בפניי ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא שניתן ביום 7.12.11 בתיקים חע"ק 33613-05—0 וחע"ק 25946-05-10, על ידי כב' השופט הישאם אבו-שחאדה בבית משפט שלום רמלה.

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בתיק בהפרת הוראת סעיף 23(א) לחוק עזר עירוני לשוהם (שמירת איכות הסביבה, שמירת הניקיון, מניעת מפגעים וסילוקם) התשנ"ו-1995 (להלן: "חוק העזר") בכך "אפשר לכלבו לשוטט בשטח הציבורי ללא השגחה כשבפי כלבו לא היה מחסום והכלב לא היה קשור ברצועה בידו".

על פי העובדות הוגשו כנגד המערער שתי הודעות ברירת קנס המייחסות לו אחריות להפרת הוראה הקבועה בחוק העזר המקומי בשוהם, בכך שבימים 2.1.11 ו- 12.1.10 נמצא כלבו של המערער משוטט בשטח ציבורי ללא השגחה ובניגוד להוראת סעיף 23א לחוק העזר הנ"ל.

הקנס בצידן של העבירות הוא 430 ₪ לכל עבירה. הקנס שגזר בית משפט קמא הינו 800 ₪ לכל הודעת קנס.

נטען בנימוקי הערעור:

1. טענת המערער במסגרת כפירתו היתה יצירת מצג בידי הפקח שהועסק על ידי המשיבה, ובשל התחשבנות אישית לאותו פקח עם המערער, כי הכלבה היתה מחוץ לחצר המערער, כאשר הפקח עצמו הוא שהוציא את הכלבה מתחומי החצר של המערער על מנת לצלם אותה מחוץ דלת הכניסה ומייד השיב את הכלבה לחצר מבלי שהיה למערער כל שליטה או יסוד של רצון לתוצאה שהתרחשה.

2. נטען כי המשיבה לא הרימה נטל ההוכחה במקרה זה. נטען כי ההליך התנהל באופן רשלני תוך הצגת כתבי אישום חלופיים להם נדרש המערער להשיב בסופו של יום ובית המשפט אפשר למאשימה לתקן ההליך ולהמשיך בהוכחות במקום שהיה ראוי לפסול את כתבי האישום ולזכות את המערער. הראיות צורפו לכתב האישום ובכך חסכה המשיבה הצורך בהגשתן.

עוד נטען כי בית המשפט ביסס הרשעה על סמך עדות יחידה של עד התביעה בלא שמצא להזהיר עצמו מפני כך.

עוד נטען כי בית המשפט התעלם מהעובדה שהתמונות שהוגשו, צולמו מטרים ספורים משער הכניסה לביתו של המערער, שכן בכך יש לחזק עדות המערער בדבר עדות השיטה של המתלונן. בית המשפט לא נתן דעתו לגרסאותיו החמקמקות של עד התביעה כאילו הוא מתנהל בסיור, או נע ברכבו במהלך ביצוע התפקיד. בגרסאות חמקמקות אלה יש לחזק ההנחה הנטענת על ידי המערער כי המתלונן עצמו שמטה לחמו מבוסס על דו"חות שעורך, הוא בעל המוטיבציה לתפוס את כלבו הקטן של המערער מחוץ לחצר ביתו של המערער על מנת לרשום למערער דו"ח.

בעל פה בעת הדיון הוסיף וטען ב"כ המערער כי בשום מקום לא היה כתוב שהכלב של המערער.

3. ולעניין העונש, נטען כי בית המשפט לא מצא להסתפק בעונש המצוי בגוף ברירת הקנס ובחר להשית על המערער תשלום גבוה יותר מבלי שנתקיימו נסיבות מצדיקות, למעט זכותו המהותית של המערער להוכחת חפותו.

על כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט לזכות את המערער ולחלופין לזכותו מחמת הספק.

4. באת-כוח המשיבה מבקשת שלא להתערב בהכרעת הדין, מבקשת שלא להתערב בעונש שנגזר. מדובר במערער שבשום מקום לא נטען על ידו כי הכלב לא שייך לו. כל שנטען הוא שהפקח היה זה שהוציא את הכלב החוצה. מדובר בטענות עובדתיות, שאלת אמינות ואין מקום לקבל את הערעור.

5. לגופו של עניין:

א. עיון בתשובת המערער לבית המשפט בעת ישיבת ההקראה מלמד כי המערער כפר בזו הלשון: "אני לא מודה בכתב האישום, אני מבקש לקבוע להוכחות, יש לוכד כלבים שיש לו הרבה חשבונות אישיים עם תושבים כולל איתי, הוא איים שהוא יבוא איתי חשבון, המסמכים האלה מתועדים, כתבתי מכתב תלונה עם האיום לפני שנה, לא עבר זמן ובאמת קיבלתי דו"ח, הוא מנצל את מעמדו לצורך סגירת חשבונות אישיים. מי שאפשר לכלבי לצאת מהחצר הוא הלוכד, הוא פתח את השער, זה לא מקרה ראשון".

קרי, המערער מודה שהכלב נשוא תיק בית משפט קמא הוא שלו, אלא שהכלב הוצא מהחצר על ידי לוכד הכלבים (עד התביעה) בכוונה נעשה כך על מנת לבוא חשבון עם המערער.

ב. השאלה המתעוררת הינה שאלת אמינות. וכבר נאמר לא אחת כי מן המפורסמות שערכאת ערעור לא תמהר להתערב בקביעותיה וממצאיה של הערכאה הדיונית עד כמה שמדובר בשאלה של מהימנות, ונקבע בע"פ 210/81 אקביוב נ' מדינת ישראל, פד"י ל(3) 393,400 כדלקמן:

"כלל ידוע ומקובל העובר כחוט השני לכל אורך הפסיקה של בית המשפט היושב לדון בדרגת ערעור, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הדרגה הראשונה, על אחת כמה וכמה כאשר הממצאים העובדתיים נקבעו במידה רבה על סמך מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדי הצד האחר העדיפים, מבחינת אמינותם על עדי הצד שכנגד".

וכן ע"פ 1201/98 חליפה (כליפה) נ' מדינת ישראל, דינים עליון נד100; ע"פ 4336/96 מדינת ישראל נ' שמחה דיניץ דינים עליון, כרך נב 681; ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל פד"י נב(4) 529.

ג. הטענות המקדמיות של המערער לעניין צירוף הראיות לכתב האישום, ולא מן הראוי כי בית משפט ייחשף להן בטרם יחל הליך שמיעת הראיות, נדחו על ידי בית משפט קמא סעיפים 3 – 7 להכרעת הדין, בין היתר משום שהטענות המקדמיות לא הועלו בהזדמנות הראשונה כנדרש על פי סעיפים 149 ו- 150 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, כך נדחתה הטענה גם לגופו של עניין ולאור הילכת יססכרוב לא התרשם בית משפט קמא שצירוף התמונה להודעת הקנס יש בה כדי לפגוע בזכותו של המערער להליך הוגן.

בנוסף קבע בית משפט קמא, כי אין בצירופה של התמונה בהודעת הקנס להפעיל דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. המערער העלה במהלך עדותו ספקולציה לפיה הפקח אשר שימש כלוכד כלבים אצל המשיבה פתח את שער חצר ביתו של המערער במכוון על מנת לאפשר לכלבו לשוטט מחוץ לבית בשטח הציבורי, לאחר מכן לצלם את הכלב על מנת להביא להפללתו של המערער הלא עוול בכפו. מניע הפקח לדברי המערער – כתבה ביקורתית שפרסם המערער בעיתון מקומי כנגד הפקח.

המערער לא טען כי במועדים המצוינים במועדות הקנס ראה את הפקח פותח את שער החצר בביתו של המערער או שמישהו אחר עושה זאת בעבור הפקח, מדובר בהשערה בלבד שהוכחשה על ידי הפקח אך אין כל ראיה למערער, לטענותיו. הטענה לא התקבלה על ידי בית משפט קמא ובצדק ובדין לא התקבלה.

ד. קבע בית המשפט פוזיטיבית, על בסיס הראיות שהושמעו בפניו, על בסיס המוצגים שבוצעו כי טענת המערער כמצוין ברישא לפסק הדין חסרת תימוכין בראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא. מדובר בשתי הודעות קנס בפער זמנים של כמעט שנה זו מזו כי לא מדובר בסמיכות זמנים קרובה יוצרת קושי נוסף לקבל טענת המערער כי שתי הודעות הקנס ניתנו בהכרח על רקע אישי.

ה. מצאתי הכרעת הדין מעוגנת בחומר הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, מבוססת על אמינות ולא מצאתי להתערב בהכרעת הדין.

לעניין העונש:

זכותו של כל נאשם לכפור או לנהל הוכחות בהליך פלילי, כך גם בברירות משפט. אלא, שהכופר בברירות משפט הוא בוחר שלא לשלם הסכום הנקוב בהודעת הקנס אלא לנהל הוכחות נוטל על עצמו סיכון שאם לא יזוכה בדין העונש שיגזור בית המשפט יעלה על הסכום הנקוב בהודעת המשפט על פי שיקול דעתו של השופט.

לאור זאת אני מוצאת, כי העונש שגזר בית משפט קמא על המערער 800 ₪ בגין כל הודעת קנס הוא מאוזן וראוי ואין להתערב בו.

הערעור נדחה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ג, 26 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.