עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975.

התובע יליד 12/9/1995 תושב הכפר מכר. עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 28/9/2008 עת רכב התובע על אופניו הגיע רכב מאחוריו במהירות, פגע בו, הפיל אותו ארצה וברח מהמקום. כתוצאה מכך, איבד התובע את הכרתו ונפגע בגופו.

עובר אורח שעבר במקום, מר נזאל מוחמד (להלן: "מר נזאל") הבחין בתובע שרוע על הכביש והוביל אותו לביתו. מאוחר יותר הובהל התובע לקופ"ח על ידי קרוב משפחה ושכנה של התובע, הגב' רוקייה כואמל, לשם קבלת טיפול רפואי ראשוני, ומשם פונה באמבולנס לביה"ח נהריה. הבדיקות שנעשו לתובע בביה"ח באותו היום היו תקינות ואולם הוא אושפז ליממה לשם השגחה.

יש לציין כי במועד התאונה, התובע היה קטין כבן 13 שנים בלבד.

התביעה הוגשה כנגד "קרנית" בשל היות התאונה תאונת דרכים שנגרמה עקב דריסת התובע על ידי רכב אשר נמלט מהמקום, ומבלי שעלה בידי התובע או בידי הוריו לאתר את הרכב או לדלות פרטים כלשהם לגביו.

הנתבעת הכחישה את התאונה ואת הנסיבות המתוארות על ידי התובע וטענה כי התובע נפגע ככל הנראה עקב נפילה סתם מהאופניים.

עיקר המחלוקת בתיק נסובה על שאלת החבות שבמסגרתה נשמעו עדים רבים בבית המשפט, ואילו שאלת הנזק הייתה שולית למדי וזאת בשים לב לכך כי התובע איננו טוען לנכות בעקבות התאונה.

דיון והכרעה:

אקדים את המאוחר ואציין כי דין התביעה להידחות מחמת אי עמידת התובע בנטל ההוכחה.

כפי שציינתי מקודם, בתיק נשמעו מס' רב יחסית של עדים. בין אלה אזכיר את התובע עצמו, שני הוריו, השכנה של התובע, מר נזאל וחוקר מטעם הנתבעת מר חוסיין טאהא (להלן: "החוקר").

על מנת לפשט את הדיון, אבהיר כי אין מחלוקת בין הצדדים שכל העדים אשר העידו בביהמ"ש לא היו עדים לאירוע התאונה. העד שראה ראשון את התובע לאחר התאונה, היה מר נזאל והוא היחיד שנתקל בזירת התאונה. ברור אם כן, שהתובע ומר נזאל הם היחידים שיכולים לשפוך אור על נסיבות התאונה.

לעניין זה טען התובע כי רכב על אופניו בדרכו חזרה הביתה לאחר ששילם חשבון חשמל בסניף הדואר שבכפר. לדבריו, הוא יודע כי מדובר בתאונה עם רכב משום ששמע את הרכב מגיע מאחוריו במהירות גבוהה ואז פגע בו והפיל אותו ארצה. התובע הוסיף, כי הוא עצמו לא ראה את הרכב, וכי מיד לאחר התאונה איבד את הכרתו ולכן אין הוא זוכר פרטים באשר לתאונה.

גם מר נזאל אישר שלא ראה את התאונה ובעדותו מסר כי עבר במקום, ראה את התובע שרוע על הכביש ומסביבו מספר תלמידות של ביה"ס הסמוך ולכן ניגש אליו כדי לטפל בו. הוא עזר לו לקום על רגליו ולקח אותו ואת האופניים לביתו (לבית התובע). מעניין לגלות מתוך עדותו של מר נזאל, כי עת שוחח עם התובע בזירת התאונה, התובע לא אמר לו כי רכב פגע בו. בהתאם לעדותו, הוא אף לא ידע כלל כי מדובר בתאונה עם רכב, גם לאחר שסיים לעזור לתובע ויצא מביתו.

ומכאן, שבפועל לאף אחד לא ידוע מה גרם לתאונה וכל שיש בפנינו היא עדות התובע אשר טען כי שמע קול של רכב לפני התאונה, הא ותו לו.

בהקשר זה בולטת לעין הסתירה שנפלה ביחס למצב הכרתו של התובע מיד לאחר התאונה. כזכור התובע טען כי איבד את הכרתו והתעורר רק כעבור יממה בהיותו מאושפז בבית החולים. לדבריו, מצבו היה כה קשה עד שאינו זוכר כי הובהל באמבולנס. אלא מה, המסמכים הרפואיים שניתנו באותו היום מגלים מצב אחר לחלוטין. כך למשל, בדוח הפינוי באמבולנס נרשם כי התובע בהכרה מלאה, מתקשר ומשתף פעולה. דברים דומים נרשמו גם בסיכום האשפוז מבית החולים. משום מה, רק את פרטי התאונה התובע לא הצליח לזכור.

על אף האמור, נכונה אני לצאת מתוך הנחה כי בשל הפגיעה והמצוקה אליה נקלע התובע בזירת התאונה, ובהיותו ילד בן 13 באותו זמן, התובע אכן אינו זוכר את הפרטים הקשורים לרגע התאונה ואפילו לעוד זמן קצר לאחר מכן. לפיכך, יש לבחון כעת האם יתר הראיות שבתיק תומכות בגרסת התובע כי הוא נפגע מרכב.

ובכן, לא זו בלבד שיתר הראיות אינן תומכות בגרסת התובע אלא שהן סותרות אותה סתירה מהותית. הנתבעת התייחסה בסיכומיה לכל העדויות והפרטים אשר מכרסמים לדידה בגרסת התובע. אינני רואה צורך להידרש לכל פרט ולכל טענה, ודי לענייננו בהתייחסות לנקודות העיקריות הרלוונטיות לדיון.

אין ספק שאחד הפרטים המהותיים שקשורים לבירור המחלוקת הם האופניים. לטענת התובע ביום התאונה הוא רכב על האופניים של חברו רביע אף שהיו לו אופניים משלו וכתוצאה מהתאונה כל האופניים התעקמו.

החוקר אשר הגיע לבית התובע ביקש ממנו לדעת האם האופניים עדיין ברשות החבר, רביע, אשר נכח באותה עת בבית. רביע בעצמו ענה לחוקר כי האופניים התעקמו לגמרי ולכן מכר אותם כברזל. לעומת זאת, התובע מסר בבית המשפט כי האופניים עדיין אצל החבר, אם כי במצב לא טוב ואפשר לראות אותם גם היום, אלא אם החבר מכר אותם בינתיים. אל מול הגרסאות הנ"ל ניצבת גרסתה של האם אשר מסרה תחילה כי לאחר התאונה היא ראתה במו עיניה את האופניים אשר הובאו אליה הביתה כשהם מעוותים. אי לכך, הציעה לרביע לרכוש אופניים חדשים אבל הוא לא הסכים. לעומת זאת, במקום אחר מעדותה מסרה האם כי למיטב זיכרונה היא לא ראתה את האופניים אך הציעה לרביע לתקנם.

מר נזאל נשאל אף הוא על ידי החוקר לגבי האופניים והנ"ל מסר כי אינו זוכר ולא שם לב אם האופניים נפגעו אבל הוא ידע לומר כי האופניים לא התעקמו.

ברי אם כן כי קיימות סתירות באשר למצב האופניים לאחר התאונה, ועל אף שמצב האופניים יכול היה להעיד על מעורבות רכב בתאונה – להבדיל למשל מנפילה סתם מהאופניים – התובע בחר משום מה שלא לזמן את חברו רביע על מנת להעיד בעניין. מתוקף כך, ולאור הסתירות הנ"ל, יש לזקוף מחדל זה לחובתו.

אעבור כעת לנושא אחר – התובע טען כי התאונה אירעה כאשר חזר לביתו לאחר שהיה בסניף הדואר לשלם חשבון חשמל. ואולם, מתוך עדות האב עולה כי הדבר איננו אפשרי, שכן התאונה אירעה ביום א' בשבוע ולפי דברי האב בסניף הדואר לא עובדים בימי ראשון.

הנה כי כן עניין לנו בתביעה שנסמכת על עדות יחידה, היא עדותו של התובע בהיותו היחיד שיכול היה להעיד על מעורבות רכב בתאונה. אך כפי שהראיתי לעיל, בחינת גרסת התובע אל מול שאר העדויות והראיות המונחות לפניי, מביאה למסקנה כי התשתית הראייתית בתיק אינה תומכות בגרסת התובע.

בהינתן הדברים הנ"ל, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נפגע מרכב ודי בנימוקים אשר פורטו לעיל כדי להביא אותי למסקנה זו. נוכח האמור, אינני רואה צורך להידרש ליתר הנימוקים אשר הועלו על ידי הנתבעת בסיכומיה כנימוקים שתומכים בעמדתה.

סיכומו של דבר – אני מורה על דחיית התביעה.

לפנים משורת הדין, ולאור העובדה כי התובע היה קטין בעת הגשת התביעה ובעת התאונה, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ד, 18 יוני 2014, בהעדר הצדדים.