האם התאבד המנוח או שמצא את מותו בתאונה, זו המחלוקת בתיק זה. התובעים טוענים שהם זכאים לפיצוי בהתאם לפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים, עקב מותו של בנם, א.ה., אשר נפטר בשנת 2007, ואילו הנתבעות טוענות שזכותם של התובעים נשללה, משום שהמנוח התאבד.

{לבקשת התובעים, לא מוזכרים שמות בפסק דין זה}

רקע

1. ביום 16.5.2007 נפטר א.ה. (להלן: "המנוח"), יליד 30.6.1996, אשר היה מוטב בפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן: "הפוליסה"), שהנפיקה נתבעת 2 (להלן: "המבטחת"). התובע 1 הוא עזבונו של המנוח, ותובעים 2 ו- 3 הם היורשים היחידים שלו.
2. בהתאם לפוליסה, שהעתקה הוצג לי על ידי הנתבעת, התחייבה המבטחת לפצות, בין השאר, כל תלמיד אשר מת בתאונה. תאונה מוגדרת בפוליסה כ- "אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני".

סכום הפיצוי שהוגדר בפוליסה למקרה של מוות מסתכם בסך של 127,860 ₪, בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום 1.9.2001 (152,781 ₪ נכון למועד הגשת התביעה).

1. התובעים דרשו מהמבטחת לפצות אותם בהתאם לפוליסה, אך המבטחת סירבה לפצות אותם בטענה שהמנוח התאבד.

טענות התובעים

1. ביום 16.5.2007, בשעה 15:30 או סמוך לכך, נמצא המנוח במחסן ביתו, כשחבל תחת סנטרו. ממקום האירוע הובהל המנוח למרפאת קופת חולים ברהט, שם נעשו ניסיונות להחיותו, עד אשר הגיע צוות נט"ן שפינה אותו לבית חולים סורוקה, שם נקבע מותו, בשעה 17:00.
2. המנוח היה מוטב בפוליסה.
3. האירוע הוא "תאונה", כהגדרתו בפוליסה, ועל כן הם זכאים לפיצוי שנקבע בפוליסה למקרה של מוות, המסתכם בסך של 152,781 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.
4. בהתאם לחומר הראיות אשר הוגש על ידי התובעים, טוענים הם כי אחיו של המנוח, מ.ה. (להלן: "האח"), שהיה במועד הרלוונטי בן 14 (יליד שנת 1993), ניגש למחסן המשמש את המשפחה, שם הבחין במנוח עם חבל על גרונו, כאשר רגלו תפוסה באופניים. האח חילץ את המנוח, והוציא אותו לחצר הבית, משם נלקח המנוח על ידי מנהל בית הספר בו למדו האחים (להלן: "המנהל"), אשר עבר במקום, לקופת חולים.

בזמן האירוע הייתה במקום דודתו של האח, נ.א. (להלן: "הדודה"), אשר סייעה לאח בניסיונות החילוץ של המנוח, ונסעה איתו ועם המנהל לקופת חולים.

1. במועד האירוע, היו הוריו של המנוח גרושים. כמה שנים לפני מועד האירוע נתגלה סרטן בגופו של המנוח, אולם לטענת התובעים המנוח החלים מהמחלה.

טענות הנתבעות

1. מותו של המנוח אינו מזכה את התובעים בפיצוי משום שמותו נגרם עקב התאבדות. התאבדות אינה עונה להגדרת "תאונה" שבפוליסה, משום שאינה אירוע "בלתי צפוי".

בנוסף, התאבדות אינה מזכה בפיצוי, נוכח הוראות סעיף 26 של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "סעיף 26 הנ"ל"), הקובע: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

1. הנתבעות טוענות שהמנוח התאבד עקב מחלת הסרטן בה היה חולה, ועקב העובדה שהוריו התגרשו.

הסכמות ופלוגתאות

1. כאמור, תאונה מוגדרת בפוליסה כ- "אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני". אין מחלוקת כי האירוע מושא תיק זה היה "אירוע פיזי", "חיצוני", "גלוי לעין" ו- "גורם להיזק גופני". המחלוקת בין הצדדים היא אם התקיים יסוד ה- "בלתי צפוי" שבהגדרת "תאונה" והאם חלות הוראות סעיף 26 הנ"ל, נוכח טענת הנתבעות שהמנוח התאבד.

התובעים מסכימים שאם המנוח התאבד, אין הם זכאים לפיצוי (פרוטוקול הדיון מיום 9.10.11).

1. על כן- השאלה שבמחלוקת בתיק זה היא: האם מותו של המנוח נגרם מהתאבדות, אם לאו. אם המנוח לא התאבד, זכאים התובעים לפיצוי, ואילו אם מותו נגרם עקב התאבדות, אין הם זכאים לפיצוי.

הראיות

1. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של האח ותובע 2 – אביו של המנוח.

הוגשה חוות דעת מיום 1.11.07, של ד"ר ריקרדו נחמן, מנהל יחידה מקצועית של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, המשמש כממלא מקום של רופא משפטי ראשי (להלן: "המומחה"), אשר בדק את גופתו של המנוח.

התובעים הגישו את תיק המשטרה, אשר חקרה את מותו של המנוח. תיק המשטרה לא הוגש כדין, אך ב"כ הנתבעות לא התנגדה להגשתו, למעט בעניין הודעות הדודה והמנהל, לגביהן התנגדה ב"כ הנתבעות שהן יהוו ראיה לאמיתות תוכנן, אך לא התנגדה להגשתן כראיה לעצם מסירתן במשטרה. הצדדים התייחסו לתיק המשטרה בסיכומיהם. לכן אתייחס למסמכים שבתיק המשטרה כאילו הוגשו כדין (למעט הודעות הדודה והמנהל, אשר התקבלו כראיה לעצם מסירת הגרסה במשטרה, אך לא כראיה לנכונות האמור בהודעות).

1. בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 9.7.12, נחקרו תובע 2, האח והמומחה.

חוות הדעת ועדותו של המומחה

1. המומחה ביצע ניתוח לאחר המוות לגופתו של המנוח, מטעם המכון לרפואה משפטית. חוות דעתו (להלן: "חוות הדעת") הוגשה והמומחה העיד בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 9.7.12. להלן עיקרי חוות דעתו ועדותו של המומחה (ההפניות- לחווה"ד או עדות המומחה ב- 9.7.12).
2. המנוח מת מחנק מכני, כתוצאה מהידוק לולאה סביב צווארו (חוות הדעת). אין סימנים על עורפו של המנוח (עמ' 10 ש' 14). לפי הסימנים, אפשר להניח בוודאות שהמנוח נחנק מלולאה פתוחה (עמ' 10 ש' 19). כדי שהתלייה תוביל למוות, גוף האדם אינו חייב להיות תלוי באוויר, והלולאה לא חייבת להיות הדוקה סביב הצוואר (עמ' 15 ש' 22).
3. תפקידו של המומחה, כרופא משפטי, אינו לקבוע את סוג המוות (רצח, התאבדות, תאונה וכו'), אלא רק את סיבת המוות ומנגנון המוות. מהבדיקה שלו, הוא אינו יכול לקבוע דבר בקשר לסוג המוות, ולדעתו אף רופא אינו יכול לעשות זאת (עמ' 14 ש' 14). בחוות דעתו הוא לא קבע אם המנוח התאבד אם לאו (עמ' 10 ש' 25 עד 29).
4. המומחה אינו שולל התאבדות, אולם נתן אפשרויות אשר יכולות להתאים לממצאיו, ואשר אינן מהוות התאבדות: (1) יכול להיות שהיה משחק ילדים, המנוח קשר את החבל סביב הצוואר, לאט לאט איבד הכרה, ומת מתלייה וחנק (עמ' 14, ש' 18 עד 20); (2) המנוח רכב על אופניים בצמוד לקיר, ראשו נתפס תוך כדי נסיעה בלולאה, דבר שגורם לו לעצור וליפול עם האופניים, רגליו נתפסו על ידי האופניים והוא לא הצליח להשתחרר כיוון שלא היה לו מספיק כוח (עמ' 16 ש' 15). כמו כן, נשאל המומחה ע"י ב"כ התובעים אם יכול להיות שהמנוח נפל מאופניים, רגל אחת נתפסה באופניים, הראש נכנס ללולאה פתוחה שהייתה בגובה 80 ס"מ מהרצפה, המנוח איבד את ההכרה, לא יכול להשתחרר, והדבר גרם למותו. המומחה השיב שיכול להיות שהמוות נגרם כפי שתואר ע"י ב"כ התובעים, והסביר שאדם יכול לאבד את הכרתו בכל סיטואציה שהיא, ואז אם הצוואר נתפס בלולאה, אפילו בצורת U, הוא לא יכול להציל את עצמו, וזה יכול לגרום למותו (עמ' 15 ש' 10).
5. הוא לא מצא חבלות על רגל ימין של המנוח, אך אינו שולל קשירה או תפיסה (עמ' 13 ש' 13). יכול להיות שהמנוח נתפס באופניים ושלא יהיו סימנים על הרגליים (עמ' 14 ש' 25). המומחה נשאל בקשר לדימום תת עורי בלתי סדיר, שמצא ברגלו השמאלית של המנוח, והשיב שהדבר יכול להתאים לכל דבר, כולל חבלה קהה ישירה ונפילה (עמ' 15 ש' 6).
6. המומחה לא מצא עדות למחלה ממארת פעילה: "בבדיקה מיקרוסקופית נמצאו בלוטות לימפה תגובתיות בלבד, ללא עדות לממאירות" (חוות הדעת).

הודעות, תצהירו ועדותו של האח

1. ביום האירוע, מסר האח הודעה במשטרה, בשעה 17:05. האח העיד שהוא ישב בסלון, וראה טלוויזיה. בערך ב- 14:00 המנוח שאל אותו איפה הכסף שלו, והוא השיב שאינו יודע. המנוח יצא החוצה והוא המשיך לראות טלוויזיה. אחרי זמן מה הוא נקרא החוצה, ונשלח על ידי הדודה להביא משהו מהמחסן. הוא נכנס למחסן וראה את המנוח עם חבל על הגרון, בתחילה חשב שהמנוח צוחק איתו, אך משלא השיב המנוח לקריאותיו, העיד האח ש: "ואז הלכתי אליו והורדתי ממנו את החבל מהגרון ורציתי לקחת אותו אבל הרגל שלו היה תפוסה באופניים, הזזתי את האופנים והרמתי את [המנוח] ושמתי אותו על הארץ בחצר ..." ובהמשך: "... הוא היה לו חבל שחור על הגרון שלו והחבל היה קשור לברזל שהיה על הקיר ומהברזל הוא היה קשור לידית של הדלת. ו[המנוח] היה צמוד לקיר ורגל אחת היתה תפוסה באופניים של חלקים ורגל על האופניים (ה.ח- הנ"ל קם והדגים לי כשהוא נשען על הקיר וברכיו מכופפות ונוטות החוצה). ואז אני הורדתי ממנו את החבל" {במקומות בהם הוזכר שמו של המנוח, או שם אחר, הוחלף השם ב- [כינויו בפסה"ד], וכך בכל מקום אחר בפסק דין זה}.

הדודה שמעה את צעקותיו, באה מהכביש, ואחר כך נסעה איתו ועם המנהל לקופת חולים.

1. האח נקרא שוב למשטרה ביום האירוע, בשעה 22:18, והעיד: "בהתחלה דודה שלי הגיעה כי שמעה אותי צועק היא להוריד לו את החבל מהגרון אבל היא לא הצליחה והלכה אחורה ואז אני הרמתי את הראש של [המנוח] מהסנטר ואז החבל יצא לו הוא התיישב על הרצפה והראש שלו קיבל מכה לא חזקה מהקיר שמאחוריו והתכופף עם הפנים קדימה ואז אני הרמתי אותו וראיתי כי הרגל תפוסה באופניים שהיו שם הנחתי אותו על הרצפה שחררתי לו את הרגל הרמתי אותו לקחתי אותו החוצה הנחתי אותו על הרצפה ואז הגיע [המנהל] ולקח אותו יחד איתי לקופ"ח ומשם לקחו אותו עם אמבולנס לביה"ח".

כאשר האח נשאל איפה הייתה הדודה שלו בזמן שהרים את המנוח- "היא הייתה לידי ניסתה לעזור לי".

1. בתצהירו הצהיר האח כי הוא ראה טלוויזיה. היה דין ודברים קצר בינו לבין המנוח. המנוח יצא החוצה והוא המשיך לראות טלוויזיה. הוא נקרא החוצה, ודודתו שלחה אותו להביא משהו מהמחסן. הוא ניגש למחסן, שמשמש גם מטבח, - "ראיתי את המנוח עם חבל על הגרון שלו, כאשר החבל קשור בשתי הקצוות שלו לפרופיל ברזל המצוי מתחת לאיסכורית". האח חשב שהמנוח עובד עליו, אבל כשלא הגיב לקריאות- "ניגשתי אליו מהר והורדתי את החבל מהגרון שלו. ... כשניסיתי להרים את המנוח לא הצלחתי כי הרגל שלו הייתה תפוסה באופניים. הזזתי את האופניים והרמתי את המנוח ושמתי אותו בחצר של הבית". המנהל עבר במקום, הוא הראה לו את המנוח, והם הסיעו את המנוח לקופת חולים, ביחד עם הדודה.
2. בעדותו של האח בפני בית המשפט, הוא השיב לשאלות ב"כ הנתבעות.

הודעת הדודה במשטרה

1. ביום האירוע, בשעה 16:41, מסרה הדודה הודעה במשטרה, על פיה, האח קרה לה לבוא מהר למחסן ו- "הגעתי למחסן והבחנתי ב[מנוח] תלוי על החבל בתוך המחסן ודלת המחסן פתוחה. הוא היה תלוי במצב שהחבל השחור בלולאה מתחת לסנטר שלו והיה שעון על הקיר והרגליים שלו בין המוטות של האופניים ... ואז הרמתי אותו בידיים שלי ורצתי לעבר הכביש ואז הגיע לשם במקרה [המנהל] מנהל בית ספר ... הוא לקח אותו מהידיים שלי והכניס אותו לרכב שלו ...".

הודעת המנהל במשטרה

1. למחרת האירוע, ב- 17.5.07, בשעה 10:57, מסר המנהל הודעה במשטרה. לפי הודעתו, הוא עבר עם האוטו ליד הבית של המנוח שמע צעקות, עצר, ראה את האח מחזיק את המנוח בידיים, כשהוא מעולף, ולקח את המנוח והאח לקופ"ח. מאז לא דיבר עם האח.

תצהיר ועדות האב

1. במועד האירוע הוא היה בעבודה באזור ים המלח (עמ' 21 ש' 10).
2. המנוח היה במועד התאונה תלמיד בית ספר יסודי, והיה ילד שמח שלא חסר לו כלום. אמנם המנוח חלה בסרטן, 6 – 7 שנים לפני המקרה, אך הוא לא הבין את משמעות המחלה (התצהיר). הוא היה חולה, והבריא מהמחלה (עמ' 21, ש' 15).
3. האב ותובעת 3, אמו של המנוח, היו גרושים.

דיון

1. כאמור, גורלו של תיק זה יוכרע בהתאם לתשובה לשאלה אם מותו של המנוח נגרם עקב התאבדות, שאז תידחה התביעה, אם לאו, שאז זכאים התובעים לפיצוי בהתאם לפוליסה.
2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר אשר הוגש לי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, משום שלא השתכנעתי כי מותו של המנוח נגרם מהתאבדות. להלן נימוקיי.

נטל ההוכחה

1. נטל ההוכחה מכיל את נטל השכנוע ואת נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע, ואילו נטל הבאת הראיות יכול לעבור מצד למשנהו. ראו:

"נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו ... "

[ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.2006)]

1. כאשר מדובר בחוזה ביטוח, הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח, ואילו הנטל להוכיח כי מתקיים תנאי המשחרר את חברת הביטוח מהאחריות, מוטל על כתפי המבטחת. ראו:

"לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו"

[ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.2006)]

1. כאשר מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי, על הנושא בנטל השכנוע לפתוח בהבאת הראיות ואם מציג ראיות, אפילו בכמות פחותה, עובר נטל הבאת הראיות לצד השני. ראו:

"... גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו ..., בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין אם זו טענה בעלת אופי שלילי ... עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני ­הוא נטל הבאת הראיות. מי שנושא בנטל השכנוע ... הוא שצריך לפתוח בהבאת ראיות ... בית המשפט ... יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד ..."

[ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק,(1986)]

1. נוכח הסכמת הצדדים שאם המנוח התאבד, אין התובעים זכאים לפיצוי, אין צורך לדון בשאלה אם התאבדות אינה "תאונה", או שאין חובת פיצוי נוכח הוראות סעיף 26 הנ"ל. כך או כך, אני סבור שהנטל להוכיח שהמנוח התאבד, מוטל על כתפי הנתבעות, מהסיבות הבאות:
   1. ביחס לטענה שהתאבדות אינה "תאונה": נטל השכנוע שהמוות נגרם מ"תאונה", מוטל על התובעים, אולם מאחר ומדובר בעובדה שלילית, די בכך שהתובעים הוכיחו את היסודות החיוביים הדרושים כדי להוכיח שהמנוח מת כתוצאה מאירוע אשר יכול להיות "תאונה", כדי להעביר את הנטל למבטחת, להוכיח שהמוות נגרם מהתאבדות.
   2. אם התאבדות אינה מכוסה עקב הוראות סעיף 26 הנ"ל, מדובר בחריג לכיסוי הביטוחי, ולכן הנטל להוכיח שהמנוח התאבד מוטל על כתפי המבטחת.

ראו בעניין זה (בנוסף להלכות המצוטטות לעיל בעניין נטל ההוכחה):

"14. ... על מי נטל השכנוע לעניין גרימת מקרה ביטוח בכוונה. כידוע, תנאי בסיסי לחבותו של המבטח הוא היסוד התאונתי שבמקרה הביטוח. ... האם העובדה שמקרה הביטוח לא נגרם בידי המבוטח במכוון מהווה יסוד מיסודות מקרה הביטוח (יסוד שלילי), ועל כן נטל השכנוע להראות זאת מוטל על המבוטח, או שמא מדובר בחריג לפוליסה ועל כן על המבטח להוכיח כי המבוטח גרם לכך בכוונה? ... 44. ... נטל השכנוע לעניין גרימת המבוטח במתכוון לקרות מקרה הביטוח רובץ על חברת הביטוח, ... על המבוטח ... להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו. כפי שציין הנשיא שמגר, על המבוטח יהיה להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו. במקרה של ביטוח פריצה או גניבה, יהיה עליו לשכנע את בית המשפט כי הייתה לכאורה גניבה או פריצה (במנותק ממידת מעורבותו בה)."

[ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.2006)]

1. על כן, כדי שהתביעה תידחה, על הנתבעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, שהמנוח התאבד, ואילו אם המאזניים מעוינות או שנוטות לכיוון שהמנוח לא התאבד, דין התביעה להתקבל.

האם המנוח התאבד ?

1. עדות האח
   1. האח העיד כי מצא את המנוח כשהוא תלוי על חבל בצורת האות U מתחת לגרונו, כשהוא שעון על הקיר, ורגלו תפוסה באופניים.
   2. הנתבעות טוענות שעדותו של האח לא הייתה מהימנה, כי גרסתו אינה תואמת לעדות הדודה במשטרה, ושקיימות בה סתירות.

הנתבעות מצביעות על סתירות בתיאור דרך קשירת החבל למבנה, הדגמה שעשה האח באולם המשפט, הבדל עם הודעת הדודה לגבי מי שחרר את המנוח והוציא אותו מחוץ למחסן וכו'- כל אלה אינם פרטים מהותיים. מדובר בעד אשר היה בן 14 במועד האירוע, ובאירוע שהיה כ- 5 שנים לפני העדות בבית המשפט, על כן מספר אי דיוקים קטנים הם סבירים ואינם משמעותיים. ההודעות במשטרה ניתנו, על ידי האח והדודה, סמוך מאוד למציאת הגופה, כך שיותר מסביר שהם היו נרעשים ולא דייקו בפרטים המשניים. ההבדלים עליהם מצביעות הנתבעות אינם הבדלים מהותיים, שיש בהם כדי לפגוע במהימנותו של האח או לשנות את המסקנות בקשר לדרך קרות האירוע.

החלק המהותי בהודעות ועדות האח - היות החבל בצורת U (ולא לולאה סגורה), שהמנוח היה מונח על החבל עם גרונו, שהוא היה שעון על הקיר, ושרגלו הייתה תפוסה באופניים - לא השתנה, והיה אחיד בהודעותיו במשטרה, תצהירו ועדותו בפני. בעובדות המהותיות, אין סתירה בין עדויות האח להודעות הדודה והמנהל במשטרה, אלא ההודעות תומכות בעדותו של האח.

• 1. התרשמתי שעדותו של האח מהימנה. האח הגיב לשאלות כפי שצפוי מאדם שמצא את גופת אחיו; בעדותו הוא הסביר את עצמו היטב וחזר על תיאור העובדות המהותיות.

האח לא היסס בתשובותיו, וגם כאשר הציבה לו ב"כ הנתבעות "מלכודות", הוא לא היסס, השיב מיידית וללא סתירות מהותיות.

מהשוואת תצהיר ועדות האח, להודעות שמסר במשטרה, אינני סבור שניתן להצביע על סתירות ממשיות, אשר יש בהן לפגוע במהימנות עדותו.

• 1. האח נחקר במשטרה, לראשונה, ב- 17:05 והדודה בשעה 16:41, סמוך מאוד לזמן האירוע (בהתאם לתיק המשטרה, בסביבות 15:30 הגיעה שוטרת לקופת חולים, לשם הובל המנוח על ידי האח, הדודה והמנהל). לא סביר שהאח והדודה הספיקו לתאם גרסה שקרית, כדי להסתיר את העובדה שהמנוח התאבד, בזמן הקצר שעמד לרשותם.

נראה לי שאם היו האח והדודה מנסים להמציא גרסה שקרית, היו עולות סתירות מהותיות בין הודעותיהם במשטרה ובין ההודעות לעדותו של האח.

• 1. המומחה תמך בכך שהחבל עליו נתלה האח היה חבל בצורת U, ולא לולאה סגורה, וכי התעלות היו בחלק הקדמי של גרונו, מאוזן לאוזן. דבר זה תומך בעדותו של האח. המומחה לא מצא ממצאים הסותרים את תיאור האח.
  2. נוכח האמור לעיל, אני מקבל את עדותו של האח שהחבל עליו היה המנוח תלוי היה בצורת U; גרונו של המנוח היה מונח על החבל; המנוח היה שעון על הקיר; ורגל של המנוח הייתה תפוסה באופניים. יודגש שהיות החבל בצורת U ושגרונו של המנוח היה מונח על החבל, נתמכים בממצאי המומחה.

1. עדות המומחה

המומחה העיד, בהסתמך על תיאור תנוחת הגופה והממצאים שמצא, שהאירוע שגרם למותו של המנוח יכול היה להיות תאונה או התאבדות, וכי הוא אינו יכול להעדיף גורם אחד על השני.

אני מקבל את עדותו של המומחה, ללא סייג. מדובר בעד מקצועי, ניטרלי אשר הרשים אותי בעדותו הכנה והמדויקת. אין לי ספק במהימנות עדותו של המומחה וכי ניסה ככל יכולתו לסייע לבית המשפט לרדת לחקר האמת.

1. אי הזמנת עדים רלוונטיים
   1. ההלכה קובעת כי הימנעות בעל דין מהעדת עדים רלוונטיים, מקימה חזקה שאילו אותם עדים היו מעידים, הייתה עדותם פועלת לרעתו [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.2006), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (1990), ע"א 2115/95 - בתיה אושרוב נ' עליזה פרחי (1997), ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (2011)].
   2. לטענת הנתבעות היה על התובעים לזמן לעדות את הדודה, אישה בוגרת שהייתה נוכחת ביחד עם האח, עת נמצא המנוח, ואשר היה בגרסתה כדי לשפוך אור של ממש אודות אופן התרחשות האירועים, זאת במיוחד נוכח הודעתה במשטרה. הנתבעות טוענות שהימנעות התובעים להעיד את הדודה, הימנעותם מהבאת עדים נוספים, כגון המנהל, והימנעותם מצילום תיק משרד החינוך של המנוח, מלמדים כי אילו היו מביאים עדים ומסמכים אלה, היה בהם כדי לפגוע בגרסתם של התובעים.
   3. אני סבור שיש לדחות טענה זו של הנתבעות, וכי הנטל להעיד עדים נוספים היה מוטל על כתפי הנתבעות. התובעים הביאו די ראיות (עדות האח, חוות דעת המומחה ועדות המומחה), כדי להעביר את נטל הבאת הראיה למבטחת. על המבטחת חלה החובה להעיד עדים, אשר תומכים בטענתה שהמנוח התאבד ולסיבות שלטענתה גרמו לו להתאבד- מחלת הסרטן או גירושי הוריו.

הנתבעות לא הביאו ראיות להוכיח שהמנוח היה חולה בסרטן במועד האירוע, להיפך, מחוות דעת המומחה עולה שבמועד האירוע, מחלת הסרטן לא הייתה פעילה.

הנתבעות לא הביאו ראיות להוכיח שלמנוח היו מחשבות אובדניות- כגון המנהל, מורים שלימדו אותו, מכרים וכו'. החוסר בעדויות למחשבות אובדניות בולט במיוחד נוכח מזכר, אשר הוכן ע"י מתנדב של המשטרה ביום 17.5.07, המצוי בתיק המשטרה, אשר בדק בתיק הלימודים של המנוח וקרא מחברות שלו וחוברות שלו, ולא מצא כל אזכור של כוונות או מחשבות אובדניות.

הנתבעות לא העידו עדים שיכולים לסתור את עדותו של האח, כגון הדודה, אותה יכלו לזמן לעדות, ובמידת הצורך להכריז עליה כעד עוין.

ראו בעניין זה:

"54.   ... בתחילת המשפט, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע נושא בנטל הבאת הראיות, ובמקרה בו הביא די והותר ראיות עובר הנטל אל בעל הדין השני. ... מאחר שקבעתי כי נטל השכנוע לעניין הגרימה המכוונת מוטל על חברת הביטוח, ועמו נטל הבאת הראיות, לא ניתן לומר כי חברת הביטוח יצאה ידי חובתה בהצבעה על נסיבות כלליות המראות כי מדובר בגניבה בה היה מעורב גורם פנימי. על מנת לעמוד בנטל השכנוע, היה על חברת הביטוח להעיד את שני הנהגים ולהראות כי היו מעורבים בצורה כלשהי בעניין בעצה אחת עם הבעלים, ומשבחרה שלא להעידם פועל הדבר לרעתה במישור הראייתי, וניתן להסיק מכך שהעדות הייתה מאשרת את גרסת המבוטחת. ... אם רצתה חברת הביטוח להוכיח כי רשף הכיר את הגנב, או שדהרי עצמו היה הגנב, היה עליה לזמן אותם לעדות, ובמידת הצורך, לבקש להכריז עליהם כעדים עוינים."

[ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.2006)]

• 1. נוכח האמור, אני דוחה את טענת הנתבעות שיש להסיק מאי זימון עדים על ידי התובעים כי לוּ אותם עדים היו מעידים, הייתה עדותם לרעת התובעים.

חובת הבאת הראיות עברה לכתפי המבטחת ועליה היה לזמן עדים אשר יכולים היו לחזק את גרסתה. הימנעות המבטחת מלזמן עדים, מחלישה את גרסתה ומחזקת את גרסת התובעים.

1. מסקנות

נוכח האמור לעיל, עובדות המקרה, כפי שהוכחו בפניי, הן:

• 1. המנוח נמצא כשהוא תלוי על חבל בצורת האות U מתחת לגרונו, כשהוא שעון על הקיר, ורגל שלו תפוסה באופניים. המנוח מת מחנק מכני, כתוצאה מהידוק לולאה פתוחה, סביב צווארו.
  2. לא היו ממצאים למחלה ממארת פעילה אצל המנוח.
  3. אין ראיות שלמנוח היו מחשבות אובדניות.

1. בהסתמך על העובדות הנ"ל ועל ממצאי המומחה, ובמיוחד בהיעדר ראיות לכך שהמנוח התאבד; בהיעדר ראיות כי למנוח היו מחשבות אבדניות; ובהיעדר ראיות לכך שלמנוח היו סיבות אשר היה בהן כדי לגרום לו לרצות להתאבד- אני סבור שהמנוח לא התאבד.

למצער, יש לקבוע כי כפות המאזניים מעוינות, ולא ניתן לקבוע אם המנוח התאבד אם לאו.

1. על כן, דין התביעה להתקבל.

התוצאה

1. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים 152,781 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, 16.5.2010, ועד התשלום בפועל.
2. בנוסף ישלמו הנתבעות לתובעים הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪.

54678313המזכירות תשלח עותק לצדדים.

ניתן היום, ט' כסלו תשע"ג, 23 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.