התובעים: 1. סילביו זיסו ת.ז. 011909504

2. אנדרי זיסו ת.ז. 011909520

3. עזבון המנוחה סורנה זיסו ז"ל

באמצעות ב"כ עוה"ד פרופ' י. ברג ואח'

- נ ג ד -

הנתבעת : מדינת ישראל – משרד הבריאות

באמצעות ב"כ עוה"ד ש. גלס ואח'

פסק - דין

1. פסק דין זה עניינו תביעת פיצויים בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין, בעקבות מות המנוחה, גב' סורנה זיסו ז"ל. התובעים טוענים, שהטיפול שקיבלה המנוחה מהצוות הרפואי של הנתבעת, היווה פגיעה אנושה בערך חיי אדם וכבודו, וכי על אף שהמנוחה ובני משפחתה זעקו לעזרה, במצב שהמנוחה הייתה שרויה בסכנת חיים, כך לגישת התובעים, הנתבעת לא התאמצה להגן על חייה. התובעים מבקשים לראות בנתבעת כמי שאחראית באופן ישיר ובלעדי למותה המנוחה, בטענה שאילו היו גורמי הנתבעת נוהגים כפי שרופא סביר היה נוהג, הייתה המנוחה כיום בחיים. התובע 1 היה בעלה של המנוחה, והתובע 2 הינו בנם היחיד של בני הזוג.
2. בהתאם לכתב התביעה, המנוחה, ילידת 1950, נשואה ואם לילד אחד, כנרית במקצועה, עלתה לארץ מרומניה בשנת 1985, קיבלה טיפול תרופתי והייתה במעקב פסיכיאטרי. בשנים 1986 ו- 1987 ביצעה המנוחה שני ניסיונות אובדניים, עקב קשיי קליטה וקשיים במציאת עבודה. לאחר ניסיון ההתאבדות השני, אושפזה במשך כחודשיים בבית חולים פסיכיאטרי – תחילה בבי"ח איכילוב, ולאחר מכן בבית חולים טירת הכרמל. עם שחרורה המשיכה ליטול תרופות ועבדה ככנרית בתזמורת.
3. לטענת התובעים, לאחר שחרורה מאשפוז ועד לשנת 2008, ניהלה המנוחה אורח חיים נורמלי ומאוזן הן בתחום המשפחתי והן בתחום המקצועי תעסוקתי.
4. ביום 1.5.08 אושפזה המנוחה בבי"ח רמב"ם במחלקת א.א.ג. בשל ליקוי בשמיעה, טופלה בסטרואידים, וקיבלה יעוץ פסיכולוגי, שקבע שהיא סובלת מדיכאון חרדתי. ביום 15.5.08, ארבעה ימים לאחר שחרורה מבית-החולים, שוב ניסתה המנוחה להתאבד ע"י בליעת כדורים, והיא הובלה ע"י התובע 1 ליחידה לטיפול נמרץ בבי"ח "בני ציון". למחרת היא הועברה ל"טירת הכרמל" להמשך האשפוז, במחלקה הסגורה, וביום 23.5.08 הועברה למחלקה פנימית בבית חולים רמב"ם, בשל דלקת ראות ודלקת בדרכי השתן. ביום 28.5.08 הוחזרה המנוחה לבית החולים טירת כרמל להמשך האשפוז. כשאושפזה ב"רמב"ם", רופאה קבעה שהמנוחה נמצאת במצב פסיכוטי עם סיכון לעצמה ולסביבה, כך לטענת התובעים.
5. ביום 22.7.08 שוחררה המנוחה מבית חולים טירת הכרמל לביתה, עם המלצה להמשך מעקב רפואי במרפאת חוץ. ביום 14.8.08 בבוקר נקבעה למנוחה פגישת מעקב במרפאת החוץ של "טירת הכרמל", אליה היא לא הגיעה, ובשעות אחר הצהרים הורע מצבה, על כן פנתה למיון בבי"ח טירת הכרמל, שם נבדקה ע"י ד"ר נטליה כץ, שביקשה את הסכמת המנוחה לאשפוז, אך משלא הסכימה המנוחה לחתום על מסמכי הסכמה לאשפוז, שוחררה לביתה, תוך שצוין ברשומות הרפואיות "אין אינדיקציה לאשפוז כפוי".
6. למחרת, דהיינו ביום 15.8.08 הגיעו המנוחה ובעלה לבי"ח טירת הכרמל, פנו לחדר הרופאים במחלקה 8, ולטענת התובעים – ד"ר רוזנצוויג סירב לבדוק את המנוחה, מאחר ולא הגיעה לפגישה מתוכננת יום קודם לכן, על כן היא נבדקה ע"י ד"ר פשיניאן, ששאל את המנוחה שאלות אודות מצבה הנפשי, ובסיום הפגישה רשם לה כדורי הרגעה ושלח אותה לביתה.
7. ביום 17.8.08 יצא תובע 1 מביתו לעבודה, וכשהגיע יצר קשר טלפוני עם אשתו, המנוחה, וזמן מה לאחר מכן קפצה המנוחה מחלון ביתה, אל מותה. כעבור יומיים, דהיינו ביום 19.8.08, תיעד ד"ר פשיניאן את ביקורה של המנוחה במרפאתו ביום 15.8.08, וזאת עשה במכתב הממוען אל מנהל המחלקה.

טענות התובעים

1. ב"כ התובעים טען כי הנתבע לא ערך כל רשומה רפואית ביחס למצבה של המנוחה ולטיפול אשר ניתן לה ביום 15.8.08 כנדרש עפ"י הדין ועפ"י הפרקטיקה הרפואית התקינה, ובכך אין כל עדות אמיתית לגבי מה שאירע ביום 15.8.08. עוד נטען, שבתיק זה עומדת שאלה מרכזית אחת להכרעה, והיא מה היה מצבה הבריאותי של המנוחה ביום 14.8.08 וביום 15.8.08. לטענתו, בעניין זה נדרשת הכרעה בין גרסת בעלה של המנוחה ומשפחת המנוחה, לפיה מצבה של המנוחה היה גרוע והצריך אשפוז בכפייה, לבין גרסת רופאי הנתבעת, הגורסים שמצבה של המנוחה היה טוב וכי לא הייתה אינדיקציה לאשפוז כפוי.
2. בכתב התביעה נטענה טענת "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכן נטענה טענת "דבר מסוכן", בשל טיפול במכשירים או באביזרים, שלא פורטו, ואשר נטען כי היו בשליטת הנתבעת – משלא נטענו טענות אלה בפירוט ומשלא חזרו עליהם התובעים בסיכומיהם, אני רואה אותם כמי שזנחו את הטיעון הנ"ל.
3. בהתאם לכתב התביעה, נטענו ענות אלה ע"י התובעים: נזק ראייתי, הפרת הסכם עם המנוחה בדבר הענקת טיפול רפואי נאות, סביר ומקובל, הפרת חובה חקוקה, הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכחילופי חילופין - נטענה טענת רשלנות, כמפורט בסעיף 67 לכתב התביעה. בהמשך פורטו נזקי התובעים, והוסיפו בקשה לפסיקת פיצויים עונשיים.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת הכחישה את כל עילות התביעה, וטענה שהמנוחה קיבלה טיפול רפואי מסור, אחראי וקפדני, שצריך לשמש דוגמא ומופת לסטנדרט הטיפול המקובל בארץ. עוד נטען, שייחוס רשלנות לנתבעת הינו בבחינת "חכמה שלאחר מעשה" - מדובר באישה שכבר ב-1978 סבלה מדיכאון ומהפרעות נפשיות, ברומניה ארץ הולדתה. ב-1978 חלה הרעה נוספת במצבה והיא סבלה מדיכאון עמוק, הזנחה עצמית וחלה ירידה בתפקודה. ב-1980 היא עברה משבר נפשי נוסף שכלל מחשבות שווא. ב-1985 היא עלתה ארצה, וב-1986 על רקע קשיי קליטה ביצעה ניסיון התאבדות ראשון. מאז היא היתה מטופלת ע"י מערכת הבריאות הפסיכיאטרית בארץ. ב-1987 היא אושפזה לראשונה בבי"ח טירת הכרמל, לאחר ניסיון התאבדות שני, שקדמה לו ירידה בתפקוד וסימפטומים פרנואידים. במהלך האשפוז בבית החולים חלה הטבה משמעותית במצבה, והיא שוחררה לביתה כשהיא מסוגלת לנהל חיי שיגרה.
2. לדברי ב"כ הנתבעת - ביום 16.5.08 התאשפזה המנוחה מרצונה בטירת הכרמל, לאחר ניסיון אבדני שלישי שביצעה, ושוחררה כעבור כחודשיים, במצב של הטבה ניכרת, ללא מחשבות אבדניות.
3. ב"כ הנתבעת טענה עוד, שהמדינה אינה אחראית למותה של המנוחה, שהיה בלתי צפוי, וכי דווקא בעלה, תובע מס' 1, שביום המקרה 17.8.08 היה צריך לדאוג לאשפוזה בבית חולים או לכל הפחות – לדאוג לנוכחות אדם נוסף בקרבתה לשם השגחה עליה – ובמקום זאת הוא סבר "שהכדורים ישמרו עליה", כדבריו, והשאיר אותה לבד, על אף שלטענתו הבחין בהרעה במצבה.
4. עוד נטען, ששלושה ימים לפני האירוע האבדני, דהיינו ביום 14.8.08, הגיעה המנוחה בלווי בעלה לחדר המיון בטירת הכרמל, נבדקה ע"י ד"ר נטליה כץ שציינה בבדיקתה שאין עדות לתסמינים פסיכוטיים פעילים, וכי התובעת שוללת מחשבות אבדניות קונקרטיות. ובכל זאת, ד"ר כץ הציעה למנוחה להתאשפז, אך המנוחה התנגדה לאשפוז, ולא ניתן היה לאשפזה בניגוד לרצונה. המנוחה קיבלה תרופת פנרגן וחלה רגיעה משמעותית במצבה הנפשי. ביום 15.8.08, יומיים לפני האירוע האבדני, הגיעה המנוחה עם בעלה לטירת הכרמל ונבדקה ע"י ד"ר פשיניאן. התובע 1 דיווח לרופא שהמנוחה ישנה בלילה היטב, וכי היתה ירידה ברמת החרדה בה היתה נתונה יום קודם. ד"ר פשיניאן בדק את המנוחה, שבמהלכה היא שללה כוונות אבדניות, ושוב התנגדה לאשפוז, כאשר התובע מס' 1 תמך בהחלטה זו. הואיל והמנוחה סירבה להתאשפז, ולא היתה אינדיקציה לאשפוז כפוי, סוכם על המשך מעקב במסגרת המרפאה.

עוולת הרשלנות- המסגרת המשפטית

1. על-מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות (התרשלות), נזק וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק.
2. אין חולק בדבר קיום חובת זהירות מושגית בין רופא למטופל, וכי על הרופא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה ( ע.א. 4025/91, צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 7843 [1996]).
3. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נשאלת השאלה, מה צפה הרופא במצב דברים נתון, ומה היה צריך לצפות, כאשר הרופא התרשל מקום בו לא נקט במידת הזהירות הנדרשת באותן נסיבות, או לא השתמש במיומנות הנדרשת. שאלה זו תבחן לנוכח ההתנהגות הנדרשת מרופא סביר. בע"א 323/89, קוהרי נ. מדינת-ישראל, פ"ד מ"ה (2) 142, 172 (1991) נקבע כך:

"אמת מידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת, היינו - על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם - והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה."

1. מבחן "הרופא הסביר" איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה (hindsight), אלא יש לבחון את התנהגות הרופא בהתאם לפרקטיקה המקובלת לתקופה הרלוונטית (ע"א 280/60, פרדו נ. פלדמן, פ"ד ט"ו [3], 1974). בית המשפט העליון קבע בתיק ע"א 916/05, כדר נ. הרישנו (פורסם בתק' על' 2005 [1] ובנבו 28.11.07), בפרק הדן בחובת הזהירות:

"הכללים בדבר קביעת חובת הזהירות הקונקרטית בין רופא למטופל, מתפתחים ממקרה למקרה. ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות, ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על-מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. יש לבחון, האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עימנו, היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית-משפט זה בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש, ההוצאות הנדרשות על-מנת למנוע את הנזק, חומרת הנזק, הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה... רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות."

ראיות התובעים

מר סילביו זיסו, בעלה של המנוחה

1. העדות העיקרית מטעם התביעה היא עדותו של מר סילביו זיסו (להלן: "מר זיסו/ התובע 1"), בעלה של המנוחה.
2. בתצהירו טען התובע 1, שבשנת 1987 היתה למנוחה "נפילה" וכי היא נזקקה לאשפוז בבי"ח "טירת הכרמל" (סעיף 8 לתצהיר), ומאז ועד מאי 2008 היא ניהלה חיים רגילים לגמרי, ללא בעיות מיוחדות (סעיף 9 לתצהיר). בהמשך ציין ש " .. סורנה היוותה, פעמים רבות, משענת תומכת למשפחה ולחבריה בבעיותיהם היומיומיות וניסתה לעבוד ככל יכולתה" (סעיף 10 לתצהיר). ממאי 2008 חלה הידרדרות במצבה הנפשי, שהחמירה עם אשפוזה בבי"ח "טירת כרמל". בימים האחרונים לפני מותה היתה במצב רוח מדוכדך ואפטי וכל העת ליוו אותה מחשבות אבדניות קונקרטיות (סעיף 11 לתצהיר).
3. בהמשך טען התובע 1, כי "בשבועות האחרונים טרם מותה ... סורנה התקשתה להירדם בלילות והיתה מתהלכת בלילות, בין חדרי הבית, ללא מעש וללא כל מטרה והיתה חרדה לגבי העתיד" (סעיף 12 לתצהיר). נקבעה לה פגישה ליום 14.8.08 עם ד"ר פשיניאן במרפאת חוץ של בי"ח "טירת הכרמל", אך היא סירבה ללכת לפגישה (סעיף 14 לתצהיר). לדבריו, היא לא היתה מעוניינת באשפוז כי איבדה את אמונה ברופאים.
4. במהלך שעות אחר הצהריים של אותו יום 14.8.08 היא פנתה לחדר מיון של ביה"ח "טירת הכרמל" שם נבדקה ע"י ד"ר נטליה כץ. בתום הבדיקה המליצה ד"ר כץ בפני מר זיסו על אשפוזה, בהסכמה, של המנוחה, אך זו סירבה. התובע 1 הדגיש שלא מונה למנוחה אפוטרופוס על גופה, כך שהיתה אחראית על עצמה (סעיף 22 לתצהיר). עוד נטען, שהתובע 1 פנה לד"ר כץ בבקשה שתאשפז את המנוחה בכפיה (סעיף 25 לתצהיר) וכי ד"ר כץ סירבה מאחר ולא היה לכך צידוק חוקי (סעיף 27 לתצהיר).
5. בלילה שבין 14 ל-15 באוגוסט 2008 נטלה המנוחה כדורי הרגעה ולא יכלה לישון כל הלילה (סעיף 29 לתצהיר). בבקר יום 15.8.08 הוא ראה אותה במצב אפטי ובקושי דיברה. בין השעות 10 ל-11 הוא הגיע עם המנוחה לחדר הרופאים במחלקה 8, של הרופאים ד"ר פשיניאן וד"ר רוזנצוייג. ד"ר פשיניאן היה בביקור חולים וד"ר רוזנצוויג סרב לבדוק את המנוחה מאחר והיה עסוק, וכן מאחר והמנוחה לא הגיעה לפגישה שנקבעה לה יום קודם לכן, והוא גם לא הרופא המטפל שלה אלא ד"ר פשיניאן (סעיפים 32-33 לתצהיר).
6. לדבריו, ד"ר פשיניאן בדק את סורנה והיא לא ענתה, אלא היתה אפטית לחלוטין, לכל היותר ענתה "כן" או "לא" ובסוף הפגישה נתן לה הרופא מרשם לכדורי הרגעה (סעיפים 37-38 לתצהיר). מר זיסו סיפר שבבקר יום 17.8.08 "סברתי, כי הכדורים אותם נטלה סורנה "שומרים" עליה ממנה עצמה והלכתי לעבודה" (סעיף 42 לתצהיר). מספר דקות לאחר עזיבתו את הבית קפצה סורנה מחלון ביתה אל מותה הטרגי (סעיף 43 לתצהיר). התובע 1 הצהיר עוד, ש"בהתאם לייעוץ רפואי ומשפטי שקיבלתי, הרי שאם היו מטפלים באשתי, בזהירות הנדרשת מרופא סביר, הרי שההתאבדות יכולה היתה להימנע".
7. בחקירתו הנגדית נשאל התובע 1 אם ידוע לו ש "לפי מה שסיפרה בשנת 78' לא הסתדרה עם מנהל העבודה, טענה שהוא אנטישמי, עושה לה בעיות, הופיעו הפרעות נפשיות ודיכאון, מתוחה ועצבנית, נדודי שינה, חוסר תאבון, חוסר תפקוד, מצב רוח ירוד, שמעה קולות. אתה יודע על זה? ותשובתו היתה ש "אני יודע שהיו לה הפרעות" (פרוטוקול מיום 5.12.13 עמ' 82 שורות 19-23).
8. בסעיף 4 לתצהירו סיפר ש "סורנה תפקדה בצורה טובה הן בחייה המקצועיים והן כרעיה וכאם", ובחקירתו הנגדית סיפר אמר ש "עליות וירידות היו אבל חיים נורמאלים" (עמ' 82 שורה 7). בהמשך נשאל "גם בשנת 81 היו לה טענות כלפי התזמורת , סובל ממתח נפשי, מצב רוח ירוד, חוסר תאבון. זה ליווה אותה כל הזמן" , והשיב ש "כן. אני יודע גם למה" (עמ' 83 שורות 8-10). וכך הסביר- "הסיבה היתה מקצועית. היא באה לפה עם חלומות ... היא עברה אודישן בירושלים ... מבחינה מקצועית היה בסדר אבל נתנו את המקום למישהו אחר., היא היתה רגישה והרגישה מושפלת וברקע סיפור זה היינו במרכז קליטה והיא לקחה כדורים שאביה נתן לה להרגעה. היא לקחה יותר מידי כדורים ואני במקרה תפסתי את זה בבוקר זה היה ולקחתי אותה לקופ"ח ומשם הגענו לאיכילוב", למרות זאת היא לא אושפזה לא בכפיה ולא בכלל (עדותו של מר זיסו בעמ' 83 שורות 14-20 ו-28-31).
9. בנוגע לניסיון ההתאבדות השני נשאל כך ( עמ' 84 שורות 3-24):

"ש. בשנת 1986, לאחר המעבר לחיפה, היה לה מתח גדול עם המנצח והיו לה מחשבות שאנשים מדברים עליה, מסתכלים עליה, רודפים אותה ומציקים לה. הפכה חשדנית וחסרת סבלנות ומצב רוח ירוד מאוד.

..

ש. מה היתה הסיבה לניסיון השני להתאבדות?

ת. ... שם היתה אוירה לא כל כך טובה, כל מיני דברים.

ש. היא סבלה ממחלת נפש?

ת. סבלה.

..

ת. אבל מה שקרה אחרי זה בשנת 87 היתה גם סיבה אחרת. אחותה התגרשה וזה השפיע עליה.

ש. אז היא לקחה כדורים בגלל הגירושים בפברואר 87?

ת. כן"

1. מתשובותיו הנ"ל של התובע 1 עולה, שדבריו בתצהיר לפיהם הוא חי חיים רגילים עם אשתו, אינם מדוייקים, וכך השיב בחקירתו הנגדית (עמ' 84 שורות 25-26):

"ש. אז זה לא תואם את מה שכתבת בתצהיר. אתה לא חיית חיים רגילים אלא חיי גיהינום.

ת. אני התכוונתי גם לחיי משפחה וחיי משפחה היו נורמאליים לגמרי"

1. בהמשך נשאל מדוע לא פירט בתצהירו אודות ניסיונותיה האבדניים של המנוחה, ותשובתו הייתה: "הבנתי שהתצהיר זה משהו מקוצר. פה אני צריך להכניס עובדות ולא להיכנס לפרטים" (עמ' 84 שורות 29-31) – תשובה שאיננה מקובלת עליי, שהרי היה עליו להתייחס לכך, ומשלא עשה כן – יוצא אני מנקודת הנחה שהוא ביקש בכך לחזק את תביעתו, בתקווה שאותם פרטים לא יעלו במהלך הדיון.
2. בסעיף 9 לתצהירו סיפר התובע 1: "תודה לאל ולאחר יציאתה מהאשפוז, בשנת 1987 ועד לחודש 05/08, סורנה ניהלה חיים רגילים לגמרי וביצעה את מטלות היום יום, ללא בעיה מיוחדת". בחקירתו הנגדית עומת עם העובדה שזה לא תואם את המסמכים הרפואיים, ותשובתו הייתה "היו הפרעות האלה לאורך כל התקופה. אני לא שללתי את זה" (עמ' 85 שורה 7). בהמשך הופנה למסמך גיליון בדיקה מד"ר ליבה, ונשאל אם אישה שסובלת מבעיות נפשיות כאלה קשות, היו יכולים להיות לה חיים רגילים, ותשובתו היתה ש "כל מה שדיברה עם הפסיכיאטר זה היה אחד ובעולם החיצוני כמעט אף אחד, אפילו בתזמורת והחברים לא ידעו היא סובלת ממחלת נפש. היא ניהלה חיים נורמאליים בתזמורת" (עמ' 85 שורות 12-13). ב"כ הנתבעת המשיכה להקשות על התובע 1 (עמ' 84 שורות 15-22):

"ש. אתה לא אובייקטיבי ויש לך עניין בתיק. יש מסמכים של ד"ר ליבה. הוא כותב שהיא לא מתפקדת, חרדה, סובלת וחושדת בכולם שמדברים עליה. אתה אומר שכשהיא יוצאת החוצה היא אדם נורמאלי לגמרי

ת. הבעיות היחידות שהיו לה בתזמורת היו בעיות עם הנגן הראשון, היו לה בעיות עם המנצח, היו מנצחים כאלו שלא התנהגו יפה כלפיה והיא במצב של כדורים וזה. זה הכל

ש. בבית היא היתה בסדר?

ת. בכל העולם היתה בסדר, חוץ מסכסוכים האלה שהיו"

1. כשנשאל מדוע לא הזכיר בתצהירו את הטיפולים הפסיכיאטריים שאשתו קיבלה בשנים 1996-2008 מד"ר ליבה, השיב "התצהיר זה תצהיר" (עמ' 85 שורות 23-24) – שוב אינני מקבל תשובה לאקונית וסתמית מעין זו, ובהעדר הסבר סביר לכך, יוצא אני מנקודת הנחה שהתובע 1 לא פירט ולא התייחס לחלק מהעובדות, בתקווה שהדבר יסייע לו בתביעתו.
2. התובע 1 נשאל "אשתך ניסתה 3 פעמים להתאבד. אתה אומר שזה לא דברים קשים?", ותשובתו: "לא היו קשים מאוד, היו קשים אבל לא קשים כמו שאתה מנסה לומר" (עמ' 86 שורות 16-17). בהמשך הוצגו בפניו שורה של מסמכים רפואיים מתוך תיק מוצגים והוא נשאל אם מרישומים אלה בית משפט יכול ללמוד שהיא תפקדה כמו שצריך (עמ' 86 שורות 19-32), ותשובתו היתה ש "... מאיפה אני יודע שמה שכתב הרופא זה באמת האמת? אני לא יכול לאשר את זה בכלל" (עמ' 87 שורות 1-2).
3. אני יוצא מנקודת הנחה, שאילו המנוחה התנהגה באופן רגיל במהלך חייה באותם זמנים, היו הרופאים מציינים זאת בגיליונות הרפואיים, ובהעדר כל הוכחה אחרת – יוצא אני מנקודת הנחה שהרישום הרפואי מתעד נכונה את מצבה של המנוחה.
4. התובע 1 לא הסתפק בטיעון שהרופאים טעו ברישומים, והוסיף שגם חברתה הקרובה של המנוחה, גב' דליה יעקב, משקרת, וכדבריו (עמ' 87 שורות 8-10):

"ש. חברתה דליה אומרת 'היו לה בעיות עם הבעל ... עמ' 65 לפרוטוקול

ת. היא משקרת. חד משמעית משקרת ואני מאוד מופתע לשמוע דבר כזה"

1. כשנאמר לתובע 1 שד"ר ליבה המטפל בה לא מצא מקום לאשפז את המנוחה בכפיה, ענה "ואת חושבת שאני יודע מה ד"ר ליבה ואשתי דיברו?" (עמ' 87 שורה 15) ובהמשך: "איתי לא דיבר אף פעם" (עמ' 87 שורה 17), ומיד סתר את עדותו (שורה 19):

"ש. אתה אומר שאף פעם לא דיבר איתך?

ת. רק פעם אחת הוא דיבר איתי"

1. והנה ביום 14.5 ד"ר ליבה המליץ לאשפז את המנוחה (עמ' 87 שורה 29 עמ' 88 שורה 2):

"ש. ד"ר ליבה המליץ לאשפז אותה ואתה לא רצית.

ת. כי לא הבנתי בשביל מה.

ש. היא היתה בדיכאון ובאי שקט?

ת.כן. הייתי בסיר לחץ בלי אפשרות להתייעץ עם אף אחד וחוץ מזה הלב שלי לא נתן לי לאשפז אותה אם היא לא עשתה משהו. .. "

1. בסעיף 11 לתצהירו טען התובע 1 שחלה התדרדרות במצבה הנפשי של המנוחה. בחקירתו הנגדית הוצגו בפניו רשומות רפואיות (עמ' 89 שורות 10-18), מהם עולה שדבריו אינם מדוייקים, וכי מדובר באשה שמחה, ששוחחה עם בעלה, טיילה בגן בית החולים, היתה מסודרת, התלבשה יפה והיתה מטופחת - התנהגות המעידה על שיפור במצבה. תשובתו של התובע 1 בעניין זה הייתה "אני טוען שהדברים האלה לא נכונים" (עמ' 89 שורה 19), וכשהופנה לדו"ח הסיעודי שנכתב בזמן אמת, והסותר את עדותו, ענה: "המידע הזה לא נכון. זה נכון חלקי" (עמ' 89 שורה 25). כך גם לגבי רישום מיום 28.5.08 מביה"ח "טירת הכרמל" שם נכתב (עמ' 90 שורות 1-2): "אשפוז מרצון, מתמצאת בזמן ובמקום, לא קיימות מחשבות אבדניות, מודעת לבעיותיה ומחלתה" (עמ' 90 שורות 1-2), ותשובתו היתה ש "יש אמת כזאת ויש אמת כזאת" (עמ' 90 שורה 4). וכשהוצגו בפניו מסמכים רפואיים נוספים המוכחים כי למשל ב-22.7.08 חל שיפור במצב המנוחה ענה (עמ' 91 שורה 10): "אם הוא כתב הוא כתב. אני לא מבין ברפואה", ובהמשך אמר ש "הוא כתב. לא אמרתי שאני מסכים עם זה. התרשמותי היתה פשוט הפוכה" (עמ' 91 שורה 15). יחד עם זאת, הוא הסכים שהרופאים רצו את טובתה של אשתו (עמ' 91 שורה 29).
2. אעיר כבר עתה, שעדותו של התובע 1 הייתה מגמתית, סתרה מסמכים רפואיים, לא הייתה עקבית, לא ידע ליתן הסבר הגיוני וסביר לסתירות בין דבריו ובין מסמכים מזמן אמת, והרושם העולה הוא, שעדותו של התובע 1 באה במטרה אחת, והיא לחזק את תביעתו, גם באמצעות אמירת דברים הסותרים מסמכים.
3. התובע 1 נשאל בפניי מדוע לא הזמין אמבולנס עבור המנוחה, כאשר זו סירבה להגיע לפגישה שנקבעה לה עם ד"ר פשיניאן ביום 14.8.08, ותשובתו הייתה: "את יודעת באיזה מצב נפשי אני הייתי? הייתי בסיר לחץ לא נורמאלי. מצד אחד רציתי לעשות את זה, בכל זאת היא היתה אשתי 34 שנים, לא רציתי לגרום לה יותר נזק. היא לא הסתדרה עם הרופאים" (עמ' 92 שורות 18-20). התובע 1 בחר, על אף מצבה של המנוחה, להימנע מלבקש למנותו כאפוטרופוס עליה, ולדבריו "בחיים שלי לא הייתי עושה את זה. נתתי את זה בידיים של הרופאים, האמנתי בה הרבה זמן וחשבתי שהיא תצא במצב יותר טוב, לא במצב של אפוטרופוס" (עמ' 93 שורות 21-22). הוא גם לא פנה לפסיכיאטר המחוזי כדי להתייעץ איתו, ולא פנה לרופא שלה, ד"ר ליבה, וכדבריו: "לגבי ד"ר ליבה אני אז כבר ניתקתי את הקשרים איתו בגלל שבתחילת האשפוז בבית חולים טירה הוא ביקר שם אצל ד"ר רוזנצוייג וד"ר פישניאן. ביקשתי ממנו קודם לבקר את אשתי ולדבר עם הרופאים כי היא היתה פציינטית שלו 10-11 שנים. הוא סרב. אמר שהוא לא מתערב בעבודה שלהם .." (עמ' 93 שורות 25-28).
4. כשנאמר לתובע 1 בפניי שביום 14.8.08 נבדקה המנוחה ע"י ד"ר כץ והיא כתבה "שוללת מחשבות אבדניות קונקרטיות" ענה ש"הסיפור שהיא כתבה שם שאין מחשבות אובדניות יכול להיות שאשתי אמרה לה את זה כדי לא להתאשפז" (עמ' 94 שורות 1-2), ואכן לאחר אותה שיחה הוא דיבר עם ד"ר כץ, שהמליצה לאשפז את המנוחה - "כן אבל אשתי סירבה" (עמ' 95 שורה 19) ואז הוא המשיך והעיד (שורות 21-22): "בשיחה בינינו אמרתי לה גברת תבדקי ואני רוצה לאשפז אותה בכפיה יש לה מחשבות אבדניות" והיא ענתה שהיא רוצה שד"ר פשיניאן יחליט (עמ' 95 שורות 24-25). אבל כשהוא עומת עם דברי ד"ר כץ לפיה "אמרה שהיא לא יכולה לאשפז בכפייה כי אין לה מחשבות אובדניות", השיב ש "זה אני לא זוכר" (עמ' 95 שורות 26-27). התובע מצטייר כמי שמגיע לבית המשפט ומחליט מה לזכור ומה לא - כשנשאל אם נכון שד"ר רוזנצוויג בערב ה-15.8 פגש אותו ואמר שהוא ירוץ לקרוא לד"ר פשיניאן, השיב התובע 1: "זה לא נכון". וכשנאמר לו שד"ר פשיניאן בדק את המנוחה ולא מצא מחשבות אבדניות, על כן לא מצא סיבה מוצדקת לאשפז אותה בכפיה, אך המליץ לאשפז אותה – התובע 1 שלל זאת (עמ' 96 שורה 32).
5. בהמשך נשאל התובע 1 מדוע עזב את המנוחה בבוקר יום 17.8.08 במצבה והלך לעבודה, ותשובתו הייתה, שהוא עשה כן מאחר ונעדר כבר זמן רב ממקום עבודתו וכי הוא האמין שתיקח את התרופות. כשנשאל מדוע לא קרא לבנו על מנת שיישאר עם אימו, השיב שלא האמין שהיא תתאבד (עמ' 97 שורות 13-28).
6. תשובותיו של התובע 1 מעוררות תמיהות ותהיות: אם מצב המנוחה ביום התאבדותה היה קשה מאוד, מדוע בחר התובע 1 לעזוב אותה לבדה בבית, ומשעשה כן – הוא ניתק את הקשר הסיבתי, שממילא לא היה קיים, בין מחדלי הצוות הרפואי בבי"ח טירת הכרמל ובין מות המנוחה. אם מצב המנוחה היה טוב, שהצדיק את עזיבת התובע 1 את הבית מבלי שיתעורר אצלו חשש שתפגע בעצמה, הרי שזה מחזק את הקביעה מיום 15.8.08 לפיה בעת בדיקתה ע"י ד"ר פשיניאן לא הייתה כל עילה להורות על אשפוזה בבית החולים.
7. כפי שקבעתי בעניין תיק חקירת סיבות מוות שהונח בפניי, אדם המחליט לשים קץ לחייו הוא יעשה זאת בכל אמצעי העומד לרשותו, וגם אם היה אותו אדם, שהחליט להתאבד, מאושפז בבית חולים – הוא היה עושה הכל כדי ליישם את החלטתו לשים קץ לחייו, כך שהמקום בו נמצא אותו אדם בעת העלאת החלטתו אל הפועל איננו משנה, וכפי שכתבתי שם (תיק חס"מ 2773-09-09 ק.נ. ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 16.6.13, פסקה 22, טרם פורסם):

"מכל העדויות בתיק שוכנעתי, שכאשר גמלה בליבה של המנוחה ההחלטה לשים קץ לחייה, בשל מחלתה, סביר להניח שהייתה מגשימה את החלטתה בכל דרך שתזדמן לה, והבחירה בסדין היתה מקרית בלבד. מכאן, העובדה שבבית החולים מצויים סדינים הזמינים לחולים, אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות מצידם של המשיבים."

1. חובת הזהירות של רופאים נקבעת על פי הצפיות - זו חובתו של מזיק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. העיקרון הוא שאין דורשים מאדם להיזהר מפני הבלתי צפוי, ולכן לא קמה חבות בנזיקין אם רופא סביר לא היה רואה את הנולד, וכך היה במקרה של קפיצת המנוחה אל מותה מחלון ביתה.
2. עדותו של התובע 1 לא הייתה עקבית, והיא סתרה מסמכים ועדויות בתיק, והרושם שנותר אצלי, שתובע זה, שאיבד את רעייתו בנסיבות טראגיות ועצובות, מנסה לתמוך את תביעתו ע"י אמירת דברים שאינם תואמים את דברי אחרים או מסמכים רפואיים אותנטיים, כפי שהובהר עד כה, וכפי שיובהר עוד בהמשך פסק דין זה.

גב' דליה יעקב, חברתה של המנוחה

1. כמצוין בתצהיר העדה, היא הכירה את המנוחה עוד בשנת 1986, והן חברות טובות וכנריות בתזמורת חיפה. לדבריה, המנוחה תפקדה בצורה טובה בעבודה ובחייה הפרטיים. לדבריה, היא פגשה במנוחה לאחרונה בחודש אפריל שנת 2008, לפני אשפוזה ב"רמב"ם". היא ניסתה ליצור עמה קשר טלפוני ולא עלה בידה, והוסיפה שהתובע 1 אמר לה שהמנוחה אושפזה בבית חולים טירת כרמל, ואינה מקבלת מבקרים או שיחות טלפון. העדה סיפרה עוד , שהיא בכל זאת שוחחה עם המנוחה טלפונית ביום 7.8.08, יומיים לאחר אשפוזה ב"טירת הכרמל" והיא נשמעה לה עצובה.
2. בחקירתה הנגדית העידה גב' יעקב, שבסוף שנת 1987 תחילת 1988 נודע לה שהמנוחה סובלת מבעיות נפשיות, והיא סיפרה לה כל מה שעובר עליה. העדה לא ידעה שהמנוחה סבלה מבעיות נפשיות עוד ברומניה, לא ידעה שהיו לה מחשבות רדיפה (עמ' 65 שורה 4), אך כן ידעה שהיו לה בעיות אינטימיות עם בעלה ושהיו להם סכסוכים ומריבות, וכדבריה (עמ' 65 שורות 9-11):

"כן. זה לא פשוט להיות עם בעלה. הוא כל כך רחוק מהעולם שלנו, הוא עם המתמטיקה, חברת חשמל. אמרתי שמוזיקאי לא מתחתן עם אמן יהיה לו קנאה. הוא בן אדם מאוד טוב, יכול להיות שהוא עושה לפעמים טעויות בלי לשים לב"

1. העדה נשאלה בנוגע לתפקוד של המנוחה בבית, והשיבה ש "מאז ומתמיד לא אהבה לתפקד בבית", ובהמשך אמרה ש "היא אמרה לי שהיא צריכה לבשל ואין לה חשק אבל היא תעשה את זה. .. אבל היא מאוד אהבה לשמוע מוזיקה טובה, ללכת לקונצרטים" (עמ' 65 שורות 15-16), ובהמשך אמרה ש "היא אמרה לי שהיא מרגישה לא בנוח שבעלה בא מהעבודה ועושה ספונג'ה" (שורה 18). כשנשאלה אם ידעה שהיא פחדה מאחותה, השיבה ש "היא התנהגה גם עם סורנה כאילו היא ילדה קטנה שצריך להדריך אותם. כולם ניסו להדריך אותה" (עמ' 65 שורות 21-22). כששוחחה העדה בטלפון עם סורנה בפעם האחרונה "היא ענתה לי ונתנה לי הרגשה שכן יש תקווה" (עמ' 66 שורות 20-21).
2. העדה אמרה את דבריה בפניי בעקביות וברצף, וניכר שהיא אומרת אמת. דבריה סתרו חלק מעדותו של התובע 1, ואני מעדיף את דבריה באותם עניינים, על דבריו.

גב' קורינה פולינגר, אחותה של המנוחה

1. לדברי העדה היא היתה מעורבת בחייה של המנוחה, וביקרה אותה במהלך אשפוזה בבתי החולים. בשעות הביקור, לדבריה, סבלה המנוחה מריח עשן של סיגריות של מאושפזים אחרים. היא לא נתנה אמון בטיפול הרפואי שניתן לה (סעיף 7 לתצהירה) ופחדה ".. ובין היתר שאנו המשפחה נשכח אותה שם .. " (סעיף 7 לתצהירה). לדברי העדה, המנוחה טענה שהרופאים לא מתייחסים אליה ולא מנהלים איתה שיחות אודות מצבה וחולפים במהירות על יד מיטתה (סעיף 9 לתצהירה).
2. העדה הצהירה שהיא לא הבינה מדוע שוחררה המנוחה מבית החולים, ונראה לה שהיא לא הייתה במצב בו היא יכולה לתפקד בחוץ באופן עצמאי (סעיף 11 לתצהירה). העדה הופתעה שהצוות ב"טירת הכרמל" לא המליץ למנוחה על תכנית קונקרטית להמשך שיקום בקהילה, אלא רק על המשך ביקורת במרפאות חוץ מקץ חודש לאחר תום האשפוז. מספר ימים לאחר שחרור המנוחה מהאשפוז, שוחחה העדה עם המנוחה, וזו נשמעה לה חלשה, תלותית וחסרת רצון משלה.
3. לדברי העדה, היא הגיעה ביום 14.8.08 לבקר את אחותה בביתה, וזו נראתה לה במצב נורא ואף הרגישה כאבים פיזיים. לנוכח מצבה החמור הציעה העדה למנוחה לנסוע ל"טירת הכרמל" ולהתייעץ עם רופא מומחה (סעיף 18 לתצהירה). בהתחלה היא סירבה, אך לבסוף השתכנעה ונסעה עם בעלה ועם האחות לבית החולים. במיון נבדקה המנוחה ע"י רופאה תורנית במשך כרבע שעה, והרופאה טענה שאי אפשר לאשפז את המנוחה ללא הסכמתה, והמנוחה סירבה בתוקף להתאשפז. הרופאה התורנית המליצה על מתן תרופות הרגעה ושחררה אותה לביתה. לדברי העדה, היא חזרה בערב לביתה ברחובות ועודכנה טלפונית כעבור יומיים במצבה של אחותה דרך בעלה, שלדבריו ביקרו במרפאתו של ד"ר פשיניאן שאמר להם "לא להתרגש" ולהגיע אליו בפעם נוספת בעוד מספר ימים. ביום ראשון בבוקר הודיע לה התובע 1 שאחותה התאבדה.
4. בחקירתה הנגדית אישרה העדה שב- 10 השנים האחרונות הן נפגשו אחת לחודשיים (עמ' 69 שורה 29), וכי אחותה פחדה ממנה, והסבירה כי "זה היה בזמן האשפוז בטירת כרמל שהיתה במחלקה סגורה שם עם כל מיני אנשים" (עמ' 70 שורות 6-8). מצד אחד העידה האחות שהמנוחה (עמ' 70 שורה 10): "היא בכלל לא רצתה להיות בבית החולים, היא רצתה להיות בבית" (עמ' 70 שורות 10-11), ומצד אחר ענתה כדלקמן (שורות 12-15):

"ש. היא ביקשה להתאשפז?

ת. בהתחלה.

ש. כל האשפוזים שלה היא רצתה להתאשפז?

ת. יכול להיות"

1. מחקירת האחות עולה, שהיא לא הייתה מעורה במצבה הרפואי של המנוחה, לא הסתכלה ברשומה הרפואית (שורה 28) ולא ידעה פרטים אודות הטיפול הרפואי שקיבלה, וכדבריה (מעמ' 70 שורה 30 עד עמ' 71 שורה 3):

" ש. בין האשפוזים וגם לפני האשפוזים היא היתה מטופלת במרפאה במקום מגוריה, ד"ר ליבה?

ת. כן. זה לא היה בטבעון?

ש. ידעת שהיא היתה מטופלת שם?

ת. כן.

ש. גם שם התלוננה על מצב מאוד קשה, מצב רוח ירוד?

ת. אני לא יודעת מה היה שם, ידעתי שהיא הולכת לשם "

1. לדברי האחות, לאחר ניסיונותיה האבדניים של המנוחה היא לא עשתה דבר כדי לעזור לה (עמ' 71 שורות 12-28):

"ש. אחותך ניסתה להתאבד 3 פעמים להתאבד. ניסית לעשות משהו?

ת. מה שדיברנו

ש. ניסית להנחות אותה, להדריך אותה, לרופאים אחרים? לקחת יוזמה?

ת. בקשר לרופאים אחרים, אז באותה שנה, 2008, אני התחלתי לגשש ולשאול למצוא רופא אחר. גיששתי ומצאתי שם של מישהו בחיפה, כי לא חיפשתי בבאר שבע או בתל אביב ...רציתי לקחת אותה אליה, אבל היא כבר התאשפזה. ...

ש. אחרי ניסיון ראשון עשית משהו?

ת. לא. ניסיתי לחזק אותה

ש. ניסית לעשות משהו בפועל?

ת. לא לקחתי אותה לרופא אחר.

ש. גם אחרי ניסיון שני לא עשית?

ת. לא לקחתי אותה לרופא אחר. חיזקתי אותה.

ש. עשייה בפועל עשית?

ת. באתי, לקחתי אותה לטיול לראות את הפריחה ליד אוניברסיטת חיפה. זה היה אולי בשנת 2007-2008.

ש. אחותך מנסה להתאבד 3 פעמים זה מה שאתה עושה? "

1. כשעומתה האחות עם השאלה "למשל אחותך אמרה כמה פעמים לרופא שהיא פוחדת ממך, זה אומר שמערכת היחסים לא היתה טובה. למה היא פוחדת ממך?", ותשובתה היתה ש "ניסיתי לגרום לה לעשות דברים יותר ממה שהיא עשתה" (עמ' 72 שורות 7-11). בנוסף – האחות אישרה כדלקמן: "ש. היית איתה פעם אצל ד"ר ליבה? ת. לא הייתי אף פעם. ש. לא ראית את סוג הטיפול שהוא נתן לה? ת. אני יודעת שהוא נתן לה תרופות. ש. את לא יודעת מה הוא ייעץ לה? ת. לא הייתי איתה אצלו אף פעם" (עמ' 72 שורות 14-18). כשנשאלה האחות אם המנוחה סירבה להתאשפז וביקשה להיות בבית, השיבה "תלוי אם היה צורך" (עמ' 72 שורה 25), וזאת בניגוד לדבריה בסעיף 19 לתצהירה ש "המנוחה אף פחדה להתאשפז". העדה אישרה שהיא לא פגשה את ד"ר פשיניאן ולא את ד"ר כץ, ואישרה שידעה שהיו למנוחה בעיות בעבודה (עמ' 72 שורות 29-32 ועמ' 73 שורות 10-13):

"ש. פגשת פעם בד"ר פשיניאן?

ת. לא זוכרת. יכול להיות שלא.

ש. את יודעת שהיו לה בעיות במקום העבודה?

ת. כן.

...

ש. פגשת את ד"ר כץ?

ת. מי זה ד"ר כץ?

ש. מטירת כרמל. פגשת?

ת. לא פגשתי רופא"

1. בהמשך העידה האחות, כי לדודתה, אחות אביה, היו בעיות נפשיות- " ... היתה אחות של אבא שלי ... שעדיין היתה בחיים .. והיתה עם פיגור כזה, לא הסתדרה והיתה כל החיים עם סבתא ומתישהוא נפטרה. היא נפטרה מוות טבעי, לפי מה שאני יודעת ... לשאלה אם יכול להיות שהיא התאבדה, אני אומרת שאני לא יכולה לדעת" (עמ' 73 שורות 25-29).
2. העדה אישרה גם, שהיא לא הציעה לתובע 1 לקחת את המנוחה לפסיכיאטר אחר, כי "הצעתי את זה קודם. בפעם הזו- לא. האמנתי לרופאים של טירת כרמל, למה לנסות רופא אחר? " (עמ' 74 שורות 8-9). כשנשאלה מדוע כאשר הייתה המנוחה ביום חמישי "במצב נוראי" ו"היא הפחידה אותי", כדבריה, היא לא נשארה איתה ונסעה לביתה, תשובתה היתה ש "אז הייתי אחות רעה, מה אני אעשה?" ובהמשך- "ש. כאחות טובה, אם התיאור שלך הוא אמיתי, כאחות שדואגת לאחותה שרואה אותה במצב הזה, למה הלכת? ת. לא יודעת למה" (עמ' 74 שורות 18-24).
3. העדה אישרה שהיא לא התעניינה בכתוב ברשומה הרפואית (עמ' 74 שורה 26): "מה זה היה אומר לי? אני לא מומחית ברפואה. לא ביקשתי, עניין אותי מה עשו לה, אבל חשבתי שהכל במונחים רפואיים, ואני לא רופאה. לא בדקתי את המסמכים" (עמ' 74 שורות 26-27). בנוסף היא לא ידעה שהמנוחה שיתפה פעולה עם המטפלים ועם הרופאים בטירת הכרמל (עמ' 74 שורות 28-30).
4. עדה זו לא העידה באופן עקבי ורציף, ודבריה, כולל תצהירה, סותרים את הכתוב במסמכים רפואיים שנכתבו בזמן אמת. העדה גם סתרה את עצמה, והיא לא ידעה ליתן הסברים לתהיות רבות בדבריה, כפי שפורט לעיל. גם עדה זו, כמו התובע 1, עשתה עליי רושם של מי שעדותה באה במטרה לסייע לתובעים בתביעתם.

התובע 2 – בנה של המנוחה

1. התובע 2 טען בתצהירו, שאימו המנוחה התנהגה באופן נורמאלי כאם רגילה, וכי הוא נחשף לחריגה בהתנהגותה במאי 2008, לאחר שחרורה מבי"ח "רמב"ם", כשניסה להרגיעה בשיחה טלפונית. לדבריו, הוא ביקר את אמו בבית החולים "בני ציון" לאחר ניסיונה להתאבד ב-15.5.08, כשאושפזה בטירת כרמל, וכי "בעת ביקוריי בטירת הכרמל, ראיתי את אמא במצב פשוט מבהיל, היא נראתה זוועה, עיניה בלטו החוצה מרוב פחד ואף ייאוש, אולם, יחד עם זאת, היתה מאוד שקטה ולא ניתן היה לדבר איתה". עוד הוסיף כי "מצבה של אמא, במהלך האשפוז בטירת כרמל, התדרדר מאוד והיה הבדל גדול מאוד בין המצב בו אמא היתה, בעת כניסתה לאשפוז, בטירת הכרמל, לבין המצב הנורא בו יצאה מהאשפוז" (פסקאות 9-10 לתצהירו). עוד הוסיף כי במהלך האשפוז לא יכלה המנוחה להתרכז בקריאה, ולאחר שחרורה היא סירבה לקבל מבקרים. לדברי התובע 2, הוא נכח בפגישת אמו המנוחה עם ד"ר פשיניאן 10 ימים לפני התאבדותה, וכי בפגישה זו נכחו גם אביו ועובדת סוציאלית והוסיף ש "אני זוכר שבפגישה ד"ר פשיניאן אמר לאבא שהוא צריך לחזור לעבודה, כדי שאמא תתרגל להיות לבד" (סעיף 14 לתצהירו).
2. מחקירתו הנגדית של התובע 2 עלה, שהוא לא ידע הרבה דברים אודות מצבה הבריאותי הנפשי של אמו עד 2008 (מעמ' 77 שורה 20 עד עמ' 78 שורה 10):

"ש. אתה יודע שהיו עליות וירידות לאמא שלך במהלך חייה?

ת. אני יודע על הירידות הגדולות המתועדות בתיק משנת 80. אני יודע על 20 שנה מאז שהיתה במשטר של תרופות. לא היה ידוע לי כל הפרטים בזמן אמת לאורך התקופה., אבל בגדול זה הכניס אותה למצב יציב. לא היו עליות וירידות משמעותיות.

...

ש. ... אמך אושפזה בבית החולים ושם סיפרה מה שעובר עליה. המסמך הוא משנת 87. בשנת 78טענה שלא הסתדרה עם המנהל והופיעו הפרעות ראשונות של דכאון ... אתה היית מודע לכך?

ת. בזמן אמת לא ידעתי. ... אלו לא דברים שחלקו איתי.

ש. לאמך לאורך כל הדרך בשנת 79, גם בשנת 80, שנת 85, 86 וכל התקופות הללו היו עליות וירידות. אתה מודע לזה?

ת. אני מודע לדבר אחד.

ש. אתה מודע למצב הזה?

ת. אני מודע לקריירה המוצלחת שהיא ניהלה באותן שנים, שלא תואמת לדעתי המקצועית מה שאת מתארת פה. אני לא מתווכח עם מה שכתוב במסמכים"

1. התובע 2 עומת בפניי עם מסמכים רפואיים הסותרים את דבריו אודות מצב הלא טוב של אימו – לפי מסמכים אלה היא התקלחה, שמחה לקבל לביקור אותו ואת אביו, יצאה לחופשות וחזרה, ותשובתו היתה ש "אני תיארתי בתצהיר מה שאני זכרתי. לא הסתכלתי על מסמכים רפואיים ואז רשמתי, אלא מה שאני ראיתי בעיניים שלי. כשהיא היתה במחלקה סגורה ראיתי את הפחד בעיניים שלה, הן בלטו החוצה והיא היתה מפוחדת" , ובהמשך נשאל "אם כתוב שהיא שמחה לראותכם?", והשיב ש "מאמין שהיא שמחה לקבל אותנו, אבל להרגיש טוב- ממש לא" (פרוטוקול מיום 25.12.13 עמ' 79 שורות 1-8).
2. לדברי העד, בפגישה מיום 7.8.08 "היו שם ד"ר פשיניאן ועו"ס ודובר שם על כך שאבי צריך לצאת לעבודה, כמובן שאין שום סכנה אובדנית, וזה יכול לעזור עצם זה שהוא יצא מהבית, שכבר לא היתה מאושפזת, ויצא לעבודה, וזה יעזור לה להתקדם שלא תהיה חנוקה בבית" (עמ' 81 שורות 6-8).
3. דברי עד זה אינם עולים בקנה אחד עם מסמכים רפואיים, ואני מעדיף את תוכן המסמכים על דברי עד זה וכן אני מעדיף את הכתוב באותם מסמכים על דברי אביו, התובע 1 ודודתו – אחות המנוחה.

הרשומה הרפואית שערכה ד"ר נטליה כץ ביום 14.8.08 (שסומנה נ/3):

1. התובעים טענו, כי בשבוע הימים שחלף מהבדיקה שערך ד"ר פשיניאן, המשיך מצבה של המנוחה להתדרדר, ולפיכך קבע בעלה של המנוחה תור נוסף לד"ר פשיניאן, ליום 14.8.08.
2. לטענת התובעים, עקב המצב הנפשי הרע בו הייתה המנוחה שרויה, ושגרם לה להיות נטולת יכולת תפקודית בסיסית, לא הגיעה לפגישה עם ד"ר פשיניאן.
3. ב"כ התובעים ציין שוועדת הבדיקה של משרד הבריאות קבעה כי מצבה של המנוחה החמיר לאחר הבדיקה שערך ד"ר פשיניאן למנוחה ביום 7.8.08 (שורות 1-2, בעמ' 3 לדו"ח):

"במהלך הימים לאחר הבדיקה בתאריך 07.08.08 נעה המנוחה בין מצב של בכי לאפאטיות לסביבתה בליווי מחשבות אובדניות".

1. ב"כ התובעים טען שבמהלך שעות אחר הצהריים של אותו יום, 14.8.08, החמיר מצבה הנפשי של המנוחה והיא בכתה, הייתה מאוד לא רגועה, צעקה והשתוללה, ללא כל סיבה קונקרטית ופחדה שתסבול ממחלת אלצהימר בדומה לאימה. לאור מצבה הבריאותי ההולך ומתדרדר של המנוחה הצליחה משפחת המנוחה "לשכנעה" לפנות לחדר המיון של הנתבעת, שם נבדקה המנוחה על ידי ד"ר נטליה כץ ביחידות, ובתום הבדיקה הכניסה ד"ר כץ את שאר המשפחה לחדר הבדיקה והמליצה על אשפוזה של המנוחה, בתנאי שהמנוחה תסכים על אשפוזה ותחתום על הטפסים המתאימים.
2. ב"כ התובעים הדגיש, כי למרות התרשמותה של ד"ר כץ לפיה, "אין אינדיקציה לאשפוז כפוי", הרי שברשומה הרפואית מצביעה ד"ר כץ על אבחנות רפואיות אשר יש בכוחן כדי להצדיק אשפוז בכפיה עפ"י חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק הטיפול בחולי נפש"). להלן נוסח הדברים:

"מאובחנת כלוקה בהפרעה סכיזואפקטיבית ... החמרה במצבה הנפשי אשר מתבטאת באי שקט פסיכומוטורי מתמיד, נדודי שינה, מתח ולחץ פנימי, חרדה בלתי מוגדת, ירידה משמעותית בתפקודה היום יומי....

מאוד מתוחה אפקט מתוח וחרד, שיתוף פעולה חלקי.... מוסרת על הרגשת בלבול מחשבות..".

1. ב"כ התובעים טען, כי הבדיקה שנערכה למנוחה ביום 14.8.08 היא מהותית להכרעת בית המשפט בתיק זה, ולדבריו, לאור מצבה של המנוחה, התחננו בפני ד"ר כץ לאשפז את המנוחה בכפייה כדלקמן (פסקאות 24-27 לתצהיר מר זיסו):

"24. ניסיונות השכנוע שלנו העלו חרס, סורנה בכתה בצורה קורעת לב וסירבה לחתום על טופס ההסכמה לאשפוז.

25. משראיתי שאין כל היגיון במעשיה של סורנה ושמצבה הנפשי מחמיר בצורה העלולה לסכן את חייה, פניתי לד"ר כץ, בתחנונים, בכדי שתאשפז את אשתי בכפייה.

26. בתחנוניי בפני ד"ר כץ שטחתי את חוסר היציבות ממנו סובלת אשתי, וכן את מחשבותיה האובדניות התדירות והקונקרטיות וכן את ניסיונות התאבדותה בעבר לרבות העובדה, כי מצבה הנפשי גרוע עד כדי כך עד שאינה מסוגלת להבין את אשר מדברים אליה.

ד"ר כץ טענה בתגובה שלא קיימת אפשרות חוקית לאשפז את סורנה, בכפייה".

1. וכן בפסקאות 16-24 לתצהיר אחות המנוחה, הגב' קורינה פולינגר, כדלקמן:

"16. ביום 14.08.08 הגעתי לבקר את המנוחה והיא נראתה לי, במצב נורא! היא לא האמינה שמצבה הרפואי ישתפר וטענה פעם אחר פעם שאינה יכולה יותר ואף הרגישה כאבים פיזיים.

17. התרשמותי מהמנוחה הייתה שהנה חשה אי שקט מתמיד ואינה יציבה במחשבותיה. כמו כן, המנוחה לא הראתה כל נכונות לתרום לשיפור מצבה והביעה פחדים רבים.

18. לנוכח המצב החמור של המנוחה, אני הצעתי לנסוע לטירת הכרמל ולהתייעץ עם רופא מומחה.

19. בתחילה המנוחה סירבה לנסוע לטירת הכרמל היות ולא האמינה שהרופאים בטירת הכרמל יעזרו לה וכן, במסגרת הפחדים הרבים שהיו מנת חלקה, המנוחה אף פחדה להתאשפז.

20. בסופו של דבר, אני ובעלה של המנוחה הצלחנו לשכנע המנוחה לנסוע לטירת הכרמל.

21. במיון נבדקה המנוחה על ידי הרופאה התורנית, במשך כרבע שעה, לערך, ולאחר מכן הרופאה התורנית, אפשרה לנו, המשפחה, להיכנס. אינני יודעת את תוכן הבדיקה/ השיחה שהתקיימה בין הרופאה התורנית למנוחה.

22. בתום הבדיקה, אמרה לנו הרופאה התורנית שהמצב של המנוחה לא טוב אולם, לטענתה, לא ניתן לאשפז המנוחה, ללא הסכמתה.

23. בתום הבדיקה ניסינו לשכנע המנוחה שתסכים להתאשפז, אולם המנוחה אשר פחדה מהאשפוז, סירבה בתוקף להתאשפז.

24.הרופאה התורנית המליצה על מתן תרופות הרגעה ושחררה המנוחה לביתה".

1. ב"כ התובעים הפנה לעדות של ד"ר אבי ראפס, המומחה מטעם התובעים, שהעיד אודות מצבה הנפשי הרע של המנוחה ביום 14.8.08 כדלקמן (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 16-17):

"היא הובאה בלחץ בעלה ואחותה. היא הייתה שלושה שבועות שבועיים אחרי השחרור מבית החולים כשהמצב הוא גרוע, המצב חמור לדעת כל הבודקים".

1. התובעים טענו כי קיימים ליקויים רבים בבדיקה אשר נערכה למנוחה ביום 14.08.08 ע"י ד"ר כץ. לדבריהם, אין מדובר בבדיקה פסיכיאטרית כהגדרת חוק טיפול בחולי נפש ועל כן, לא ניתן לכנות הבדיקה "בדיקה פסיכיאטרית, בניגוד לעמדת הנתבעת. חוק טיפול בחולי נפש מגדיר את המונח "בדיקה פסיכיאטרית" כדלקמן:

"בדיקה פסיכיאטרית של אדם הנעשית בידי פסיכיאטר מחוזי או בידי פסיכיאטר אחר שמינה הפסיכיאטר המחוזי"

1. ב"כ התובעים טען כי המנוחה לא נבדקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי. כמו כן בעת שד"ר כץ ערכה הבדיקה למנוחה היא הייתה מתמחה בפסיכיאטריה ולא "פסיכיאטר" כהגדרת החוק. זאת ועוד וכפי שעלה מעדותה של ד"ר כץ, הרי שהיום ד"ר כץ הנה פסיכיאטרית נוער.
2. ב"כ התובעים טען כי רק בעת העדות בפני ועדת הבדיקה של משרד הבריאות "נזכרה" ד"ר כץ על כך שערכה התייעצות עם הרופא הכונן, ד"ר הלפרין, ביחס למצבה של המנוחה, כאשר הנתון לא נרשם ברשומה הרפואית. ב"כ התובעים הדגיש כי ד"ר הלפרין לא הובא למתן עדות על ידי הנתבעת ואף לא העיד בפני ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, דבר שיש בו כדי ללמד שאילו ד"ר הלפרין היה מובא למתן עדות, הרי שהעדות הייתה פועלת כנגד הנתבעת.
3. כן טען ב"כ התובעים, כי עדותה של ד"ר כץ ביחס להתייעצות עם ד"ר הלפרין הנה "עדות כבושה", שגם סותרת מסמך בכתב- את הרשומה שד"ר כץ ערכה בעצמה, מיום 14.8.08. שם אין זכר להתייעצות עם מאן דהוא.
4. ב"כ התובעים הפנה לעדותו של התובע 1 שהעיד אודות בדיקתה של ד"ר כץ, מיום 14.8.08, ובעדותו אין זכר להתייעצות עם ד"ר הלפרין (עמ' 95 לפרוטוקול, שורות 18-24):

"ש. ד"ר כץ המליצה לאשפז?

ת. כן, אבל אשתי סירבה. מכיוון שהיא סירבה ד"ר כץ ביקשה ממני ומאחותה ומאחיינית שלה לשכנע אותה להתאשפז. אשתי דיברה עם אחותה והאחיינית ואני נכנסתי לד"ר כץ והיינו שנינו. בשיחה בינינו אמרתי לה גברת תבדקי, אני רוצה לאשפז אותה בכפייה, יש לה מחשבות אובדניות. היא גרה איתי בבית.

ש. מה היא אמרה לך?

ת. שהיא רוצה לתת את זה להחליט לד"ר פשיניאן. היא אמרה שתבואו ביום הבא לד"ר פשיניאן וכתבה שם לשאול על אשפוז. יש מכתב "

1. ב"כ התובעים הפנה לדברים שכתבה ד"ר דורסט, מומחית הנתבעת, בנוגע לתיעוד התייעצות בין הרופא המתמחה לכונן (פרוטוקול מיום 20.2.13 עמ' 37 שורות 1-8):

"ש. ... החוזר קובע שצריך לתעד את ההתייעצות. כשאת היית מנהלת מחלקה, הכוננים היו מתעדים את ההתייעצות עם התורנים? או להיפך?

ת. אני חושבת שבדרך כלל כן.

ש. זה שבמקרה לא עשו את זה, זה לא תקין?

ת. זה לא תקין מבחינה פרוצדוראלית אבל לא מבחינה מהותית. זה לא אומר שלא היתה התייעצות.

ש. מה היו עושים אצלך במחלקה? מתעדים או לא מתעדים?

ת. אני אמרתי שאני מקווה שברוב המקרים היו מתעדים. ממה שאני יודעת השתדלו מאוד.

ש. בבית חולים טירה לא קיימו נוהל תיעוד של בדיקה עם כונן?

ת. אנחנו יודעים את זה. אני רק חוזרת ואומרת שהיתה היוועצות וקבלת אחריות ויחד החליטו את מה שהחליטו. הבדיקה של ד"ר כץ בעיניי מאוד יסודית"

1. כך העידה ד"ר שנקמן, סגנית מנהל בית חולים טירת הכרמל, בנוגע לתיעוד התייעצות בין רופא מתמחה לכונן בחדר המיון (פרוטוקול מיום 25.12.13 עמ' 105, שורות 17-23):

"ש. תוכן ההנחיה שיש לתעד התייעצות בין רופאים מוכרת לך? רופא שנמצא בחדר המיון, אינו מומחה, מגיע חולה, לא בטוח ומתקשר לכונן.

ת. יש חוזר משנת 2008 ושנת 2010 לגבי רופא כונן.

ש. יש הנחיה להתקשר?

ת. שמחייבים תורן להתייעץ עם כונן.

ש. גם לתעד?

ת. כתוב גם לתעד. אבל כולנו בני אדם ויש אירועים יוצאי דופן. ..."

ובהמשך (עמ' 113 שורות 28-31):

"ת. ... אצל ד"ר כץ לא ראה שום פגם, גם שלא כתבה שדיברה עם ד"ר הלפרין, אני יודעת שהיא דיברה איתו.

ש. והקביעה שלא תיעדה את זה?

ת. אני מדברת על הבדיקה. גם בעניין זה הופרה חובה של הרשומה".

1. ב"כ התובעים הוסיף וטען שהבדיקה שערכה ד"ר כץ הרשומה הרפואית שנכתבה על ידי ד"ר כץ הנן חלקיות ביותר, "חפיפניקיות", מנוגדות לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 ולחוק טיפול בחולי נפש ושמות דגש על התפל במקום על העיקר.
2. ד"ר דורסט, המומחית מטעם הנתבעת, הסבירה בעדותה (פרוטוקול מיום 6.3.13 עמ' 45, שורות 8-12):

"מדובר בגברת מוכרת, יש לה תיק בבית החולים, היתה מאושפזת פעם ראשונה ב-86 ופעם שניה שלושה שבועות קודם לכן. בוודאי שאין כאן אנמנזה מלאה, אבל מאחר והמדובר בחולה מוכרת לבית החולים, אנמנזה פסיכיאטרית מלאה מתחילה מלידה ולפעמים מטרום לידה. אין צורך בזה. החולה מוכרת. הסיפור שלה מוכר, ניסיונות העבר רשומים בתיק. היא עשתה עבודה לדעתי, ד"ר כץ, טובה"

ובהמשך (עמ' 45, שורות 16, 19-21):

"ת. יש הרבה פרטים חשובים שלא כתובים כי החולה מוכרת ...

ש. חלק מהתיק בכתב יד, חלק במחשב. למנוחה יש בעבר ניסיונות אובדניים. זה פרט מאוד חשוב שצריך להופיע באנמנזה. תסכימי או לא

ת. זה צריך להופיע באנמנזה אם זה פעם ראשונה"

ובהמשך (עמ' 46, שורות 3-11 לפרוטוקול):

"ש. אם הפרט האנמנסטי המהותי של 2 נסיונות קודמים מופיעים על הרשומה הרפואית?

ת. לא מוזכרים ניסיונות התאבדות קודמים

ש. האם ניסיונות התאבדות קודמים הם מידע שחשוב שיהיה בפני הרופא המקבל החלטה?

ת. קודם כל כן.

ש. נאמר לנו שד"ר כץ התייעצה עם רופא נוסף. תספרי האם ידוע לך שהרופא הנוסף שאיתו התייעצה ד"ר כץ ידע על הניסיונות האובדניים?

ת. אני לא יודעת.

ש. מדוע אינך יודעת?

ת. משום שאני לא יודעת. כל מה שאני יודעת כתוב".

ובהמשך (עמ' 46, שורות 28-29 לפרוטוקול):

"ש. לא כתוב גם על הניסיון האובדני משנת 2008.

ת. זאת שאלה שחוזרת על עצמה. היא לא כתבה על ניסיונות אובדניים קודמים".

1. ב"כ התובעים טען כי ניתן למצוא תמיכה לטענת התובעים בעדותה של ד"ר שנקמן (עמ' 110 לפרוטוקול, שורות 28-31):

"ת. היא לא הזכירה דווקא את האחרון, יש לה מול העיניים את סיכום המחלה וסיכום אשפוז. כל אחד יכול להיכנס ולראות את כל האשפוזים שם. חסר לי. אבל אם תשים לב תעודת חדר מיון בנויה על מחלה נוכחית. היא התייחסה יותר לאירועים של תקופה אחרונה. זה שזה לא מלא – אני מסכימה.

ש. העניין של ההתאבדות הוא פרט חשוב באנמנזה.

ת. בוודאי"..

1. ב"כ התובעים טען שד"ר כץ הודתה בעדותה בבית המשפט, כי היה עליה לרשום באנמנזה, כי למנוחה היו 3 ניסיונות אובדניים וכי אלה פרטים חשובים שהיה עליה לקחת בחשבון (פרוטוקול מיום 8.4.14 עמ' 121 שורות 11-14):

"ש. למנוחה היו 3 ניסיונות אובדניים, אחד מהם 3 חודשים לפני.

ת. זה פרטים חשובים בהחלט.

ש. מדוע זה לא רשום באנמנזה?

ת. אין לי תשובה מדוע לא רשומים, ראיתי את זה בסיכום אשפוז והתייחסתי לזה".

1. ב"כ התובעים טען שבנוסף ד"ר כץ הודתה בעדותה בבית המשפט, כי בעת בדיקתה את המנוחה, כלל לא הייתה לה ידיעה אודות הבדיקה שנערכה למנוחה, ביום 7.8.08 על ידי ד"ר פשיניאן, שבוע טרם בדיקתה- "יכול להיות שאני לא ראיתי את זה", יחד עם זאת מסבירה ש "אין לזה שום משמעות קלינית מבחינת האבחנה. אני עושה הערכה פסיכיאטרית של מטופל מולי בחדר ומותר לי לאבחן איך שאני רואה את זה" (פרוטוקול מיום 8.4.14 עמ' 120 שורות 14-16).
2. ב"כ התובעים ציין שד"ר כץ הסכימה כי חלה החמרה לינארית במצבה הרפואי של המנוחה, מיום שחרורה מאשפוז ועד למועד בדיקתה על ידה (עמ' 121 לפרוטוקול, שורות 1-3):

ש. שלושה מסמכים, 3 אבחנות. הרופא שלי אומר שהשוני הוא מידת החומרה של האבחנה. את מסכימה או לא?

ת. מסכימה".

ובהמשך (עמ' 129 לפרוטוקול, שורות 8-11):

"ש. את מודעת למהלך הרפואי שהייתה החמרה. למה היא מגיעה אליך?

ת. עקב אי שקט פנימי, חרדות, ירידה בתפקוד.

ש. הגדרת את זה כהחמרה?

ת. כהחמרה.

1. כן טען ב"כ התובעים, כי בניגוד לבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו למנוחה, בתאריכים 22.7.08 ו- 7.8.08, הרי שד"ר כץ לא ערכה למנוחה כל בדיקת מסוכנות להתאבדות. בדיקה אשר הנה קריטית מאוד בנסיבות העניין, תוך שהפנה לעדותה של ד"ר דורסט בעניין: (פרוטוקול מיום 6.3.13 עמ' 62, שורות 24-26):

"ש. לא ראיתי רישום מסודר של בדיקת מסוכנות להתאבדות של המנוחה בימים 14 ו- 15. האם את ראית?

ת. מעבר למה שכתוב, לא".

1. ב"כ התובעים טען כי היה על בית החולים לאשפז את המנוחה בכפייה ולא להסתפק רק בהצעה לאקונית לאשפוז, לחולת נפש, במצב חריף מאוד. מצב שבו החולה אינה כשירה לקבל כל החלטה.
2. כפי שיפורט בהמשך פסק דין זה, אינני מקבל את טיעוניו של ב"כ התובעים, וזאת מהנימוקים שיפורטו בהמשך, ומסקנתי היא, שלא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם כנדרש.
3. ד"ר כץ היא, כמפורט לעיל, הפסיכיאטרית שבדקה את המנוחה, כאמור, ביום 14.8.08 בחדר המיון בטירת הכרמל. בבדיקתה לא מצאה ד"ר כץ סימנים פסיכוטיים והמנוחה שללה מחשבות אובדניות (סעיף 6 לתצהירה). היא תעדה את הבדיקה ברשומה הרפואית, וביקשה להיפגש עם התובע 1 ולקבל ממנו מידע על מחלתה והתנהגותה. לדברי ד"ר כץ "למרות שלא היתה אינדיקציה לאשפוז כפוי, וגם לא היה צורך באשפוז "רגיל" (לא בכפיה) הצעתי למנוחה להתאשפז, מתוך זהירות ודאגה אמיתית לחולה" (סעיף 8 לתצהיר). לדבריה, "המנוחה סירבה בתוקף לאשפוז פסיכיאטרי ובעלה, שהיה עמה, תמך בהחלטתה שלא להתאשפז" (סעיף 8 לתצהירה).
4. בחקירתה החוזרת הסבירה ד"ר כץ מהם שלושת הקריטריונים לאשפוז כפוי (פרוטוקול מיום 8.4.14 עמ' 130 שורות 14-16):

"ש. הצעת לאשפז אותה והיא סירבה וצריכים להיות 3 קריטריונים על פי חוק?

ת. מצב פסיכוטי, מצב פגום, שהיא לא שפויה ולא יודעת להעריך נכון מה המצב הפנימי, החיצוני והמציאות. קריטריון השני היא סכנה אובדנית מיידית. לא מספיק מחשבות אבדניות כלליות חייבת להיות סכנה אובדנית מיידית וסירוב לאשפוז.

1. בהמשך תצהירה ד"ר כץ סיפרה כי התייעצה עם רופא כונן, ד"ר הלפרין, ואז נתנה לחולה טיפול תרופתי בתרופות הרגעה והיא נרגעה. לפני שחרורה, המליצה ד"ר כץ למנוחה להגיע למחרת היום לבדיקה ע"י רופא כדי לשקול מחדש אשפוז וטיפול, ואכן למחרת היום נבדקה המנוחה ע"י ד"ר פשיניאן (פסקאות 9-12 לתצהירה).
2. ד"ר כץ סיפרה שתחילה בדקה את סורנה בפרטיות. לפני כן שוחחה עם הבעל והאישה ביחד (עמ' 119 שורות 10-11). התובע 1 סיפר על מצבה, שהיא אינה רגועה, לא מתפקדת, היא בכתה ולכן החליט להביאה לבדיקה במיון. היא העידה כי אכן ב-7.8.08 היתה לד"ר פשיניאן אבחנה שונה משלה, והסבירה בנוגע לשוני ש "יש אבחנה בקבלה ויש אבחנה בשחרור, זה לא חייב להיות זהה בזמן הבדיקה ובזמן השחרור" (עמ' 120 שורות 10-11). וכשנשאלה "מיום 22.7 ומיום 8.7 ושלך מיום 14.8 כל אחד מאבחן משהו אחר לגמרי ואת לא ערה לאבחנות אחרות", השיבה ש "הן לא סותרות אחת את השניה, יש מרכיב אפקטיבי" (עמ' 120 שורות 25-27).
3. ד"ר כץ העידה כי לא נתנה תרופת רמדון למנוחה (עמ' 123 שורה 31), וכי המנוחה היא זו שמסרה לד"ר כץ את כל התרופות שהיא מקבלת והיא ציינה זאת ברשומה הרפואית (עמ' 124 שורה 7). ובהמשך העידה ש "בבדיקה מצאתי שאין מחשבות אובדניות, לא קונקרטיות ולא לא קונקרטיות. היה לי חשוב להראות שלא היתה אינדיקציה לאשפוז כפוי" (עמ' 125 שורות 22-24). כנשאלה "האם במהלך התייעצות עם כונן לא צריך לספר לו מה האבחנה?", השיבה "אני לא חייבת לספר לו אלא אם כן ... אני מספרת לכונן את האנמנזה, את הבדיקה עצמה ומתייעצת איתו" (עמ' 127 שורות 16-18), וכן כי "סיפרתי שהתרשמתי מהחמרה לא פסיכוטית, כזו המתבטאת בחוסר שקט, חרדה וירידה בתפקוד. אמרתי שאין החמרה פסיכוטית או דכאונית. אני התייעצתי איתו וסיכמנו לתת תרופת הרגעה ולראות אותה כעבור רבע שעה שהיא נרגעת" (עמ' 127 שורות 22-24).
4. בהמשך נשאלה האם כשהתובע 1 סיפר בדו"ח משרד הבריאות שהוא זה שביקש לאשפז את סורנה, הוא שיקר, השיבה "אם היה מבקש ממני הייתי מציינת את זה. זה לא זכור לי שהוא ביקש" (עמ' 128 שורה 6). כשב"כ התובעים אמר לה שבדו"ח משרד הבריאות "כתוב שאצלך הוא התעקש לאשפוז" ענתה ש "הוא לא יכול להתעקש, אין לו זכות, הוא לא אפוטרופוס שלה" (עמ' 128 שורה 10). ובהמשך נשאלה "זה שהבעל דרש ממך בתקיפות או התחנן בפניך שתאושפז כי המצב שלה החמיר?", השיבה ש "אני לא זוכרת שהוא התחנן בפניי. אם כן, הייתי מציינת את זה בדו"ח שלי. עדיין אין לזה שום משמעות" (עמ' 128 שורות 12-14).
5. וכך השיבה בהמשך חקירתה הנגדית (עמ' 129 שורות 12-18):

"ש.היא הגיעה באופן עצמאי לד"ר פשיניאן, מעלים לה מינונים ומקבלת תרופות חדשות. אליך היא מגיעה עם תלונות על החמרה. את נותנת תרופה ומתרשמת שהמצב דחוף. מה הדחיפות?

ת. לא כתבתי שהמצב דחוף. אם היה דחוף הייתי מאשפזת אותה בכפייה.

ש. מה זה התחושה של הדחיפות בדוח של משרד הבריאות?

ת. דחיפות שראיתי איזה שהיא החמרה, החמרה מסוימת, לא פסיכוטית ולא דיכאונית ולא אובדנית. דחיפות במובן לא שעות אלא דחיפות שכדאי לה לבוא למחרת להיבדק"

1. ובהמשך (עמ' 129 שורות 19-23):

"ש. ביום 7.8 מתחילה התדרדרות, העלאה של מינונים בתרופות. אצלך אפשר להצביע על עוד החמרה?

ת. אפשר להצביע אצלי על הרגעה. היא היתה מוזמנת לבוקר ולא הגיעה וסיפרה שהיא מרגישה טוב ולא ראו צורך להגיע לבדיקה שגרתית מעקב. לאחר מכן פתאום לא הרגישו טוב והגיעו למיון "

1. בחקירתה החוזרת נשאלה "נשאלת מדוע לא נענית לבקשת הבעל שביקש לאשפז אותה. אמרת שאת צריכה לפעול לפי החוק", והשיבה ש "אני נעניתי לבקשתו להצעתי למטופלת להתאשפז, נתתי להם רבע שעה בהנחה שתירגע ותסכים לאשפוז. בסופו של דבר לא הסכימה והסברתי לבעלה שאין לי בחינה חוקית יכולת לאשפז אותה. ...הצעתי להם אופציה לבוא יום למחרת. כי עדיין ראיתי שיש החמרה במצב ורציתי שמישהו שמכיר אותה, רופא מטפל, יבדוק אותה בשנית וישקול את זה מחדש, איזה סוג טיפול להעריך לה" (מעמ' 131 שורה 29 עד עמ' 5135 שורה 5).
2. בנוגע לטענת ב"כ התובעים, לפיה ד"ר כץ היתה התמחתה בפסיכיאטריה ולא הייתה "פסיכיאטר" כהגדרת החוק – המדובר בטענה שנטענה לראשונה בסיכומי התובעים, על כן מדובר בהרחבת חזית. מעבר לנדרש אציין, שגם אם הייתי מקבל את הטענה, עדיין לא היה בכך בכדי לסייע לתובעים בתביעתם, וזאת מכל הטעמים המפורטים בפסק דין זה. בעניין זה העידה ד"ר נטליה כץ בחקירתה הנגדית בפניי (עמ' 117 שורות 29-32):

"ש. מפנה לסעיף 2 לתצהיר עדות ראשית. כתבת שאת רופאה פסיכיאטרית משנת 2003.

ת. כן. בשנת 2003 התחלתי את ההתמחות.

ש. יש לך היום תעודת מומחית?

ת. כן, אני מומחית פסיכיאטריה של ילד מתבגר משנת 2008"

1. משלא נשאלה ד"ר כץ באיזה תאריך בדיוק הפכה למומחית בפסיכיאטריה במהלך שנת 2008, ומשבדקה את המנוחה ביום 14.8.08, הרי שייתכן ובמעמד הבדיקה א הייתה מומחית, ומשלא נשאלה אודות כך – יוצא אני מנקודת הנחה שבמעמד הבדיקה הייתה העדה מומחית, אחרת היה ב"כ התובעים מברר עניין זה, והוא נמנע מלעשות כן מחשש שמא תשובתה תפריך את גרסתו.

ד"ר רוזנצוויג

1. בתצהירו טען הרופא, שהוא טיפל במנוחה במהלך האשפוז בטירת הכרמל בשנת 2008, ולדבריו "במשך תקופת אשפוזה ב"טירת הכרמל" בדקתי את המנוחה, טיפלתי בה, והתרשמתי כי הסיכון האובדני נמוך ואין שהיא תפגע בעצמה. בנוסף המנוחה שללה מחשבות אובדניות" (סעיף 9 לתצהירו). לדבריו, "במשך תקופת האשפוז חל שיפור משמעותי במצבה הנפשי, הן קלינית והן תפקודית, חלפו הסימנים הפסיכוטיים, התיאבון והשינה היו תקינים והמנוחה לא תיארה מחשבות אובדניות" (סעיף 11 לתצהירו) ו"במהלך האשפוז הושגה הטבה ניכרת במצבה של המנוחה והיא ביקשה להשתחרר, תוך שבעלה תומך בכך" (סעיף 13 לתצהירו). בסוף תצהירו סיפר ש "על מנת לנסות ולאפשר למנוחה לחזור לחיי שיגרה יום יום, וגם על מנת שהמנוחה תוכל להמשיך לטפל בתחלואיה הגופניים מהם סבלה במהלך האשפוז הוחלט על שחרור המנוחה, הכוונה היתה שהמנוחה תמשיך מעקב אצל פסיכיאטר איתו היתה בקשר שנים רבות, אבל בני הזוג התעקשו על המשך מעקב ב"טירת הכרמל", היות והם טענו כי הטיפול אצלנו טוב יותר והודו לנו על המסירות שגילינו במהלך הטיפול" (סעיף 14 לתצהירו). לדבריו, ביום 15.8.08 הגיעו המנוחה ובעלה לבית החולים. הוא פגש בה ושאל לשלומה וביקש ממנה להמתין עד שד"ר פשיניאן יתפנה מבדיקת חולי המחלקה ויבדוק אותה.
2. בחקירתו הנגדית העיד הרופא, שהתובע 1 היה מרבה לבקר אצלה בבית החולים, והוא קיים איתו שיחות. לדבריו, התובע 1 היה מאכיל אותה ומקלח אותה, ואז לפי שיקול מקצועי החליטו הרופאים שלקראת השחרור של המנוחה מבית החולים עליה להיות יותר עצמאית, וכלשונו "רצינו להפחית או להתמודד איתם בצורה עצמאית" (פרוטוקול מיום 1.7.14 עמ' 165 שורה 12).

הבדיקה מיום 15.8.08 ע"ד ד"ר פשיניאן

1. ב"כ התובעים טען, כי עובר לתחילת הפגישה בין ד"ר פשיניאן למנוחה, צעדו ד"ר פשיניאן והתובע 1 מהכניסה לאגף הסגור לחדרו של ד"ר פשיניאן, כאשר בפרק הזמן הזה ניסה התובע 1 לשכנע את ד"ר פשיניאן לאשפז את המנוחה בכפייה, ואף הציג לד"ר פשיניאן את מכתבה של ד"ר כץ מהערב הקודם (פרוטוקול מיום 25.12.13 עמ' 96, שורות 13-16). עיון בפרוטוקול בעמוד ובשורות אליהם הפנה ב"כ התובעים מעלה שאין זכר למילה "בכפיה". כל שנאמר הוא ש "... הוא יצא מהאגף הסגור, הייתי ליד הדלת וברגע שהוא יצא הבאתי לו את המכתב, אמרתי ד"ר נטליה כץ נתנה לך את המכתב הזה ואני ביקשתי ממנו שם במדרגות, רק הוא ואני היינו, ביקשתי לשקול אשפוז שלה".
2. לטענת התובעים הבדיקה שערך ד"ר פשיניאן הייתה קצרה והמנוחה לא ניאותה לענות לרוב שאלותיו והייתה אפאטית לחלוטין, לעיתים ללא קשר עין. למיעוט השאלות שהמנוחה ענתה, הרי שהתשובה כללה מילה אחת, בלבד: "כן" או "לא". (עמ' 97, שורות 2-3). ב"כ התובעים הוסיף וטען, כי בסוף הפגישה ד"ר פשיניאן רשם למנוחה מרשם לכדורי הרגעה ושלח אותה לביתה. ב"כ התובעים הדגיש כי ד"ר פשיניאן לא דן בנושא האשפוז בכפייה כלל והסתפק במתן מרשם לכדורי הרגעה.
3. ביום 19.8.08, כארבעה ימים לאחר מועד בדיקתה האחרון של המנוחה ע"י ד"ר פשיניאן, רופא הנתבע, כיומיים לאחר מועד ההתאבדות ויום לאחר ההודעה הטלפונית של אחות המנוחה אודות התאבדות המנוחה, "נזכר" ד"ר פשיניאן, כך לטענת התובעים, לתעד את ביקורה של המנוחה במרפאתו, מיום 15.8.08.
4. ב"כ התובעים טען כי בניגוד לחובת התיעוד הרפואי בזמן אמת הקיימת בדין, ד"ר פשיניאן תיעד את ביקור המנוחה במרפאתו, כארבעה ימים לאחר הביקור ויום אחד לאחר שאחות המנוחה הודיעה טלפונית על התאבדות אחותה.
5. עוד נטען ע"י ב"כ התובעים, שמקריאת המסמך עליו חתום ד"ר פשיניאן אודות בדיקת המנוחה, כארבע ימים קודם לכן, עולה תמונה תמוהה לפיה אין המדובר ברשומה רפואית, כדרישת הדין, אלא במכתב "כיסוי" שכן המכתב ממוען למנהל המחלקה ונכתב מתוך זכרונו של ד"ר פשיניאן אודות שאירע 4 ימים קודם לכן.
6. ד"ר פשיניאן הסביר את פשר כתיבת התיעוד אודות בדיקת המנוחה ביום 15.8.08 באיחור של ארבעה ימים, וזאת במכתבו אל פרופ' פוירובסקי מיום 19.8.08:

"הנדון: זיסו סורנה ת.ז. 11909512

הנ"ל הגיעה בלווי בעלה למחלקה בתאריך 15.8.08, ללא הזמנה (הוזמנה לביקור (בדיקה?) ל-11.9.08 מסרה שפנתה אתמול למיון של מוסדנו נבדקה, התלוננה על אי שקט אך סרבה להתאשפז. הומלץ לה לפנות היום למחלקה. בעלה מוסר שאתמול קיבלה במוון (שם תרופה) 50 mg ישנה טוב כל הלילה, קיבלה טיפול בהרדמה, עירנית, מסרה שמרגישה טוב והרבה יותר רגועה. בבדיקה היתה רגועה, שיתפה פעולה, ענתה לשאלות לעניין, חשיבתה היתה מאורגנת. לא התגלו משחבות שוא או הזיות. שללה בתוקף מחשבות אובדניות. לא היתה עדות למצב דכאוני מג'ורי. סרבה שוב לשקול את האשפוז... בעלה התעניין באפשרות להגיע לריפוי בעיסוק במסגרת קופת חולים מכבי. הוסבר למטופלת והבעל על האפשרות להגיע לבדיקה במידת הצורך בימי חמישי בעת יום מרפאה של המחלקה."

1. ד"ר נטליה כץ העידה בפניי, בנוגע למעבר לניהול תיקים ממוחשבים בבית החולים, באומרה (עמ' 131 שורות 15-16): "מעבר תיקים של הניירת לתיקים ממוחשבים וזה תהליך וזה לוקח זמן. לא כל המחלקות והמרפאות חוברו למחשבים באותו רגע. זה היה תהליך שלוקח זמן. היו מחלקות שהתחילו ראשונים. היו כאלה שהמשיכו לרשום על נייר". ד"ר פשיניאן נשאלה בעניין זה (עמ' 136 שורות 27-32):

"ש. יש לך מחשב?

ת. כן.

ש. הוא מחובר למערכת בית החולים?

ת. אז זאת היתה תקופה של מעבר בין תיק ידני לתיק הממוחשב. בעניין של התיק המרפאתי היה אז מסובך, לא היה מחובר למערכת בית החולים. היתה בעייתיות גדולה בעניין הזה."

ובעמ' 137 שורות 13-14):

"גם היום כשהמערכת משומנת, לוקח 5-10 דקות להעלות תיק חולה, לא 30 שניות בשום אופן."

1. ד"ר דורסט, מומחית הנתבעת, העידה בפניי בנוגע לתיעוד בזמן אמת (עמ' 38, שורות 10-11):

"ש. ניהלת מחלקה. יש חשיבות רבה לתיעוד בזמן אמת.

ת. אין בינינו ויכוח. אם אין תיעוד לא אומר שלא היתה בדיקה , לא היתה עבודה ולא היתה קבלת אחריות".

ובהמשך (עמ' 38, שורות 13-17 לפרוטוקול):

"ש. לפי החוזר הזה, מה הרציונאל שנועד בניהול הרשומות הרפואיות באופן שבו מתווה החוזר?

ת. אני מבחינה רפואית יודעת שאם כותבים בזמן אמת זוכרים הכי הרבה. אם אכתוב לא בזמן שזה קורה ובאותו רגע, מטבע הדברים אני לא בטוחה שאזכור הכל. אם אני כותבת מיד, אני זוכרת יותר. מבחינה רפואית עדיף ואין שום ספק שהדברים יהיו כתובים בזמן אמת"..

1. בתצהירו העיד ד"ר פשיניאן, שהוא טיפל במנוחה במסגרת המעקב המחלקתי בשנת 2008. היא התקבלה למחלקה ב-16.5.08 אחרי שעברה מבי"ח "בני ציון" שם טופלה בעקבות ניסיון אובדני. כעבור מספר ימים פיתחה חום וצמרמורות ופונתה להמשך טיפול ברמב"ם. כשחזרה משם לטירת כרמל, הסיכון האבדני היה נמוך מאוד והיא שללה מחשבות אובדניות. ב-22.7.08 שוחררה במצב של הטבה ניכרת. ב-7.8.08 הגיעה סורנה לביקורת במרפאות חוץ. היא לא גילתה סימנים אובדניים או מחשבות אבדניות. כדי לשפר את מצבה הוסיף לה ד"ר פשיניאן רמדון 30 מ"ג והזמין אותה לביקורת ליום 11.9.08. בחקירתו הנגדית הוא נשאל וענה כדלקמן (פרוטוקול מיום 8.4.14 עמ' 140 שורות 15-17):

"ש. מתן רמדון זה משהו רגיל?

ת. זאת תרופה מקובלת שאני משתמש הרבה פעמים לטיפול במטופלים. פרקטיקה מקובלת להתאים טיפול למצבו של המטופל. אין מצב שאם עשו התאמה למצבו אי אפשר לשנות. בהתאם למצבו משנים את התרופות ומאזנים אותן כדי להשיג שיפור מירבי".

1. בהמשך תצהירו סיפר שביום 14.8.08 פנתה המנוחה למיון ונבדקה ע"י ד"ר נטליה כץ. ביום 15.8.08, יום שישי בבוקר, הגיעה המנוחה בליווי בעלה לבית החולים, ופגשה שם את ד"ר רוזנצוויג, שאמר לה להמתין לבדיקתו של ד"ר פשיניאן. בני הזוג דיווחו לו שהמנוחה ישנה היטב בלילה והייתה רגועה, שללה מחשבות אובדניות, ולשאלתו ענתה שהיא מסרבת להתאשפז, ובעלה תמך בהחלטתה זו. בהמשך סיפר ש "היות ומדובר ביום ו' שבו אני עובד עם מטופלי המחלקה ולא עם חולי מרפאות חוץ לא הספקתי לפתוח תיק ממוחשב ולהקליד את תוצאות הבדיקה, שכאמור הראתה על שיפור במצבה של התובעת" (סעיף 13 לתצהירו).
2. לדבריו, לאחר מספר ימים נודע לו מבני משפחתה כי היא קפצה אל מותה ביום 17.8.08. על כן "התייעצתי עם מנהל המחלקה, פרופ' פויריבסקי, סיפרתי לו על הבדיקה שנערכה ביום 15.8.08 והא הורה לי לתעד את הפגישה וכך עשיתי" (סעיף 15 לתצהירו).
3. בחקירתו הנגדית העיד כי לא התרשם באותה בדיקה שמצבה של המנוחה היה חמור וכי "הם אמרו, לא היינו צריכים להגיע, לא היה צורך להגיע, היא מרגישה טוב. באנו בגלל שהרופאה הזמינה אותנו. זה מילים של בעלה ושלה לפני אפילו שנכנס לחדר" (עמ' 137 שורות 22-24).
4. הרופאים שהעידו בפניי תמכו זה את עדותו של זה, ודבריהם מגובים במסמכים מזמן אמת. שוכנעתי שאכן ד"ר פשיניאן לא רשם ביום שישי, 15.8.08 את הרשומה הרפואית בשל קוצר זמן, וכי הרישום שנעשה 4 ימים לאחר מכן היה בעקבות שיחתו עם מנהל המחלקה, פרופ' פוירובסקי, ואותו תיעוד שנעשה מאוחר משקף נאמנה את מהלך העניינים ארבעה ימים קודם לכן, במהלך בדיקת המנוחה על ידו. בע"א 3264/96, קופ"ח "כללית" נ' יפה פלד, תקדין כרך עליון 98 (3) קבע בית המשפט:

"המבחן אשר על ביהמ"ש לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו משום רשלנות, איננו מבחן של 'חכמים לאחר מעשה', אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה..."

1. ד"ר פשיניאן נהג ביושר ובתמימות ולא ניסה להסתיר עובדות. בעדותו הוא הסביר כיצד קרה שלא רשם את ממצאי בדיקתו מיד לאחריה, ובחקירתו הנגדית נשאל האם מנהל המחלקה נתן לו הוראה להכין את הרשומה, ותשובתו היתה ש " לא. אף אחד לא ידע שלא ערכתי בדיקה ביום שהיא נבדקה. זה בא מיוזמתי ללכת ולהגיד למנהל המחלקה. יכולתי לכתוב את הבדיקה, לשים תאריך של אותו יום ואף אחד לא היה יודע שכן עשיתי או לא עשיתי בדיקה באותו יום. אני אדם ישר, הלכתי למנהל המחלקה , זה היה מיוזמתי שפתחתי את המרפאה ולא רשמתי את הבדיקה אז הוא אמר לי מה היה. זאת היתה הכוונה מיוזמתי" (עמ' 134 שורות 16-20).
2. כשנשאל לצורך מדוע עשה את הרשומה, השיב "במטרה לתעד את מה שהיה בבדיקה", וכך המשיך והעיד (מעמ' 134 שורה 26 עד עמ' 135 שורה 10):

"לשאלת כב' בית המשפט, אם המנוחה לא היתה מתה, יכול להיות שהייתי רושם, אם היתה באה לביקור. נוסף הייתי כותב שבבדיקה הקודמת היו ממצאים כאלה ואחרים. לשאלת בית המשפט האם יש חובה לתעד מיידית כשאני בודק, אני משיב שבהחלט. לצערי, מה שהתרחש באותו היום שכמה דברים הפריעו לי לעשות את הרשומה בצורה מיידית ואפקטיבית תוך כדי הבדיקה או מייד אחרי הבדיקה. המנוחה הגיעה עם בעלה ביום שזה לא יום מרפאה של המחלקה, או שלא יום שישי, יום שישי הוא יום קצר, זה יום עמוס, עם הרבה מאוד פעילויות שוטפות ודחופות שצריך לעשות במחלקה. כל יום שישי אני עובד. לשאלת בית המשפט אם קרה לי שלא רשמתי רשומה רפואית בימי שישי, אני אומר שאני לא זוכר מקרה כזה. העניין הוא שלא כל יום שישי מגיעים אלי אנשים למרפאה, נדיר מאוד. לא זוכר שזה קרה, שביום שישי בא מישהו שלא מוזמן. אפילו אם זה קרה, תלוי באיזה יום זה נופל. אני עובד בכל יום שישי. אז היינו עובדים 6 ימים בשבוע. השתדלתי לרשום הכל והיתה בעיה במערכת המיחשוב שדורש התארגנות לפתוח תיק ממוחשב של המטופלת ולרשום שם. היה עמוס במחלקה וכדי לעשות את הפעולות הנדרשות ולפתוח תיק מרפאה היה צריך ללכת למרפאה, לבקש מהמזכירה להיכנס למחשב, פרוצדורה שהיתה לוקחת ממני חצי שעה כמו כלום. צריך לציין שברגע שהמנוחה ובעלה באו למחלקה, אני לא הושבתי אותם להמתין, אני קיבלתי אותם מייד."

1. ד"ר פשיניאן העיד שבני הזוג פגשו את ד"ר רוזנצוויג שיצא ממחלקה סגורה וביקשו להיבדק על ידו. אחר כך בא אח, קרא לד"ר פשיניאן שיצא מהאגף הסגור של המחלקה ויחדיו הלכו למחלקה. ד"ר רוזנצוויג נכח בבדיקה, אם כי לא השתתף בה. זה חדר קטן משותף לשניהם (פרוטוקול מיום 8.4.14 עמ' 136 שורות 17-21). אמנם היה מחשב בחדר, אבל לא היה עדין מחובר למערכת בית החולים "אז זאת היתה תקופה של מעבר בין התיק הידני לתיק הממוחשב. העניין של התיק המרפאתי היה אז מסובך, לא היה מחובר ערכת בית החולים. היתה בעייתיות גדולה בענין הזה" (עמ' 136 שורות 31-32). וכשנשאל האם זהו מחשב ללא תועלת, השיב ש "זה מחשב לכתוב בדיקות של החולים המאושפזים במחלקה" (עמ' 137 שורות 5-6). עוד אמר ש "תיק החולה לא מופיע שם, צריך לעשות עוד כמה פעולות כדי שהתיק יופיע. צריך ללכת למרפאת חוץ, לבקש מהמזכירה לחבר את המחשב למערכת שהיא שונה, אחרי זה יופיע התיק של המטופל במחשב" (עמ' 137 שורות 9-11). כשנשאל "הרופא אומר שאם היית מתקשר למזכירה, זה היה לוקח 30 שניות", השיב ש "לא צודק. גם היום כשהמערכת משומנת, לוקח 5-10 דקות להעלאת תיק מהחולה. לא 30 שניות בשום אופן" (עמ' 137 שורות 13-14).. המרחק בין המחלקה למשרדים הוא כ-500 מטרים (עמ' 137 שורה 16).
2. בהמשך הסביר שלא עשה תרשומת כי "לא היה בראש שלי להתנהג בצורה מגוננת עד כדי כך, לרשום הצהרים בזמן אמת. אני הייתי עסוק בלבדוק מטופלת, בשיחה עם המנוחה ובעלה וחשבתי שאוכל לעשות ולערוך את הכתיבה אחרי זה" (עמ' 138 שורות 6-8). וכשהוא הופנה לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות, השיב (עמ' 138 שורות 15-18):

החוזר לא אומר שאני צריך לקחת דף ועט ולרשום. אני לא קלדן, אני לא מזכירה. אני רופא שמקשיב למטופל וכל הקשב שלי מחובר למטופל, באותו רגע לעשות רשומה, לא היית רוצה שרופא שיושב מולך היה מקליד או כותב כשהוא בודק אותך. היום אני מדבר, אחר כך אני רושם"

1. ד"ר פשיניאן חזר והדגיש ש "מה שתועד במכתב שכתבתי ב 17 לחודש, זה מכתב אמיתי על מה שקרה ביום שישי" (עמ' 143 שורות 1-2). עדותו של ד"ר פשיניאן השתלבה היטב עם הרשומות הרפואיות שבתיק, ועם הסבריה של מומחית הנתבעת, כפי שאתייחס לכך בהמשך, ואני נותן אמון בדבריו, כולל במכתב שכתב בנוגע למפגש עם המנוחה ביום 15.8.08, על כל הכתוב בו.

ד"ר אילה שינקמן

1. ד"ר אילה שינקמן, סגנית מנהל בי"ח טירת הכרמל, מסרה תצהיר וגם העידה בפניי. בתצהירה הסבירה שאדם מתקבל לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי כאשר הוא סובל מהפרעה נפשית המהווה סיכון לעצמו או לסביבתו (סעיף 4 לתצהירה). למנוחה היה רקע של מחלות פסיכיאטריות והיא טופלה בתרופות פסיכיאטריות (סעיף 5 לתצהירה). לאחר מכן מפורטים ניסיונותיה האבדניים. לאחר האשפוז הראשון בשנת 1987 חל שיפור משמעותי במצבה ובתפקודה. ב 16.5.08 אושפזה מרצונה, גם זאת לאחר ניסיון אבדני. היא שוחררה לאחר חודשיים במצב של הטבה משמעותית, כשהיא שוללת מחשבות אבדניות. במהלך אשפוז זה היא אושפזה בבי"ח רמב"ם במחלקה פנימית עקב זיהום בדרכי השתן. היא חזרה ל"טירת הכרמל" ושוחררה ב-22.7.08.
2. ביום שחרורה היא הוזמנה להמשך מעקב ליום 21.8.08 אצל ד"ר פשיניאן, האחראי על מעקבים במחלקה 8 בה אושפזה. ב-7.8.08 היא הגיעה לביקורת אצל ד"ר פשיניאן והוא הגביר את הטיפול התרופתי, אך לא התרשם מסיכון אבדני. ביום 14.8.08 הגיעה המנוחה מלווה בבני משפחתה לטירת הכרמל ונבדקה ע"י ד"ר כץ, פסיכיאטרית תורנית, שהתרשמה שאין לה מחשבות אבדניות, והציעה לה להתאשפז אך המנוחה סירבה, ומבחינה חוקית לא ניתן היה לאשפזה בכפיה.
3. בחקירתה בבית המשפט נשאלה ד"ר שינקמן מה היתה הכוונה בדבריה שד"ר כץ לא יכלה לאשפז את סורנה בכפיה והיא ענתה "יש שלושה קריטריונים להוראת אשפוז כפוי, מצב פסיכוטי, סיכון מיידי לעצמם או לזולתו או סירוב אשפוז. החולה לא היתה פסיכוטית וגם לא בתקופה שקדמה לכך, סירבה לאשפוז ולגבי אובדנות - אני לא יודעת אם היו לה מחשבות על מוות, כי בכמה מקומות מזכירים מחשבות קונקרטיות אבל בפרוש לא מיידי. אם היו מאשפזים היו מאשימים אותנו בכליאת שווא והיו משחררים אותה".
4. היא העידה כי לאחר שנודע לה שהמנוחה התאבדה, היא מינתה ועדת בדיקה פנימית, ובמקביל מינתה ועדת בדיקה חיצונית.
5. לדברי ב"כ הנתבעת, ד"ר הלפרין לא הובא לעדות, מכיוון שהיה כונן, ומשמעות הדבר היא שהוא יושב בביתו ומוזעק או נותן עצה לרופא תורן, טלפונית ובעל פה. מאחר והכונן אינו רושם דבר, לא היה מקום להביאו למתן עדות בבית המשפט.
6. ד"ר שנקמן הסכימה כי רשומה רפואית צריכה להיות אותנטית. יחד עם זאת הסבירה שבשנת 2008 המרפאה עדין לא היתה מחוברת לרשת הכללית של המחלקות (פרוטוקול מיום 25.12.13 עמ' 106 שורות 20-21). והיא הסבירה ש "ביום שישי זה יום שחלק מהחולים יוצאים לחופשה וצריך לבדוק אותם. חלק מהמשפחות שלא עובדות ביום שישי, לא יכולים להגיע באמצע השבוע, מגיעים... יש תמיד לחץ מאוד גדול ביום שישי. זה אחד הימים הפחות מוצלחים. ביום שישי צריך לעשות ב-5 שעות מה שעושים ב-8 שעות. יש לחץ" (עמ' 107 שורות 1-4).
7. היא הסבירה כי כשבסעיף 21 לתצהירה נאמר כי ד"ר פשיניאן בדק את סורנה "לפנים משורת הדין", התכוונה (עמ' 111 שורות 13-20):

"כשאדם מגיע שלא לפי הזמנה שלו, בדרך כלל הוא מגיע למרפאה או לחדר המיון . לא יכול להגיע למחלקה, כי מקום אחרון שמתאים לבדיקה בגלל לחץ של מחלקה זה במחלקה. במיוחד ביום שישי. ד"ר פשיניאן הוא נח ונעים ואמין, עשה בעצם טובה בזה שהוא בדק אותה במחלקה. מה לעשות שהדרך לגן עדן היא דרך. הוא היה צריך לומר להם הזמנתי אחרים קודם ולא הגעתם בבוקר. הם לא באו, כשהם באו הוא היה צריך לומר להם ללכת לחדר המיון כי זה מקרה דחוף ושיבואו אליו ביום המרפאה. אם היה עושה את זה בצורה זו, היא פחות אנושית ופחות מתחשבת. להפנות למיון זה אדמיניסטרטיבית".

1. ובהמשך לשאלה "מבחינה מקצועית זה שהוא מקבל אותה במחלקה הוא לא יכול לראות את התיק שלה" , השיבה ש "הוא מכיר אותה. הוא בחיים לא היה מקבל חולה שלא מכיר במחלקה. אף אחד לא מקבל חולה שלא מכיר במחלקה. הוא לא צריך לראות את התיק שלה, הוא מכיר אותה מאשפוז, הוא עושה לה טובה בכך שמקבל אותה במחלקה ולא מטרטר אותה שוב לחדר מיון (עמ' 111 שורות 21-24).
2. ד"ר שנקמן הסבירה שעל מנת לכתוב רישום מהבדיקה היה צריך ד"ר פשיניאן לצאת מן המחלקה לבנין המרפאות (עמ' 113 שורה 8). ד"ר שנקמן אישרה שהליקוי היחיד הוא שד"ר פשיניאן לא ערך רשומה בזמן אמת (עמ' 113 שורות 27-28).
3. בחקירתה החוזרת ד"ר שנקמן התבקשה לתאר את הסיטואציה של היציאה מהמחלקה, וסיפרה כך (עמ' 114 שורות 10-17):

"הוא רופא בכיר, הוא צריך לאשר חופשות, לתת "פס" לחולה שיוצא לחופש. את החולים ויש משפחות מגיעות באותו יום, לדבר עם המשפחות, לדבר (צ"ל:לדוור) קבלות שמתקבלת יום קודם למחלקה, וצריך לתת את כל ההוראות עד יום ראשון ולא רק עד ליום המחרת, ובכל 5 שעות. זה לחץ. אחות מחכה להוראות, החולה צריך לחתום לו על הפס, החולה צריך לתת לו טיפול וחולה משתולל. גם אם זה 210 מטר או 50 מטר, זה לצאת מהמחלקה, להכנס למרפאה, לפתוח את המחשב, כמה דקות עד שהוא עולה, ולכתוב. אני לא אומרת שאי אפשר לעשות את זה, אבל ישנם לפעמים מצבים שזה גורר וזה בורח לו ולא זכר לעשות את זה".

1. ובהמשך נשאלה בנוגע לרישום בדיעבד, האם יכל לפעול אחרת, והשיבה ש "יכול היה לרשום את זה על דף נייר, בגלל שבדק אותה במחלקה, תאריך של אותו יום, לרשום את הבדיקה, לתייק בתיק אבלוטורי של החולה זה תופס ותקין לחלוטין. העובדה שנהג כפי שנהג מבחינתי הוא אדם אמין" (עמ' 114 שורות 19-21).

פרופ' פוירובסקי

1. פרופ' פוירובסקי שימש כמנהל מחלקה 8 ב"טירת הכרמל" שבה אושפזה סורנה. בתצהירו טען המומחה, שהמנוחה היתה מוכרת למחלקה משנת 1987 ואושפזה לאחר ביצוע ניסיונות אובדניים. במהלך אשפוזה בין 16.5.08 ל-22.7.08 היא טופלה בתרופות נוגדות דיכאון ופסיכוזה וטיפול פסיכותרפי. במהלך האשפוז חל שיפור משמעותי במצבה הנפשי, סימני הדיכאון והתסמינים הפסיכוטיים החלו להעלם. בהמשך תצהירו פרט את הטיפול המסור אותו קיבלה, שהודות לו היה שיפור בתפקודה היומיומי- "הישג נוסף אליו הגיעה המנוחה בתקופת האשפוז, בזכות הטיפול הרפואי המסור אותו קיבלה מאיתנו היה שיפור בתפקודה היום יומי, ממטופלת שנזקקה לתמיכה של הצוות ושל בעלה בכל דבר ודבר, הפכה למטופלת עצמאית שמסוגלת לתפקד לבד ואיננה זקוקה לעזרה וסיוע בחיי היומיום" (סעיף 7 לתצהירו). פרופ' פוירובסקי המשיך וסיפר שאז היא שוחררה מבית החולים למעקב אמבולטורי ומעקב אצל ד"ר ליבה, פסיכיאטר איתו היתה בקשר במשך שנים, אולם המנוחה ובעלה העדיפו כי המשך הטיפול והמעקב יהיה בבית החולים במרפאות החוץ כי היו שבעי רצון מהטיפול ומהיחס שקיבלו שם. המעקב היה אצל ד"ר פשיניאן, והמנוחה והתובע 1 הרבו להתקשר ולהתייעץ עם רופאי בית החולים ודיווחו על התקדמות במצבה הנפשי. ביום 7.8.08 הגיעה המנוחה לביקורת במרפאה, וד"ר פשיניאן העלה לה את המינון של הטיפול התרופתי נגד דיכאון. באותו ביקור מצבה היה יציב והיא לא גילתה מחשבות אובדניות, והיא הוזמנה לביקורת נוספת בתאריך ליום 11.9.08 ואמר שאם יחול שינוי לרעה, היא יכולה להגיע אליו לבדיקה בכל יום חמישי, או לפנות לחדר המיון.
2. בסוף תצהירו הוא העיד ש "למנוחה ניתן טיפול מיטבי, ועל פי התרשמות, כל הרופאים שטיפלו, מצבה התייצב ולא היתה כל הצדקה לאשפוז לו התנגדה המנוחה והתנגד בעלה, ובוודאי שלא היתה הצדקה לאשפוז כפוי" (סעיף 19 לתצהירו).
3. בחקירתו הנגדית נשאל עד כמה היה מעורב בטיפול במנוחה, והשיב ש "אני כמנהל במחלקה הייתי מעורב באופן ישיר ... אני מכיר כל מטופל שמגיע למחלקה", ובנוסף אישר שהכיר את המנוחה הכרות טובה (פרוטוקול מיום 1.7.14 עמ' 150 שורות 1-5).
4. הוא המשיך והעיד כי ד"ר רוזנצוויג לא טיפל באף מטופל במרפאה, ואילו "ד"ר פישניאן היה אחראי במרפאה, היה רופא שהיה אחראי על המעקבים" (פרוטוקול מיום 1.7.14 עמ' 151 שורות 26-29).
5. פרופ' פוירובסקי העיד שדבר ההתאבדות של המנוחה נודע לו מפיו של ד"ר פשיניאן - ד"ר פשיניאן נכנס אליי לחדר ביום ראשון וסיפר לי על שני דברים, על ההתאבדות של המנוחה ועל העובדה שלא רשם במערכת הממוחשבת" (פרוטוקול מיום 1.7.14 עמ' 157 שורות 22-23). והמשיך והעיד ש "ומיד אמרתי לו אחרי שהוא סיפר לי על תוצאות הבדיקה והערכת המצב של המטופלת, אמרתי לו תכתוב מה שאמרת בכתב יד, כי זה לא היה כתוב בזמן אמת, בחרתי והאופציה היחידה שיהיה כתוב בכתב יד בזמן אמת, כלומר ביום ראשון" (עמ' 157 שורות 25-28).
6. הוא נשאל אם אמר לד"ר פשיניאן שזה לא בסדר שהרשומה הרפואית לא נרשמה מיד אחרי הבדיקה, והשיב ש (עמ' 159 שורות 16-23):

"ת. אין ספק שרשומה רפואית שהיתה אמורה להיעשות ביום שישי לא נעשתה, כמובן שזה לא היה בסדר, אבל בנסיבות שהוא הסביר לי קיבלתי את ההסבר שהיה מדובר ביום שישי, מגיעה מטופלת לא בזמן. כאשר באותו זמן אתה לא היית יכול להכנס גם לרשומה של המרפאות וגם של המחלקה, אז פיזית היית חייב לבוא למרפאות, לערוך רשומה, כאשר זה יום שישי עם כל המשתמע מכך, יום קצר, שבנוסף לעבודה רפואית שיגרתית יש גם לא מעט התעסקות בחופשות, חותם, בודק מטופלים, מחליט על יציאה לחופש.

ש. היה עומס במחלקה?

ת. בהחלט"

1. פרופ' פוירובסקי נשאל מדוע לא לקבל אותם במרפאה, והשיב ש "הם מגיעים למחלקה, נמצאים מול החדר ואתה תיקח אותם למרפאה? לא" (עמ' 159 שורות 27-28), והוסיף שהוא כמובן יכול היה לשלוח אותה למיון "יכול היה לומר לה שנהלי בית החולים תגשי למיון גם ביום שישי שאני לא אמור לבדוק. את זה הוא לא עשה כי זה טרטור. אלו מטופלים שלנו. אתה תתחיל לטרטר אותה? " (עמ' 160 שורות 6-8).
2. פרופ' פוירובסקי נשאל מדוע מצא לנכון להורות לד"ר פישיניאן לכתוב את הדברים כפי שהיו באמת וענה "כי הדברים לא נכתבו ב-48 שעות לפני כן" עמ' 162 שורות 1-2).
3. ד"ר רוזנצוויג העיד כי גם לו קרה פעם מקרה שבדק חולה ולא רשם רשומה רפואית מתוך לחץ של עבודה (פרוטוקול מיום 1.7.14 עמ' 167 שורות 20-28), וכך הסביר (עמ' 167 שורה 30 עמ' 168 שורה 5):

"כל הזמן בינינו הרופאים, במיוחד בשנים האחרונות משתדלים לעדכן את הרשומה הרפואית כמה שניתן יותר. אבל לא יודע אם אתה מכיר וכמה אני יכול להכנס לעניין הזה אבל בעניין של הרשומה הרפואית אין אף פעם מספיק ואנחנו בלחץ של עבודה במחלקה מול מטופלים משפחה ומול קבלות ושחרורים. אתה תמיד צריך למצא את האיזון הזה לעשות את הטיפול ואת העבודה שלך ולהשאיר גם את המעט זמן הזה לכתיבה הזו מבלי להפוך את העבודה היומיומית, ז"א אתה עובד יותר כותב מאשר לשבת עם המטופל יותר ובמקום לשבת ולתת טיפול".

1. מסקנתי היא, שהרישום המאוחר של הרשומה הרפואית נבע מטעות בתום לב, ומעומס עבודה, וכי רישום מאוחר זה משקף נאמנה את הבדיקה ותוצאותיה, ולא מצאתי שיש בכך משום התרשלות המגיעה לכדי הטלת אחריות כלשהי על הרופא או על בית החולים.

חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים

ד"ר אבי ראפס – מומחה מטעם התובעים

1. ד"ר ראפס הציב שלוש שאלות עליהן התבקש לענות בחוות דעתו:

א. האם היה מקום להפעיל את החוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק") לשם אשפוז המנוחה בכפיה?

ב. האם הרופאים המטפלים פעלו בהתאם לפרקטיקה המקובלת אצל "הרופא הסביר"?

ג. מה ערכו של אי ניהול רישום פגישה במועדה ויצירת רשומה רפואית בדיעבד?

1. אחרי סקירת תולדותיה הרפואיים – פסיכיאטריים פנה ד"ר ראפס בפרק "דיון" לענות על השאלות שהציב.
2. האם היה צריך לאשפז את המנוחה בכפיה?

לטעמו של ד"ר ראפס, התשובה על השאלה הנ"ל היא חיובית, וזאת בהסתמכו על סעיפים 3 (נבדק ונקבע הצורך באשפוז), 5 ותנאי סעיף 6 (1-2) לחוק, דהיינו "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום בצורה ניכרת כושר שיפוטו לביקורת המציאות, הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי", ובהתאם למנהל הרפואה בחוזה עמ' 3 סעיף 6.8 "אם סבר הפסיכיאטר שבדק את המטופל בחדר המיון, כי עדיין קיימת סכנה לניסיון אבדני, אך אין עילה מספקת לבקש הוראת אשפוז, והמטופל מסרב להתאשפז מרצונו, עליו להתייעץ עם הפסיכיאטר הכונן או הפסיכיאטר המחוזי לפי העניין".

1. האם הטיפול התנהל בהתאם לפרקטיקה של "הרופא הסביר"?

לדברי ד"ר ראפס, מדובר באישה שביצעה שני ניסיונות אבדניים הפגנתיים במהותם בשנים הראשונות לעלייתה, והיתה מטופלת בסדירות ובמסירות ועם קשר טיפולי טוב לאורך השנים עם אותו מטפל, כך עד סוף חודש אפריל שנת 2008. במועד הנ"ל חלה החמרה קשה במצבה בעקבות הירידה בשמיעה, ובתי החולים רמב"ם ובני ציון התייחסו בכובד ראש לסיכון האובדני והשגיחו עליה לאורך כל תקופת האשפוז. יום אחרי שחרורה ניסתה להתאבד בפעם השלישית ב-14.5.08. היא אושפזה בטיפול נמרץ והועברה למחלקה סגורה ב"טירת כרמל". נוכחותו הממושכת של בעלה לא נקלטה בעין יפה ע"י המטפלים. וכשהיו לה סיבוכים של חום ודלקת היא הועברה לרמב"ם, שם השגיחו עליה בהשגחה מיוחדת. מצבה הלך והדרדר, לדברי המומחה, וחרף זאת היא הועברה למחלקה פתוחה, כנראה מפאת כוונות הרופאים להפחית את הרגרסיה. המומחה כתב עוד, שהמנוחה פרשה זאת, כנראה, כדחייה ונטישה, והזוג הביע מורת רוח נמרצת וחרדה מההעברה. המנוחה התבקשה להיבדק שוב, תוך שנאמר לה שהיא לא תחזור למחלקה, וזאת בניגוד לבקשת הבעל. המנוחה אכן נבדקה, ונשלל כל ממצא מחשיד, אך בפועל מצבה החמיר, והיא דיברה על סיום החיים, וסירבה ללכת לבדיקות הרופאים בשלב זה.

1. ד"ר ראפס ציטט קטע מתוך נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל בנושא המטופל האבדני, לפיו ישנו "ציר סיכון" העולה בתקופות האשפוז ובצמידות לשחרור מבית החולים, וכי אשפוז מביא לעיתים לפגיעה קשה בשיתוף הפעולה בטיפול מצד המטופל ואי שיתופו של המטפל במחשבות האבדניות. פסיכיאטר סביר מתבקש להעריך מהי הרמה המשוערת של הסיכון, והאם ישנם גורמי דחק נלווים, המעלים את רמת הסיכון.

לדבריו, במקרה הזה היו ביטויי אובדנות והפרעות בחשיבה ופסיכוזה. מדובר בכנרית שחששה מאבדן שמיעה, והיא ביקשה לשחרר את בעלה ממחויבותו כלפיה. הקשר הטיפולי התפוגג ויחסי רופא-חולה עברו ערעור חד, ולראיה – החולה סירבה לבא לבדיקות.

ד"ר ראפס טען עוד, שלא מצא בתיעוד הרפואי שהובא לעיונו רשומה רפואית המתעדת את הביקור האחרון ב-15.8.08 אצל ד"ר פשיניאן. ישנו רק מכתבו של ד"ר פשיניאן שנכתב יומיים לאחר ההתאבדות. תמוה בעיניו שבדיקה כה קריטית בה נכח בעלה של סורנה והביע חשש לחייה לא תועדה. יום קודם לכן המליצה הרופאה במיון על אשפוז. דיווח הרופא למנהל המחלקה נעשה לאחר שנודע על התאבדותה, והתנהלות מעין זו אינה תואמת לדרישות חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מ-10.3.96. בשל כך כשלה ההתנהלות הרפואית ואינה מתיישבת עם הוראות משרד הבריאות.

1. בסיכום כתב ד"ר אבי ראפס:

"1. מן הראוי היה להיוועץ עם הפסיכיאטר המחוזי או עם כונן

2. הרופא הסביר היה נועץ ופועל על פי החוק לטפול בחולי נפש.

3. רופא סביר היה שוקל במונחי עלות-נזק אם לאשפזה בניגוד לרצונה ושוקל מה היה קורה אילו היה מאשפזה בכפיה, במצב בו כל המשפחה מתחננת לאשפוז. האם מישהו היה יוצא נגד המטפלים?

4. "הברית הטיפולית", יחסי רופא חולה לקו כאן בחסר. היא אולצה לעבור למחלקה הפתוחה למרות התנגדות נחרצת של המשפחה. ... התייחסות הרופא המטפל אל החולה, יומיים טרם התאבדותה, וחוסר התייחסותו למכתב ההמלצה לאשפוז, ערב קודם לכן- מעידים על כך.

5. ב"כ הנתבעת ציינה כי הוא "קבע" כי "קיים קשר סיבתי ישיר בין אי קיום פרקטיקה של "רופא סביר", להתאבדות וסובר להניח כי לו היתה מאושפזת בעל כורחה, אירוע טרגי זה לא היה מתרחש, ויכול להיות שהיתה עוברת הליכי החלמה אטיים וחוזרת לקיום חיי משפחה סבירים".

1. דבריו של מומחה התובעים יפים בהיותם דברי חכמה שלאחר מעשה. אין ספק שלרופאים יש חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי החולים שבטיפולם. השאלה שעל בית המשפט לבחון היא, אם רופא סביר היה יכול לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק ולמנוע אותו. לא שוכנעתי שהיה מקום לאשפז את המנוחה באשפוז כפוי ביום 15.8.08 – אין זו הפעם ראשונה שבבדיקה בבית חולים או במרפאה ניכר שיפור במצבה של המנוחה, ותוך זמן מועט מצבה השתנה לרעה, ובהתאם להגיון בריא זה, אילו מצבה של המנוחה היה קשה בבוקר יום התאבדותה, 17.8.08, הרי שסביר שבעלה לא היה עוזב אותה לבדה בבית ונוסע לעבודתו, מבלי לקרוא אפילו לבן משפחה או לחבר או לאדם כלשהו לשהות במחיצתה, או מבלי שהיה מסיע אותה לבית חולים או למרפאה כלשהי. משלא עשה כן התובע 1 – סביר להניח שמצב המנוחה באותו בוקר היה יציב וסביר, ועל אף זאת – תוך זמן קצר החלה הרעה משמעותית במצבה, עד כדי שקפצה מחלון ביתה אל מותה. במצב דברים זה, מאוד סביר והגיוני, שמצבה של המנוחה ביום 15.8.08 היה כפי שתואר במכתבו של ד"ר פשיניאן, גם אם זה נכתב בדיעבד, ויומיים לאחר מכן מצבה השתנה עד כדי רצון להתאבד.
2. מומחה התובעים, ד"ר ראפס, העיד בפניי, ובחקירתו הנגדית עלה, שהוא מעולם לא ניהל מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים, ועבודתו בבית חולים הייתה כמתמחה ולא כרופא מומחה (פרוטוקול מים 20.2.13 עמ' 12 שורות 2-6). חוות דעתו בעיקרה מבוססת על דברי הבעל, התובע 1 (עמ' 12 שורות 7-8), והוא הסכים כי רשומה רפואית שנכתבה בזמן אמת ולא לצרכי התגוננות מפני תביעה, היא הדבר המהותי ביותר מבחינת מהימנות רופא ומשקלה רב מאוד לעומת דברים שסיפר בעלה של המנוחה, שהוא בעל עניין בתביעה. כך למשל בעמ' 3 חוות דעתו, כותב ד"ר ראפס מפי התובע 1, שהמנוחה כתבה בפתק שהיא רוצה למות, וכשראתה שלא מתה קרעה את הפתק. והנה ברשומה הרפואית אין מילה בנוגע לפתק הזה. ד"ר ראפס הסכים גם, שלא כל ניסיון התאבדות מחייב אשפוז, ועוד הסכים כי המדיניות של הרופאים, במחלקות בתי החולים, היא לאפשר לחולה לקבל טיפול במסגרת מרפאות חוץ, וזאת במטרה שלא לנתק את החולה מחיי היום יום. הוא גם הסכים שגם לאדם חולה בדיכאון יש לתת מידה של אחריות על חייו ותחושה שהוא שולט בחייו (מעמ' 13 שורה 31 עד עמ' 14 שורה 8).
3. בחקירתו הנגדית של ד"ר ראפס הוא עומת עם השוני שבין דברי התובע 1 והרשומות הרפואיות בנוגע לניסיון האבדני השני (עמ' 14 שורות 14-224):

"ש. אתה מתאר את ניסיון ההתאבדות השני של המנוחה. ... למה לא נצמדת לרשומה?

ת. כי בן השיח ממנו לקחתי את האנמנזה היא מהבעל. ...

ש. מדוע בחרת להתרחק מהרשומה הרפואית שהיא הדבר הבסיסי ביותר והסתמכת על סיפורי הבעל?

ת. הסתמכתי אכן על הרשומה הרפואית, אם נותנים לי פרטים נוספים שלא נרשמו ברשומה הרפואית, אני מוסיף אותם.

ש. מאין לך לדעת שהוא לא הוסיף את הדברים האלה? ..

ת. אני לא יכול לשפוט אם הוא דובר אמת או שקר. יצאתי מנקודת הנחה שדבריו הם אמת"

1. מומחה התובעים הסכים למעשה, שרצון המנוחה להגיע דווקא לבי"ח טירת הכרמל מוכיח שהיה לה קשר חיובי למקום, וכדבריו "היא היתה קשורה למחלקה" (עמ' 15 שורות 18-19).
2. בניגוד לדברי מומחה התובעים, לפיהם חלה החמרה במצבה של המנוחה, הרי שד"ר ליבה, שהכיר היטב את המנוחה וטיפל בה תקופה ממושכת, לא מצא לנכון לאשפזה, ולבטח לא בכפיה - המנוחה פגשה בד"ר ליבה ביום 12.5.08, וזה לא מצבא לנכון לאשפזה. גם יומיים לאחר מכן, דהיינו ביום 14.5.08, ועל אף השינוי במצבה של המנוחה, לא מצב ד"ר ליבה שיש מקום לאשפזה בכפיה אלא רק בהסכמה (עמ' 17 שורות 6-9 ושורות 11-13).
3. בסעיף 3 (עמ' 5) לחוות דעתו כותב ד"ר ראפס שהבעל מצא אותה במצב דיכאוני קשה, היא הביעה מחשבות שחורות בכתב ואלה תורגמו והועברו ע"י הבעל לרופאים. כשנשאל בפניי ד"ר ראפס (עמ' 17 שורה 31): "האם ראית את המכתבים האלה?" השיב "לא זכור לי". גם כשנשאל "האם ביקשת ממנו לראות את המכתבים?", השיב ש "לא זכור לי" . בנוגע לשאלה "האם ראית התייחסות ברשומה רפואית לכל הסיפורים האלה, שהיא רוצה להתאבד ולא רוצה לחיות יותר?", השיב "אני לא ראיתי" (עמ' 18 שורות 1-4), ומסקנתי היא, שאיש לא אמר את הדברים הנ"ל לרופאי בית החולים, ודברים אלה נאמרו מפי התובע 1 למומחה מטעמו בשלב הכנת חוות הדעת, וככל הנראה בכדי לבסס את התביעה.
4. בחקירת מומחה התובעים הנגדית הטיחה בו ב"כ הנתבעת, שבמסמכים הרפואיים בזמן אמת "שקטה, רוב שעות הערב בילתה בחיק המשפחה ..." אתה אומר שמצבה הלך והדרדר. התמונה שציירת לא נכונה ולא תואמת את המסמכים הרפואיים, , ותשובתו היתה ש "זו התעסקות בפינאטס. אנו מדברים על תמונה כוללת לאורך 22 שנה" (מעמ' 18 שורה 29 עד עמ' 19 שורה 1). בהמשך נטען כלפיו שהוא "התעלמת מרשומה רפואית. הרשומה אומרת בדיוק מה היה מצבה של האישה. כתוב מספר ימים לפני התאבדותה מיום 30.5.08, טוענת שמרגישה יותר טוב, קיבלה ביקור מבעלה ומבנה, שמחה מאוד לקראתם" (עמ' 19 שורות 16-18). בהמשך בחקירה המומחה הסכים כי לדו"ח הסיעודי שנרשם בזמן אמת "יש לו ערך מוחלט, יותר חשוב מאשר דברי הבעל" (עמ' 19 שורות 23-26) והוא הופנה לדו"ח סיעודי מיום 2.6.08 בו נכתב: "בהמשך קיבלה ביקור מבעלה... בהמשך נצפתה הטבה", והשיב ש "זה דבר שהוא בסדר גמור" (עמ' 19 שורות 27-29) .
5. המומחה הופנה עוד למסמך מיום 3.6.08, לפיו נראתה המנוחה רגועה יותר, ישנה היטב בלילה, שללה שמיעת קולות, שללה מחשבות אבדניות, קיבלה ביקור מבעלה, תאבונה שמור, נראתה רגועה יותר, אכלה בשלמות, ותשובתו של ד"ר ראפס היתה ש "אני לא מתווכח עם הכתוב, מה שכתוב כתוב" (עמ' 21 שורה 22).
6. בפני המומחה הוקרא מסמך נוסף מיום 5.6.08 לפיו אמנם היו למנוחה בעיות שינה, אך היא שללה מחשבות אבדניות ודאגה להיגיינה אישית והרבתה לשאול על הטיפול, והמומחה הסכים כי (עמ' 21 שורה 26): "הדברים המסוימים שאת מקריאה לא תואמים לחוות דעתו".
7. המומחה הופנה עוד לדו"ח רפואי מיום 17.6.08 (מעמ' 21 שורה 27 :

"ש. מפנה לדו"ח מיום 7.6.08 (צריך להיות 17.6.08, ז.פ.) "דאגה באופן עצמאי לניקיונה האישי... קיבלה ביקור מבני משפחתה, היתה מרוצה, שוחחה עם הרופאים, לא דיווחה על חרדות ומתחים ... במהלך הערב המטופלת נמצאת מרבית הזמן במחיצת בני משפחתה... נראית רגועה ביותר ביחס לימים קודמים, מוסרת על שיפור במצב רוחה, אכלה ארוחת ערב במלואה... נמצאת באי שקט קל אותו מסבירה באשפוזה המתמשך מעבר לזמן המצופה."

המומחה הסכים כי משמעות הכתוב הוא, "שבזמן אמת כשנכתב הדו"ח היא יחסית רגועה" (עמ' 22 שורה 5). גם בדו"ח מיום 16.7.08, כחדש לפני מותה, נכתב בזמן אמת שחל שיפור במצבה הנפשי ואכן ביום 22.7.08 שוחררה המנוחה מהאשפוז בבית החולים.

1. ד"ר ראפס הסכים עם החלטת הרופאים להעביר את המנוחה בהדרגה למחלקה הפתוחה (עמ' 24 שורות 15-16), והוא הסכים שמעבר זה היטיב עמה (שורה 28 ובשורות 31-32): "התחשבו, היתה תקופה שהיא לא רצתה לעבור. בסיכומו של דבר היה מעבר למחלקה פתוחה וזה עדיף, אין שום ספק".
2. ד"ר ראפס עומת עם הדברים שכתב בפסקה 7 לחוות דעתו, בזו הלשון (עמ' 25 שורות 1-5 ו28-30):

"ש. אתה כותב דברים מקוממים שאין זכר לרשומה רפואית, מפנה לעמ' 7 לחוות דעתך בפסקה 7. .. היא לא שוחררה בגלל בעיות גופניות ובנוסף עברה הכנה לקראת שחרורה. מדוע כתבת שבשל מצבה הרפואי היא שוחררה?

ש. מדברי הבעל.

ש. גם הנושאים הרפואיים הם מדברי הבעל כשיש רשומה כזאת?

ת. גם פה אומר הבעל שהוא שוחח עם הרופא והרופא חזר וטען שסורנה נמצאת בתהליך של החלמה ובנסיבה זו הבעל אומר שעקב זה שהיא נמצאת בתהליך של החלמה היא משוחררת"

1. מומחה התובעים כותב חוות דעת, כאשר בסעיף 7 הוא סומך על דברים ששמע התובע 1 כביכול מרופא, ואז סיפר אותם למומחה שלו. המדובר בעדות שמיעה, ללא כל בסיס, והנוגדת רשומות רפואיות שנכתבו בזמן אמת.
2. ד"ר ראפס הופנה לסיכום הביקור של ד"ר פשיניאן מיום 7.8 בו נכתב (עמ' 26 שורות 21-30):

"ש. מפנה לסיכום ביקור של ד"ר פשיניאן מיום 7.8 בו נכתב "לא נתגלו מחשבות שווא, לא נתגלו הפרעות בתפיסה, שוללת מחשבות אובדניות ..." זה בניגוד למה שהבעל אמר לך וכתבת בחוות הדעת שחלה הרעה גדולה במצבה. ...

ת. שני הדברים חשובים. אין ספק שמה שכאן מופיע לי מה שרשם ד"ר שפיניאן אכן נכון. הבעל רואה אותה. האחות רואה אותה.

ש. הבעל רופא?

ת. הבעל לא רופא, אבל מכיר אותה היטב.

ש. על מי אתה סומך כרופא, על דברי הבעל שהוא בעל עניין או על מסמך אובייקטיבי שנרשם בשמן אמת?

ת. סומך על מה שנרשם פה?"

1. המומחה הופנה לנאמר בסעיף 11 לחוות דעתו, והסכים כי על פי הבדיקה לא היו סימנים פסיכוטיים, לא היו סימנים אפקטיביים מג'וריים, וכי המנוחה שללה מחשבות אבדניות קונקרטיות ולא היתה אינדיקציה לאשפוז כפוי. הוא גם הסכים שהטיפול של ד"ר כץ במנוחה היה סביר (עמ' 27 שורות 3-20). הוא נשאל אם הוא עצמו היה מאשפז את המנוחה באשפוז כפוי וענה (עמ' 27 שורה 26): "אני לא יודע, הייתי מתייעץ", והוא הסכים כי בטרם משחררים חולה צריך להתייעץ עם רופא כונן.
2. בהמשך חקירתו הסכים ד"ר ראפס שהמנוחה לא ציינה בפני הרופאים שיש לה רצון להתאבד (עמ' 30 שורה 16): "היא שוללת מחשבות אבדניות". גם בדו"ח של ד"ר כץ, מסמך נ/3, לא נכתב שהיא רוצה להתאבד (עמ' 30 שורה 24): "כתוב אין מחשבות אבדניות קונקרטיות".
3. ד"ר ראפס התייחס לשיעור המבקשים להתאבד במחלקה בה אושפזה המנוחה וכדבריו "מסכים כ 15-20 אחוז מצליחים להתאבד" (עמ' 30 שורה 26). בנוסף הסכים כי אמצעי המגן האבסולוטיים ביותר אינם מצליחים למנוע התאבדות, וכי מחקרים בנושא מלמדים על קושי בחיזוי הסיכון האבדני ומניעת התאבדות, וכדבריו "מי שרוצה להתאבד מתאבד, וזה מנסיוני הקליני" (עמ' 31 שורה4).
4. בעניין זה העידה מומחית הנתבעת, ד"ר דורסט, בחקירתה החוזרת (פרוטקול מיום 6.3.13 עמ' 61 שורות 27-30):

"ש. "האם ניתן למנוע מאדם שרוצה להתאבד?

ת. "במאה אחוז – לא. אנחנו עושים מה שאפשר, ומקרה הזה עשו מה שאפשר רק לדעתי. לא הייתי כותבת אחרת".

1. בנושא התיעוד המאוחר של ביקור המנוחה אצל ד"ר פשיניאן, יומיים לפני התאבדותה, נשאל ד"ר ראפס "ד"ר פשיניאן קבע שלא היו לה מחשבות אובדניות, הציע לה אשפוז והיא סירבה להתאשפז ובעלה גם תמך בהחלטה זו. אם הדברים הם אמת וזה היה יומיים לפני ההתאבדות, אז הוא עשה כל מה שמוטל עליו?" , ותשובתו הייתה "אם הדברים הם אכן כך, אין ספק שבית החולים ניסה לעשות ככל יכולתו לטובתה. יש פער עצום בדיווחים כפי שמופיע בדו"ח החקירה של משרד הבריאות לבין מה שמדווח מפי הבעל ומד"ר פשיניאן. לשאלת בית המשפט אם יקבל את מה שכתב ד" פשיניאן ביום 19.8.08 דין התביעה להידחות? ואני משיב שכן, אם אכן הכל כך" (מעמ' 32 שורה 29 עד עמ' 33 שורה 4).
2. מכל הנ"ל עולה, שחוות דעתו של ד"ר ראפס סומכת בעיקרה על דברי התובע 1, שהוא בעלה של המנוחה, ואיש בעל עניין בתיק. דברי התובע 1 סתרו מסמכים רפואיים שנכתבו בזמן אמת, וכפי שהובא לעיל – הוכח בפניי שדבריו של התובע 1 לא היו מדויקים, וחוות דעתו של ד"ר ראפס סמכה על דברים שאינם מדויקים, בלשון המעטה. שוכנעתי, שהטיפול במנוחה היה סביר, וכי לא היתה כל רשלנות בטיפול, ולא הוכח בפניי קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול במנוחה בבית חולים טירת הכרמל ובין קפיצתה אל מותה מחלון ביתה. למען שלמות התמונה – אתייחס לחוות דעתה של מומחית הנתבעת, ד"ר רימונה דורסט.

ד"ר רימונה דורסט

1. ד"ר דורסט מומחית בפסיכיאטריה, מנהלת מחלקה בבי"ח טלביה ובבי"ח "כפר שאול" בירושלים, ובעלת תארים נוספים (עמ' 69 בתיק המוצגים). מומחית זו כתבה חוות דעת מטעם הנתבעת, בה העריכה מבחינה מקצועית את הטיפול הרפואי שניתן למנוחה בבית חולים טירת הכרמל.
2. לאחר פרוט המסמכים שהועמדו לעיונה (29 במספר), שוחחה המומחית עם ד"ר נטליה כץ, ד"ר שנקמן וד"ר פשיניאן, וביום 23.9.2010 כתבה את חוות דעתה.
3. בפרק "פרטי רקע ומהלך עניינים עובדתי", התייחסה המומחית לתולדות המנוחה מאז 1978 ברומניה, דרך הטיפולים וניסיונותיה האבדניים עד 1.5.08, ולאחר מכן התרכזה בחדשים האחרונים לחייה עד להתאבדותה ביום 17.8.08. המומחית דנה במחלותיה הגופנית ואשפוזיה בבי"ח רמב"ם, במחלתה הנפשית ובטיפולים שקיבלה ב"טירת הכרמל", ובמרפאות ע"י הרופא המטפל. היא התרכזה בטענה שרישום הבדיקה האחרונה אצל ד"ר פשיניאן, ביום 15.8.08, נעשה רק ב-19.8.08, יומיים לאחר התאבדותה ביום 17.8.08. ד"ר פשיניאן כותב שבאותה בדיקה ביום 15.8.08 המנוחה שיתפה פעולה, ענתה לשאלות לעניין, חשיבתה נמצאה מאורגנת, לא נתגלו מחשבות שווא או הזיות. היא שללה בתוקף מחשבות אבדניות. לא היתה עדות למצב דכאוני מג'ורי, וסירבה לשקול אפשרות של אשפוז.
4. בפרק ה"דיון", ציטטה ד"ר דורסט נתונים מתוך נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל:

"התאבדויות והתנהגויות אבדניות הנן אוניברסליות ומהוות חלק מטווח התנהגות אנושית. בהפרעות אפקטיביות ובפסיכוזה כמחצית החולים מנסים להתאבד במהלך חייהם וכ-10%-15% מתים עקב כך.

"המתאבד מותיר בקרב יקיריו תחושה קשה של אבדן מיותר, כאב, תסכול, כעס ורגשי אשם. אלה מושלכים או מעותקים על כל גורם חיצוני שיכול לשאת או לפחות להתחלק באשמה ואולי להיתבע בפיצוי כספי בשל רשלנותו".

1. לדבריה, כזה הוא המקרה שלפנינו - המנוחה מוכרת כחולה מגיל 27, טופלה בנאמנות ע"י המערכות הפסיכיאטריות הנכונות, שהאריכו את חייה ואפשרו את התנהלותה בקהילה כל אותן שנים בהן תפקדה בבית כאם וכאשת איש, ובמקצועה בעבודה.
2. בהמשך כתבה המומחית את הדברים הבאים:

"אין אפשרות לנבא תמיד ולא לטעות באשר להתאבדות. הדרך היחידה למנוע באופן מוחלט את האפשרות להתאבד, היא לכלא באשפוז כפוי כל אדם הנחשד לכך. במילים אחרות, לחזור לתקופות חשוכות של טיפול פסיכיאטרי ולעידן שלפני חוק בריאות הנפש 1991 או חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

...

החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 מאשר לפסיכיאטר מחוזי להורות על אשפוז כפוי, לאחר ששוכנע על סמך בדיקה פסיכיאטרית ... כי נתמלאו באדם התנאים הבאים: "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כשר שיפוטו או כשרו לביקורת המציאות"..., "הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מידי", וכאשר קיים קשר סיבתי בין המחלה לבין הסיכון."

1. לדברי ד"ר דורסט, במקרה של המנוחה לא התקיימו התנאים הנ"ל - כל האשפוזים שלה היו מרצון, כל הרופאים בבתי החולים בהם אושפזה לאחר ניסיונות אבדניים התרשמו שאין פגיעה בכושר השיפוט ובביקורת המציאות, ונשללה סכנה אבדנית מיידית. לכן אין יסוד לאמור בס' 33 לכתב התביעה, כי המנוחה היתה משוללת יכולת להבחין בין טוב לרע, ובין מותר לאסור ובין מציאות לדמיון.
2. בהמשך כתבה המומחית: "כן הושגה ברית טיפולית במהלך אשפוזה של סורנה בבי"ח טירת הכרמל. הראיה לכך היא שסורנה ומשפחתה המשיכו במעקב במרפאת בית החולים ע"י אותו צוות של בית החולים גם לאחר שחרורה, ולא המשיכו במעקב פסיכיאטרי במקום אחר ... הם פנו טלפונית והגיעו לבדיקות במרפאה בטרם עת ולחדר המיון והמחלקה על פי צורך. הדבר מעיד על אמון במטפלים מצד המטופל ובני משפחתו ... בהתאם לכך, פנתה המנוחה עם משפחתה ביום 15.8.08 לבית החולים לד"ר פשיניאן שבדק את החולה באותו היום, טיפל בה ולקח אחריות על שחרורה. הביקורת כלפיו שלא כתב בזמן אמת את המעקב- נכונה ככל שתהיה- אינה יכולה להמעיט בערכה של הבדיקה הפסיכיאטרית שערך והטיפול שנתן. רישום מעקב לא היה משנה את מהלך המחלה ותוצאותיה המרות".
3. לדברי ד"ר דורסט, ד"ר פשיניאן והצוות המטפל ב"טירת הכרמל", נהגו ע"פ עקרונות לפיהם אין להפקיע מהמטופל את האחריות האישית, כי זה גורם לרגרסיה ונסיגה נוספת בדימוי העצמי הפגוע ממילא. לכן חשוב לשמר את מימד האחריות האישית, המשפטית והמוסרית של המטופל, שהינו בעל שיפוט וביקורת המציאות. לדבריה "חכמה שלאחר מעשה אינה יכולה להנחות את הפסיכיאטר ה"סביר". חוכמה שכזו תפגע ברבים אחרים- אך ורק מתוך מגננה של הרופא הנחשב "סביר" "
4. ד"ר דורסט קבעה שהעברתה של המנוחה מהאגף הסגור לאגף הפתוח נעשתה בהדרגה, תוך עבודת הכנה טיפולית, כמקובל וכראוי מיום 8.6.08 עד 25.6.08. האגף הפתוח ב"טירת הכרמל" הוא המשכו של האגף הסגור עם אותו צוות טיפולי, וכשעברה לשם היא נראתה רגועה יותר, שקטה, מסרה על שיפור בהרגשתה, יצרה קשרים עם הסובבים אותה, שיתפה פעולה עם הצוות וזכתה לביקור מבעלה. למחרת היום קמה בבקר בזמן, דאגה לצרכיה באופן עצמאי, טיילה עם בעלה במחלקה ובשטח המוסד, וביקשה להוציאה לחופשת שבת בבית. ב-1.7.08 רשם הצוות הסיעודי "נראית שקטה ורגועה, לא נצפו כל סימני חרדה או מתח, מדווחת על מצב רוח טוב, אכלה את ארוחותיה בשלמות בחדר אוכל מרכזי" – כל זה חודש וחצי לפני התאבדותה.
5. עוד הוסיפה כי ברשומות הרפואיות לא נכתב שמשפחתה "התחננה" לעזרה. המנוחה ומשפחתה קיבלו התייחסות ראויה ומקצועית לאורך כל הדרך, הן מבחינה תרופתית והן מבחינה אנושית. הטיפול שקיבלה המנוחה הוא שהאריך את חייה ונתן לה איכות חיים טובה לאורך שנים רבות.
6. בבדיקה אצל ד"ר פנישיאן מיום 7.8.08 לא נתגלו אצל המנוחה מחשבות שווא או הפרעות בתפיסה, והיא שללה מחשבות אבדניות. שבוע לאחר מכן ב-14.8.08, היא נבדקה במיון ע"י ד"ר נטליה כץ. ברישום של בדיקתה צוין "לרוב קוהרנטי, עונה לעניין, מוסרת על הרגשת בלבול מחשבות, אין עדות לסימנים פסיכוטיים פעילים ברורים. אין עדות לסימנים אפקטיביים מג'וריים, שוללת מחשבות אבדניות קונקרטיות, ואין אינדיקציה לאשפוז כפוי". ד"ר דורסט ציינה שד"ר ראפס ציין שהאבחנה של רופאי בית החולים היא גל דכאוני מג'ורי חוזר חמור עם תסמינים פסיכוטיים. אבחנה זו היתה לאחר ניסיון אבדני ב-16.5.08 וב-28.5.08, לאחר שחזרה מבית חולים רמב"ם, אך לא בעת שחרורה מהאשפוז, שאז הושגה הטבה במצבה ובבדיקות פסיכיאטריות שבוצעו לאחר שחרורה מאשפוז לא נמצאו סימפטומים פסיכוטיים ונשללה אובדנות מיידית.
7. בניגוד לחוות דעתו של ד"ר ראפס, קבעה ד"ר דורסט שאין בחוק חובת התייעצות עם פסיכיאטר מחוזי. ישנה התייעצות עם כונן וכך עשתה ד"ר כץ. בניגוד לד"ר ראפס, הטוען כי רופא סביר שוקל במונחי עלות – נזק, רופא סביר שוקל במונחי בריאות – חולי. אשפוז מרצון או חירות וכבוד האדם – מול אשפוז בכפיה.
8. בנוסף צויין בחוות דעתה כי ד"ר ראפס ציין בחוות דעתו שהמנוחה אולצה לעבור למחלקה הפתוחה למרות התנגדות נמרצת של משפחתה, ובכך נפגעה הברית הטיפולית. אילוץ נעשה בדרך כלל בדרך ההפוכה, מן המחלקה הפתוחה לסגורה. העברה למחלקה פתוחה נעשית לרוב לאחר שמושגת הטבה ובכוונה להכין את המטופל לקראת חיים חופשיים יותר קודם השחרור. בבית חולים טירת הכרמל האגף הסגור והפתוח הם המשכיים זה לזה, ואותו צוות מטפל בשני האגפים, כך שהברית הטיפולית אינה נפגעת מהמעבר לאגף הפתוח. האווירה באגף הפתוח טובה ונינוחה יותר, החולים רגועים יותר.
9. בסיכום, כתבה ד"ר דורסט, שהמנוחה קיבלה טיפול פסיכיאטרי מסור ונאות הן בבית החולים "טירת הכרמל" והן במרפאת החוץ שלו לאורך כל הדרך, טיפול שהאריך את חייה ונתן לה איכות חיים טובה. יחד עם זאת, אין מנוס מלקחת בחשבון שלמחלת הנפש יש מהלכים משלה, שאינם תמיד ניתנים לצפייה מראש. קיימת תמותה במחלת נפש, ע"י התאבדות, אותה לא ניתן תמיד לצפות מראש. לטעמה - המחלה עצמה, היא שקובעת את מהלך העניינים.
10. ד"ר דורסט נחקרה בפניי בבית המשפט, ובמהלך חקירתה הנגדית העידה כי ד"ר כץ היתה מתמחה בשלב מאוד מתקדם בהתמחות, אחרי בחינות שלב ב' (פרוטוקול יום 20.2.13 עמ' 36 שורה 13). "אם רופאה תורנית אומרת שהיא התייעצה עם כונן, אני נוטה לחשוב שזה נכון" (עמ' 36 שורה 25). וכשנשאלה אם נכון היה לתעד את ההתייעצות, ענתה שאם לא עשו כן "זה לא תקין אולי מבחינה פרוצדורלית אבל לא מבחינה מהותית. זה לא אומר שלא הייתה התייעצות" (עמ' 37 שורות 5-6) והוסיפה כי "הבדיקה של ד"ר כץ בעיניי מאוד יסודית" עמ' 37 שורה 11).
11. בהמשך גם הסבירה שאין צורך לתעד את כל הפגישה עם החולה (עמ' 7 שורות 19-21):

"אין צורך ואת זה אני יכולה לומר עם יד על הלב, עם חולים כרוניים, ממושכים שנמצאים הרבה זמן במעקב, לתעד כל פגישה ופגישה...

אי אפשר אם בודקים 40-50 חולים ביום לכתוב ולכתוב.

אני אומרת שאצל חולים ממושכים כרוניים, שנמצאים במחלקות חודשים ושנים, אי אפשר כל יום לכתוב וזה בלתי אפשרי. אז כותבים את המעקבים פעם בשבוע"

ובהמשך הוסיפה את הדברים הבאים (עמ' 42 שורות 8-12):

"יש נוהל ויש חוק וזה דבר אחד, ויש פרקטיקה רפואית. הפרקטיקה הרפואית זה מה שקורה יום יום בבית חולים. בבית חולים פסיכיאטרי יש חולים שמאושפזים ויש מחלקות שאנשים מאושפזים שם חודשים ולא אומר יותר מזה וזה נכון אף שנים, השינויים אצל החולים הממושכים מאוד מיום ליום אינם כאלה שצריכים כל יום לרשום משהו. זה גם בלתי אפשרי. זה גם לא נעשה, זאת הפרקטיקה הרפואית."

1. במהלך עדותה אמרה המומחית: "אם אין תיעוד לא אומר שלא היתה בדיקה, לא היתה עבודה ולא היתה קבלת אחריות" (עמ' 38 שורות 11-12), והסבירה מדוע יום שישי הוא לחוץ יותר "יש יותר עבודה מאשר בבתי חולים אחרים משום שהוא יום בו צריך להחליט מי נשאר במחלקה בערב חג, מי הולך הביתה בערב חג, משפחות יש להן מה לומר, גם לנו יש מה להגיד, אנו בני אדם" (עמ' 39 שורות 12-14). בנוסף הסבירה שהעבודה בחדר המיון ביום שישי היא עבודה רבה ומאוד אחראית, כי צריך לשקול טוב כל חופש שצריך לתת עם לווי או בלי לווי.
2. לדברי ד"ר דורסט - עצם קבלת חתימת המנוחה על סיכום המחלה מראה (עמ' 4 שורות 4-6) "שהיא היתה אפוטרופסית לעצמה. בלי החתימה שלה לא ניתן היה לתת את סיכום המחלה. היא חתמה זה אומר שהיא היתה מוכנה שסיכום המחלה יינתן לבעלה ואחר כך יעשו בזה מה שיעשו".
3. היא נשאלה מה ניתן ללמוד משינוי הטיפול התרופתי ע"י ד"ר פשיניאן ביום 7.8.08, ותשובתה: "זה דבר מאוד מקובל בפסיכיאטריה. הרופא מעונין לתת את הטיפול שיביא למקסימום של הטבה אפשרית במצבו של החולה" (עמ' 44 שורות 11-13).
4. ובהמשך נשאלה וענתה (מעמ' 54 שורה 30 עד עמ' 55 שורה 10):

"ש. את יוצאת מנקודת הנחה שכל מה שכתוב כאן זו אמת לאמיתה ולא חסר שום פרט?

ת. ללכת לקיצוניות כזו זה לא נכון, זה גם לא ראוי. אני כן חושבת שהמנוחה קיבלה התייחסות. נכון שלא נכתב ביום 15.8, אין רשומה מהיום הזה, וחבל. אבל זה לא אומר שאם היתה, פני הדברים או המהלך הרפואי במה שקרה היה קורה אחרת. ....

מספיק נתונים לחשוב ולהאמין שנעשתה כאן עבודה בהחלט נעשתה עבודה. המערכת התייחסה למצב, טיפלה עשתה שינויים והלכה בכיוון של הפסיכיאטריה של היום שהיא הפסיכיאטריה המודרנית, שהולכת לכיוון קהילתי ומאמינה שיש לתת למטופל אוטונומיה ואחריות על עצמו ומצבו ולא לאשפז מבלי סוף בבתי חולים רק משום שלא יקרו דברים. הכי קל היה לו לאשפז אותה באותו יום שישי. להפך הוא לקח אחריות והאחריות היה גם שלו, גם אלה שקדמו לו וגם של המערכת. אנו לא יכולים לשפוט עבודה של רופא רק לפי תוצאות".

1. ד"ר דורסט נשאלה אם היא מניחה שהרשומות הרפואיות משקפות את המצב האמיתי וענתה (עמ' 59 שורות 24-26):

"זה כל כך הרבה רשומות רפואיות, זה לא איזה פרור, יש כאן הרבה מאוד רישומים רפואיים וועדות חקירה ומה לא. זו חוות דעתי ואני עומדת מאחוריה ואני חושבת שהיא נכונה".

1. ד"ר דורסט הוסיפה ואמרה (עמ' 61 שורות 15-17):

"הבעל שמר עליה. הוא אמר ששישי שבת לא עזב אותה לרגע, סגר תריסים בבית וביום ראשון בבוקר כל הזהירות הזו פתאום נעלמה והוא הלך לעבודה. למה, מה קרה?"

1. בנוגע לד"ר כץ העידה המומחית (עמ' 62, 1-4):

"על סמך מאד עשיר שיש לי בחדרי מיון, של שני בתי חולים, איך עובדים, מה ניתן לעשות, מה לא ניתן לעשות, היא עשתה כל מה שאפשר, דיברה עם החולה, עם בעלה, נתנה להם זמן לשבת ביחד, דיברה, כתבה. מה עוד אפשר לעשות שיש לה עוד 10 חולים שהיא צריכה לראות באותו יום? גם אם היה לה חולה אחד, לא יודעת אם אפשר לעשות יותר. יכול להיות שהיתה יושבת עוד קצת, אבל התוצאות היו אותן תוצאות"

1. בהמשך עדותה אמרה ד"ר דורסט שעברה על הרשומה הרפואית, ולא ראתה שהמנוחה התלוננה על מחשבות אבדניות- "לא. היא תמיד שללה את זה" (עמ' 62 שורה 8).
2. בהמשך נשאלה "... האם היה מצב לאשפז אותה באופן כפוי?", והשיבה ש "... בתקופה האחרונה-לא. פסיכיאטר מחוזי לא היה מאשר את זה" (עמ' 62 שורות 10-15).
3. ד"ר דורסט העידה באופן רציף ועקבי, ודבריה השתלבו היטב עם הרשומות הרפואיות ועם העדויות מטעם הנתבעת ואשר נשמעו בפניי. הסתירות והתמיהות בדברי התובעים 1-2, וההסתמכות של מומחה התובעים על דברי התובע 1, שנסתרו בחלקם ע"י רשומות רפואיות, הביאו אותי למסקנה, שאני מעדיף את חוות הדעת מטעם מומחית הנתבעת, על זו שמטעם התובעים.

טענות משפטיות הנוספות

1. ב"כ התובעים טען כי חובת עריכת רשומה רפואית הנה חובה סטטוטורית המנויה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996:

"מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול".

1. אין ספק, ואף אין מחלוקת, שקיימת חובה לערוך רשומה רפואית באופן מיידי. אכן ד"ר פשיניאן לא ערך את הרשומה מיד לאחר בדיקת המנוחה ביום 15.8.08, והוא המתין עד לאחר קבלת ההודעה בדבר מותה, ואז פנה לפרופ' פוירובסקי וכתב את מכתבו. לחץ העבודה בו נמצא ד"ר פשיניאן אינו יכול להצדיק הימנעות מכתיבת הרשומה הרפואית תוך כדי ביקור המנוחה אצלו, ולכל המאוחר מיד לאחר צאתה מאצלו, אך יחד עם זאת, שוכנעתי שאי-כתיבת הרשומה נבע מתום לב, וכי פניית ד"ר פשיניאן לפרופ' פוירובסקי הייתה מיוזמתו, שראה שיש צורך בכתיבת הרשומה בנוגע לביקור המנוחה אצלו, ושוכנעתי, בהתאם לכל המפורט לעיל, שהמכתב או הרשומה שכתב ד"ר פשיניאן מתארת נאמנה את מהלך העניינים שהיה אצלו.

1. ב"כ התובעים טען שהרשומות הרפואיות לא נערכו בהתאם להוראות משרד הבריאות, וכי קיימים חסרים רבים ומשמעותיים ברשומות אלה, ויש בכך כדי להטות את כל ההחלטות הטיפוליות השגויות אשר התקבלו בטיפול במנוחה, לרבות הבדיקה מיום 15.8.08 אשר לגביה לא נערכה כל רשומה רפואית. אינני מקבל את טיעונו זה של ב"כ התובעים – אכן קיימת חשיבות לרישום רשומה רפואית באופן מיידי, ואולם, לא שוכנעתי שהרשומות הרפואיות בתיק שבפניי נוגדות את הנהלים וההוראות, ולבטח לא ניגוד שיש בו כדי לפסול אותן. המנוחה טופלב בבית חולים טירת הכרמל זמן רב, ומצבה השתפר מעת לעת, עד כדי שיפור אורח חייה, כפי שכתבה ד"ר דורסט. אני מקבל, כאמור, את חוות דעתה של ד"ר דורסט, ומעדיפה על חוות הדעת מטעם מומחה התובעים, ומשכך – שוכנעתי שהטיפול שקיבלה המנוחה בבית חולים טירת הכרמל היה מקצועי ונכון.
2. ב"כ התובעים טען לנזק ראייתי, בין היתר בשל העדר רשומה רפואית מבדיקת המנוחה ביום 15.8.08 – כפי שכתבתי לעיל, אכן היה מקום לרשום את הרשומה הרפואית במועד בדיקת המנוחה. גם אם הייתי מגיע למסקנה, שקיים נזק ראייתי בשל העדר רשומה רפואית מזמן הבדיקה, עדיין אין די בכך בכדי להקים עילת רשלנות עצמאית. אם נקבע שקיים נזק ראייתי מבחינה רפואית, עובר על הנתבע הנטל להביא ראיות ולהוכיח שלא התרשל, למשל במתן טיפול לא נכון, באי מתן טיפול בכלל ובהטעיית התובע לחשוב שהטיפול שניתן מספק ואין צורך בטיפול נוסף. שלילת ראיה חשובה הגורמת לחוסר יכולת של התובע להוכיח את טענותיו עשויה במקרים המתאימים להעביר את הנטל אל הנתבע ועליו להעלות הסבר המנקה אותו מאחריות (ע.א. 6330/96 בנגר נ. בית החולים הלל יפה, פורסם בנבו).
3. לא כל מחדל טיפולי או חסר ברשומות מעביר מיידית את הנטל את הנתבע. הנטל יועבר רק כאשר נוצר תיקו ראייתי בנקודות הרלוונטיות לשאלות שבמחלוקת (ע.א 6696/00 פינטו נ. קופת חולים כללית ואח', פורסם בנבו).
4. בית המשפט העליון קבע בתיק ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35 (2003)) נאמר כך:

"אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד, שלו עדים אנו פעמים רבות במצבים של רשלנות רפואית. אכן, על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת החובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שנכתבו בזמן אמת ולשמרם, כדי שאלה ישמשו ראיה אותנטית ובעלת משקל. באין רישום יעבור הנטל לבית החולים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי, ועליו לספק הסבר "המנקה" אותו מאחריות (ראו ע"א 1/01 מרדכי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו(5) 502, 507 (2002) [ע"א 6643/95 כהן נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל].

ואולם העברת הנטל לא תיעשה בכל מקרה ומקרה שבו לא נערך או נשמר תיעוד כנדרש. אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית... אשר על-כן, יש להראות כי החומר החסר נוגע לשורש המחלוקת שבין הצדדים שאם לא כן, במקרה שבו די בראיות הקיימות כדי להכריע במחלוקת, יוותר נטל ההוכחה על כתפי התובע (ראו ע"א 5373/02 נבון נ' קופ"ח כללית, פ"ד נז (5) 35, 45-44 (2003)). (ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מחוז הנגב (פורסם בנבו, 30.5.10)."

1. אמנם בדיקת המנוחה ביום 15.8.08 ע"ד ד"ר פשיניאן לא תועדה בזמן, אלא כעבור מספר ימים, ואולם לא שוכנעתי שאיחור זה גרם לנזק ראייתי. הרישום במכתבו של ד"ר פשיניאן משקף נאמנה את מהלך העניינים בבדיקה, וביצוע התיעוד באיחור אינו פוגע במהימנותו, ואינו גורם לנזק ראייתי, מקום ששוכנעתי שמדובר בתיעוד נכון.
2. אין מקום לקביעה, שכל חוסר מעביר באופן אוטומטי את נטל הראייה לצד האחר, ולא שוכנעתי שקיים חוסר בפרטים מהותיים במסמכים בית חולים טירת הכרמל, וכפי שנקבע בתיק ע"א 828/07, אחמד מהדי ואח' נ. קופת-חולים של ההסתדרות הכללית תק- על- 2008 (4), 149 (להלן: "פס"ד מהדי"):

"10. התובעים טוענים, כאמור, שנגרם להם נזק ראייתי בכך שהרישומים הרפואיים הינם חסרים בפרטים מהותיים, לטעמם, כדוגמת זהות הרופא שביצע את הלידה בפועל, ובכך שהמשיבה נמנעה מלהעיד את ד"ר בן-דוד והמיילדת שנכחו בחדר הלידה. איני יכול לקבל טענתם זו. שאלת הנזק הראייתי נידונה רבות בבית-משפט זה, בהקשר של רשלנות רפואית ... אין חולק על חשיבות התיעוד הרפואי בכלל, ועל הקושי שמעלה תיעוד חלקי, על תובע נזיקי הרוצה להוכיח את טענתו בפרט. אולם, בכך אין לקבוע, כי כל חוסר או ליקוי במסמך רפואי, משמעו - העברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. במקרה דנן קבע בית-המשפט המחוזי, כי אף אם היו חוסרים מסויימים בתיעוד הרפואי, די היה בתיעוד הקיים בכדי להבין את השתלשלות האירועים, ולקבוע את הפעולות שננקטו ..., זאת גם בהתחשב במועד הלידה ובסטנדרט הרישום שהיה נהוג בתקופה זו. קביעה זו מקובלת עלי. דעתי גם כדעתו של בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין לא עמדו הדברים במצב של 'כפות מאזניים מעויינות', קרי - 'תיקו ראייתי' אשר בו בלבד החשיבות לשאלה, על מי מוטל נטל השיכנוע (ראו עניין נבון בעמודים 47-48). לא ראיתי אף בהימנעות המשיבה מלהזמין לעדות את ד"ר בן דוד והמיילדת, בכדי לשנות ממסקנה זו. דומה, כי לאור חלוף הזמן בין הלידה להתנהלות המשפט, ולאור העובדה שהעידו שניים מהרופאים שנכחו בחדר הלידה, ספק רב אם הייתה יכולה עדותם של אלו לשפוך אור נוסף על אירועי אותו יום. בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדותם לא הייתה נחוצה לשם ההכרעה בתביעה."

1. אמנם ב"כ התובעים הצביע על קיומם של פגמים ברשומות הרפואיות, ואולם אין מדובר בפגמים מהותיים המביאים אותי למסקנה לפיה המנוחה טופלה באופן רשלני. במצב דברים זה, לא שוכנעתי, כאמור, בקיומו של נזק ראייתי, שיש בו כדי להפוך את נטל הראייה.

הפרת חובות שבחוק

1. ב"כ התובעים טען טיעון חילופי, לפיו אם בית המשפט ידחה את בקשתו להעברת נטל הראיה אל כתפי הנתבעת, הרי שהנתבעים הפרו חובות חקוקות כדלקמן: סעיפים 5,6,7,9 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991; סעיפים 3,5,11,15,17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1996; סעיף 325 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
2. התובעים הוסיפו וטענו, כי הפרת החיקוקים המנויה לעיל על ידי הנתבע ו/או מי מטעמו ו/או מי ממנהליו ו/או מי משלוחיו כל הפרה בנפרד וכל ההפרות ביחד מהוות אף הפרה של חובה חקוקה כמשמעות המונח בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוד נטען שהנתבע ו/או מי מטעמו ו/או מי ממנהליו ו/או מי משלוחיו הפרו חובות מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשל הפגיעה בשלמות גופה של המנוחה ו/או כישלון בשמירה על שלמות גופה של המנוחה.
3. גם טיעון חילופי זה של ב"כ התובעים אין בידי לקבל – כפי שפירטתי בפסק דין זה, שוכנעתי שרופאי בית חולים טירת הכרמל פעלו באופן ראוי ונכון, והעניקו למנוחה טיפול נאות, כפי שרופא סביר היה מעניק. הטיעון לפיו המנוחה התאבדה בשל רשלנות רופאי בית החולים לא הוכח בפניי.

סוף דבר

1. לא עלה בידי התובעים להוכיח רשלנות מצידה של מדינת ישראל, ולא שוכנעתי בדבר קיומו של נזק ראייתי לתובעים שבגינו נגרמה התוצאה המצערת של מות המנוחה, ולא שוכנעתי שהנתבעת הפרה חובות חקוקות. במצב דברים זה, הנני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט ע"ס 10,000 ₪, ובנוסף שכ"ט עו"ד ע"ס 20,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד חשוון תשע"ה, 17 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.