החלטה

1. ביום 12.6.2013 התקיים דיון הוכחות במעמד הצדדים. לדיון לא התייצב בא כוח הנתבעות עקב מחלה. מנהל הנתבעות, מר טאוב, ביקש לקיים את הדיון בהיעדרו של בא כוחו תוך שהוא מציין כי התכונן לדיון יחד עם בא כוחו והכין שאלות לחקירה^[1].
2. במהלך הדיון ולאחר הפסקה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה "מבלי להודות זה בטענותיו של זה, אנו מסמיכים את בית הדין לפסוק לפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים ובטווח שבין 7,000 ₪ ברוטו לבין 20,000 ₪ וכי התשלום יביא לסילוק סופי ומוחלט של כל התביעות ההדדיות של הצדדים עבור תקופת העבודה וסיומה".

עוד הסכימו הצדדים כי לפסק הדין יתווסף סכום נוסף של 1,600 ₪ כהוצאות משפט בהתאם להחלטות בית הדין מיום 24.4.2012, מיום 12.5.2012 ומיום 18.2.2013; כי יטענו את טענותיהם בעל פה ויגישו סיכומים קצרים בכתב (להלן: ההסכמה הדיונית).

1. הצדדים פעלו בהתאם להסכמה הדיונית, טענו את טענותיהם לפנינו והגישו סיכומים.
2. במסגרת סיכומי הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) ביקשה הנתבעת לחזור בה מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בטענה כי לאחר עיון מעמיק ביומני העבודה של התובע עולה כי הוא נטל ימי חופשה שלא בידיעתה וכי עליו להשיב לה כספים. בקשת הנתבעת לא נתמכה בתצהיר.
3. התובע לא הגיש סיכומי תשובה על אף שניתנה לו האפשרות לעשות כן ומשכך אין בפני בית הדין תגובתו לבקשת הנתבעת. עם זאת, מצאנו כי דין בקשת הנתבעת להידחות אף ללא תגובה, כפי שיפורט להלן.
   1. הלכה היא כי אין להקל ראש בתוקפן של הסכמות דיוניות אליהן הגיעו בעלי הדין במהלך ניהול ההליך וכי ראוי שהערכאות המשפטיות יאכפו הסכמות אלה ולא יאפשרו להשתחרר מהן בנקל. שכן, חזרה מהסכמות דיוניות עשויה לפגוע ביכולת הערכאות השיפוטיות לנהל את ההליך ביעילות ותוך הסתמכות על הצהרות הצדדים והסכמותיהם וכן לפגוע בציפיות הצדדים שנערכו בניהול ההליך על פי אותן הסכמות.
   2. במקרה שלפנינו, מדובר בתיק שנפתח עוד בשנת 2010. בדיון ההוכחות שהתקיים בחודש יוני 2013 הגיעו הצדדים להסכמה הדיונית לאחר שהוסבר להם מהותה על ידי בית הדין. מנהל הנתבעות אף ציין כי התכונן לדיון ההוכחות יחד עם בא כוחו והכין שאלות לחקירת עדי התובע. מכאן, שכל העובדות 'שנודעו' לנתבעת בעת הגשת הסיכומים היו ידועות לה אף במועד דיון ההוכחות. לכך אוסיף כי טענת הנתבעת לפיה הסכמתה ניתנה בטעות במסגרת הסיכומים היא טענה סתמית שלא נתמכה בתצהיר מנהל הנתבעת, ולא בכדי.
   3. כמו כן, עיתוי הגשת הבקשה מחייב אף הוא את דחייתה. בקשת הנתבעת לחזור בה מההסכמה הדיונית הוגשה במסגרת הסיכומים, בסמוך למועד מתן פסק הדין, ולא בסמוך למועד מתן ההסכמה. לפיכך היעתרות לבקשה תפגע פגישה קשה בציפיית התובע לסיום ההליך במהירות ובהתאם להסכמה הדיונית.
   4. בנוסף, יודגש כי מדובר בתיק משנת 2010. בתיק לא התייצבו הנתבעות לשני דיוני קד"מ (24.4.2012 ו-31.1.2013) על אף שידעו על אותם דיונים, ניתן נגדן פסק דין בהיעדר הגנה שבוטל מאוחר יותר ולדיון ההוכחות לא התייצב בא כוחן עקב מחלה. התנהלות הנתבעות הובילו להתמשכות ההליך שלא לצורך ואנו סבורים כי אף עניינים אלה יש להביא במסגרת השיקולים לדחיית הבקשה.
   5. לא זו בלבד, במסגרת פסק הדין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט יובאו בחשבון כל טענות הצדדים ובכלל כך טענות הנתבעת בנוגע לחובו של התובע כפי שפורטו בסיכומים מטעמה.
   6. בנסיבות אלה אנו סבורים כי אין לבטל את ההסכמה הדיוניות אליה הגיעו הצדדים, לאחר שקיבלו הסבר מפורט מבית הדין בדבר השלכותיה ולאחר שהנתבעות היו ערוכות לקיים את דיון ההוכחות כפי שהצהיר מר טאוב, מנהל הנתבעות, בפתח הדיון. במקרה זה יש להעדיף שיקולים של ייעול ההליך, הסתמכות על ההסכמה וצפייתו הלגיטימית של התובע לסיום ההליכים.

1. פסק הדין יישלח בנפרד.
2. סוף דבר - בקשת הנתבעת לחזור בה מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בדיון שהתקיים ביום 12.6.2013, נדחית.

משלא הוגשה תגובת התובע, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ג, (15 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. עמ' 11 לפרוטוקול הדיון ש' 12 – 13. ↑