לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד שנת 1986, שלטענתו, עת היה קטין כבן 13 שנים נפגע מכיסא גלגלים שנזרק בשולי הרחוב.

1. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 3.4.99 שיחק התובע בשכונת ביתו בכפר ג'דיידה – מכר. הוא מצא כיסא גלגלים של נכים (להלן: "כיסא גלגלים") זרוק ונטוש בשולי הרחוב, רכב עליו ולחץ על כפתור ההפעלה. הכיסא התחיל לפעול, אצבעות ידו הימנית של התובע נתפסו בשרשרת הכיסא וכתוצאה מכך נקטעו אצבעות 2 ו-3 של כף יד ימין.

2. התובע הגיש את תביעתו נגד נתבעת 1, מועצה מקומית גדיידה – מכר שבשטח שיפוטה ארעה התאונה ואשר הינה לטענת התובע המחזיקה ובעלת השליטה והפיקוח על הרחובות וניקיונם (להלן: "המועצה") וגם נגד נתבעת 2, חברת הביטוח שלטענת התובע ביטחה את המועצה בביטוח צד ג' במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "המבטחת").

3. לטענת התובע המועצה התרשלה, בין היתר, בכך שלא דאגה להסרת מפגעים מהרחוב, לא דאגה לבטיחות הרחובות ושכונות המגורים, לא העסיקה מפקחים, משגיחים או פועלי ניקיון למרות הסכנה הנשקפת לחיי התושבים.

4. מנגד, בכתב הגנתה התכחשה המועצה לחבותה וטענה כי התאונה אירעה בשל רשלנותו הבלעדית של התובע. בנוסף, היא חלקה גם על גובה הנזק הנטען.

5. המבטחת הכחישה נסיבות התרחשות התאונה כפי שתוארו בכתב התביעה. עוד טענה בכתב הגנתה כי אין לצפות מרשות מקומית ועובדיה להיות נוכחים 24 שעות ברחובות כדי לפקח על כל כלי או מוצר שנזרק לרחוב. היא הוסיפה וטענה, כי התאונה אירעה בשל רשלנות הוריו של התובע בהיותם האפוטרופוסים הטבעיים האחראים על שלומו. לחלופין טענה המבטחת כי התאונה אירעה בשל רשלנותו הבלעדית של התובע. המבטחת גם חלקה על גובה הזנק הנטען.

בסיכומיה היא טענה כי אין כל כיסוי ביטוחי לתאונה הנטענת ועל כן יש לדחות את התביעה נגדה.

6. המועצה הגישה הודעת צד ג' נגד המבטחת כשלטענתה הנזק, שנטען בכתב התביעה כי נגרם לתובע, מכוסה בפוליסת ביטוח צד שלישי על ידי המבטחת וכי הפוליסה היתה בתוקף בעת התאונה, על כן על המבטחת לשפותה בגין כל סכום בו תחויב. (להלן: "הודעת צד ג' I")

7. המבטחת הגישה הודעת צד ג' נגד חברת י.ר.א.ב שירותי נוי 1985 בע"מ (להלן: "הקבלן" או "צד ג'") כשלטענתה במידה והיא תחויב בתשלום סכום כלשהו יהא על צד ג' לשפותה, שכן, בין היתר טענה המבטחת, כי המועצה שכרה את שירותיו של צד ג' לצורך איסוף ופינוי האשפה הגושית בשטחה, לפיכך, הוא הגוף שאחראי על איסוף ופינוי הפסולת הגושית בשטח המועצה, לרבות, פינוי כיסא הגלגלים נושא התביעה. (להלן: "הודעת צד ג' II")

8. מטעם התובע העידו: התובע עצמו וכן הארון שאמי – מי שפינה את התובע לקבלת טיפול רפואי. מטעם המועצה לא היו כל עדים. מטעם המבטחת העיד עבד ווג'די - תברואן ראשי שמועסק אצל המועצה, מטעם צד ג' העיד ערן זוהר - מנהל סניף הצפון של צד ג'.

נסיבות התרחשות התאונה

9. לטענת המבטחת, התובע לא הצליח להוכיח מאיזה כלי הוא נפגע, נסיבות פגיעתו ומקום הפגיעה. עדותו לא נתמכה בעדויות חיצוניות כלשהן. מה גם, לטענתה אין בעדותו של שאמי כדי להועיל לתובע שכן הוא אינו עד ראיה ולא היה עד לנסיבות התרחשות התאונה עצמה.

10. בתצהירו (ת/1) תיאר התובע את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן:

"באותו יום, שיחקתי בשכונת ביתי בכפר ג'דיידה – מכר, מצאתי עגלה זרוקה בשולי הרחוב, ניגשתי לעגלה, שבדיעבד הסתבר שהייתה מיועדת לנכים, רכבתי עליה, הפעלתי אותה ע"י כפתור, ומשהעגלה החלה לעבוד, אצבעות ידי הימנית נתפסו בשרשרת העגלה, כתוצאה מכך נקטעו אצבעות 2 ו-3 של כף ידי הימנית, כפי שיתואר בהמשך" (סעיף 6 לתצהיר)

אומנם, מדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בעדויות חיצוניות, אולם אין בכך כשלעצמו כדי להביא לדחיית גרסת התובע. הרי כידוע על פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, בית המשפט רשאי לפסוק על פי עדות יחידה זו, אולם עליו לפרט ולנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

11. במקרה שלפנינו, לא הוכח כי היו עדי ראיה לאירוע הנטען. הטענה שהתאונה אירעה בשולי הכביש וסביר הוא כי אנשים עוברים בכביש זה, אין בה כדי לעמוד לחובת התובע. הרי התובע בעצמו טוען, כי התאונה אירעה בשולי הכביש ולא באמצע הכביש. מה גם, אין המדובר בתאונת דרכים שמעורבים בה גורמים נוספים שגם העוברים והשבים יכלו להתעלם מעצם התרחשותה, אלא מדובר בתאונה שאירעה כאמור בשולי הכביש עת שיחק התובע בכיסא גלגלים נטוש. ספק אם ניתן היה לצפות מהנוסעים, ככל שהיו כאלו באותו מועד, להבחין בעצם התרחשותה.

12. לא ראיתי גם בעצם אי הבאת ההורים לעדות כמחדל שיש לזקוף אותו לחובת התובע. הרי אין חולק כי הם לא היו עדים לתאונה ואינם בבחינת עדי ראיה. על כן, לא היה בעדותם כדי לשפוך אור על המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין נסיבות התרחשות התאונה.

13. בנוסף, בעדותו, התובע הצליח לתאר את אותה עגלה (כסא גלגלים) והשרשת שממנה הוא נפגע, וכשנשאל אודות פרטים שוליים הקשורים לעגלה, הוא טען שהוא לא זכר. דבר שיש בו כדי להעיד על אמינות גרסתו אשר בהתחשב בגילו הצעיר עת אירעה התאונה, צפוי הוא כי לא יצליח לזכור את כל הפרטים ויתמקד דווקא בפרטים העיקריים:

"ש: העגלה הזו הייתה מונחת על שני גלגלים, ארבע גלגלים?

ת: אני זוכר 3.

ש: איך?

ת: שתיים מקדימה אחד מאחורה.

ש: לגב שלה היה משהו קשיח או בד?

ת: אני לא זוכר

ש: השרשרת הזו, איפה היא נמצאת?

ת: היא הייתה מצד ימין בדיוק מתחת למושב. אני ישבתי על המושב שלה ולא שמתי לב לשרשרת, לחצתי על איזה כתפור בעגלה ופתאום היא התחילה לעבוד, השרשרת הייתה מתחת לכיסא מצד ימין, איך שהחלה העגלה לעבוד ולא שמתי לב לשרשרת והאצבעות שלי נתפסו בשרשרת" (עמ' 7, ש'17-27)

ובהמשך:

"ש: הכפתור שלחצת עליו, באיזה צד היה?

ת: זה היה בצד שמאל, לוחצים עם הרגל על זה.

ש: למה היה הכפתור הזה מחובר, לכבל חשמל או למצבר?

ת: אני לא יודע" (עמ' 8, ש' 32-33, עמ' 9, ש' 1-2)

התובע לא הסתפק בלתאר רק את כיסא הגלגלים וכיצד אירעה התאונה, אלא הוא המשיך ותיאר בחקירתו מה עשה לאחר שנפגע:

"ברגע שקיבלתי את המכה, כל האצבעות שלי נחתכו במקום ומהלחץ שלי שמתי אותן בחולצה ולא ידעתי מה לעשות, פחדתי.

ש: נשארת ליד העגלה?

ת: לא ממש, ניסיתי ללכת לכיוון הבית ומישהו עבר וראה את היד שלי עם הדם.

ש: מי זה?

ת: הוא נמצא בחוץ, שמו הארון שאמי. הוא עבר עם הרכב שלו" (עמ' 9, ש' 8-13)

14. עדותו של התובע התיישבה עם עדות העד מטעמו, שאמי. אומנם אין המדובר בעד ראיה שהיה עד לנסיבות התרחשות התאונה אך הוא כן אישר את גרסת התובע שטען כי לאחר שנפגע, עבר שאמי וראה אותו עם דם על הידיים ומשם הפנה אותו לצורך קבלת טיפול רפואי:

"ש: ספר לבית המשפט מה אתה יודע על המקרה של מר פארס מברשם?

ת: אני יליד 76, מתגורר בכפר ג'דיידה, אני עובד כגנן. בשנת 99 עבדתי בחברת צמיגים. ביום התאונה, זה היה בשעות הצהריים, יצאתי מהמסגד אחרי תפילת צהריים וכשהגעתי לאמצע הכפר, ליד מכולת פאעור שהיא באמצע הכפר, ראיתי את התובע, הוא היה עוד ילד ראיתי אותו עם דם על האצבעות, צורח, ניגשתי אליו, ראיתי שהוא חתך את האצבעות שלו. לקחתי אותו אליי, שמתי אותו באוטו והמשכתי לכיוון מוקד רפואי בכפר יאסיף, לא היה שם אמבולנס ולכן המשכתי לבית החולים נהריה. שמתי אותו במיון שם ואחרי כמה דקות ההורים שלו והמשפחה שלו הגיעו ואני עזבתי את המקום" (עמ' 17, ש' 14-22)

ובהמשך, הסביר שאמי כי כששאל את התובע ממה נפגע, השיב לו משרשרת של עגלת נכים (עמ' 17, ש' 31). בכך התיישבה גרסתו של התובע עם עדותו של שאמי שניתן לראות בה כראיה נסיבתית.

15. יתירה מזאת, גרסתו של התובע התיישבה עם אופי ומהות הפגיעה שנגרמה לו. הרי לטענתו כשלחץ על כפתור ההפעלה, אצבעות יד ימין נתפסו בשרשרת של העגלה וכתוצאה מכך נחתכו אצבעות 2 ו-3 של כף יד ימין.

פגיעה זו, קטיעת שתי אצבעות בעקבות תפיסת יד בשרשרת של כיסא גלגלים, מתיישבת עם גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה. כשמנגד, לא הוצגה כל גרסה עובדתית מטעם הנתבעות שיש בה כדי לאיין את גרסת התובע ולהשמיט את הקרקע מתחתיה.

16. בנוסף לכך, התובע הותיר בעדותו רשום של עד אמין ומהימן. הוא ענה בצורה שוטפת וללא כל היסוס. לא מצאתי גם כל סתירות בגרסתו שדווקא התיישבה עם יתר הראיות שהוצגו בפניי.

17. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי והוכיח כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו בכתב התביעה.

העדר התייצבות המועצה

18. המועצה לא התייצבה לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 14.5.15 וזאת על אף שהיא הוזמנה לדיון וידעה על קיומו כפי שהצהיר ב"כ המבטחת באותה ישיבה. בדיון הנ"ל, הוריתי על הגשת סיכומים, אולם, גם כאן לא ראתה המועצה לנכון להגיש סיכומים כלשהם מטעמה.

התובע ביקש לתת נגדה פסק דין בהעדר התייצבות. בנסיבות אלה יינתן נגד המועצה פסק דין בהעדר התייצבות והודעתה לצד ג' I תידחה.

19. עם זאת, ולאור המחלוקת שבין התובעת והמבטחת סביב שאלת האחריות, אין ברירה אלא להכריע גם לגופו של עניין בשאלת אחריותה של המועצה.

20. בסיכומיו טען התובע, כי אחריות המועצה מושתת על שתי עוולות: עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות. עוד הוא טוען כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ולעביר את נטל ההוכחה לנתבעות.

הדבר מדבר בעד עצמו

21. סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע 3 תנאים מצטברים לצורך החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו":

א. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק.

ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.

ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

הנטל להוכחת שלושת התאנים הנ"ל מוטל על מי שטוען להחלת הכלל – ובמקרה שלפנינו, הנטל מוטל על התובע. התובע לא עמד בנטל זה, שכן הוא ידע, תיאר ואף הוכיח את הנסיבות שגרמו לתאונה שבעקבותיה נגרם הנזק הנטען. בכך לא נתקיים התנאי הראשון לצורך החלת הכלל ועל כן אין מקום להחילו ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבעות.

רשלנות

22. לטענת התובע המועצה הינה בעלת השליטה והפיקוח על הרחוב שבו נפגע התובע והיא חבה בחובת זהירות כלפיו. לטענתו היא התרשלה בכך שלא דאגה לבצע "בדיקות בתדירות סבירה לרחובותיה וחציריה, והמפגעים היו זועקים לשמיים, כך גם לא דאגה להסיר את העגלה המסוכנת מרחובותיה" (סעיף 7(ד) לסיכומי התובע).

23. בהתאם לגרסת התובע שהתקבלה, הוא נפגע מכיסא גלגלים שהיה זרוק בשולי הכביש. משאין חולק כי התאונה אירעה במקום הנמצא בשטח שיפוטה של המועצה וכי הואיל והיא אירעה במקום (כביש) שמשרת את כלל הציבור ומעצם מעמדה כרשות מקומית שמחזיקה ואף בעלת השליטה והפיקוח עליו, היא חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע.

24. לגבי חובת הזהירות הקונקרטית, הרי כידוע, אין חובה למנוע כל סיכון אלא רק סיכון בלתי סביר שלגביו יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנעו.

מעדות התובע עולה כי כיסא הגלגלים הונח בשולי הכביש, וכשנשאל מתי לראשונה הוא הבחין בו, השיב כי הוא ראה אותו מספר ימים לפני שאירעה התאונה (עמ' 7, ש' 11-12). עצם העובדה כי עניין זה לא צוין בתצהיר התובע, אין בה כדי לאיין את גרסת התובע. הוא כן ציין בתצהירו כי מדובר בכיסא נטוש ובחקירתו אף הסביר מדוע הוא טען זאת:

"ש: איך קבעת בתצהיר שלך שהיא זרוקה, מתי ידעת שהיא זרוקה?

ת: שאני נגעתי בעגלה זה לא היה הרגע הראשון שראיתי אותה, ראיתי אותה כמה ימים לפני, הייתי בטוח שהיא שייכת למישהו ולא התקרבתי אבל אחרי כמה ימים ראיתי שהיא זרוק ועליתי עליה.

ש: למה החלטת לעלות על העגלה?

ת: אני ראיתי אותה כמה ימים מונחת באותה צורה באותו מקום זה אמר לי שהיא לא שייכת לאף אחד (עמ' 14, ש' 33 ועמ' 15, ש' 1-6)

תשובתו של התובע בעניין זה הינה תשובה מספקת והגיונית ביותר, בהתחשב גם בגילו הצעיר של התובע שהיה בן 13 במועד התרחשות התאונה. סביר ואף צפוי הוא שילד בגיל כזה יפעל באותה דרך. דבר שיש בו דווקא כדי לחזק את אמינות גרסת התובע.

מנגד לא הציגה המבטחת כל ראיה שהיה בה כדי לסתור את גרסתו.

25. משכך הם פני הדברים, אין אלא לקבוע כי הכיסא אכן נזרק וננטש בשולי הרחוב הראשי.

האם מדובר בסיכון בלתי סביר שלגביו היה על המועצה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע התממשותו.

26. אין ספק כי על המועצה החובה והאחריות לדאוג לשלום הציבור ולדאוג כי הכביש שעליו היא אחראית יהיה פנוי מכל מכשול. אחריותה של רשות מקומית לשלומם ולבטיחותם של תושביה והולכי הרגל, הוכרה בפסיקה אשר קבעה כי חובה על רשות מקומית לצפות שקיומו של מפגע אשר מסכן את בטיחותם של הולכי הרגל והמשתמשים ברחוב, עלול לגרום לפגיעה בגוף או ברכוש. כמו שמחויבת העירייה לדאוג לתקינות התשתיות, כגון מערכות הביוב שבשטח שיפוטה, כך היא מחויבת לדאוג לתקינות מערכת הכבישים ושמירה על ניקיונם. אך עליה לעשות זאת במסגרת "הסביר" תוך נקיטת צעדים במסגרת התקציבית שלה. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) (1989):

"מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות והפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים."

במילים אחרות, סיווגו של אירוע כאירוע הגורר אחריות של הרשות המקומית תלוי במספר גורמים, ובכלל זאת, זירת האירוע, המפגע עצמו שגרם לתאונה: גודלו, מסוכנותו וכו'. לאחר שקילת כל הגורמים נוכל להכריע בשאלה אם מדובר בסיכון סביר או בלתי סביר, כשידוע רק לגבי האחרון תתגבש חובת זהירות קונקרטית.

27. עניין פינוי אשפה ומניעת מטרדים או מפגעים שיש בהם כדי לסכן את בריאות הציבור הוסדרו בסעיף 146(8) לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 המצוי תחת פרק "סמכויות". הסעיף קובע כי המועצה מוסמכת:

"לקבוע סדרים, להטיל איסורים והגבלות, לאחוז באמצעים ולחייב תושבים, בעלים ומחזיקים שהם יאחזו באמצעים - כדי להבטיח את בריאות הציבור, את הסדר ואת הבטחון, למנוע הופעתם והתפשטותם של מחלות ונגעים (ולרבות מחלות ונגעים של בעלי חיים וצמחים), ולבערם, להשמיד מזיקים או בעלי חיים שאין להם בעלים, למנוע דליקות ולכבותן, להורות בדבר שמירת המראה של חזיתות הבתים, לרבות סיודן ושיפוצן, לסלק מפגעים ולמנוע תקלות, לרבות הריסת בנינים מסוכנים או מזיקים לבריאות;"

כידוע לצורך ההכרעה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, יש להכריע בשתי שאלות:

א. האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי – צפיות טכנית.

ב. בהנחה שאפשר היה לצפות את הנזק, האם אדם סביר צריך היה, כעניין של מדיניות, לצפות את הנזק.

28. לגבי הצפיות הטכנית, הנני בדעה כי רשות מקומית, ככל אדם סביר, יכולה לצפות כי אשפה גושית וגרוטאות כגון: כיסא גלגלים, שנזרקו בשולי כביש ראשי ולא פונו לפחות למספר ימים, עלולה לגרום לנזק גופני לעוברי האורח, ובפרט, לילד בן 13 שסקרנותו הטבעית אף תדחף אותו לשחק ולגעת באותו כיסא נטוש ומקולקל, ובכך יהא חשוף לסיכון פגיעה פיזית.

29. בעניין הצפיות הנורמטיבית, כאן למעשה בודקים אם מדובר בסיכון רגיל וסביר או שמא מדובר בסיכון בלתי סביר.

האם השארת כיסא גלגלים בשולי כביש ראשי ואי פינויו וסילוקו, הינה בבחינת סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.

30. מעדות התובע אשר לא נסתרה ע"י הנתבעות עולה כי מספר ימים לפני שאירעה התאונה, הוא הבחין בכיסא הגלגלים נטוש באותו מקום ובעקבות זאת הסיק כי מדובר בכיסא גלגלים נטוש אשר נזרק ע"י בעליו.

אין ספק וכפי שצוין לעיל, מוטלת על המועצה חובה סטטוטורית לדאוג לבריאות הציבור, לסלק מפגעים ולפנות אשפה. עצם העובדה כי כיסא הגלגלים היה מונח מספר ימים לפני שאירעה התאונה במקום הממוקם בשולי כביש ראשי, יוצרת סיכון בלתי סביר כלפי הציבור, ובפרט כלפי קבוצת הילדים שעוברים בקרב המקום שבו אירעה התאונה. יש להדגיש, כי אין המדובר בחפץ או באשפה רגילה ושולית. אלא ניתן אף לומר כי מדובר בגרוטאה אשר נשקפת ממנה סכנה ממשית ואשר לאור גם המיקום שבו היא נזרקה ניתן היה בקלות להבחין בקיומה ולפעול לסילוקה.

31. מכאן, המעוצה, הנתבעת, שמוטלות עליה החובות לדאוג לבריאות הציבור, לפינוי האשפה ולסילוק מפגעים, הייתה צריכה לצפות בנסיבות הנדונות את התרחשות התאונה והנזק שנגרם בעטיה. נזק שהינו בגדר סיכון בלתי רגיל ובלתי סביר.

32. לפיכך הוכח כי המועצה חבה בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.

האם חובה זו הופרה, קרי, האם ננקטו על ידי המועצה אמצעי זהירות סבירים למניעת המפגע ולסילוקו?

33. בבוא בית המשפט להכריע בשאלה זו עליו לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס הציבורי שמגולם בהמשכה או בהספקתה של אותה פעילות (ע"א 145/80 וענקין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 13 (1982)).

בענייננו, טענה המבטחת כי "אין לצפות מהמועצה המקומית להקצות את כלל המשאבים העומדים לרשותה לצורך מניעת סיכון מפגיעה מעגלה בצד הרחוב; יש לערוך איזון ראוי בין האינטרס למניעת פגיעה בגוף או בנפש מעגלה בצד הרחוב לבין אינטרס המועצה למלא אחר פעולות רבות המוטלות עליה ואשר בהן מגולם גם האינטרס הציבורי הכללי של תושבי המועצה בכלל" (ההדגשה במקור-נ.ד.מ.)

לטענת המבטחת, היא לא הפרה חובת זהירות כלשהי שכן היא פעלה באופן סביר וכמו שמצופה מכל מועצה אחרת לצורך פינוי אשפה, לרבות אשפה גושית, שכן היא שכרה שירותיו של קבלן שהתמחה בפינוי אשפה גושית ופעל לצורך פינוי אשפה זו 3 פעמים בשבוע. בנוסף היא הפעילה מוקד טלפוני לצורך קבלת הודעת התושבים על קיומה של אשפה זו.

34. אכן אין לדרוש מהמועצה לעשות כל דבר אותו ניתן להעלות על הדעת כדי לסלק כל סיכון (ע"א (מחוזי-חיפה) 2786/04 פלונית (קטינה) נ' עיריית עכו (31.05.2005)). כמו שלא ניתן להטיל אחריות מוחלטת על הרשות המקומית בדבר קיומו של כל מפגע שאירע בשטח שיפוטה. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141 (1975):

"אם נדרוש מרשות ציבורית - כתנאי לפטירתה מאחריות בנזיקין - כי עליה לנקוט בכל אמצעי סביר אפשרי כדי למנוע פגיעה על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מיניה וביה את האינטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין; החלופה האחרת תהיה כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור; היינו, תיעשה הוצאה כספית בניגוד לדעה המקובלת בציבור בדבר דרך חלוקת המשאבים הכספיים אשר בידיו."

בצדק נטען ע"י המבטחת כי אין זה סביר לדרוש מהמועצה שתדע ותפקח בכל זמן נתון על כל מפגע שאירע בשטחה, כמו שלא ניתן לצפות ממנה שתפעל בכל רגע נתון לצורך פינוי אשפה גושית. צפייה כזו תאלץ אותה בלשאת בהוצאות כבדות למדיי שיבואו לידי ביטוי למשל באמצעות הצבת מפקחים מטעמה או עובדי ניקיון, מסביב לשעון ובכל מקום שבשטחה. נקיטת אמצעי זהירות כאלו תכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית והציבור כולו.

אם כך, נשאלת השאלה מהי נקודת האיזון שמצד אחד מאזנת בין האינטרס למניעת פגיעה בגוף או בנפש של התושבים לבין אינטרס המועצה למלא את תפקידה במסגרת התקציבית שלה.

35. חובתה של הרשות המקומית היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ובין היתר, לקבוע ולהנהיג הסדרי פינוי אשפה ונוהלי פיקוח שמטרתם למנוע מפגעים העלולים לסכן את ביטחונם ושלומם של התושבים.

לטענת המבטחת, המועצה נקטה באמצעים סבירים עת דאגה לפתיחת מוקד טלפוני וכששכרה את שירותיו של קבלן מיומן לצורך סילוק האשפה הגושית 3 פעמים בשבוע.

36. לעניין המוקד הטלפוני אציין, כי מדובר באמצעי פסיבי הנתון לשיקול דעתם של התושבים אשר ספק הוא אם הם אכן מודעים בכלל לקיומו. סבורני, כי אין המדובר באמצעי יעיל שניתן לראות בו כאמצעי זהירות סביר בנסיבות העניין. עובדה היא, כי לא נטען ולא הוכח שנתקבלה כל הודעה בדבר זריקתו של אותו כיסא גלגלים שגרם לפגיעת התובע. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א (מחוזי – ת"א) 4195/98 חנה נ' עיריית נתניה (31.10.99)):

"על פי עדותו של המפקח, נקטה העירייה באמצעים אלה: הודעות המתקבלות מהציבור, הודעות המתקבלות מן הפקחים העירוניים, הודעות המתקבלות מעובדי עירייה שבמהלך עבודתם נתקלים במפגע, מכתבים המגיעים למחלקת נכסים וביטוח וסיורים שעורך המפקח תוך כדי עבודתו והן סיורים יזומים. ארבעת האמצעים הראשונים הינם אמצעים פסיביים הנתונים לרצונו הטוב ולשיקול דעתו של המודיע. לפיכך, אין הם יעילים ואין הם בגדר אמצעי סביר לאיתור המפגע."

בעניין הנהלים שקבעה המועצה לצורך פינוי האשפה הגושית. לטענתה היא שכרה שירותיו של קבלן אשר נהג לסייר ולאסוף אשפה מסוג זה 3 פעמים בשבוע.

37. ראשית יש לציין, כי בכל הנוגע למספר הפעמים שבהם נוהג הקבלן לאסוף פסולת גושית, התגלתה סתירה מהותית בגרסאות העדים שהעידו מטעם הצדדים. הרי בעוד שלפי גרסתו של עבד, נהוג לאסוף את הפסולת הגושית, פעמיים בשבוע (עמ' 21, ש' 6-8), לפי עדותו של זוהר, מדובר ב-3 פעמים בשבוע (עמ' 23, ש' 3-4). יצוין כי העדות בשאלה זו התייחסה למועד מתן העדות ולא לעת הרלוונטית היינו שנת 1999, עת ארעה התאונה.

38. בנוסף, המבטחת נמנעה מלהביא ראיות ועדים שהיו בהם כדי לשפוך אור על המחלוקת שלפנינו. הרי מעדותו של עבד עולה כי במועד הרלוונטי לתאונה, קרי בשנת 99, הוא לא עבד במועצה, כך שלמעשה לא רק שאין בעדותו כדי להועיל למבטחת, אלא שגם בכך נמנעה המבטחת מלהביא לעדות את אותם עובדים שהועסקו אצל המועצה באותו תפקיד בעת הרלוונטית כפי שלא הביאה אף ראיה באשר להסדר של פינוי האשפה הרגילה והגושית באותה עת.

המבטחת גם נמנעה מלהביא לעדות את אותם מלווים מטעם המועצה שלטענתה מלווים את עובדי הקבלן ומנתבים אותם למקומות שבהם נזרקו אשפות גושיות.

אין ספק כי יש לזקוף מחדלים אלו לחובת המבטחת.

39. למעשה, הראיות שהוצגו מטעם המבטחת בכל הנוגע להסדרי פינוי האשפה הגושית, הינן דלות ביותר ובלתי מבוססות. מה גם, אף אם נקבל את הגרסה שלפיה המועצה בשיתוף פעולה עם הקבלן, נהגו לפנות את הפסולת הגושית 3 פעמים בשבוע, עדיין אין בכך כדי לפטור את המועצה מאחריות. הרי בהנחה שגם נקבע כי מדובר בהסדר סביר, לא הוכח כי הוא ננקט בפועל. שכן, בהתאם לגרסת התובע אשר התקבלה, כיסא הגלגלים היה מונח בשולי הכביש מספר ימים טרם התרחשה התאונה. אומנם התובע לא נקט במספר הימים המדויק אך ללא ספק הכוונה היא לתקופת זמן החורגת מיום אחד ולכל הפחות מדובר על יומיים. במידה ואכן נהוג לאסוף את הפסולת הגושית 3 פעמים בשבוע, לא ברור מדוע לא הספיקו לפנות את כיסא הגלגלים, וזאת בהתחשב גם בעובדה כי הוא נזרק בשולי כביש ראשי, כך שניתן היה להבחין בו, גם במהלך פינוי האשפה הרגילה ע"י עובדי הניקיון של המועצה. מכך מתקבל הרושם כי המועצה או מי מטעמה לא פעלו בהתאם לנוהל שנקבע ע"י המועצה עצמה.

40. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי המועצה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בכך שלא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה שנשקפת לתושביה כתוצאה מאי סילוק ופינוי האשפה הגושית.

41. הוכח גם קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. הרי אין ספק, כי במידה והמועצה הייתה ממלאת את חובתה לאיתור הפסולת הגושית ופינויה, לא הייתה מתרחשת התאונה. בנוסף, היה עליה גם לצפות כי עם השלכת פסולת גושית כגון כיסא גלגלים של נכים ואי פינויו, עלול להביא למקרה שבו ילדים מהשכונה יחפצו לגעת בו ולשחק בו. דבר שעלול לפגוע בהם ולגרום לנזקי גוף כפי שנגרם לתובע. כך שגם אם אותו ילד התרשל בכך כשבחר לשחק ולגעת באותו כיסא גלגלים זרוק ונטוש, ובעקבות זאת הוא נפגע משלא נזהר, עדיין המועצה הייתה צריכה לצפות להתנהגות זו שגרמה במחדליה להמשך קיומו של המפגע ואי פינויו.

42. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע הצליח להוכיח התקיימות כל יסודות עוולת הרשלנות, ועל כן, חבה המועצה באחריות נזיקית כלפי התובע בגין התאונה שאירעה.

אשם תורם

43. לטענת המבטחת על אף גילו הצעיר של התובע שהיה בן 13 עת התרחשה התאונה, יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור שלא יפחת מ-80%, שכן מדובר בילד אשר מבין עניין ומודע לסכנה הטמונה בעקבות השימוש בכיסא גלגלים זרוק ונטוש שבעליו זרקו אותו לאור חוסר תקינותו.

44. מנגד, טען התובע כי אין להטיל עליו אשם תורם כלשהו שכן המבטחת לא הוכיחה כי הוא הפעיל שיקול דעת עצמאי מוטעה אשר הביא ליצירת הסיכון בעצם שימושו בכיסא בגלגלים.

45. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור, בע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודאת אלעאמה בע"מ נ' סלאיימה, פ''ד נ(5) 407 (1997):

"בית המשפט קמא הפנה למבחן שאומץ בפסיקה, ולפיו אשמו התורם של קטין נקבע על-פי מבחן של הקטין הסביר בגילו של הניזוק. מבחן זה מתחשב בכושר שיפוטו המוגבל ובניסיון החיים המועט של ילד, ובנטייתו להימשך לדברים מסוכנים"

בפרשה הנ"ל, דובר על קטין בן 12 ותשעה חודשים אשר טיפס על ערימת פסולת חצץ שהוערמה ע"י המערערת מתחת לכבל מתח גבוה. פסגת ערימת החצץ הגיעה למרחק מטר מהכבל. הקטין טיפס על ערימת החצץ נגע בכבל ועקב כך נפגע. בית המשפט המחוזי הטיל אשם תורם על הקטין בשיעור של 25% וזאת בהתחשב בכך שבעת התאונה הקטין היה מודע לסכנה שבחשמל, והוא גם התעלם משלטי האזהרה שנתלו במקום. הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר דחה את טענת המערערת בנוגע לשיעור האשם התורם וקבע כדלקמן:

"השופטת ערכה את מאזן השיקולים, לאור המבחן הכללי ולאור נסיבות המקרה הספציפיות, והגיעה לתוצאה ראויה. התובע ידע אמנם על הסכנה הטמונה בחשמל, אך לא יכול היה להעריך כהווייתה את עוצמת הפגיעה הצפויה ממכת חשמל במתח כה גבוה, וודאי שלא התכוון לחשוף עצמו לסכנה העצומה שבפגיעה."

46. כך גם במקרה שלפנינו, מדובר על תובע שהיה קטין בן 13 עת התרחשה התאונה. בהתחשב בגילו הצעיר, כושר שיפוטו המוגבל, ניסיון החיים המועט שיש לו וכן נטייתו להימשך לדברים מסוכנים, לא שוכנעתי כי הוא היה מודע לסכנה הטמונה מעצם השימוש בכיסא הגלגלים. אומנם בחקירתו הוא תיאר כיסא גלגלים שהיה "חשוף" (עמ' 15, ש' 30) אולם, וכפי שנקבע בפסק דין הנ"ל, עדיין אין בכך כשלעצמו כדי להוכיח כי הייתה לתובע יכולת להעריך את עוצמת הפגיעה הצפויה וכריתת אצבעותיו בעקבות השימוש בכיסא מסוג זה. לא שוכנעתי כי מדובר היה בהתנהגות מודעת ומתוכננת שלגביה הייתה לו כוונה לחשוף את עצמו לסכנה הנ"ל, אלא לכל היותר מדובר במעשה אימפולסיבי ותמים שנעשה בהתלהבות רגעית או בהיסח הדעת של ילד קטין.

47. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי אין כל מקום להטיל רשלנות תורמת כלשהי על התובע.

כיסוי ביטוחי

48. בסיכומיה טענה המבטחת להעדר קיומו של כיסוי ביטוחי, שכן לטענתה המועצה נמנעה מלשתף פעולה עם המבטחת בכל הנוגע לתאונה זו, היא לא הודיעה על מקרה הביטוח ונמנעה מלשתף פעולה במהלך ניהול התביעה, לא התייצבה להוכחות ולא הסכימה לתת תצהיר שיתמוך בטענות המבטחת.

49. דין הטענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי להידחות.

מדובר בטענות עובדתיות שנטענו בעלמא ללא כל ביסוס או תמיכה. המבטחת לא הציגה ולו בדל של ראיה שהיה בה כדי להוכיח העדר שיתוף הפעולה מצד המועצה בכל הנוגע לעניין הדיווח על התאונה ואי שיתוף הפעולה מצידה בעניין זה.

אומנם, המועצה לא התייצבה לדיון ההוכחות שנקבע, אולם, במהלך ניהול תביעה זו, היא כן שיתפה פעולה והגישה כתבי בי דין. ולא הוכח כי המבטחת פנתה למועצה או לעד מטעמה וביקשה התייצבותו לעדות ופנייתה נדחתה.

הנזק

50. בעקבות התאונה, נחבל התובע באצבעות 2 ו-3 של כף יד ימין. בבית חולים הגליל המערבי אובחן אצלו קטיעה של הגליל הדסטאלי באצבעות הנ"ל. הוא אושפז במחלקה האורתופדית לילדים, ובמהלך אשפוזו עבר ניתוח שבמסגרתו הושלמה הקטיעה והגדמים נסגרו.

51. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' שטהל, מומחה בתחום האורתופדי שקבע, כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור של 9.75%, ואילו מטעם המבטחת הוגשה חוות דעתו של ד"ר קליגמן, מומחה בתחום האורתופדי שקבע נכות בשיעור של 5%.

52. מטעם בית המשפט מונה ד"ר ג'נאיים, מומחה בתחום האורתופדי. המומחה התיחס בחוות דעתו לטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע וציין כי התפרים הוסרו כעבור כשבוע מיום שחרורו והוא היה במעקב רפואי, בעיקר במרפאות האורתופדיות וטיפולים במכון לריפוי בעיסוק. המומחה הוסיף, כי קיימת עדות ברורה לקטיעה של שליש מהגליל הדסטאלי של אצבע שניה וקטיעה מלאה של הגליל הדסטאלי של אצבע שלישית. אין עדות קלינית לניורומה בגדמים בשתי האצבעות.

לגישתו, אומנם הקטיעה באצבע השנייה היא רק שליש אולם הקטיעה היא דרך הציפורן והציפורן עצמה מעוותת ובכך היא יכולה להפריע בתפקוד היום יומי. בנוסף, חוסר של שליש מאורך הגליל הדסטאלי אינו מאפשר נעילת האצבע לתוך כף היד בעת קמיצת אגרוף.

לפיכך, קבע ד"ר גנאיים כי בעקבות התאונה, נותרה לתובע נכות משוקללת של 9.75% המורכבת מהנכויות שלהלן:

א. 5% לפי סע' 43(2)ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1953 וזאת בגין קטיעת חצי מהגליל הדסטאלי של האצבע השנייה.

ב. 5% לפי תקנה 43(3)ד' לתקנות הנ"ל וזאת בגין קטיעה של הגליל הדסטאלי של אצבע שלישית.

הצדדים אינם חולקים על קביעותיו של ד"ר ג'נאים.

53. לטענת התובע, עובר לתאונה, הוא היה אדם בריא לחלוטין ובעקבות התאונה הפך לשבר כלי, לאדם שאינו מסוגל להרים או לתפוס חפצים ביד. הוא עבד בעבודות מזדמנות אך בגלל פציעתו לא הצליח להמשיך ולהשתלב בשוק העבודה.

54. אקדים ואציין, כי למעט טופס המל"ל בעניין פרטי המדווחים ותקופות העבודה (נספח 12(1) לתצהיר התובע), לא הוצגו ראיות נוספות כלשהן על ידי התובע שהיה בהן כדי לספק מידע כלשהו בעניין סוג, אופי ומקומות העבודה השונים שהתובע עבד בהם.

בעדותו הוא גם הסתפק בלטעון, כי הוא עבד בעבודות מזדמנות כמו "חשמל, מלצרות, מכבסה" (עמ' 13, ש' 7) ולא הציג כל מסמך או תלושי שכר כלשהם שיש בהם כדי ללמד אודות גובה השכר שקיבל והפסדי השכר שהיו לו.

מהנתונים המפורטים בטופס המל"ל מיום 25.2.14 (נספח 12(1) לתצהיר התובע) עולה, כי התובע עבד בתקופות מסוימות בעבודות שונות אם כי ברור הוא כי מדובר בתקופות קצרות יחסית. כשהיה עוד בן 16 הוא עבד בתקופת חופשת הקיץ למשך חודשיים במכבסה, כך גם עבד בשנה שלאחר מכן, בשנת 2003. בשנת 2006 הוא עבד חודש אחד בלבד ובשנת 2011 הוא עבד מחודש 4/11 ועד לחודש 9/11, קרי תקופה של 6 חודשים. בשנת 2012 הוא עבר הכשרה מקצועית מטעם משרד התמ"ת. אלה הן התקופות בהן דווח כי הוא עבד. כאמור אין פרטים אודות השכר שקיבל באותן תקופות.

55. אומנם, נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, למשל, משום שהניזוק היה בתחילת דרכו המקצועית וכשברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין עשויה הייתה השתכרותו לגדול או שנגרמו לו הפסדים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי (ראו ע"א (מחוזי-ת"א) 37453-01-13 ע. נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (11.6.14)).

בהתחשב באמור לעיל ובעובדה כי התאונה אירעה כשהתובע היה בגיל צעיר (13 שנים) ובטרם נסללה דרכו המקצועית, כשברור הוא, לאור פגיעתו ונכותו והשפעתה על תפקודו, כי נגרם לו נזק והפסדים שלא ניתן לחשבם בצורה מדויקת וחד משמעית, מאידך אם התובע הצליח לעבוד עוד בהיותו קטין בן 16 לא ברור מדוע מאז הגיעו לגיל 18 ובמשך 12 שנים עבד, על פי הדיווח מספר חודשים בודדים, הרי שדרך המלך לפסיקת פיצוי בגין תקופה זו הינה על דרך האומדנא. בנסיבות המתוארות הפיצוי מוערך בסך של 30,000 ₪.

56. בעניין הפסד השתכרותו לעתיד והפסדי פנסיה, מדובר בפגיעה ביד הימנית שהינה ידו הדומיננטית של התובע כאשר חוסר של שליש מאורך הגליל הדסטאלי, כפי שקבע המומחה, אינו מאפשר נעילת האצבע לתוך כף היד בעת קמיצת אגרוף. לפיכך אין ספק כי התובע התקשה ויתקשה בביצוע עבודות הדורשות הרמת משאות או עבודת כפיים שדורשת שימוש באצבעות שנפגעו.

האמור לעיל מוליך למסקנה, כי הנכות הצמיתה שנותרה לתובע בגין התאונה תשפיע על יכולתו להשתכר ותצמצם את קשת המקצועות בהם יוכל לעסוק. עם זאת, וכאמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש בפגיעתו זו כדי להשבית אותו ולהרחיקו באופן מוחלט משוק העבודה כפי שטען שאירע משך כל התקופה שחלפה מאז הגיעו לגיל 18.

לפיכך, ובהתחשב בגילו ונכותו הרפואית, אני מעמידה את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד ופגיעה בזכויות הסוציאליות, באופן גלובאלי, על סך של 80,000 ₪.

57. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' – מדובר בתובע שהיה בן 13 עת נקטעו אצבעותיו, הוא אושפז למשך 7 ימים ועבר ניתוח תחת הרדמה. נאלץ לעבור מספר בדיקות וטיפולים, נעדר מבית הספר ליותר משבוע (נספח 1 לתצהירו), כך שאין ספק כי לפחות, בסמוך למועד פגיעתו, נזקק לליווי ולעזרה צמודה מהוריו, עזרה החורגת מן המקובל בין בני המשפחה. כמו כן, אין ספק כי מצבו דרש מעקב וליווי רפואי: טיפולים ומעקבים שונים שנזקק להם ונסיעות לאותם טיפולים. אומנם התובע לא הציג קבלות בעניין זה ואכן מרבית ההוצאות הרפואיות מכוסות בסל הבריאות, עם זאת, אין ספק כי הוא נאלץ לשאת בחלק מהוצאות אלו.

לפיכך, בהתחשב במצבו הרפואי, סוג פגיעתו וגילו, אני פוסקת פיצוי גלובאלי בגין ראש הנזק הנ"ל בסך של 5,000 ₪.

58. כאב וסבל – בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית, בימי האשפוז, בסוג הפגיעה, גילו הצעיר של התובע והסבל שנגרם לו בעקבות הניתוח שעבר והטיפולים הרפואיים השונים שקיבל, אני פוסקת בגין ראש נזק זה סך של 50,000 ₪.

סה"כ, יש לשלם לתובע פיצוי בסך של 165,000 ₪.

הודעת צד ג'

59. כאמור המבטחת הגישה הודעת צד ג' נגד הקבלן ששכרה את שירותיו לצורך פינוי האשפה הגושית. לטענתה, יש להטיל את מלוא האחריות על הקבלן אשר עובדיו מופקדים על איסוף ופינוי הפסולת הגושית.

60. מנגד לטענת צד ג', על פי ההסכם שנכרת בינו לבין המועצה, הוא פעל לפינוי הפסולת בתדירות של 3 ימים בשבוע, כאשר התאונה אירעה ביום שבו לא התבצע פינוי אשפה על ידו. כל זאת, כשמנגד מי שהיה אחראי לניתוב עובדי הקבלן למקומות האיסוף ופינוי האשפה הגושית הינה דווקא המועצה. צד ג' הוסיף וטען לקיומו של כפל ביטוח כשלטענתו, טיעוניו לגבי סוגיה זו "יושלמו עם קבלת עותק המפרט של חברת הביטוח מגדל".

61. ראשית לכל יש לציין, כי הסכם ההתקשרות שנכרת בין המועצה לבין צד ג', לא הוצג ולא הוגש כראיה. כך שלמעשה לא ניתן לדלות כל מידע אודות מערך הזכויות והחובות של מי מהצדדים.

נטל ההוכחה מוטל על כתפיה של המודיעה, קרי המבטחת וכשנמנעה מלהציג את הסכם ההתקשרות אשר היה בו כדי לשפוך אור על המחלוקת שלפנינו, אין לה אלא להלין על עצמה ויש לזקוף מחדל זה לחובתה.

62. שנית, גם אם נקבל את גרסת המבטחת והקבלן שלפיה הוא נהג לאסוף את האשפה 3 פעמים בשבוע בימי א', ב' ו-ה', הרי שהתאונה אירעה ביום שבת, ביום שבו לא נהוג היה לפנות את האשפה ע"י עובדי הקבלן.

63. שלישית, מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי עולה כי במהלך סיור עובדי הקבלן לצורך פינוי האשפה מתלווה נציג מהמועצה אשר מנתב אותם למקומות שבהם נמצאת אשפה גושית (ראו עדות עבד בעמ' 20, ש' 32-34 ועדות זוהר בעמ' 23, ש' 6-8). מכך למדים אנו כי הקבלן היא משמש אך ורק כמעין כלי בידי המועצה שבסופו של דבר, היא זו אשר מחליטה באמצעות נציגה היכן ומתי לפנות את האשפה ע"י עובדי הקבלן.

64. משכך הם פני הדברים איני רואה כל מקום שמצדיק הטלת אחריות כלשהי על צד ג'. על כן, דין הודעת צד ג' II להידחות.

משנשמט הבסיס מתחת להודעת צד ג', מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהועלו ע"י צד ג', לרבות עניין קיומו של כפל ביטוח. מה גם, הטיעונים בעניין זה לא הושלמו על ידו כפי שנטען בסיכומיו (סעיף 3(ה) לסיכומי צד ג').

סיכום

65. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 165,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק והוצאות משפט בגין האגרה ששולמה וכן בגין החלק ששולם על ידי התובע בגין שכ"ט המומחה מטעם בית המשפט ד"ר ג'נאיים.

סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל וישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

הודעת צד ג' I שהוגשה על ידי הנתבעת 1 נגד מעוז חברה לביטוח בע"מ נדחית ללא צו להוצאות.

הודעת צד ג' II שהוגשה על ידי הנתבעת 2 נגד י.ר.א.ב שירותי נוי (1985) בע"מ נדחית תוך חיוב המודיעה בהוצאות צד ג' הנ"ל בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ו, 29 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.