסור לקביעתם של שופטי בית המשפט, לאור התרשמותם מהעדים ושקילת כל יתר הגורמים הרלוונטיים.

כלל זה מעוגן היום בסעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש ) תשל"א, 1971 אשר זו לשונו:

"ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט,

לאור השיקולים שפורטו לעיל מוכן אני להסכים לכך, כי בין "אותות האמת" במובן סעיף 53, תיכללנה, במשפטים אזרחים, גם התוצאות של בדיקות הפוליגרף המוגשות בהסכמת הצדדים; משמע, כי רשאי בית המשפט להביא בחשבון במשפטים אלה גם את התוצאות של בדיקות כאלה ביחד עם יתר הגורמים המצוינים בסעיף האמור.

אולם לא נראה לי, כי קיימת הצדקה, מבחינת תקנת הציבור והמדיניות השיפוטית הראויה, לאפשר העברת ההכרעה בעניין מהימנות הגרסאות לחלוטין ובאופן בלעדי לידי מכשיר הפוליגרף והבודק המפעילו, אפילו נעשה הדבר בהסכמת הצדדים עצמם." (עא 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי פד מב(1) 446).

29. להסכמת הצדדים לבדיקת הפוליגרף, תוקף כפול, כהסכמה חוזית, וכהסדר דיוני. "סדרי הדין אמנם אינם מיטת סדום, אלא מכשיר לייעולה של עשיית המשפט, והנוקשות המופרזת לא יאה להם (השווה ע"א 163/75 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, ואח' נגד אברהם, מיכאל ודבורה טבשי, פ"ד כט(2) 779). במקרה ראוי, בו הצדק יחייב זאת, יכול בית המשפט על כן להתיר גם חזרה מהסדר דיוני מוסכם, אך כל דבר נבחן על יסוד נתוניו, ובאלו אשר לפנינו אין מאומה כדי להצדיק חזרה מן ההסדר המוסכם." (עא 130/77 יצחק עוזרי נ' שמשון עוזרי, פורסם בנבו).

30. כך גם מכוח ההסכם: "משהסכימו הצדדים, כי הדין יחתך על פי בדיקת הפוליגרף הרי הם קשורים להסכמתם זו." (עא 166/84 ידידה בר אילן נ' בן כנען תק-על 86(4), 114).

הנני מקבלת את הבדיקה ותוצאותיה כאחת מהראיות המונחות לפני- על פי הסכמת הצדדים (עמ' 7 לפרוטוקול).

31. אינני מקבלת את הטענה כי התמורה שולמה במזומן: לנתבע מספר גרסאות, שכל אחת מהן מעוררת קושי. בתצהירו, סיפר הנתבע כי לאחר שמסר את העגילים לתובע, קיבלם חזרה, ביום העמסת האוסף על המשאית, ובאותו מעמד שילם את התמורה במזומן ואף קיבל את הפתק המעיד על כך. פירושו, כי מסר את התכשיט עוד קודם לקבלת האוסף. כאשר עומת הנתבע האם באותם ימים האוסף והתכשיט היו בידי התובע השיב: "לא יכול להיות דבר כזה. אם כתבתי את זה, זו טעות וזה לא הגיוני."

גרסה זו מעוררת קושי נוסף, שכן הפתק נושא את התאריך 27.10 בעוד התעודה שצורפה לתכשיט נשאה את התאריך 3.11. בתאריך זה, לכאורה, כבר שילם עבור האוסף במזומן וכבר קיבל את התכשיט חזרה.

32. על פי אותה גרסה, נמסר הכסף בנוכחות עדים, ביום העמסת האוסף על המשאית וכתיבת הפתק (27.10). הנתבע נימק את אי הבאתם לעדות: "אילן דנינו ביקש ממני הלוואה עבור עופר 2,000 $, עופר החזיר לי 1,000 $ ואילן היה אחראי על היתרה, פניתי לאילן והוא אמר שהם לא מדברים, עקב כך הסתכסכנו. לכן לא זימנתי אותו.

ש. הוא לא זומן להעיד על 55,000$ משום שאתה מתווכח איתו על 1,000 $?

ת. הוא נתן עדות במשטרה."

למותר לציין כי לא התבקש צו להמצאת העדות שנתן אותו אילן במשטרה ולא צורפו הודעותיהם לסיכומים- למרות שהדבר הותר במפורש.

33. בדיון הראשון בבית המשפט (עמ' 4 לפרוטוקול) אמר הנתבע כי לאחר שקיבל את האוסף, נתן את התכשיט, וכאשר ביקש התובע להחזירו, סיכם עמו על 55,000 $ שאותם שילם במזומן: "אמרתי לו שאין לי בעיה, אני לא אשלם כסף, או עסקת חליפין או כלום. ואז סגרנו על 55,000 דולר. כשהגעתי אליו הביתה, הוא אמר לי: תן לי את הכסף בחוץ. יצאנו לחניה, ואז נכנסנו לחדר שבו היה בזמנו האוסף. נתתי לו 55,000 דולר, ויצאנו משם. אז קיבלתי ממנו את המסמך שמאשר את רכישת האוסף". דהיינו, שאותם עדים שטען כי באו עמו להעמיס את האוסף- אינם רלבנטיים למעמד התשלום במזומן. גם כאן מתעורר הקושי של מועד התשלום, המוקדם מיום עריכת התעודה. כיצד יתכן ששילם ביום 27.10 בעוד שמועד "הערכת התכשיט" מאוחר מכך.

34. יתר על כן, השיחה אותה הקליט התובע, נערכה ביום 8.11. במועד זה, כבר קיבל הנתבע את האוסף ושיל , לגרסתו, את הכסף. על פי השיחה, מצוי היה עדיין התכשיט בידי התובע וטרם הוסכם ביניהם על החזרתו.

35. זאת ועוד, במהלך השיחה, ביקש התובע מהנתבע כי יחליף את ה"פתק הפיקטיבי" : "שלמה: תשמע, אתה יכול מחר בבוקר להציג את הפתק הזה ולהגיד לי שקניתי ממך את האוסף רק ב55,000 דולר ועוד שילמת לי כבר את כל הכסף במזומן. מה אתה אומר לי לא. זה מה שאתה יכול לעשות. זה היה?

אלי.:מה אני יכול לעשות?

שלמה: אתה יכול להציג, אני , מחר בבוקר לא תשלם לי את כל הכסף שלי, תגיד לי,

אלי: קיבלת הכל.

שלמה: קיבלתי הכל? איפה קיבלתי?

אלי: קיבלת. אצלך.

שלמה: לא. איפה קיבלתי ?

אלי: תכשיט לא קיבלת? "

לו היה הנתבע משלם במזומן בעת קבלת האוסף, האם לא היה מציין זאת בשיחה?

36. הנתבע התנגד לתמליל, אולם התייחס אליו בעדותו. הגב' שושנה בלו אשר ערכה אותו, אישרה כי סרט ההקלטה מאשר נאמנה את השיחה המוקלטת וכי איכות ההקלטה טובה והיא ניתנת לפענוח ולתמלול. הנתבע חקר את הגב' בלו כיצד היא קובעת את זהות המשוחחים- התובע והנתבע, ותשובתה, כי נתון זה נמסר לה ע"י מבקש התמלול. הנתבע סרב להתייחס אל הקלטת, לא הביא חוות דעת נגדית לזו של התובע אך אישר את קיומה של השיחה. משכך- נדחית ההתנגדות.

37. עוד טען הנתבע כי יש להסתמך על הפתק בו נרשם כי התמורה שולמה במלואה, ואין לקבל את הטענה כי זהו חוזה פיקטיבי. מתוך העדויות עלו ממצאים הסותרים לחלוטין את האמור בפתק. בשיחה המוקלטת, אף מודה לכאורה הנתבע כי הפתק "פיקטיבי". לאחר שנקבה הגב' פינשטיין, אליה צלצלו השנים, בסכומים של 300,000- 450,000, עבר הנתבע לנושא הפתק, שאותו נדרש להחליף : "בסדר. שניה עכשיו. סגרתי איתו שהוא נותן לי פתק על הקניה בסכום מסוים. אמרתי לו שאני רוצה שיביא לי פתק שקניתי ממך עד 60,000$. אם יבוא אלי מס הכנסה, מישהו, משהו. הביא לי פתק של 55,000$ . נכון שלמה?

שלמה כן, כן.

......

אלי: עכשיו הוא רוצה פתק נגדי ש...על הקניה של ה400,000, מאיפה אני...

...

אלי: שלמה, סגרתי איתו מהתחלה שיביא לי פתק שקניתי את זה בדולר. לא משנה. קניתי את זה ב60,000 דולר, הוא רשם לי פתק קניתי את זה ב55,000 דולר. הביא לי את הפתק, אם יבוא מס הכנסה או משהו. לא יגידו גנבתי את זה מחר, או לא יודע מה יגידו. שיהיה לי פתק...במידת הצורך מס הכנסה, ביקורת עוד הפעם או משהו. יש לי אבא ואמא. קניתי את זה בסכום הזה, מכרתי דירה, הקצבתי מהמכירה של הדירה 60,000 דולר. עכשיו הוא רוצה פתק נגדי שאני אתן לו שיגיד שקניתי את זה ב- 400,000 דולר."

ניתן להבין מתוך השיחה כי הסכום האמור מיועד ליתן הסבר לרשויות המס על שוויו של האוסף ועל יכולתו הכלכלית של הנתבע לשלם סכום של 55,000 $, ואי רצונו בחשיפת שוויו המוסכם של האוסף לרשויות אלו- ואין בינו לבין הסכמת הצדדים דבר וחצי דבר.

38. גובה התמורה, על פי הסכמת הצדדים

תמליל השיחה, שהוקלטה ע"י התובע, מגלה כי המספר 400,000 $ חוזר בה מספר פעמים. בתצהירו, כתב הנתבע כי התובע אמר לו ששווי האוסף 450,000 $ והוא אף מבוטח בסכום זה. מתוך עדותו של הנתבע ניתן ללמוד כי שווי העסקה עמד על 300,000 $. בעדותו, אמר הנתבע: "זו היתה עסקת חליפין, וזה לא משנה מה רשום לגבי שוויו של התכשיט". "הסכמתי רק על תכשיטים" "בשווי של 300,000 $".

ש. האם עסקת החליפין היא בשווי של 300,000 $?

ת. כן, הוא טען שהאוסף שלו מבוטח ב 300,000$, ואני התחייבתי לתת תכשיט שאני טוען שהוא שווה אותו דבר."(עמ' 66 לפרוטוקול).

39. בעדותו, הבהיר התובע כי הכוונה הראשונית הייתה לקבל את התכשיט ולמכור אותו, ורק כאשר סיפר הנתבע כי הוא יכול למכרו ברוסיה ב450,000 $ התגבשה ההסכמה להחזיר לו את העגילים. ("הוא היה אמור לתת לנו תכשיטים בשווי 450,000$ או מזומן בסך 300,000$ ואנחנו היינו אמורים למכור את התכשיטים"- עמ' 34 לפרוטוקול). השיחה המוקלטת תומכת בגרסה זו: "אני מוכר לך אותו ברוסיה היום בלא פחות מ-400,000$.

.....

אוקי. אתה מוכר אותו ב-400,000 $דולר? אני מקבל 400,000 דולר?

ברוטו.

מה זה ברוטו? מה זה נטו?

לא כולל המשלוח של..

כמה עולה המשלוח?

אחוז וחצי.."

40. בשיחה, מודה הנתבע "סגרנו 400-450". בהמשך השיחה המוקלטת, התקשרו השניים לגב' אפרת פינברג, ושואלים אותה לתוכן החוזה ביניהם ומשיבה הגב' פינברג: "מה שאני שמעתי זה ככה: אם אתה רוצה כסף, אני נותן לך, לא זוכרת אם זה היה 100,או 200,000 ואתה מקבל עד 300,000. אם אתה רוצה תכשיט, אז זה יכול להית עד 450,000."

הנתבע, לא רק שאיננו מכחיש את המספר אלא מאשר בפנותו אל התובע : "שמעת?"

41. לשיטת התובע, מסר את האוסף מספר ימים לאחר שהוסכם על העסקה, מבלי לקבל כל תיעוד, שטר חוב או הסכם. לגרסתו, בניסיונו הקודם כמנהל מפעל קיבוצי, מכר ללקוחות באשראי, ובחייו הפרטיים- מכר רכב, ללא עריכת זיכרון דברים. כאשר קיבל את התכשיט, לא חשד בדבר, וכך גם כאשר הובטח לו שהתכשיט יימכר ברוסיה. הראיות, לרבות בדיקת הפוליגרף, והתמליל, תומכות בגרסת התובע כי האוסף נמכר בתמורה לתכשיט או מזומן, בשווי של מאות אלפי דולרים.

42. שני הצדדים הגישו חוות דעת לעניין שווי האוסף. לשיטת התובע, חוות דעת זו הוגשה למעלה מהצורך, שכן לטענתו יש להסתמך על ההסכמות החוזיות בין הצדדים, שגם אם קבעו שווי מוגזם- משהוכחה העסקה, הסכמתם היא המחייבת. לעניין זה יש לציין כי הצדדים נתנו את הסכמתם למינוי שמאי מטעם בית המשפט שיעריך את האוסף, אך כשנתבררה להם עלות עריכת חוות הדעת (15,000 ₪), חזרו בהם מההסכמה, והמינוי בוטל.

43. אתייחס להערכות השווי ולעדויות המומחים, ככלי עזר. מר שלמה קירשטיין מטעם התובע הינו אספן דגמים מיניאטוריים מזה עשרות בשנים וברשותו אוסף עצום. לעניין זה, חרף היותו שמאי אוניות, יש להתייחס לידיעתו כאספן אך לא כשמאי מומחה. בתצהירו, העריך מר קירשטיין את אוספו של התובע בכ-1,000,000 ₪ לכל הפחות. לטענתו, כלל האוסף, אותו הכיר היטב מהיכרותו את התובע, כ2500 פריטים שברובם היו דגמים מיניאטוריים של ציוד הנדסי כבד, משאיות לסוגיהן וציוד חקלאי. עוד הצהיר כי שוויו הממוצע של פריט הוא בין 35-700$. בעדותו, הפחית מהמחיר משום שהפריטים נשמרו בוויטרינות, אך לא בקופסאות המקוריות, שגם להן שווי משל עצמן.

44. המומחה מטעם הנתבע, מר שריקי חיים, שמאי רכוש במקצועו, בדק את האוסף במחסן הנתבעים. המומחה הודה כי אין לו מומחיות בתחום המיניאטורות וכי חוות דעתו נערכה על סמך בדיקה באינטרנט ובחנות לתחביבים. לשיטתו, יש למיין את האוסף המונה כ-2500 פריטים, ל-7 קבוצות, שהגדולה בהן כללה מיניאטורות ששווין 10 ש"ח.

45. מבין שתי ההערכות הנני מעדיפה את זו של מר קירשטיין, הבקיא בתחום ומעמידה את שווי העסקה על מיליון ₪. סכום זה אף תואם את הסכמת הצדדים כפי שקיבלתי אותה, כי שווי העסקה הינו כ-300,00$ במזומן. הואיל ומספר הפריטים עמד, לשיטת שני עורכי חוות הדעת, על 2500 – פירושו שמחיר כל פריט, בממוצע, 400 ₪, השווים לכ-100 דולר לפי שערם דאז.

הנני קובעת כי שוויו המוסכם, כמו גם הראוי של האוסף הינו 1,000,000 ₪.

46. בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי התביעה הינה הודעה על ביטול ההסכם ולפיכך על התובע להשיב להם את אותם 55,000 $ ששילם הנתבע. אינני מקבלת את הטענה. להיפך, מטרתה של התביעה לאכוף את ההסכם. משהודה הנתבע כי האוסף נמצא ברשותו (ולראיה, שנבדק ע"י שמאי מטעמו) ומשקבעתי כי לא שילם אלא 5,000 $ עבורו, עליו לשלם את היתרה.

47. מכל האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 980,000 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום הגשת התביעה ואילך.

בנוסף, יישא הנתבע באגרות המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 2- נדחית.

ניתן היום, כ"ג חשון תשע"ד, 27 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.