1. תביעה כספית על-סך 10,512 ₪, בגין נזק רכוש שנגרם לרכב מסוג וולוו, מספר 5336388 (להלן: "הרכב"), ביום 28/4/07 על-ידי הנתבעים, שהם אב ובניו כנטען.

2. המחלוקות העיקריות בתיק הן בשאלות זהות הבעלים האמיתי של הרכב, ובשאלה אם הנזק ברכב נגרם ע"י הנתבעים או מי מהם.

3. לטענת התובע, הוא הבעלים של הרכב, כאשר בפועל הרכב היה שייך לחברו מר פרץ אליהו (להלן : "מר פרץ"), תושב הישוב חצור הגלילית ושכנם של הנתבעים.

4. התובע טען כי ביום 28/4/07, יום שבת, הזעיק מר חיים מלכה (להלן: "מר מלכה"), שכנו של מר פרץ את האחרון והודיע לו, כי נתבע מס' 1 ביחד עם נתבעים מס' 2-6 פגעו, בהוראה מנתבע מס' 1, ברכבו, כתגובה לתלונת אשתו של מר פרץ, במשטרת ישראל, כנגד הנתבעים על זריקת חזיז לגינה שבישוב חצור. בעקבות האירוע, הגיש פרץ תלונה במשטרה, אך הפרקליטות בהחלטתה מיום 3/9/07 החליטה שלא להעמיד לדין את נתבעים מס' 2-6 לדין, מהסיבה שעסקינן בקטינים שאינם ברי עונשין.

5. הנתבעים טענו מנגד, כי דין התביעה להידחות על הסף מפאת מעשה בית-דין, שכן עסקינן בתביעה שהוגשה בעבר על-ידי פרץ בת.א. 7278-05-08, ואשר נדחתה. לגופו של עניין טען נתבע מס' 1 כי המדובר בעלילה אשר המציא מר פרץ נגדו. הוא טען כי הוא נחקר בעניין על-ידי משטרת ישראל, חקירה אשר הסתיימה בסגירת התיק נגדו.

6. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, כשמטעם התובע הוגש תצהירו של מר פרץ, לאחר שב"כ התובע ביקש, כי התצהיר הבגצ"י מטעם התובע שהוגש כתמיכה לכתב התביעה, ישמש כתצהיר עדות ראשית, וביום 25/1/2012 נעתרתי לבקשה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי מר מלכה, תצהיר נתבע מס' 1, ותצהיר נתבע מס' 2.

7. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 14/2/2012 העידו מטעם התביעה : מר פרץ ומר כהן פרג', שכנו של מר פרץ (להלן : "מר פרג'"), ומטעם ההגנה העידו : מר מלכה, נתבע מס' 1 ונתבע מס' 2.

ביום 9/1/2013 הגיש ב"כ התובע הודעה מוסכמת מטעם הצדדים, לפיה ב"כ הנתבעים מוותר על חקירתו הנגדית של התובע, וב"כ הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב. הסכמה זו אושרה על-ידי והצדדים הגישו סיכומיהם.

דיון והכרעה:

8. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה, היא אם הוכח כי הנתבעים הם שגרמו לנזק ברכב, בלא התייחסות בשלב זה לשאלה, מי בעליו האמיתי של הרכב, שכן ככל שלא יוכח שהם אלו שגרמו לנזק, מה לי שאלת הבעלות ברכב.

9. לאחר ששמעתי את העדים, עיינתי בתצהירים וביתר המסמכים, שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות, משלא הוכח כי הנתבעים הם שגרמו לנזק ברכב.

10. נתחיל בכך, שמר פרץ הצהיר, שמבירור שעשה עם שכנו מר מלכה, התברר לו, כי הפגיעה ברכב נגרמה ע"י הנתבעים כתגובה לתלונת אשתו הגב' פרץ שרי במשטרה כנגדם על זריקת חזיז לגינתה (סעיף 5 לתצהיר). דא עקא, שגב' פרץ לא נקראה לעדות בנידון, כדי לאשר הדבר. כידוע הימנעות מהעדת עד פועלת לרעת הצד שנמנע מהעידו.

11. יתרה מכך, נראה שמר פרץ הוא הרוח החיה מאחורי תביעה זו. מתצהירו ומעדותו עולה, כי לא היה עד לאירוע הנזק הנטען, ועדותו בחלקה תמוהה עד מאוד. מר פרץ העיד, כי לא ראה את נתבע מס' 1 וילדיו פוגעים ברכב (ישיבה מיום 14/2/2012, עמ' 7, שורות 12-13. ראה גם עמ' 8, שורה 8). לדבריו, מר מלכה קרא לו מהבית, לאחר שראה את הילדים של מר גיגי גרמו לו נזק לרכב. כפי שיובהר בהמשך, מר מלכה העיד, כי לא היה עד לאירוע.

12. תמיהה נוספת בגרסת פרף אשר יורדת לשורשו של עניין נעוצה בעדותו בנוגע למועד מכירת הרכב, וכך העיד:

"ש. היית צריך לעשות דבר כזה לפנות בהליך לבימ"ש בקשה לפס"ד הצהרתי בדבר הבעלות ברכב, ואז לתבוע את הנזקים ברכב, שקלת לעשות דבר כזה.

ת. לא עשיתי כי תיכף אח"כ מכרתי את הרכב, הוחלף למיצובושי עם אותו בעל מגרש. זה היה במלחמת לבנון השנייה. עם המיצוב ושי נסעתי לת"א...

ש. העברת בעלות ברכב.

ת. כן, על שם האדם. אני חושב שרפאע היה איתי כשעשינו העברת בעלות ואח"כ אחיו של רפאע עוד קנה מסוחר הרכב את המיצוב ושי שלי, זה סיפור"(שם, עמ' 9).

בהתאם נשאל, הכיצד אומר שמכר הרכב לאדם אחר במלחמת לבנון בשנת 2006, בעוד שהאירוע ארע לטענתו ביום 28/4/07, ועל כך השיב, שאולי יש טעות בתאריך, וכי לא זוכר אם מכר בשנת 2006 או 2007.

בהמשך שנשאל האם ההחלפה הייתה בשנת 2006, השיב: "לא זוכר 2006 או 2007. אני זוכר בזמן המלחמה" (שם, עמ' 9, שורה 32). עוד העיד מר פרץ בנידון כך:

"ש. אתה מאשר שהרכב עבר בעלות, ומי שצריך לתבוע זה הבעלים של היום.

ת. ביום הנזק רפאע היה עדיין אצלי במעצר בית, אני מתקן ביום העברת הבעלות הוא היה אצלי בבית. הוא היה איתי בעת שהחלפתי את הוולוו במיצובושי אחרי המקרה.

ש. ההעברה היתה לפני 2007.

ת. לא זוכר, אני זוכר שעשיתי החלפה בזמן המלחמה, המציבושי היתה לי בזמן המלחמה, שנסעתי איתו לת"א. לא זוכר תאריכים" (שם, עמ' 10).

מעדות זו עולה, כי ביום האירוע הרכב לא היה בחזקת מר פרץ, ומשכך כל טענותיו בנוגע לנזק ברכבו, דינן להידחות על הסף.

מר פרץ טען בנוסף, כי הבעלים זה הוא ו"זה שהוא רשום על שמך זה לא אומר שלא שלי. אחרת לא הייתי תובע אותו" (שם, עמ' 9, שורות 29-30). טענה זו לא עולה בקנה אחד עם טענתו, כי מכר הרכב בזמן מלחמת לבנון השנייה. מה גם, שיש להצר על כך שלא קרה לבעל המגרש להעיד, על מנת לאשר את מועד ההחלפה.

13. גם בעדות מר פרג' מטעם התביעה, לא היה להועיל, משום שלדבריו לא ראה מי פגע ברכב (שם, עמ' 11, שורות 6-7), הילדים שנכחו בזמן הוויכוח אמרו לו שילדים קשקשו ברכב של מר פרץ, אך אלו לא נקבו בשמות, וגם לא סיפרו לו שהילדים של גיגי הם שפגעו ברכב. כמו כן, הוא לא ראה את הרכב, ובכלל זה לשאלה האם ראה את האב וילדיו פוגעים ברכב של מר פרץ, השיב : "לא. ראיתי ויכוח ביניהם" (שם, עמ' 11, שורה 28). נהיר הוא, כי ראיית הוויכוח ביניהם לאחר מעשה, אין בה להעיד על כך, כי מי מהם פגע ברכב.

14. לכך מתווספת עדותו מר מלכה, אשר לגביו נטען בכתב התביעה, כי הזעיק את מר פרץ והודיע לו כביכול, כי נתבע מס' 1 ביחד עם נתבעים מס' 2-6 פגעו ברכבו, בהוראה מנתבע מס' 1 קשות והשחיתו את הרכב. מר מלכה כבר במסגרת תצהירו טען, כי ביום האירוע הנטען כלל לא היה באזור ולא ראה מי פגע ברכבו של התובע. בחקירתו הוסיף, כי לא ראה את האב או הילדים פוגעים ברכב, ובכלל זה לא ראה את האב נותן הוראה לילדים לפגוע ברכב (עמ' 14, שורות 25-28).

לא שוכנעתי כי עדות מר מלכה שונתה על רקע עבודתו או תחילת עבודתו אצל אחיו של נתבע מס'1 כפי שטוען ב"כ התובע. טענה זו הינה למעשה טענה אודות עדות שקר, טענה שאינה טענה של מה בכך, וטוב אילו לא הייתה נטענת בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי ולו מינימאלי. מה גם, שמר מלכה העיד, כי אף אחד לא לחץ עליו בקשר לעדותו היום, ובכלל זה לא שינה את עדותו רק בגלל שהחל לעבוד אצל אחיו של נתבע מס' 1.

נכון הוא שישנה סתירה בין המוצהר על-ידו, כי ביום האירוע הנטען כלל לא היה באזור, לעומת עדותו: "ראיתי שוטרים ולא ניגשתי להתקהלות, יצאתי מבית כנסת וראיתי התקהלות ולא ניגשתי לראות מה קורה" (שם, עמ' 13, שורות 9-10). עוד העיד בנידון :

" ש. כשיצאת מבית כנסת זיהית את גיגי ואת פרץ

ת. זיהיתי שהם רבים ביניהם והלכתי" (שם, עמ' 13, שורות 15-16).

בעניין זה לשאלה, כי בסעיף 5 לתצהירו אמר שלא היה באזור כלל, איך הוא מסביר שראה משטרה, ואת פרץ וגיגי מתווכחים והיה אירוע, והוא שכן שלהם ולא התעניין, השיב :

" אני לא אחד שנמשך לריבים וצעקות" (שם, עמ' 13, שורה 19).

עם זאת, אין בסתירה זו, כדי לקעקע את עדותו, כי לא היה עד לאירוע. נכון שסתירה זו מעלה תמיהה, אך עדיין לא שוכנעתי, כי הלה ראה את האב או הילדים פוגעים ברכב.

15. לצד עדויות אלו מתווספת עדות האב, נתבע מס' 1, ששלל את הפגיעה מצדו או מצד ילדיו.

ויודגש, במזכר שנערך על-ידי רס"ב רפאל ביטון מ- 2/5/07, צוין :

" תשאול קטין בשם יונתן עוזיאל בן אליהו גיגי...הקטין כבן 11. וחצי תושאל סיפר כי המתלונן לא ראה אותו ותמיד מתנכל לו. הילד הוזהר כי אים יחזור על המקרה יוזמן לחקירה ונגדו יפתח תיק פלילי הנער הוזהר בנוכחות אימו יוכבד. הצטער על מה שקרה האימא התבקשה לדבר עם הילדים ולהרגיע מצב".

איני רואה באמור לעיל הודיה מצד הקטין, ויש להניח, כי הימצאותו במשטרה בהיותו צעיר בימים השפיע עליו ועל דבריו.

16. ביחס לנתבע מס' 2, טוען ב"כ התובע כי בחקירתו הנגדית הודה הלה, באירוע, תוך שהפנה לאמור בשורות 5-6 עמ' 18 ושורות 5-7, עמ' 19 כדלקמן:

"ש. אתה זוכר את האירוע נשוא התביעה.

ת. כן. הייתי בן 16...

ש. פרץ אומר שחיים מלכה אמר לו שאתם פגעתם ברכב.

ת. אז מה אם הוא אמר, היה בלגן זה היה לפני 4 שנים, היה אירוע ולא רלוונטי שיתפוס אותי על הקטנות".

איני מקבלת טענה זו, שכן יש לקרוא את מכלול עדותו, לפיה ביום האירוע היה בבית, ושמע "בלאגן", כלשונו, ויצא : "שכן שלי עומד ואומר שאחי הקטן יונתן בעזרת אבי שורט לו את האוטו עם מסמר, זה טירוף" (שם, עמ' 18, שורה 18). לדבריו אף אחד לא נגע ברכב ולא היה שום דבר, ולשאלה מי היה שם, השיב:

"לא זוכר, היה בלגן, היו אחים שלי, ראיתי רכב בצד וניידות באמצע הכביש, ואחים שלי במבוכה ולא מבינים מאיפה זה נפל עליהם" (שם, עמ' 19, שורות 15-16).

עדות זו לא נסתרה על-ידי התביעה, ועצם זה שהוא מאשר שהיה אירוע, או טוען שלא רלבנטי שיתפוס אותו "על הקטנות", אינה מצביעה על מעורבות מי מהנתבעים באירוע זה.

17. באחרית דבר אומר, כי לא נהירה לי טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי ניתן למצוא תמיכה לגרסתו בין היתר בעובדה שהנתבעים ויתרו על חקירתו.

התובע לא התייצב לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 14/2/2012 והוצא כנגדו צו הבאה ונקבע להמשך דיון לחקירת התובע ביום 24/4/12. ביום 23/4/2012 בוטל הדיון, לאור הודעת המשטרה כי לא הצליחה לאתר את התובע ו/או לבצע את צו ההבאה כנגדו. בדיון שהתקיים ביום 6/11/2012 לאחר שנמסר לב"כ הנתבעים, כי לא בוצע צו ההבאה לתובע, הודיע שיגישו הודעה מוסכמת.

משמע, נראה הוא, כי ויתור על חקירת התובע, היה כורח הנסיבות. מה גם, שבעניין האירוע עצמו לא היה בעדות התובע להועיל, שעה שהוא רק הבעלים הרשום של הרכב במועד האירוע, אבל מי שהחזיקו בפועל לפחות לטענת מר פרץ, זה האחרון.

18. סיכומו של דבר, משלא עלה בידי התביעה להוכיח, כי הנזק שנגרם לרכבו של מר פרץ, ככל שזה היה באמת ברשותו במועד האירוע, כאמור לעיל, ארע בשל התנהגות מי מהנתבעים, דין התביעה להידחות. אי לכך, אין מקום לדון בשאלת הבעלות ברכב בכלל, ובשאלת הנזק בפרט.

19. לסיכום, התביעה נדחית. על התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א סיון תשע"ג, 30 מאי 2013, בהעדר הצדדים.