בפני בקשת הנתבעות 49 ו-51 (להלן: איבלין ונאיפה, בהתאמה) מיום 10/1/16, לביטול פסק דין הצהרתי שניתן נגדן בהיעדר כתב הגנה.

העובדות הצריכות לענייננו

1. א. עסקינן בכתב תביעה שהוגש ביום 24/5/10, נגד עשרות נתבעים, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו זכאים תובעים 1 ו-8 (עיזבון המנוח מוסא ודיע אבו ג'נימה ועיזבון המנוח ג'מיל אבו ג'נימה), אשר התובעים 2-7 ו-9-10 הם יורשיהם, להירשם כבעלי הזכויות המגיעות לנתבעים דידן בחלקה 41 בגוש 12202 (להלן: המקרקעין או החלקה), בתנאים המנויים בכתב התביעה. לחלופין, נתבקש בית המשפט להצהיר כי תובעים 1 ו-8 הם בעלי הזכויות המגיעות לכל אחד מהנתבעים שלא התנגד לתביעה או שהתביעה תוכח נגדו. התיק הובא לטיפולי רק בשנת 13', וגם אז לא ניתן היה לקדם את ההליכים בו, עקב פטירתו של נתבע 38, דיב אבו ג'נימה ז"ל (להלן גם: דיב), היחיד אשר כתב הגנה שהגיש נותר בתיק, הצורך להוציא צו ירושה אחריו, ולקבל את עמדת יורשיו בהליך.

ב. למען הבהירות, ייאמר כי התביעה עוסקת בעסקה נטענת בין שלושה אחים, אשר נפטרו כולם. מוסא ודיע אבו ג'נימה המנוח, שנפטר ביום 31/5/99 (להלן: תובע 1 או מוסא), אחיו פריד אבו חביב אבו ג'נימה המנוח, שנפטר ביום 2/4/77 (להלן: נתבע 1 או פריד) וג'מיל אבו גנימה, אשר נפטר ביום 10/2/87 (להלן: ג'מיל). השלושה היו בעלי זכויות במקרקעין בשנת 68'. שאר הצדדים בתיק זה, למעט התובע 11, הם עיזבונות של יורשים או יורשיהם של בני המשפחה של הצדדים דלעיל.

על פי כתב התביעה, בשנת 68' מכר פריד למוסא אחיו את זכויותיו בחלקה תמורת סכום ששולם לו במעמד עריכת העסקה, אך המסמך שנחתם ביניהם אבד לתובעים (להלן: העסקה). לטענת התובעים, או מי מהם (למעט תובע 11), הם קיבלו חזקה בחלקה בשלמותה, והם מחזיקים בה עד עצם היום הזה, ונוהגים בה מנהג בעלים לכל דבר ועניין - משלמים ארנונה, מעבדים את החלקה, וכל כיוצא בזה - ללא התנגדות וללא עוררין מטעם מי מהנתבעים, אשר הודו בעסקה, אישרו אותה, ואף הביעו נכונות לחתום בכל עת שיידרשו על השלמת הרישום בחלקה על שם התובעים.

ג. בשנת 08' מכרו תובעים 2-4 את זכויותיהם בחלקה לתובע 11, איימן מוסא זהראן (להלן גם: איימן). על פי כתב התביעה, עובר לרכישת הזכויות על ידי איימן (להלן: הרכישה), פנה איימן לכל הנתבעים, ווידא את נכונות האמור בסעיף ב' דלעיל.

2. א. התביעה נשלחה לכל הנתבעים באמצעות דואר ישראל. חלק מהנתבעים קיבלו מסמכי בי דין שנשלחו אליהם בדואר, ולגבי אחרים הוחזר דבר הדואר אל השולח עם הערה "לא נדרש", והם נמסרו במסירה אישית על ידי נאסר סלמאן מאעבלין (להלן: המוסר).

ב. חלק גדול מהנתבעים הודו באמור בכתב התביעה, אישרו את האמור בה, ואף חתמו על ייפויי כוח בלתי חוזרים לצורך השלמת הרישום כמבוקש.

ג. חלק מהנתבעים נמנע מלהגיב לתביעה ולא הגיש כתב הגנה או כל הודעה אחרת.

ד. מתוך עשרות הנתבעים, רק נתבע 38 (דיב המנוח) הגיש כתב הגנה. לאחר הגשת כתב ההגנה, חזר בו מהתנגדותו ואף חתם על תצהיר בפני עורך דינו, אך לאחר מכן חזר בו שוב, והגיש כתב הגנה, שאליו הצטרף נתבע 42, ג'סאן אבו ג'נימה (להלן: ג'סאן). ג'סאן חזר בו מהגנתו בהמשך, ונתן הסכמתו למתן פסק דין כמבוקש בכתב התביעה.

ה. הנתבעת 49, איבלין, הגישה ביום 25/1/12 "בקשה (דחופה) להארכת מועד להגשת כתב הגנה וצילום מסמכי התיק", למשך 30 יום ממתן ההחלטה, בציינה את נימוקי התנגדותה, בצירוף תצהיר מיום 23/1/12, משותף לה ולג'סאן, נתבע 42. בבקשה ציינה בין השאר כי לא ידעה על קיומה של התביעה או התיק הנ"ל, והדברים נודעו לה רק באקראי מדבריו של נתבע 38, דיב, בציינה כי לא קיבלה את כתב התביעה לידיה. דא עקא שלאחר הודעה זו מיום 25/1/12, בחרה איבלין לא להגיש כתב הגנה כלל, ומשכך, ניתן בסופו של יום פסק דין נגדה בהעדר הגנה.

כאמור לעיל, הגישו ג'סאן ודיב כתב הגנה בהמשך, אך ג'סאן חזר בו מכתב ההגנה, כאמור לעיל.

ו. הנתבעת 51, נאיפה אבו גנימה (להלן: נאיפה) לא הגישה כתב הגנה מעולם.

ז. ביום 11/11/14 ניתנו פסקי דין כנגד נתבעים 2-9, 11-14, 16-24, 27-30, 33, 47, 49 ו-51, כאמור בכתב התביעה, אם בהסכמה ואם בהעדר הגנה, ולאחר שהוצגו לבית המשפט כל אישורי המסירה, כשהם חתומים.

3. בבסיס פסקי הדין שניתנו בהיעדר הגנה נגד איבלין ונאיפה (להלן גם: המבקשות), עומדים אישורי מסירה חתומים מיום 18/6/10 על ידן ועל ידי המוסר נאסר סלמאן (להלן ולעיל: המוסר), עליהם מצויין גם שמו של עובד הדואר באעבלין, חנא אבו גנימה (להלן: חנא), וכיתוב כי דבר הדואר "לא נדרש", אף הוא מאותו יום.

4. תוכן פסק הדין נשוא הבקשה

על פי פסק הדין, ככל שעסקינן בנתבעים האמורים זכאים התובעים 1 ו-8 (להלן: התובעים דנן) לכל הזכויות המגיעות לנתבעים דידן בחלקה 41 בגוש 12202 (להלן: המקרקעין), מכוח ירושה מאת פריד המנוח, זאת, בכפוף לקיום כל התנאים המנויים בסעיף 3 לפסק דין, ויהיו רשאים להירשם כבעלי הזכויות של הנתבעים דידן בלשכת רישום המקרקעין, בכפוף לתשלום כל אגרה, היטל ומס החלים על עסקת המכר הנזכרת, ועמידה בכל דרישה של הרשויות הרלוונטיות לצורך הרישום.

5. טיעוני המבקשות

המבקשות טענו כי לא קבלו כתבי בי דין מעולם.

הבקשה לביטול פסק הדין, אשר הוגשה ביום 10/1/16, נתמכה על ידי תצהיריהן של נאיפה ואיבלין, אחיות רווקות, לגביהן צוין בבקשה כי "הקשר ביניהן מנותק מזה 10 שנים", הן בעלות זכויות בחלקה מכוח ירושת אמן נביהה, אשר ירשה את אחותה ג'זאלה, שהיתה נשואה לפריד המנוח, וכי הן מכרו את זכויותיהן בחלקה לסאאב אבו גנימה (להלן: סאאב).

6. תצהירה של נאיפה

א. נאיפה הצהירה כי היא ילידת 58', רווקה, למדה עד כיתה ח', עובדת בעבודות מזדמנות כספרית, אך במועד מסירת התצהיר אינה עובדת.

ב. פריד המנוח הוא קרוב משפחה שלה, ואמה הייתה אחותה של אשתו המנוחה של פריד, וירשה אותה מפני שלדודתה לא היו ילדים.

ג. נאיפה הצהירה כי לא ידעה על התביעה, לא קיבלה כתב תביעה, לא קיבלה את פסק הדין ולא ידעה כי ניתן פסק דין נגדה עד לאחרונה, משנודע לה הדבר מסאאב. לפני מספר שנים, עת הייתה לבדה בביתה, הגיע אליה המוסר סלמאן, וביקש ממנה לחתום על מסמך, באומרו כי כל בני המשפחה חתמו ורק היא לא חתמה, כי ילדיו ברכב והוא ממהר. היא חתמה, אך הוא לא השאיר לה כל מסמך.

ד. כן הצהירה נאיפה כי נודע לה מעו"ד מנסור שאחותה איבלין התנגדה בזמנו לתביעה, אך איבלין לא סיפרה לה על כך דבר. לדבריה, הן גרות באותו בית מזה 10 שנים, בחדרים שונים, היחסים ביניהן קשים ומנותקים לחלוטין, והן אינן מדברות זו עם זו משך יותר מ-10 שנים. הדבר ידוע בכפר, וגם לתובעים ידוע ודאי שהן מסוכסכות סכסוך קשה על רקע משפחתי.

ה. לאמה המנוחה היו זכויות בחלקה, משפחתה נהגה למסוק מספר עצי זית בחלקה, ואמה הביאה זיתים משם.

ו. לדבריה, לא ידוע לה כלל על העסקה, ורק לאחרונה שמעה עליה. נאיפה דחתה את גרסת התובעים כי מוסא וג'מיל החזיקו בכל שטח הקרקע. על אף שיש להם זכויות בירושה, הם לא קנו את הזכויות של פריד המנוח, ומדובר בסיפור שלא שמעה עליו עד לאחרונה.

ז. נאיפה הצהירה כי מכרה את זכויותיה בחלקה לסאאב. תקופת מה לאחר המכירה, הגיע אליה אדיב אבו ג'נימה (תובע 9, להלן: אדיב), אמר לה כי אביו קנה את הקרקע, ושאל כיצד היא מוכרת אותה. הוא אמר לה כי אינו רוצה לגרור אותה לבתי משפט, שאל אותה מדוע מכרה לסאאב את הקרקע ודרש כי תחזיר לו את הכסף.

7. תצהירה של איבלין

א. איבלין הצהירה כי היא אחותה של נאיפה, ילידת 46', רווקה, למדה עד כיתה א' בלבד, אינה יכולה לקרוא ולכתוב באף שפה, בעבר עבדה במתפרה וכיום אינה עובדת.

ב. איבלין הצהירה כי היא חתמה על אישור המסירה, "כשהייתי הולכת בדרך והחתים אותי ולא נתן לי כל מסמך ולא נתן לי כתב תביעה".

ג. לדבריה, בעבר התנגדה לכתב התביעה, אך לאחר מכן קיבלה איומים טלפוניים לחזור בה מהתנגדותה לתביעה של אדיב "אחרת יקרה לי משהו לא טוב, ואז אני חששתי", וביקשה מעו"ד נחאס לבטל את ההתנגדות שלה.

ד. איבלין חזרה על דבריה של נאיפה לגבי מקור זכויותיה בחלקה, וכן חזרה על דבריה לגבי מגוריהן המשותפים והסכסוך ביניהן.

ה. איבלין ציינה כי לא ידעה שניתן נגדה פסק דין, לא קיבלה את פסק הדין, "ונודע לי על פסק הדין שניתן נגדי ממר סאאב אבו גנימה לפני פרק זמן קצר".

ו. איבלין ציינה אף היא כי מעולם לא שמעה על העסקה, כי משפחתה נהגה למסוק את הזיתים מהחלקה עד תקופה קצרה לפני פטירתה של אמה. לדבריה, היא בעלת הזכויות בחלקה ומכרה את זכויותיה - כ-90 מ"ר - לסאאב.

8. לבקשה ולתצהירי המבקשות צורף העתק רישום מפנקס הזכויות בלשכת רישום מקרקעין בנצרת, ובו מספר הערות אזהרה, שרשם איימן על המקרקעין וכן הערות אזהרה בגין משכנתא שנטל איימן. כמו כן, עולה מהרישום כי זכויותיהן של נאיפה ואיבלין ב-1/36 חלקים בחלקה נרשמו ביום 16/11/14, ובאותו יום נרשמה גם הערת אזהרה על שם סאאב על 1/18 חלקים בחלקה. ביום 20/5/15 נרשמה הערת אזהרה נוספת של התובעים 1, 8 ו-11 על בעלותם של נתבעים שונים, לרבות נאיפה ואיבלין.

9. עמדת התובעים לבקשה לביטול פסק הדין

התובעים מתנגדים מכל וכל לבקשה לביטול פסק הדין, מהנימוקים המפורטים להלן:

א. הבקשה הוגשה באיחור ניכר

הבקשה הוגשה 14 חודשים לאחר מתן פסק הדין, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה, על אף שחלפה תקופה ארוכה מאז נודע למבקשות מתן פסק הדין האמור. משהוגשה הבקשה מעבר לתקופה הקבועה בתקנות - 30 יום לאחר שנודע למבקשת על פסק הדין - היה על כל אחת מהן להגיש בקשה להארכת מועד, ורק אז תידון הבקשה לביטול פסק הדין. די בכך שלא הוגשה בקשה כאמור בצירוף תצהיר עם נימוקים לאיחור בהגשת הבקשה כדי לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין על הסף.

ב"כ התובעים ציין כי בשני הדיונים שקדמו להגשת הבקשה, דהיינו ביום 27/1/15 וביום 8/6/15, נודע לו כי עו"ד ויקטור מנסור (לעיל ולהלן: עו"ד מנסור), אמור להגיש בקשה בשם המבקשות לביטול פסק הדין. עניין זה אף נאמר בפני בית המשפט, ועו"ד יעקוב עזאם (להלן: עו"ד עזאם) הודיע כי לכשתוגש הבקשה, הוא יתנגד, אך הדברים לא נרשמו בפרוטוקול על אף שסבר שכך היה. דא עקא שהבקשה הוגשה רק ביום 10/1/16.

ב. כתבי בי דין נמסרו למבקשות כדין

לטענת התובעים, ידעו המבקשות לאורך כל הדרך על התביעה ועל קיום ההליך בתיק זה, משנמסר להן, והן בחרו לא להגיש כתב הגנה. המבקשות לא דרשו את דבר הדואר שנשלח אליהן בדואר רשום ביום 31/5/10, אך כתבי בי דין נמסרו להן במסירה אישית ביום 18/6/10. בתצהיריהן הן אף מודות כי המוסר הגיע אליהן, הן חתמו על אישורי המסירה והחתימות הן חתימותיהן. טענותיהן של איבלין ונאיפה כי המוסר סלמאן לא מסר להן כל מעטפה, "מצוצות מן האצבע ואינן מחזיקות מים".

ג. המבקשות היו מודעות להליך המתנהל

המבקשות קיבלו הודעות מוועדת התכנון והבנייה, שעניינן אישור תשריט הצעת חלוקה שהוגשה על ידי התובע איימן, וכן הודעה על אישור החלוקה המוצעת ביום 21/9/10, לא הגיבו ולא שלחו כל הודעה בעניין, על אף שהחלוקה תואמת את האמור בכתב התביעה. כך גם הנתבעים האחרים, אשר נגדם ניתנו פסקי דין בהסכמה. ביום 27/1/11 הופק היתר בנייה לאיימן בחלקה, בשטח המגיע לו על פי טענותיו, וביום 21/3/13 אף ניתן לו היתר לשימוש חורג. גם על כך נשלחה הודעה למבקשות ולכל הנתבעים, ואיש מהם לא הגיב. ביום 15/11/11 הופק היתר בנייה לתובע 9, אדיב.

ד. פסק הדין נגד איבלין אינו פסק דין שניתן במעמד צד אחד והמבקשות היו מודעות לנתינתו.

לא זו אף זו, איבלין מאשרת בתצהירה כי הגישה התנגדות, ולאחר מכן חזרה בה מהתנגדותה. כן אישרה כי עו"ד נחאס המייצג אותה היום, ייצג אותה גם אז; דהיינו, חזקה עליה כי הייתה מודעת להליך הקיים בתיק. משחזרה בה מהתנגדותה, הסכימה למעשה למתן פסק הדין המבוקש, והיא מושתקת מלבקש כל סעד של ביטול פסק הדין.

ה. ועוד, אין לראות בפסק הדין כנגד איבלין, שהייתה מיוצגת על ידי עו"ד נחאס, פסק דין שניתן במעמד צד אחד. בהודעתו מיום 24/7/14 נתן עו"ד אמיל נחאס - אשר התייצב באופן קבוע בדיונים בתיק זה - הסכמתו למתן פסק דין כנגד חלק מהנתבעים, לרבות המבקשות, ואיבלין - אותה ייצג - בכללן. גם מטעם זה מנועה איבלין מלבוא ולטעון היום טענה אחרת.

ו. בעניינה של נאיפה, אשר קיבלה את כתב התביעה ונמנעה מלהגיש כתב הגנה, רק כעבור שנים, "בעקבות הנדנודים והפיתויים של סאאב נכנעה סוף סוף", והסכימה לחתום עבורו על הסכם מכר, ורק כעבור שנה וחודשיים לאחר מכן אישרה לו להגיש בשמה בקשה לביטול פסק דין.

ז. בתאריך 30/5/10 הוגש כתב הגנה מטעם נתבע 38, עזבון דיב המנוח, ובתאריך 23/12/10 משך עורך דינו את כתב ההגנה. ביום 1/3/12 הוגש כתב הגנה מטעם נתבעים 38 ו-42, דיב וג'סאן, ובתאריך 1/3/15 חזר בו ג'סאן מכתב ההגנה, והסכים למתן פסק דין נגדו. התנהלותם של הנתבעים מלמדת כי הם היו מודעים למתרחש, לרבות לעובדה שהחלקה שייכת לתובעים, ונמנעו מלהתנגד.

ח. ב"כ התובעים הפנה לכך שהסכם המכר הנטען, אשר נערך בין המבקשות לבין סאאב, נערך ונחתם אצל עו"ד בשארה סלמאן, אשר אימת בזמנו את תצהירו של דיב המנוח ואת ייפויי הכוח שניתנו מטעם נתבעים 54-64, כדי ללמד שאותו עורך דין הסביר והודיע להם כי מתנהל הליך בעניין אותן זכויות.

ט. התובעים טוענים כי ידוע להם היטב שסאאב אבו ג'נימה, אחד היורשים של נתבע 38 (דיב המנוח), הוא העומד מאחורי בקשה זו, ומאחורי כל הניסיונות להסית את המבקשות ונתבעים נוספים ולעודד אותם להגיש התנגדויות בתיק. סאאב פנה לחלק גדול מהנתבעים וניסה לשכנע אותם לעשות כן, והוא חוזר ופונה אליהם כדי לרכוש את זכויותיהם ככל שיזכו בהן. הוא אף היה האדם ששכנע את אביו המנוח לחזור בו מביטול כתב ההגנה שהגיש, ומאז ליווה את התיק. סאאב פעל - על אף ידיעתו כי ניתן פסק דין או כי התובעים המתינו לפסק דין - לרכישת הזכויות מהמבקשות. הוא דאג להוציא צו ירושה של פריד ושאר היורשים, ולהעביר זכויות על שמו בטרם הסתיים תיק זה, כאילו רכש את המקרקעין בתמורה ובתום לב, זו הייתה הסיבה לכך שהמבקשות לא הגישו את בקשתן בעבר, מכיוון שסבר שיצליח לרשום את הזכויות על שמו קודם לכן. משנודע לו כי נרשמה הערה על שם התובעים בחלקה על יסוד פסק הדין, מיהר להגיש את הבקשה. ב"כ התובעים אף הפנה לתצהירה של איבלין, לפיו סאאב הוא זה שהודיע לה על מתן פסק הדין.

די בעיון בתיק על מנת להיווכח כי מכירת הקרקע נעשתה לאחר מתן פסק הדין, משהוגשה הבקשה למתן פסק דין עוד ב-3/4/14, כאשר בהודעתו מתאריך 24/7/14 נתן ב"כ הנתבעים את הסכמתו למתן פסק דין כמבוקש. פסק הדין ניתן ביום 11/11/14, והמכר נעשה בתקופה זו, כאשר הערת האזהרה נרשמה ביום 16/11/14. התאריך המופיע בהסכם המכר נכתב בכתב יד ולא ניתן לסמוך על הכתוב.

ב"כ המבקשים טען כי מי שגרם לכל זאת היה סאאב, ואין מקום כי בית המשפט יאפשר לו ליהנות מהמחדל שנעשה במכוון.

י. חוסר תום לב וגרימת עיוות דין

התובעים טענו כי ביטול פסק הדין בשלב זה, לאחר שהתובעים הגישו תצהירי עדות ראשית, יגרום להם עיוות דין. עובר להגשת הבקשה, די היה לתובעים להוכיח כי בעת ניהול ההליך בתיק נכרת הסכם פשרה בינם לבין הנתבע היחיד שהתנגד, כאשר בעקבות אותו הסכם פשרה ביטל את הגנתו. המבקשות המתינו עד להגשת תצהירי עדות ראשית ורק לאחר מכן הגישו בקשה לביטול פסק דין, מתוך ניסיון להיכנס לתוך ההליך בדלת האחורית, לאחר שהתובעים הגישו עדויות אך ורק לעניין הגנתו של נתבע 38.

התיק התנהל מאז מאי 10', ומדובר בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט ובקנוניה שנרקמה בין סאאב לבין המבקשות, כאשר קבלת הבקשה תגרום לנתבעים אחרים להגיש בקשה כאמור.

לפיכך, ביקשו התובעים לדחות את בקשת המבקשות לביטול פסק הדין.

10. תצהיר המוסר נאסר סלמאן

להתנגדותם צירפו התובעים תצהיר של המוסר, סלמאן נאסר, אשר הצהיר על עבודתו ואופן עבודתו. בעניינן של המבקשות מסר כי לפני מספר שנים נתבקש על ידי ב"כ התובעים, עו"ד עזאם, לבצע מסירות לאנשים שונים ממשפחת אבו ג'נימה, לרבות המבקשות. הוא ציין כי הוא מכיר היטב את המבקשות, אחיותיו של לוטוף אבו ג'נימה (להלן: לוטוף), אשר גרות לבדן בבית נפרד באזור בית הקברות הנוצרי באעבלין.

לדבריו, הגיע לביתן ושתיהן היו בבית. איבלין הייתה בחצר, הוא אמר לה כי יש לו מכתבים למסור לה ולאחותה נאיפה, ושאל אם נאיפה נמצאת. איבלין ביקשה ממנו לשבת, נכנסה לתוך הבית, הוא חיכה, ומיד יצאה נאיפה ואחריה איבלין. לאחר שאמר להן כי הוא מבקש למסור להן מכתבים מעו"ד עזאם, "ביקשו ממני לשבת ושאשתה קפה". לשאלתה של נאיפה מה הם מכתבים אלה, השיב כי הם נמסרו לו מעו"ד עזאם, אשר ביקש למסור להן, וכי יש לו מכתב נוסף ללוטוף. כן אמר להן כי הוא נתבקש למסור לכל אחת את המכתב שלה, כי הן מתבקשות לחתום על אישור המסירה, ואם יסרבו לחתום, הוא ימסור להן את המכתבים ויציין שסירבו לחתום.

לגבי התנהגות המבקשות הצהיר כי "הן דווקא היו נחמדות אליי", הסכימו לחתום ולקבל את המסמכים. כל אחת חתמה על אישור המסירה שלה והוא מסר לכל אחת את המעטפה שבידו. "שתיהן קיבלו את המעטפות". (שם).

11. בדיון שהתקיים ביום 18/1/2016, נחקרו המצהירים על הודעותיהם.

ייאמר כבר עתה כי נאיפה ואיבלין מסרו גרסאות מבולבלות, חסרות סבירות, רוויות סתירות, והותירו רושם בלתי מהימן על בית המשפט, בלשון המעטה. גרסת המוסר היתה סבירה ועניינית, ואף נתמכה בחלקה בגרסתן של המבקשות עצמן.

12. עדותה של נאיפה

אקדים ואומר כי עדותה של נאיפה לא הותירה רושם מהימן על בית המשפט.

א. נאיפה אישרה את האמור בתצהירה, ומסרה כי תוכנו אמת (מב/1).

נאיפה מסרה כי היא ספרית מזה כ-20 שנה, עבדה בחיפה, בביתה, ונהגה אף ללכת לבתים של הלקוחות, מתפרנסת מעבודתה ואינה מקבלת קצבה מהמל"ל. (עמ' 77, ש' 26- עמ' 78, ש' 6).

ב. החתימה על אישור המסירה – נסיבות החתימה

שמשנשאלה נאיפה מי החתים אותה על אישור המסירה, השיבה כי נאסר החתים אותה על התצהיר, לא ידעה לומר מהו אישור המסירה, ועמדה על כך כי חתמה מכיוון שנאסר אמר לה לחתום מהר, וכך עשתה. לדבריה, הכירה את נאסר מהכפר, והיא נוהגת לראותו. (עמ' 70 לפרוט', ש' 18- עמ' 71, ש' 11). בהמשך מסרה כי נאסר הגיע אליה הביתה, אמר לה שהיא צריכה לחתום, לא אמר לה על מה היא חותמת, והוא מיהר. משנשאלה מדוע חתמה לנאסר בלי לשאול אותו על מה מדובר, והאם היא נוהגת לחתום לכל אדם, השיבה "לא, לא, לא. רק לנאסר חתמתי. אני לא יודעת שום דבר. טעיתי שלא שאלתי אותו". לדבריה, לא הייתה מודאגת מכך שחתמה, לא הייתה סקרנית לדעת על מה מדובר, ואף שראתה את נאסר בהמשך, אמרה לו שלום ולא שאלה אותו דבר. (עמ' 82, ש' 1- 29).

ג. החתימה על התצהיר

בהמשך מסרה כי מי שהחתים אותה על התצהיר (שניתן בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין), היה עורך דינה דהיום, עו"ד מנסור, והתצהיר נחתם במשרדו, אליו הוסעה ביחד עם אחותה איבלין על ידי סאאב. (עמ' 71, ש' 18- 31).

החתימה על חוזה המכר – נסיבות החתימה

ד. נאיפה מסרה כי הסכם המכר בינה לבין סאאב (להלן: הסכם המכר) נערך אף הוא אצל עו"ד מנסור, אך לאחר שהאחרון קם במהלך מתן התשובה, תיקנה את דבריה ואמרה "הראשון היה בשארה". כאשר נשאלה השאלה פעם נוספת, השיבה "בפעם הראשונה לסאאב, החדש לויקטור". משנשאלה אם גם אז מכרה לסאאב, השיבה בחיוב. לדבריה, קיבלו היא ואחותה 40,000 ₪ כל אחת תמורת המקרקעין, ששטחם הכולל הוא 360 מ"ר, כאשר התמורה נקבעה על ידי סאאב, אשר פנה אליהן לפני כשנה, ואמר להן שהאדמה מגיעה להן, והן לא שאלו איש מה שווי המקרקעין. המבקשות התחייבו לשלם לעו"ד מנסור 20,000 ₪, אך שילמו לו מקדמה בסך 2,500 ₪ וסאאב אמר להן "אני אפצה אתכן". (עמ' 72 לפרוט', ש' 28- עמ' 75, ש' 4). משנשאלה שוב מה אמר להן סאאב, השיבה "לפני שנה אנחנו קנינו את האדמה הזו", ומשהגיב עו"ד מנסור, חזרה ואמרה כי לפני שנה הגיע סאאב ואמר להן שאמן המנוחה נביהה ירשה את אחותה ג'זאלה, והן יורשות אותה. לכן, חלק מהמקרקעין מגיע להן, והוא רוצה לקנות את החלק שלהן באדמה, המצויה ליד בנק ערבי. היא אישרה כי הן לא עשו דבר עם האדמה לאחר פטירת אמן בשנת 67', אך כאשר הייתה ילדה כבת 10-12, נהגו האם ובנותיה למסוק את הזיתים. (עמ' 74, ש' 28; עמ' 75, ש' 10- עמ' 76, ש' 7).

ה. בהמשך חזרה על הדברים ואמרה "זה היה לפני שנה. כן, זה היה במשרד", של עו"ד בשארה, אשר קרא להן את ההסכם ואמר להן על מה הן הולכות לחתום. (עמ' 84, ש' 1-7). לדבריה, סאאב סיפר להן על זכויותיהן בקרקע, אך רק כחודש לפני חקירתה על התצהיר (18/1/16), אמר לה "שיש משפט על האדמה שמכרתי", ולפני שחתמה על ההסכם לא ידעה על כך, ועו"ד בשארה לא אמר לה. בהמשך אמרה כי סאאב לא היה אצל עו"ד בשארה כאשר הגיעה למשרדו. היא גם לא ידעה מדוע לא דווח ההסכם בינה לבין סאאב לרשויות המס. סאאב שילם להן תמורת המקרקעין לאחר החתימה על ההסכם, בביתן. (עמ' 83, ש' 30- עמ' 84, ש' 23; עמ' 85, ש' 2- 18, ש' 28- עמ' 86, ש' 3; עמ' 88, ש' 5- 7). משנשאלה שוב על חתימת ההסכם, והאם חתמה ביחד עם אחותה, אמרה "אני וסאאב חתמנו על ההסכם אצל בשארה", אך לאחר שנאמר כי לפני כן אמרה שלא הייתה ביחד עם סאאב אצל עו"ד בשארה, תיקנה ואמרה "אני הלכתי קודם לבד ואחר כך בא סאאב וחתמנו על ההסכם". בהמשך תיקנה שוב ואמרה "אני הלכתי לבשארה, אחר כך הוא בא אליי... כשאני אומרת "הוא", אני מתכוונת לבשארה... הייתי חולה ולא יכולתי להגיע אליו, אז הוא בא אליי", ומסרה שהוא בא לבד, לצורך עסקת המכירה, והיא חתמה "שאני מוכרת את האדמה לסאאב". לדבריה, סאאב הגיע אליה לאחר מכן. משנשאלה אם כשסאאב הגיע נכח עו"ד בשארה בביתה, השיבה בחיוב. יחד עם זאת, הוא לא שילם לה במעמד החתימה, אלא "בערב הוא בא ושילם", את הכסף במזומן. משנשאלה אם סאאב הגיע אליה פעמיים באותו יום, השיבה בשלילה, אמרה "סאאב בא פעם אחת", עמדה על כך, לא ידעה לתת פרטים לגבי החתימה על ההסכם, לא נתנה הסבר לחוסר הסבירות בגרסתה ובסוף אמרה "לא זוכרת". (עמ' 86, ש' 4- עמ' 87, ש' 14).

במהלך עדותה אמרה נאיפה "אני יודעת שקניתי את האדמה מסאאב. זה מה שאני יודעת". לאחר שעו"ד מנסור הגיב ואמר "לא נכון", תיקנה ואמרה "מה שאני יודעת זה שלאמא שלי יש אדמה ואני מכרתי אותה לסאאב". (עמ' 85, ש' 19- 21).

נאיפה עמדה על גרסתה לגבי מועד המכירה גם בחקירה החוזרת לעו"ד מנסור, אשר ציין בפניה כי מסרה גרסה מבולבלת לגבי נסיבות החתימה על הסכם המכר, וביקש לדעת מתי נחתם ההסכם, היכן ומתי קיבלה את הכסף. היא השיבה "לפני שנה. הכסף גם לפני שנה, בזמן המכירה". (עמ' 89, ש' 29- 32).

ו. משנשאלה נאיפה אם הן ירשו רכוש נוסף מג'זאלה, השיבה בשלילה, אך מסרה כי היא יודעת "שמגיע לנו עוד משהו, אבל לא יודעת מה בדיוק". לדבריה, ביום ראשון האחרון הגיע אליהן עו"ד בשארה ודיבר איתן על התביעה, ביקש ממנה ומאיבלין לחתום על טופס, והן חתמו. (עמ' 77, ש' 2- 25).

ז. היחסים בין המבקשות

לדברי נאיפה, היא ואחותה איבלין אינן מדברות מזה עשר שנים, משנת 06', על אף שהן גרות באותו בית, ונכנסות באותה כניסה אל הבית. "אנחנו לא ביחסים טובים". (עמ' 71 לפרוט', ש' 32- עמ' 72, ש' 14).

דא עקא, שמשנשאלה נאיפה מי שילם לעו"ד מנסור, השיבה "אנחנו סיכמנו איתו... אנחנו שילמנו. ...על החשבון 2,500 ₪". לשאלת בית המשפט מי זה "אנחנו", אני משיבה "אני ואיבלין" (עמ' 73, ש' 22-28). עם זאת, לאחר שנאיפה דיברה פעמים רבות בגוף ראשון רבים "הלכנו... בנינו... שילמנו...". ונשאלה אם הלכה ביחד עם אחותה אבלין לעו"ד בשארה, השיבה בשלילה ואמרה "לא. אני לבד והיא לבד. אנחנו ברוגז, איך נלך ביחד?" (עמ' 85, ש' 22-24), זאת לאחר שדקות קודם לכן העידה כי הן שתיהן הוסעו ביחד על ידי סאאב לעורך דין בנהריה, ואף תיארה כי איבלין ישבה ליד הנהג. (עמ' 71, ש' 22- 31).

בהמשך מסרה כי אינה בקשר גם עם אחיה לוטוף מזה 24 שנים. לדבריה, אמן נפטרה לפני כ-15 שנים, ומאז נוהלו תביעות ביניהם בבתי משפט בקשר לירושת אמם, אשר השאירה צוואה בה היא מורישה את רכושה לה ולאיבלין, אך לוטוף זייף אותה. לדבריה, אבו שריף היה מעורב בסכסוך ביניהן, מפני שאמה ייפתה את כוחו בבנק ובכלל, והוא לא עזר להן. מכל מקום, הן זכו במשפט בינן לבין אחיהן. כל אחת מהן ירשה 6 דונם מאמן, מחוץ למקרקעין נשוא הסכסוך, והן יצאו מביתו ובנו בית לעצמן. (עמ' 78, ש' 7- עמ' 81, ש' 32; עמ' 82, ש' 30- עמ' 83, ש' 29).

13. עדותה של איבלין

אקדים ואומר לגבי איבלין, כי גם דבריה בעדותה לא הותירו רושם מהימן על בית המשפט.

א. איבלין אישרה את חתימתה על תצהירה ואמרה כי כל האמור בו אמת. (עמ' 90, ש' 5-8). דא עקא שבהמשך, אמרה שאינה יודעת מה כתוב בתצהיר, וכי זו פעם ראשונה שהיא בבית המשפט. היא אישרה כי היה להן סכסוך עם אחיהן לוטוף, אך אין מדובר בצוואה מזוייפת, והיא מעולם לא היתה בבית המשפט, זאת בניגוד לדברי אחותה נאיפה דלעיל. (עמ' 90, ש' 25- עמ' 91, ש' 25).

לאחר שב"כ התובעים ביקש לפסול את תצהירה, נשאלה מספר שאלות נוספות, אישרה כי היתה במשרדו של עו"ד מנסור שלוש פעמים עם סאאב "לפני חודש וקצת, אחר כך אחרי שלושה שבועות, וגם אתמול הייתי ב- 18 לחודש". משנשאלה מה קרה שם, השיבה "רציתי לבקש את הזכויות שלי", ואמרה כי רק כחודש לפני מתן העדות חתמה אצלו על מסמך. משנשאלה על מה חתמה, השיבה "לבקש את הזכויות שלי". (עמ' 93 לפרוט', ש' 9- עמ' 94, ש' 20). בנתונים אלה, משנשא תצהירה של איבלין תאריך 10/1/16, והוא נחתם שמונה ימים לפני הדיון – נתקבלה בקשתו של ב"כ התובעים לפסול את תצהירה. (ראו החלטה בעמ' 94 לפרוט'). עם זאת, לאחר שנשמעה עדותו של המוסר נאסר, ראיתי להפנות אליה מספר שאלות.

לדבריה קיבלה את פסק הדין מסאאב לפני כחודש, עו"ד מנסור אמר לה שצריך להגיע לבית המשפט, ולכן הגיעה אליו, בחוזרה על כך שנאסר לא מסר לה שום מכתבים והחתים אותה ברחוב. משנשאלה מדוע חתמה על אישור המסירה, השיבה כי נאסר אמר לה שאיימן רוצה לבנות, ולכן חתמה. היא חתמה לו רק פעם אחת, ולא זכרה מתי. (עמ' 105, ש' 1- עמ' 106, ש' 5).

ב. הסכסוך בין נאיפה לאיבלין

גם איבלין מסרה גרסה דומה לזו של נאיפה, ואמרה כי הן מסוכסכות מזה עשר שנים. היא אישרה כי הן בנו את ביתן ביחד לפני עשר שנים, בטרם הסתכסכו, אך עמדה על כך שהן מסוכסכות מזה עשר שנים. (עמ' 104 לפרוט', ש' 21-28).

דא עקא, שכאשר נדרשה איבלין להתבונן באישור המסירה עליו חתמה, וניגשה לחלון כדי לראות את החתימה באור (בהמלצת בית המשפט), ועמדה שם מתלבטת, ניגשה אליה מיוזמתה אחותה נאיפה, אשר ישבה בשורה האחרונה באולם, הן התבוננו יחד בחתימה היטב, שוחחו ביניהן, ואז השיבה איבלין "...זו לא החתימה שלי... אני חתמתי רק פעם אחת. רק לנאסר חתמתי על מנת שאיימן יוכל לבנות". (עמ' 106 לפרוט', ש' 4-11).

דהיינו, גרסתן לפיה אינן מדברות מזה עשר שנים הופרכה בבית המשפט, מששוחחו השתיים באופן טבעי ביותר, בחנו יחד את החתימה, דיברו ותקשרו מיוזמתן, ללא כל קושי.

14. עדות המוסר נאסר

א. נאסר אישר את תוכן תצהירו, ואת חתימתו על התצהיר, שנחתם יומיים לפני מתן העדות בביתו, משום שהמוסר אינו מסוגל ללכת עוד. לדבריו, עו"ד עזאם הביא את התצהיר לביתו, קרא לו את הכתוב והחתימו, וכי קודם לכן באותו יום אמר לו המוסר מה לכתוב בתצהיר, אם כי לא זכר בדיוק מתי שוחח עם עו"ד עזאם. כן מסר כי אינו יכול לקרוא היטב, מפני שעבר ניתוח לייזר בעיניים. (עמ' 95 לפרוט', ש' 16- 21; עמ' 96, ש' ש' 23- 32; עמ' 97', ש' 15; עמ' 102, ש' 21- 103, ש' 32).

הוא נדרש לעובדה כי על אישור המסירה הופיע גם שמו של חנא אבו גנימה, סוכן הדואר באעבלין (להלן: חנא), והסביר כי לא הוא כתב את השם, וכי הכיתוב היה על אישור המסירה כשמסרו. (עמ' 97, ש' 21- עמ' 98, ש' 8).

ב. המוסר חזר בעדותו על האמור בתצהירו, ואף הוסיף עליו. לדבריו, כאשר הגיע לחצרן של המבקשות, אמרה לו איבלין כי היא "לא מבינה בזה, תקרא לנאיפה... תראה את נאיפה ותראה אם היא לוקחת את המכתבים...", היא קראה לנאיפה, והציעה לו קפה. כעבור חמש דקות, כאשר הם שתו קפה, הגיעה נאיפה. הוא הסביר לה שיש לה ולאחותה מכתבים מעו"ד עזאם, אם היא רוצה לקבל אותו, שתחתום, ואם לא – הוא יכתוב שסירבה לקבל. נאיפה אמרה לו "לא, אנחנו נחתום", הן חתמו, והוא שתה אתן קפה משך כחצי שעה בחצר המקורה שלהן. הוא מסר להם את המכתבים, "ולקחתי את הפתק". (עמ' 96, ש' 2- עמ' 22; עמ' 97, ש' 15- 26; עמ' 98, ש' 18-24; עמ' 99, ש' 4-9; עמ' 101, ש' 24- 31).

משנאמר לו על ידי ב"כ המבקשות כי איבלין לא קראה לנאיפה, אלא נאיפה הגיעה לבד, כי השתיים מסוכסכות ואינן מדברות, "אפילו 'בוקר טוב' אין ביניהן", השיב כי אינו יודע על כך, ועמד על כך ששתה קפה עם שתיהן. (עמ' 96, ש' 12- 22).

ג. המוסר דחה את גרסתה של נאיפה כי הוא מיהר, החתים אותה והלך, אם כי אישר שמילא את אישורי המסירה למבקשות ברכבו, אשר חנה בחצר הבית של המבקשות, ולאחר מכן מסרם לעו"ד עזאם. לדבריו, בתחילה כאשר הגיע לשם, אמר לאיבלין שיש עבורה מכתב. משהציעה לו איבלין קפה, כיבה את המנוע, ונכנס אליהן. (עמ' 98, ש' 28- 32; עמ' 100, ש' 8-17; עמ' 102, ש' 4- 18).

לדבריו, הוא זוכר היטב את המסירה למבקשות, הגרות בכפרו, ואשר הזמינו אותו לשתות קפה.

דיון והכרעה

15. אקדים ואומר כי לאחר בחינת טיעוניהם של הצדדים על רקע החומר המצוי בתיק אני רואה לדחות את הבקשה; זאת, מהנימוקים המפורטים להלן, המתייחסים הן למהימנות המבקשות, הן לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ללא בקשה להארכת מועד, וללא קיומו של טעם מיוחד לכך, בהעדר בסיס לטענה בדבר ביטול מחובת הצדק, סיכויי ההגנה, ולאחר שקלול בין כל אלה.

ניתוח גרסתם של המצהירים

16. א. לאחר שבחנתי את גרסת המבקשות ואת גרסתו של המוסר נאסר, על רקע טיעוני הצדדים, המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, אני רואה להעדיף את גרסתו של המוסר על פני גרסת המבקשות, בכל סוגיה שבמחלוקת, ואיני רואה לקבל את גרסת המבקשות, אשר גרסאותיהן אינן מהימנות עלי, בלשון המעטה, הן לגבי נסיבות המסירה של כתבי בי דין שנמסרו להן, ידיעתן אותו ההליך, הסכמתן למתן פסקי הדין נגדן, התקשורת ביניהן בענין ההליך דנן, המועד בו נודע לכל אחת מהן אודות פסק הדין נגדן, מועד החתימה על הסכמי המכר עם סאאב, החתימה על התצהירים התומכים בבקשה לרשות להגן, ועוד.

ב. לגבי נאיפה, בת ה- 58, אשר עבדה ועובדת גם כיום, יודעת קרוא וכתוב, והיתה בקיאה למדי בסכסוכים שהיו בינה לבין אחיה לוטוף, עיינה בצוואת אמה ואף התייחסה לעניינים שלא היו במחלוקת בהליך זה באופן ענייני, היא מסרה גרסה רוויית סתירות פנימיות וחיצוניות, בלתי קוהרנטית בעליל, ומדבריה ניתן היה להתרשם בבירור כי אינה אומרת אמת בסוגיות השנויות במחלוקת.

ג. אשר לאיבלין, בת ה-70, היא הכחישה כל ידיעה אודות האמור בתצהיר התומך בבקשתה לביטול פסק הדין, העידה כי חתמה רק על מסמך אחד, חודש לפני מתן העדות, כאשר תצהירה נשא תאריך 10/1/16, וגם ענין זה לא הוסבר. לכן, לא ראיתי לקבלו כתומך בבקשתה לביטול פסק הדין. לא זו אף זו, מחקירתה הנגדית המאוחרת עולה כי גם לגופו של ענין, הדברים שמסרה בתצהירה אינם אמת.

17. המוסר מסר למבקשות כתבי בי דין כנדרש

א. מקובלת עלי עדותו של המוסר לגבי נסיבות מסירתם של כתבי בי דין למבקשות, לרבות שתיית הקפה המשותפת עם שתי האחיות, אמרתה של איבלין כי אינה מבינה בדברים, והקריאה לנאיפה להצטרף אליהם לקפה, במהלכו אמרה לו נאיפה כי הן תחתומנה על אישורי המסירה, בלשון רבים, דהיינו מדובר בה ובאיבלין. שוכנעתי כי המוסר מסר לכל אחת מהמבקשות את כתבי בי דין, ולא זו בלבד שהמבקשות קיבלו את כל המסמכים כפי שהעיד, הרי שאיבלין אף הגישה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, אותו בחרה להמנע מלהגיש בסופו של יום, מסיבותיה, למרות שניתנה לה האורכה שנתבקשה על ידה בזמנה. משבחרה להמנע מלאשר את תצהירה, שמורות סיבותיה להמנעותה להגשת כתב הגנה עמה, ואיני רואה להדרש לאמור בתצהיר, אשר לא נתמך בראיה נוספת כלשהיא.

ב. איני מקבלת את גרסתה של נאיפה כי חתמה ללא הבנה על אישור המסירה, לבקשתו של נאסר, אשר מיהר לנסוע מהמקום, משמהימנה עלי גרסתו כי לא זו בלבד שלא מיהר, הוא אף החנה את רכבו בחצרן, ואף שתה קפה עם שתיהן. כאמור, לנאיפה היה כבר נסיון רב בהליכים משפטיים נגד אחיהן לוטוף, ולכן לא סביר כי חתמה על מסמך משפטי רק מפני שנאסר בקש ממנה לעשות זאת. לא בכדי ביקשה ממנו איבלין לחכות לה, על מנת שתחליט כיצד לנהוג בחומר שנשלח אליהן מעו"ד עזאם.

ג. אשר לטענת המבקשות בסיכומיהן לענין פגמים באישור המסירה, איני רואה נפקות לכך שעל אישורי המסירה נרשם שמו של חנא מהדואר ביום 18/6/10, וכן כי דבר הדואר לא נדרש, וכי באותו יום ממש מסר נאסר כתבי בי דין למבקשות, מהטעם הפשוט, שאין סתירה בין הדברים. אם ביקש עו"ד עזאם לא להסתפק בכך שכתב התביעה לא נדרש, אלא ביקש למסרו במסירה אישית באותו יום, אין בכך רבותא. אדרבא, מהלך זה מלמד על כך כי לא היה נסיון למחטף במתן פסק דין ללא הגנה על יסוד אי דרישה של מסמכי בי דין. לכן, לא היה צורך לזמן את חנא למתן עדות בנדון, ואין מדובר בפגם מהותי, כנטען על ידי המבקשות.

ד. עוד איני רואה עין בעין עם המבקשות, אשר טענו כי נאסר שינה גרסתו לטובת התובעים, בנושא התצהיר שהוגש לבית המשפט. משעמד המוסר על תצהירו, ולא זו בלבד שחזר והרחיב, ומסר פרטים אודות נסיבות המסירה, אין כל משמעות לכך שב"כ התובעים ערך עבורו את התצהיר והביאו לביתו, משהעיד המוסר כי הוא מתקשה ללכת. כך שאפילו לא דייק המוסר בנושא הכנת תצהירו, עסקינן בענין שולי לנושא שבמחלוקת.

ה. אשר לטענה כי המוסר לא מסר דבר כנגד החתימה על אישורי המסירה, מהימנה עלי עדותו במלואה כי מסר לכל אחת מהן מעטפה, ואף הסביר לנאיפה שאינה חייבת לקבלה.

לכן, אני קובעת כי בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה ונספחיו למבקשות.

18. היחסים בין המבקשות

הוכח כי היחסים בין המבקשות אינם כנטען וכמוצהר על ידן.

א. האמרה הגורפת, לפיה האחיות לא דיברו ביניהן מזה כעשר שנים, לא זו בלבד שאינה נכונה, אלא שנסתרה לנגד עיניו של בית המשפט, כאשר הצטרפה נאיפה לאיבלין באולם בית המשפט, בזמן שהאחרונה העידה, כדי להחליט אם החתימה על אישור המסירה - חתימה בה הודתה איבלין בתצהירה – היא אכן של איבלין אם לאו. השתיים שיתפו פעולה, דיברו זו עם זו, התייעצו והחליטו. התנהגות זו תומכת בעדותו של המוסר בדבר התנהגותן של המבקשות, עת מסר להן את כתבי בי הדין, וסותרת מניה וביה את גרסתן לפיה אינן מדברות מזה עשר שנים.

טענת המבקשות בסיכומיהן כי המבקשות לא דיברו ביניהן עת שתה אתן קפה אינה מלמדת על כך שאין ביניהן תקשורת, משהוכח כי איבלין ביקשה מהמוסר לחכות עד שהיא תקרא לנאיפה, ותראה אם היא לוקחת את המכתבים, ומשאמרה נאיפה "אנחנו נחתום" בלשון רבים, ניכר כי ללא קשר לסוג יחסיהן של האחיות, היתה ביניהן תקשורת ואף תיאום.

ב. המבקשות היו מודעות לזכויותיהן במקרקעין, לאחר שנלחמו שנים באחיהן לוטוף, ואיני רואה לקבל את גרסתן כי רק כאשר הגיע סאאב לביתן וסיפר להן על זכויותיהן במקרקעין, נודע להן הדבר.

ג. איבלין היתה מיוצגת על ידי עו"ד אמיל נחאס, אשר הסכים למתן פסק דין נגדה, בהעדר הגנה, לאחר שביקשה אורכה לעשות כן, חתמה בפניו על תצהיר בינואר 12', ואף כתבה את כל טענותיה עוד באותו שלב. נאיפה בחרה להמנע מלהגיש כתב הגנה, על אף שהיתה מודעת לאפשרויות העומדות בפניה, משהתברר כי האחיות מתגוררות יחד, ואף ניהלו ביחד משפטים ארוכים נגד אחיהן לוטוף, אשר לדברי נאיפה זייף כאמור את צוואת אמן. דהיינו, אין זה ההליך המשפטי הראשון בו הן משתתפות. אדרבא, נאיפה היא שהעידה אודות אותם משפטים, ודווקא איבלין, אשר הגישה בהליך שבפני בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, גילתה חוסר בקיאות לכאורה בהליכים שם, ואף הכחישה כי מדובר בזיוף צוואה.

ד. לא ברור אם נאיפה היתה אף היא מיוצגת על ידי עו"ד נחאס, אך במסגרת ההודעה שמסר עו"ד נחאס ביום 10/7/14 או ביום 24/7/14, ניתנה כאמור הסכמתו המפורשת של עו"ד נחאס למתן פסק דין נגד הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה, והמבקשות בכללן.

ה. אשר למועד בו נודע לכל אחת מהן אודות פסק הדין נגדן, איני מאמינה למבקשות, כי רק לפני חודש נודע להן אודות מתן פסקי הדין נגדן. משהיתה איבלין מיוצגת, ביקשה ארכה להגשת כתב הגנה ונמנעה מהגשתו, ומשהסכים עורך דינה הסכים למתן פסק דין נגדה, הרי חזקה עליה כי ידעה אודות מתן פסק הדין. אשר לנאיפה, משהוכח כי השתיים מתגוררות זו עם זו, ואיבלין בת ה- 70, שאינה יודעת קרוא וכתוב מתייעצת עם נאיפה בכל, הרי שאיני מאמינה לה כי לא שיתפה את נאיפה בכוונתה להגיש כתב הגנה, חזרתה מכוונה זו, ותוצאות החזרה מהכוונה. ועוד, הוכח כי השתיים קיבלו מסמכים באופן קבוע מהוועדה המקומית, וידעו על הקורה. זאת, מעבר להודעתו של עו"ד נחאס על הסכמתו למתן פסק דין, כאמור לעיל.

ו. לא ניתן שלא לתמוה על כך שסאאב לא מסר גרסה בתמיכה לבקשה, לאחר שניכר היה כי הוא עומד מאחורי הבקשה, הסכם המכר ורישום הערת אזהרה לטובתו.

19. החתימה על הסכם המכר – משלל גרסאותיה של נאיפה לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לנסיבות החתימה על הסכם המכר, לרבות מועד החתימה על ההסכם, אשר לא דווח, כאשר התאריך שהוא נושא אינו נתמך בגרסאות אחרות. כך גם לא ניתן לדעת היכן נחתם, מי נכח בהכנת המסמך, וכיוצא באלה. בהעדר גרסה אובייקטיבית, בהעדר עדות מטעם סאאב, ונוכח הפירכות הרבות בעדויות המבקשות, איני רואה לקבל את הטענה כי ההסכם נחתם לפני מתן פסק הדין נגד המבקשות. נאיפה, אשר העידה ביום 18/1/16, מסרה כי הסכם המכר נחתם לפני שנה. לא נעלם מעיני כי הערת האזהרה על נכסי המבקשות נכתבה ביום 16/11/14, כאשר פסקי הדין ניתנו ביום 11/11/15, אך רב הנסתר על הגלוי גם בסוגיה זו.

לכן, עקב חוסר מהימנותן של המבקשות, איני רואה לקבל את גרסתן לגבי המועד בו נחתם ההסכם הבלתי מדווח, וסביר להניח שנחתם מספר ימים לאחר מתן פסק הדין בנדון, יום לפני רישומה של הערת האזהרה.

הבקשה הוגשה באיחור ללא בקשת להארכת מועד

20. בנתונים שהוכחו, מקובלת עלי טענת התובעים כי אין לראות בפסק הדין שניתן נגד איבלין - אשר היתה מיוצגת בהליך על ידי עו"ד נחאס - פסק דין שניתן במעמד צד אחד. עו"ד נחאס הודיע, כאמור, ביום 24/7/14 כי הוא מסכים למתן פסק דין כנגד חלק מהנתבעים, ואיבלין בכללן. לכן, אין מדובר בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, אלא בהסכמתה המפורשת, ובהעדר הגנה, התנהגות בגינה מנועה איבלין ומושתקת מלנהוג אחרת.

אשר לגרסתה בתצהירה כי היא לא הגישה כתב הגנה עקב איומים מצידו של אדיב, ראשית תצהירה נפסל נוכח אמרתה כי אינה יודעת מה כתוב בו. שנית, נוכח הפירכות הרבות בגרסתה, לא הייתי רואה לקבל את דבריה, אפילו התקבל תצהירה כמשקף את אמרות החוץ שלה, ללא ראיה תומכת, וזו לא נמצאה.

21. האיחור בהגשת הבקשה - חוסר תום לב דיוני

הבקשה הוגשה באיחור רב, מבלי שנתבקשה הארכת מועד להגשתה, ומבלי שניתן טעם מיוחד למועד בו הוגשה.

א. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות), קובעת שעל המבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנתו להגיש את בקשת הביטול תוך 30 ימים מיום שהומצא לו פסק הדין. הגשת בקשה לאחר המועד שנקבע בתקנה 201 לתקנות, מחייבת הגשת בקשה להארכת מועד, ומתן "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד (תקנה 528 לתקנות).

ב. פסק הדין בענייננו ניתן כאמור ביום 11/11/14, ולא הומצא למבקשות עובר להגשת הבקשה לבטלו, ביום 10/01/16. דא עקא, שהמבקשות הצהירו כי מתן פסק הדין נודע להן "רק לאחרונה" וזאת אחרי שסאאב בא וסיפר להן, זאת מבלי לנקוב מועד בו נודע להן הדבר, על אף שהיו מיוצגות הן לצורך הסכם המכר, והן לצורך הגשת הבקשה לביטול פסק הדין. לעומת זאת, הציגו המשיבים מספר מועדים אפשריים בהם יכלו המבקשות לדעת על קיום הליך משפטי המתקיים שבסופו ניתן פסק הדין כנגדן.

ג. משבחרו המבקשות להמנע מלהגיש בקשה להארכת מועד, והצהירו כי מתן פסק הדין נודע להן רק לאחרונה, מבלי לנקוב בתאריך מסויים, יש לבחון האם יש מקום לדון בבקשתן לגופה מלכתחילה. לאחר שבחנתי את השתלשלות העניינים בהליך זה, באתי לכלל מסקנה כי התשובה לכך היא שלילית.

ככלל, יחל מנין 30 הימים להגשת בקשה לביטול פסק דין ממועד ההמצאה של פסק הדין למבקשי ביטולו. יחד עם זאת, לעיתים גובר כלל הידיעה אודות מתן פסק הדין על כלל ההמצאה, במצבים חריגים, אשר בעיקרן קיימת הפרה של תום לב דיוני הנדרש בהליך המשפטי.

כאמור, איני רואה להסתמך על גרסתן של המבקשות בנדון, משהופרכה בכל ענין וענין, אם על ידי ראיות חיצוניות, או בשל סתירות ביניהן או סתירות פנימיות בתוך גרסאותיהן עצמן, כאשר תצהירה של איבלין אינו יכול לעמוד כלל ועיקר.

ד. כתב התביעה הוגש בשנת 10', לאחר שאיימן רכש את חלקן של התובעים 1-7, הגיש בקשה למתן היתרי בניה, קיבל היתר בניה, ואף בנה את ביתו במקרקעין, כאשר למבקשות אף נשלחה הודעה על אישור החלוקה של המקרקעין מיום 21/9/10. המבקשות זומנו לדיונים בבית המשפט, כמו גם הנתבעים האחרים ולא התייצבו. משחזרה בה איבלין שהיתה מיוצגת, מכוונתה להגיש כתב הגנה, הסכימה במפורש, ולמצער מכללא, למתן פסק דין נגדה עוד בשנת 12'. משכך, היא מנועה מלטעון בסוף שנת 15', לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, כי לא ידעה על ההליך ועל מתן פסק הדין "עד לאחרונה", משהודיע לה סאאב על כך, ולא קיבלה כתבי בי דין. כך גם אחותה נאיפה, המתגוררת עמה מזה עשר שנים, אשר הצהירה באופן כללי כי סאאב סיפר לה אודות מתן פסק הדין רק לאחרונה, ולא נקבה במועד בו נודע לה הדבר.

ה. טענת המבקשות בסיכומיהן אודות חוסר הבנתה של איבלין בהליך המשפטי, אינו מעלה ואינו מוריד, שעה שאיבלין היתה מיוצגת בבקשה הדחופה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, דהיינו קיבלה יעוץ משפטי מלא, והחליטה להמנע מלהגישו. די בכך כדי לקבוע כי היתה מודעת היטב לכך שמשלא הגישה כתב הגנה בתוך 30 יום ממתן ההחלטה, ינתן פסק דין נגדה ברוח כתב התביעה.

בעניינה של איבלין, יפים הדברים שנאמרו בבש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס ואח' (13/11/07), מפי כב' הש' פרוקצ'יה (ההדגשות שלי - ד.ס.):

"כלל ההמצאה כדין, הוא, איפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית. כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו.

כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל.

חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק (רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פד"י נט(2) 440, 444; בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון) המשותף לאותם מקרים בהם היה בית המשפט נכון למנות את מנין הימים לצורך הגשת הליך הערעור מיום הידיעה של בעל הדין אודות פסק הדין שניתן, תחת יום ההמצאה כדין של פסק הדין הוא, דרך כלל, התנהגות חסרת תום הלב מצד בעל הדין המערער, שיש בה כדי להצדיק סטייה מן הכלל הנוהג (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרן נ' אוליצקי כרייה, פד"י נד(2) 840, 844; בש"ם 5417/01ויטנר נ' ועדה מקומית, [פורסם בנבו] תק-על 2002(1) 881, פסקאות 12, 24; ורע"א 11286/05זמיר נ' בנק לאומי, [פורסם בנבו] תק-על 2007(3) 162, פסקאות 10, 15). ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני;".

ו. אשר לנאיפה, אשר סיפרה אף היא כי סאאב הוא שמסר לה אודות מתן פסק הדין, אך היא נמנעה מהגשת תצהיר של סאאב, יפים הדברים שנאמרו ברע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ (21/4/15), מפי כב' הש' סולברג (להלן: ענין סטרפלסט). מפאת חשיבות הדברים לענייננו, הן לענין העדפתו של כלל הידיעה (בדבר מתן פסק הדין אשר ביטולו מתבקש) על כלל ההמצאה, הן לענין העמימות המכוונת בדבר מועד הידיעה, העדר תצהיר של סאאב, והן לענין הנסיבות בהן נמנעו נתבעים להגיש כתב הגנה במועד, אביא דברים בשם אומרם (ההדגשות שלי- ד.ס.):

"15. ... אינני רואה לקבל את טענת המבקשת, לפיה בקשת הביטול הוגשה לאמיתו של דבר בתוך המועד, ולוּ מן הטעם שהמבקשת נמנעה מלציין במפורש מהו המועד שבו הגיע לידיעתה דבר קיומו של פסק הדין. ... אציין, כי בהקשרים מסויימים קיימת מחלוקת בפסיקה באשר לשאלה האם יש להקפיד דווקא על מועד ההמצאה כדין או שניתן להסתפק במועד בו הוברר כי בעל הדין ידע על קיומו (לסקירת הפסיקה בעניין זה ראו רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ (8.7.2007)). ואולם, מקום בו מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, בקשה הנוגעת לשיקולי צדק ויושר דיוני, קשה להלום מצב בו בעל דין היודע בפועל על קיומו של פסק דין ונמנע מלבצע פעולה כלשהי, יתלה את העיכוב בנימוק פורמלי גרידא של אי-המצאה כדין (השוו רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פסקאות 5-6 וההפניות שם (17.10.2004); רע"א 7724/04‏‏ גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה ד וההפניות שם (4.11.2004)). מכל מקום, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בכתבי טענות הצדדים ובפרוטוקול הדיון מיום 10.12.2014 מעלה כי המבקשת התחמקה ביודעין מלהציג גרסה ברורה בשאלת מועד ידיעתה – בין היתר בחרה המבקשת לתמוך בקשתה בתצהיר של מרינה, על אף שיאיר הוא זה אשר שמע לראשונה על קיומו של פסק הדין; ... בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את הגרסה לפיה הבקשה הוגשה במועד, ויש לבחון אפוא את הדברים בהתאם לתקנה 528 לתקנות...

16... כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא, כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (רע"א  10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 10 (28.4.2008); בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209, 210 (1996), בן נון וחבקין, 177)...

17. עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של אותו "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד ... מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום-לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותה הציבורית, וסיכוייו של ההליך (בן נון וחבקין, 181-182 וההפניות שם).

18. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי, כי הן המבקשת, הן פרקליטה הקודם, התרשלו באופן משמעותי, העולה בחלק מהמקרים כדי עצימת עיניים ממש. כפי שצויין לעיל, הרשלנות האמורה חלה בעיקר ביחס להתנהלות המבקשת אשר גרמה מלכתחילה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אך גם ביחס לאחריותה למשך הזמן הארוך שבו נמנעה מלברר מה עלה בגורלו של התיק, ופעולותיה לאחר ידיעתה על קיומו של פסק הדין. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר בירור ראייתי, ואין הצדקה להתערב בממצאים שנקבעו. מכל מקום, אף ניסיונה של המבקשת להטיל את האחריות באופן בלעדי על הפרקליט הקודם, איננו יכול לסייע לה באופן שבמחיר הטעויות שנעשו תשא המשיבה. לעניין זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 8810/11 מקופאל בע"מ נ' אחים רזקאללה בע"מ (7.2.2012):

"מן התצהיר שתמך בבקשה לא ניתן לדעת מתי נודע לנציגה של המבקשת בארץ על דבר מתן פסק הדין. כאשר מוגשת בקשת ביטול דוגמת זו של המבקשת, חובה על המבקש לפרט במדויק מתי נודע לו על כך שניתן פסק דין. אין להסתפק באמירה שנודע "לאחרונה". יתרה מזו, ובכך העיקר, אין להפריד לענייננו בין המבקשת לבין פרקליטה הקודם. טענותיה של המבקשת נגד הפרקליט הקודם צריכות להיות מוצגות במסגרת הליך אזרחי שהמבקשת רשאית, כמובן, להגיש נגד אותו פרקליט (ראו, בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1) 772, 774 (1972); ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 744-743 (1992)); אין כל סיבה שהצד שכנגד, היינו המשיבים דכאן, הם הנתבעים בתובענה, יידרשו לחזור עתה להליך האזרחי שנסתיים מבחינתם עוד בשנת 2008. מבחינת המשיבים ההליך נסתיים שלוש שנים לפני הגשתה של בקשת הביטול". (ראו גם עניין פדידה, פסקה 10).

ז. משהוכח כי איבלין הסכימה למתן פסק דין נגדה, ומאידך גיסא, אחותה נאיפה המתגוררת עמה, היתה זו שהחליטה כי השתיים יקבלו כתבי בי דין מהמוסר ויחתמו על אישורי מסירה, חזקה על השתיים כי שיתפו פעולה בענין, וכי נאיפה היתה מודעת למתן פסק הדין מושא בקשתן נגד שתיהן, משבחרו להמנע מלהגיש כתבי הגנה. לא למותר לציין כי נאיפה הצהירה שאדיב הציק להן ודרש מהן להסכים למתן פסק הדין, ולכן לא הגישו כתב הגנה.

לא בכדי הדגישו השתיים כי הן אינן מדברות מזה עשר שנים, עובדה שנסתרה על פניה בבית המשפט. הצהרה כוזבת זו נועדה לסבר את אוזנו של בית המשפט מדוע לא ידעה נאיפה על כך שאדיב שכנע את אחותה איבלין הגרה עמה, והמתייעצת עמה בכגון דא, לחזור בה מכוונתה להגיש כתב הגנה, ולהסכים על מתן פסק הדין. אשר לאמרתה של נאיפה בתצהירה כי למדה בבית ספר רק עד כתה ח', התרשמתי כי נאיפה היתה חריפה למדי, בקיאה בהליכים המשפטיים שנהלה יחד עם איבלין נגד אחיהן לוטוף בבתי משפט שונים, ידעה לקרוא מסמכים משפטיים, עיינה בצוואת אמן במהלך עדותה וידעה להשיב על שאלות לגביה, ולא תשמע טענה כי החלטה להמנע מלהגיש כתב הגנה משך חמש שנים נבעה מחוסר הבנה של ההליך המשפטי.

ועוד, לענין גרסתן של איבלין ושל נאיפה כי רק כשנה לפני הגשת הבקשה לביטול פסק הדין סיפר להן סאאב על זכויותיהן במקרקעין, גם גרסה זו אינה אמת, בלשון המעטה. איבלין הצהירה עוד בתצהיר שנתנה בתמיכה לבקשתה הדחופה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, דהיינו בינואר 12', כי היא ונאיפה יורשות בלעדיות של אמן המנוחה נביהה, וכן על חלקה של כל אחת מהן במקרקעין הנתבעים בהליך שבפני. דהיינו, עת ויתרו המבקשות על הגשת כתב ההגנה, היו מודעות לזכויותיהן הנטענות, וויתורן היה מושכל, כשל הרוב המוחלט של הנתבעים, אשר חלקם אף ציינו במפורש כי הם מסכימים לאמור בכתב התביעה, שפירושו כי פריד מכר לתובעים את חלקו במקרקעין.

ח. לפיכך, שעה שנאיפה קיבלה כתבי בי דין בשנת 10', נמנעה מלהגיש כתב הגנה, קיבלה הודעות מהוודעה המקומית המלמדות על פעולות של איימן במקרקעין, עת התקשרה בהסכם לא ברור עם סאאב ביודעה על ההליך הקיים, ונמנעה לברר מה עלה בגורלו, משכתבה בתצהירה התומך כי רק לאחרונה נודע לה מסאאב על מתן פסק הדין, ונמנעה מלציין מהו המועד המדוייק בו הגיע לידיעתה דבר קיומו של פסק הדין, בהעדר תצהיר של סאאב על מועד ההודעה, ובהעדר בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, דין הבקשה להדחות על הסף.

עוד באתי לכלל מסקנה כי אכן מדובר במקרה חריג, המצדיק התייחסות לכלל הידיעה על פני כלל ההמצאה: רובם המוחלט של שאר הנתבעים, בני משפחה כולם, הסכימו למתן פסק הדין - חלקם נמנע מלהגיש כתב הגנה, חלקם הצהיר במפורש כי הוא מסכים לאמור בכתב התביעה; חלקם הגיש כתב הגנה וחזר בו; עוד בטרם הוגש כתב התביעה ביקש איימן – אשר רכש חלק מהמקרקעין של התובעים - היתר בניה, הועדה המקומית שלחה להן הודעות שונות, אותן קיבלו ולא התנגדו לתוכנן, איימן קיבל היתר בנייה ובנה את ביתו; איבלין ידעה זאת, מפני שלדבריה חתמה רק על ההודעה שנתקבלה מהועדה בדבר בקשתו של איימן; סאאב בחר להמנע מלהגיש תצהיר, על אף ששתיהן סיפרו שהוא עומד מאחורי הדברים, והבטיח אף לממן את שכר טרחת העורך דין.

ט. לכן, אני קובעת כי המקרה שבפני עונה על הקריטריונים המנויים לעיל, וכי מדובר במקרה חריג בו היו המבקשות מודעות למתן פסק הדין, וכלל הידיעה גובר במקרה זה על כלל ההמצאה.

נוכח כל המקובץ, דין הבקשה להדחות על הסף.

עם זאת, למעלה מן הצורך, וכדי לסבר את האוזן, אדון בבקשה גם לגופה בקצרה.

22. ביטול מחובת הצדק

ביטול פסק דין מכוח תקנה 201 לתקנות, יעשה לאחר שבית המשפט שוכנע כי יש לבטלו מחובת הצדק - דהיינו עקב פגם בהליך שהביא לנתינתו של פסק הדין, כאשר פגם זה עצמו משמש עילה לביטולו, "ובית המשפט אינו רשאי לשקול, אם הייתה ההחלטה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו" - או בתוקף שיקול דעתו של בית המשפט, אף משלא נפל פגם בנתינתו. "ככל שהתשובה לאחת השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת". (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, ע"מ 742-736 (להלן: זוסמן); ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, מפי כב' הש' ד. לוין; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' תשיעית) 354-356 (2007)).

מעבר לדחיית הטענות שהעלו המבקשות ביחס לפגמים שנפלו באישור המסירה לגופן, לפי הפסיקה קמה העילה לביטול מחובת הצדק, במצבים בהם נפל בהליך פגם דיוני מהותי, היורד לשורשו של ענין, ופגע ביכולתו של בעל דין להביא טענותיו בפני בית המשפט. (השוו רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (29/10/00), מפי כב' הש' פרוקצ'יה).

משהוכח כי בוצעה מסירה כדין, המבקשות קיבלו את כתבי בי הדין, היו מודעות להליך ובחרו להמנע מלהגיש כתבי הגנה, אין מקום לבטל את פסק הדין מטעמי צדק.

23. ביטול בתוקף שיקול דעת ביהמ"ש

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה – על אף שמלכתחילה נטיתי להקל עם המבקשות - כי נוכח חוסר תום הלב בהתנהלותן, משמכרו את זכויותיהן לסאאב קרוב לשלוש שנים לאחר שאיבלין ביקשה הארכת מועד להגשת כתב הגנה, ולא עשתה כן, ביודען על קיומו של ההליך, אין מקום לבטל את פסק הדין, גם משיקול דעתו של בית המשפט.

א. בהעדר פגם בפסק הדין נשוא הבקשה, ובהעדר זכות קנויה בידו לדרוש את ביטולו, יש לבחון את הסיבה לכך שהמבקש לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים אליהם הוזמנו, וכן את סיכויי ההצלחה של הגנתו, אם יבוטל פסק הדין והוא יורשה להתגונן, כאשר בסדרה של פסקי דין נאמר כי יש חשיבות יתרה לסיכויי ההגנה של המבקש וזכות הגישה שלו לערכאות, אפילו גרם הוא באשמתו למתן פסק דין שלא בפניו. דהיינו, בטרם ביטול, יש לבחון את התועלת שתצמח לו, דהיינו סיכוייו לזכות במשפט. (זוסמן, ע"מ 741 -738).?ו

ב. המבקשות אינן מעלות נימוקי הגנה ספציפיים בבקשתן, מלבד הטיעון הכוללני כי לא ידעו על ההליך המשפטי בעניין זכיותיהן - טענה שנסתרה על פניה, כאמור, ולא נתנו נימוקים ממשיים לביטול פסק הדין, מלבד אמירה תמוהה כי הן מבקשות את זכויותיהן. המבקשות לא נתנו הסבר לכך שלא ראו לעמוד על זכויותיהן משנת 10' ואילך; לכך שעשרות הנתבעים האחרים הסכימו לאמור בכתב התביעה, ולמתן פסק הדין נגדם; לעובדה שלא זו בלבד שלא טענו דבר כנגד הבניה של איימן במקרקעין שלהן לכאורה לאורך שנים, והתעלמו מההודעות שנשלחו אליהן מהועדה לתכנון ולבניה, אלא שאיבלין אף העידה כי חתמה רק על מסמך בדבר בקשתו של איימן לבנות במקרקעין; הן לא נתנו כל הסבר לאדישות שהפגינו בענין זכויותיהן, להן היו מודעות משנת 12' למצער, עד אשר פנה אליהן סאאב, אשר נמנע כאמור מהגשת תצהיר בתמיכה לבקשתן, אף על פי שהוא בעל דין ויורשו של הנתבע היחיד שהגיש כתב הגנה, והביאן לעורך הדין שלו, כדי להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין.

ג. אשר לקשר של המבקשות עם סאאב, עסקינן בהסכם המכר שעריכתו לא הובררה, בלשון המעטה, לאור הפירכות המרובות בגרסתן של השתיים. המבקשות אישרו למעשה את טענת התובעים כי סאאב - אשר הבטיח לשלם גם עבור שכר טרחת עורך הדין עבורן - עומד מאחורי הבקשה. גם העובדה שלא זו בלבד שנאיפה לא ידעה מה שווי הקרקע שמכרה, ואף לא התעניינה בכך, והאמירה הכללית שהמבקשות רוצות לעמוד על זכויותיהן, כאשר המקרקעין נשוא הבקשה לא נכללה כלל בצוואתן של אמן, והן אפילו לא ידעו היכן הם מצויים בדיוק, אינה מחזקת את טענותיהן.

ד. לא נעלם מעיני כי התובעים לא המציאו חוזה המלמד על מכר המקרקעין מפריד לאחיו מוסא וג'מיל, וכי מתצהירו של התובע לא ניתן ללמוד על חזקה בלעדית של הקרקע משך כל השנים, אך מאידך גיסא עומדות טענותיהן של המבקשות בניגוד לעמדת עשרות יורשיהם של מוסא וג'מיל - הנתבעים הרבים, אשר נמנעו מלהתנגד לעובדות כתב התביעה, על כל המשתמע מכך.

אשר לשיהוי בהגשת התביעה, הנסיון מלמד כי אנשים ישנים על זכויתיהם שנים רבות, והגשת התביעות באה לצורך מסויים, בניה, מכירה לצד שלישי וכיוצא בזה. לכן, אין בעצם השיהוי כדי להשפיע על תוצאות ההליך. כך או כך, הוכח כי המבקשות לא עשו כל שימוש בחלקן בקרקע הנטענת כשלהן, וכי כל שהן זוכרות הוא מסיק בגיל 10-12 עם אמן במספר עצים, אשר מקומם המדויק אינו ידוע.

ה. לאור טיעוניהן של המבקשות כי מכרו את הקרקע לסאאב, ולא שיירו למעשה כל זכות בידיהן, אין להן עוד ענין במקרקעין נשוא התביעה, ואילו סאאב, אשר נמנע מהגשת תצהיר, לא מסר אף הוא גרסה לגבי הזכויות שנותרו למבקשות לאחר המכר הנטען ולגבי היחסים בינו לבין המבקשות, משמכרו לו לשיטתן את כל זכויותיהן במקרקעין, תוך כדי ניהול ההליך לו היו כל השלושה מודעים.

ועוד, מכר המקרקעין, נשוא ההליך, לסאאב במהלך ההליך המתנהל בבית המשפט, כארבע שנים לאחר הגשת כתב התביעה שנמסר להן, עת המבקשות מודעות להליך, והסכימו למעשה למתן פסק דין נגדן, משלא הגישו כתבי הגנה - תוך התעלמות מההליך המתנהל - מהווה זלזול בהליך המשפטי, חוסר תום לב מובהק, ואיני רואה ליתן לו יד.

יפים לנסיבות הענין דבריה של כב' הש' חיות ברע"א 4163/13 בלאגנאק אינבסטמנטס לימיטד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (18/6/13):

"... ככלל שאלת סיכויי ההצלחה בהליך נושאת משקל רב יותר מן ההצדק למחדלו של המבקש. ואולם, נפסק בעבר כי במקרים שבהם מחדלו של בעל הדין עולה כדי התעלמות מההליך המשפטי או זלזול בו, לא יבוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד אף אם הצביע על סיכוי לכאורי לכך שטענותיו היו מתקבלות, לו הוגשו במועד (ראו והשוו: ע"א 625/68 מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד ושות' (עבודות חוץ), שותפות רשומה נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 721 (1969); ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, פיסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס [פורסם בנבו] (6.4.2008); רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר, פיסקה 16 [פורסם בנבו] (31.12.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, 2009))."

וכן,

"20. אשר לביטול פסק הדין מחמת שיקול הדעת, מוכן אני להניח (כפי שעשה בית המשפט המחוזי בענייננו וכן בהחלטה בבקשת הביטול הקודמת) כי עומדים למבקשת סיכויים סבירים להצליח בהגנתה במסגרת התובענה העיקרית, וכי מכל מקום לא ניתן לבטל את סיכוייה בטרם בירור ראייתי. יחד עם זאת, בנקודה זו שבים אנו לצורך באיזון הדברים אל מול נסיבות אי-ההתייצבות ולאינטרס המשיבה. בעניין זה קבע כאמור בית המשפט כי התרשלות המבקשת ופרקליטה הקודם עולה כדי הזנחת עניינם, כאשר במשך תקופה ארוכה לא טרחו לברר האם נקבע מועד לדיון ומה עלה בגורלו של התיק. לרשלנות זו נופך נוסף של חומרה, במבט על ההליך כולו, לאור העובדה שהמבקשת גרמה בעבר למצב בו ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. בנסיבות אלו אין עוד להסתפק בזהירות רגילה, אלא מצופה מבעל דין לנקוט זהירות כפולה ומכופלת, "שמירה מעולה" לבל יִשנה הדבר: מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. עוד יש לזכור שהמשיבה היא זו אשר במשך שנים ארוכות לא היתה יכולה לעשות דבר בקניינה עקב ההליך התלוי ועומד והערת האזהרה הרשומה לטובת המבקשת, שעה שלא קיבלה לידיה כמעט דבר מסכום התמורה. בנסיבות אלו, דומני כי הגיעה העת לשים קץ לדבר הזה, ולבכּר, בנסיבות, את עיקרון סופיות הדיון." (ענין סטרפלסט; ההדגשות שלי – ד.ס.).

ו. נוכח האיחור הרב בהגשת הבקשה, לאחר שבית המשפט החל בשמיעת הראיות, שעה שהמחדל הוא של המבקשות, בכך שהתעלמו במכוון מקיומם של כתבי בי דין ואף לא הגישו כתב הגנה במסגרת הזמנים הנהוגים בבית המשפט והרבה לאחר מכן, יהווה ביטול פסק הדין - כאשר המבקשות נהגו בחוסר תום לב בעצם מכירה של המקרקעין בנסיבות הקיימות - סעד שאינו מידתי בנסיבות העניין. בנסיבות אלו, אינני רואה לקבל את הבקשה לבטל את פסק הדין שניתן נגד המבקשות.

24. סיכומם של דברים

א. הבקשה נדחית, אפוא.

ב. המבקשות ישאו בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עו"ד, בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחת מהן, ובסך הכל 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ו, 15 מאי 2016.