לפניי שתי תביעות לפיצויי נזקי גוף, לפי דיני הנזיקין הכלליים: האחת, של יורשי המנוח בילאל שיבלי ז"ל והשנייה, של מר לואי שיבלי.

אקדמות מילין

1. חברת חלקות 4,7 בגוש 15392 בע"מ – הנתבעת 1, צד ג'(1)(1), המודיעה בהודעה לצדדי ג'(2), צד ג'(3)(1) והנתבעת 1 בתביעה שכנגד – (להלן: "חברת חלקות") התאגדה ונרשמה כדין בישראל בתאריך 8.10.1964. קיבוץ גשר – הנתבע 2, צד ג'(1)(2) וצד ג'(3)(2), (להלן: "הקיבוץ") ומפעל מלט פרטלנד ישראלים "נשר" בע"מ – הנתבעת 3, צד ג'(1)(4), צד ג'(3)(4) ונתבעת 2 בתביעה שכנגד – (להלן: "חברת נשר") הן בעלי המניות, בחלקים שווים, והמנהלים של חברת חלקות.

2. הימנותא בע"מ – הנתבעת 4 והנתבעת 3 בתביעה שכנגד, (להלן: "הימנותא") וחברת חלקות הן הבעלים הרשום בחלקים לא שווים - 80% ו- 20% (במעוגל) והכל בהתאמה - של מקרקעין מוסדרים מסוג מירי בשטח של 308,449 מ"ר, והידועים גם כחלקה 7 בגוש 15392 בקרקעות מועצה אזורית עמק הירדן (להלן: "המועצה האזורית") – הנתבעת 5, והנתבעת 4 בתביעה שכנגד – (להלן: "המקרקעין"). הן גם הבעלים הרשום בחלקים לא שווים – 80% ו- 20% (במעוגל) והכל בהתאמה – של מקרקעין מסוג מירי והידועים גם כחלקה 4 בגוש 15392 בקרקעות המועצה האזורית (להלן: "חלקה 4").

3. מ.פ. מחצבים ושיש בע"מ – צד ג'(2)(1) – (להלן: "חברת מחצבים") היא חברה פרטית שהתאגדה ונרשמה כדין בישראל בתאריך 15.5.1988 ועוסקת ,בין השאר, בהקמת וניהול מחצבות . חברת נשר היא הבעלים היחידי והמנהלת של חברת מחצבים.

4. חברת חלקות פתחה, ניצלה והחזיקה מחצבה, בהסכמת הימנותא, בסמוך למושבה מנחמיה, בשטח של 30 דונם לערך במקרקעין, במהלך השנים 1965 עד 1995 (להלן: "המחצבה"). היא חצבה מתוך מכרה המחצבה מחצב אלוביאלי מסוג גבס ומכרה אותו, בעיקר, לחברת נשר. עבודות החציבה וניצול המחצבה הופסקו, כאמור, בשנת 1995. אתר המחצבה לא שוקם כלל. לאחר הפסקת עבודות הכרייה במחצבה, התמלא מכרה המחצבה במי-תהום ומי-גשמים, ובמקום נוצר מה שנקרא "האגם הנעלם" (להלן: "האגם הנעלם".

5. האגם הנעלם היה מעין "פנינת טבע קסומה". משך שנים, הוא הקסים אלפי מטיילים שתרו אחריו, היה בית גידול של בעלי כנף, מקום מסתור לחובבי טבע ואוהבים ואתר צילומים מרהיב. הוא מסוכן עד למאוד לרחצה, היות ואין בו שירותי הצלה ומתווה הנוף לא קיים. המים עמוקים מאוד ומיד בכניסה למים. הכניסה והיציאה מהמים מסוכנת בגלל סלעים חלקלקים. בקרקעית האגם יש סלעים. הגדה המזרחית של האגם היא מצוק הן מחוץ למים והן בתוך המים (להלן: "המצוק"). במקום, קיימת גם סכנת אבנים מדרדרות וישנה צמחייה עבותה.

6. בשנת 2008, החליטו הימנותא וחברת חלקות, בין השאר, לחדש את עבודות החציבה במחצבה ולצורך כך הן חתמו על הסכם עקרונות בתאריך 24.8.2008 (להלן: "ההסכם") ועל נספח להסכם בתאריך 2.2.2010 (נ/6, נספח ד'). וכן, היה צורך לשאיבת מי-התהום ממכרה המחצבה ויבוש האגם הנעלם. עבודות הגידור, השילוט ושאיבת מי-תהום ממכרה המחצבה והזרמתו לנחל מנחמיה בוצעו, בפועל, על-ידי חברת מחצבים, לפי החלטת חברת חלקות, שהתחייבה לחדש עבודות החציבה במחצבה, בהסכמת הימנותא, תוך תשלום תמלוגים להימנותא בשיעור 80% מהתמלוג הקבוע על-ידי רשות מקרקעי ישראל לא כולל מע"מ.

7. תושבי המושבה מנחמיה, חובבי טבע ועמותת טבע ודין התנגדו לייבוש האגם הנעלם וחידוש עבודות החציבה במחצבה, אך מאבקם לא נשא פרי. בשנת 2010 ולאחר יבוש האגם הנעלם, חודשו עבודות החציבה במחצבה. עבודות החציבה וניצול המחצבה הופסקו, בשנית, בשנת 2014.

8. המנוח בילאל שיבלי ז"ל, יליד 24.8.1992 (להלן: "המנוח") והתובע שכנגד, מר לואי שיבלי, יליד 28.1.1992 (להלן: "לואי"), החליטו, ביחד עם חמישה חברים נוספים – ה"ה נימר שיבלי , עומרי שיבלי , זכאריה שיבלי , אדם שיבלי ומועאויה מוקטרן – לנסוע לאגם הנעלם ולחגוג שם את מסיבת סיום שנת הלימודים – תשס"ט בתאריך 28.6.2009. אכן, שלוש זוגות רכבו על טרקטורונים ואחד על קטנוע, ונסעו מכפר שיבלי לאגם הנעלם דרך נחל תבור וקיבוץ גזית (דרך ההרים), ולא דרך המושבה מנחמיה. הם הגיעו למצוק בסביבות השעה 11:00. החנו את כלי-הרכב במקום, בסמוך למצוק. נימר, המנוח ולואי החליטו לקפוץ מהמצוק לתוך האגם הנעלם.

9. נימר, המנוח ולואי עמדו על קצה המצוק וקפצו לתוך האגם הנעלם לפי הסדר הבא – נימר הראשון, לאחריו – המנוח ואחרון – לואי. נימר נכנס למים ויצא מהם ללא פגע. המנוח נכנס למים ונמשה מהם ,בשעות הערב על-ידי צוללנים של משטרת ישראל, ללא רוח חיים (להלן: "האסון הטראגי"). כתוצאה מקפיצת לואי לתוך האגם, נגרם לו נזק גוף (להלן: "התאונה").

מכאן תביעותיהם של יורשי המנוח ולואי.

טענות התובעים

10. התובעים טוענים, בקליפת אגוז, כי האגם הנעלם היווה אטרקציה תיירותית אשר משכה אליה מספר רב של מטיילים ומבקרים. אנשים צעירים מתפתים לקפוץ מהמצוק למי-האגם. מטרתם העיקרית של המטיילים והמבקרים במקום היא נופש ורחצה, והכל היה בידיעת הנתבעים.

11. וכן, ממשיכים התובעים וטוענים, כי הנתבעים אחראים לטביעתו של המנוח באגם הנעלם בתאריך 28.6.2005 (האסון הטראגי) ולנזקיהם הנתבעים. במקרה דנן חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו". לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה").

12. התובעים מבססים את עילת התביעה על עוולת הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה.. ביחס לנתבעת 5 (המועצה האזורית), מבססים התובעים את עילת התביעה גם על עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה. לדידם, הנתבעת 5 הפרה הוראת סעיף 63(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) (להלן: "החיקוק"). היא הפרה את החיקוק בכך שלא הפעילה כלל את סמכות הפיקוח והשליטה הסטטוטורית שהוענקה לה בחיקוק לשם הבטחת שלום הציבור ובטחונו על-ידי חיוב הבעלים של המקרקעין להסיר את המפגע הבטיחותי החמור שבמקרקעין, במיוחד האגם הנעלם המהווה מפגע בטיחותי וסכנה חמורה וממשית לביטחונם ושלומם של המבקרים והמטיילים בו.

13. וכן, רשלנותם של הנתבעים התבטא, במעשים ובמחדלים, כדלקמן:

"א. נהגו כדרך שמחזיק ו/או תופש מקרקעין סביר לא היה נוהג ו/או לא נהגו כדרך שמחזיק ו/או תופש מקרקעין סביר היה נוהג ו/או

ב. אפשרו ולא מנעו כניסתו של המנוח ואחרים למקום בו קיימות בו סכנות, לרבות סכנת טביעה ו/או

ג. לא דאגו לגדר את אזור האגם הנעלם באופן מקיף והרמטי ובכך לא מנעו כניסתם של המבקרים בו ו/או

ד. לא סגרו את השערים והותירו אותם פתוחים לרווחה ו/או

ה. לא הציבו שמירה על-מנת למנוע את כניסתם של מבקרים למקום ו/או

ו. לא הציבו שירותי הצלה במקום ו/או

ז. לא הציבו שלטים ו/או סימונים האוסרים על הרחצה

במי האגם הנעלם ו/או

ח. לא הציבו שלטים ו/או סימונים האוסרים על הקפיצה

למי האגם הנעלם ו/או

ט. לא דאגו לסמן את העומקים במי האגם הנעלם ו/או

י. לא הזהירו באופן אקטיבי את הבאים למקום מפני הסכנות הכרוכות ברחיצה ובקפיצה לאגם הנעלם ו/או

יא. לא נקטו בכל האמצעים הנדרשים על-מנת להשליט משמעת חזקה והשגחה מתאימה אשר תמנע רחצה וקפיצה למי האגם הנעלם ו/או

יב. לא עשו שימוש באמצעי בטיחות כלשהם ו/או באמצעי הבטיחות הנאותים הנדרשים לשם מניעת אסונות מן הסוג הנדון ו/או לשם מניעת האסון שאירע ו/או לשם הקטנת תוצאתו ו/או

יג. לא הורו ו/או הזהירו באופן מפורש וברור על הימצאות במקום ו/או רחצה בקפיצה במי האגם הנעלם ו/או לא נקטו באמצעים הנדרשים לשם יישום האיסור והאזהרה לרבות על ידי שילוט מתאים ו/או הצבת גדרות ומחסומים ו/או העמדת פיקוח במקום ו/או

יד. פעלו – בין על דרך מעשה ובין על דרך מחדל – כפי שאדם ו/או בעל מקרקעין ו/או מחזיק מקרקעין ו/או תופש מקרקעין סביר, מיומן ונבון לא היה פועל בנסיבות העניין."

(סעיף 42 לכתב התביעה ).

14. התובעים טוענים לפיצויים במספר ראשי נזק כדלקמן:

הפסד השתכרות בשנים האבודות- 1,042,585 ₪ ;נזק לא ממוני – 800,000 ₪ ;הפסד קצבת זקנה – 114,833 ₪; הפסד פנסיה – 67,959 ₪ ; הוצאות קבורה – 20,000 ₪ ואובדן שירותי בן לעבר ולעתיד- 200,000 ₪.

טענות הנתבעים

15. הנתבעים מכחישים, למעשה, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים.

16. אליבא דתובעים 1 ו- 2 (חברת חלקות והקיבוץ), המנוח ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לאסון הטראגי, וחשף עצמו למצב זה מרצונו. לחילופין, הוא גרם לאסון הטראגי ברשלנותו הבלעדית או המכרעת, או התורמת, שהתבטא במחדלים אלה: קפץ מגובה רב למים; לא הסדיר עם חבריו את סדר הקפיצות והמרווחים ביניהם; עקף גדרות ושלטים, שהיו במקום והתעלם מהם; ולא נהג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות המקרה. לחילופין, יש לנכות מסכום הפיצויים את התקבולות וטובות ההנאה שהתובעים קיבלו או זכאים לקבל מכל מיטיב בגין האסון הטראגי, לרבות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

17. גם הנתבעת 3 (חברת נשר) מכחישה, מנגד, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים. לדידה, דין התביעה כנגדה להידחות על הסף, מחמת העדר יריבות ועילת תביעה כדין. היא לא הבעלים של המקרקעין. אין קשר סיבתי בין פטירת המנוח, באסון הטראגי, לבין מסכת העובדות שבכתב התביעה. לא הוכח ,כי מותו של המנוח נגרם בגין טביעה. האגם הנעלם אינו בגדר חוף רחצה או אזור המיועד לרחצה. אזור האגם הנעלם מגודר, וקיימים במקום שלטים המתריעים, כי מדובר בשטח פרטי, אשר הרחצה בו אסורה. האסון הטראגי נגרם באשמו הבלעדי של המנוח. הכניסה של אנשים זרים לאזור האגם הנעלם הייתה אסורה. בפרסומים שבאינטרנט, רשום במפורש, כי השחייה באגם הנעלם היא מסוכנת. במקרה דנן, לא מתקיימים יסודותיו של סעיף 41 לפקודה ועל-כן, נטל ההוכחה לא עובר לשכמם של הנתבעים.

18. הנתבעת 3 ממשיכה וטוענת, כי בנסיבות העניין היא פעלה בסבירות, במיומנות ובהתאם לכל הוראות הדין המחייבות אותה. היא לא התרשלה כלל כלפי המנוח ולא גרמה לאסון הטראגי. היא נקטה בכל האמצעים הסבירים והדרושים כדי לאסור כניסת אנשים זרים לאגם הנעלם. הרחצה באגם הנעלם מסוכנת. המנוח לא ידע לשחות והאסון הטראגי נגרם באשמו הבלעדי. לחילופין, הוא נושא באשם תורם לאסון הטראגי.

19. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת 3, כי מדובר בנזקים מופרזים ומופרכים וללא כל בסיס עובדתי ומשפטי. אין קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין האסון הטראגי לנזקים הנתבעים. לחילופין, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום אשר התובעים קיבלו או זכאים לקבל מכל מיטיב, לרבות המל"ל. התובעים לא הקטינו את הנזק.

20. גם הנתבעת 4 (הימנותא) מכחישה ,מנגד, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים. לדידה, התביעה אינה מגלה עילת תביעה כנגדה. אין לה שליטה וסמכות פיקוח על האגם הנעלם. המנוח היה מסיג גבול ורשלן. השליטה והפיקוח על האגם הנעלם מופקדים בידי הנתבעות 1, 2 ו- 3 או מי מטעמן, הן מכוח הדין והן מכוח חוזה. היא לא הבעלים או המחזיקה של האגם הנעלם. הנתבעות 1, 2 ו- 3 הן הבעלים, המחזיקות ובעלות השליטה והפיקוח על האגם הנעלם.

21. האסון הטראגי, נגרם כתוצאה מרשלנותו הבלעדית של המנוח וחבריו. המנוח נכנס לאגם הנעלם, קפץ מהמצוק לתוך המים על דעתו ובאחריותו הבלעדית, וזאת חרף השילוט המוצב במקום והאוסר את הכניסה למים. האגם הנעלם היה "אגם מת", ולא אטרקציה לתיירים. אזור האגם היה מגודר עם שערים ושילוט האוסר על הכניסה למקום והרחצה בו. המנוח היה מסיג גבול. הוא פרץ את הגדר והשערים ונכנס לשטח האגם הנעלם שלא כדין וביודעו, כי הכניסה למקום אסורה בהחלט. כניסתו של המנוח, ביחד עם חבריו, לאגם הנעלם דרך ההרים, שאינה סלולה וראויה, אומרת דרשני. במקרה דנן אין תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו". היא חוסה תחת כנפיה של הגנת "הסתכנות מרצון". היא לא אחראית לאסון הטראגי ולנזקים הנתבעים. היא מכרה את חלקה במקרקעין בסמוך לאירוע הטראגי. לא התרשלה כלל כלפי המנוח. היא פעלה לפי הוראות הדין שלעניין. האסון הטראגי נגרם באשמו הבלעדי של המנוח, ולחילופין ברשלנותו התורמת, שהתבטאה, בין השאר במעשים ובמחדלים כדלקמן: נכנס לאגם הנעלם ביודעו שאין מציל ועל אף השילוט המוצב במקום האוסר הן על הכניסה והן על השחייה בו; נכנס למים, כשהוא לא יודע לשחות, ואינו מיומן מספיק בשחייה; חשף עצמו מרצון לסיכונים הכרוכים בכניסה למקום והשחייה במים; התנהג כפי שאדם סביר ונבון לא היה מתנהג בנסיבות העניין.

22. לעניין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת 4, כי אין קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין האסון הטראגי לנזקים הנתבעים. התובעים לא הקטינו את נזקיהם.

23. גם הנתבעת 5 (המועצה האזורית) מכחישה, למעשה, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים. לדידה, דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה או יריבות. היא לא התרשלה כלל כלפי המנוח. לא צפתה ולא צריכה לצפות את קרות האסון הטראגי. האגם הנעלם נמצא במקרקעין פרטיים, ואין לה שליטה עליו ועל הנעשה בו. האגם הנעלם אינו מקום רחצה או מקום ציבורי, ומשכך גם לא הייתה עליה כל חובת פיקוח על המתרחש בו. לחילופין, האסון הטראגי, נגרם באשמו הבלעדי, המכריע או התורם של המנוח.

24. באשר לנזקים הנתבעים, והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת 5, כי מדובר בנזקים מופרזים ומוגזמים ביותר, שאינם מעוגנים בחוק ופסיקה ואין להם אחיזה במציאות. התובעים לא עשו דבר לשם הקטנת נזקיהם. אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין האסון הטראגי לנזקים הנתבעים. לחילופין, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום שהתובעים קיבלו או זכאים לקבל מכל מיטיב בקשר לאסון הטראגי, לרבות המל"ל.

ההודעה לצדדים שלישיים (1)

25. המועצה האזורית – שולחת ההודעה טוענת, בקליפת אגוז, כי במידה והיא תחויב לשלם סכום כלשהו לתובעים, כי אז על הצדדים השלישיים,- חברת חלקות, הקיבוץ, חברת נשר וביטוח חקלאי, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"), מבטחת מי מהצדדים השלישיים בביטוח אחריות בר-תוקף - או מי מהם לשפותה או להשתתף עמה באופן מלא בתשלום כל סכום אשר תחויב בו בהליך דנן. לדידה, במקרה דנן יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו". לחילופין, הצדדים השלישיים 1 ,2 ו- 4 הינם בעלי זכויות קניין במקרקעין, ומי שמחזיקים בהם בפועל. הם נושאים באחריות לאסון הטראגי ולנזקים הנתבעים. הצדדים השלישיים האמורים התרשלו כלפי המנוח וגרמו לאסון הטראגי ולנזקים הנתבעים. התרשלותם התבטאה ,במעשים ובמחדלים, כדלקמן:

"א. לא דאגו לשילוט האוסר על השחייה במקום ו/או

ב. לא פיקחו על הצבת שילוט האוסר על השחייה ו/או

ג. לא הציבו שלטי אזהרה המתראים מפני סכנה הכרוכה בשחייה בשטחם ביודעם כי הנו מסוכן לשחייה ו/או שהיה עליהם לדעת כי הנו מסוכן לשחייה ו/או

ד. התירו לציבור כניסה למקום הנדון למרות שידעו ו/או היה עליהם לדעת כי צפויה סכנה לנכנסים ו/או

ה. עצמו עיניים ולא דאגו למנוע כניסת מתרחצים למקום שאינו מיועד לרחצה על אף שידעו ו/או היה עליהם לדעת כי המקום משמש הלכה למעשה כאגם לשחייה ו/או

ו. לא פיקחו בכלל ו/או לא פיקחו מספיק ו/או כיאות על ציבור המשתמשים באגם שנמצא בבעלותם ו/או בשליטתם הבלעדית ו/או

ז. לא דאגו להציב שילוט מתאים ו/או לא דאגו לאכוף את החובה להציב לשילוט מתאים בכל השפות המתחייבות ו/או

ח. לא דאגו לגדר את אזור האגם ולמנוע כניסה אליו ו/או

ט. לא דאגו לסגור השערים והותירו אותם פתוחים ו/או

י. לא הציבו שמירה על-מנת למנוע כניסתם של מבקרים

למקום ו/או

יא. פעלו ברשלנות ו/או בפזיזות ו/או תוך כדי עצימת עיניים ו/או בחוסר זהירות ולא כפי שבעלי ו/או מחזיקי ו/או תופסי מקרקעין היו פועלים בנסיבות העניין ו/או

יב. הפרו חובות חקוקות שנועדו לטובת התובע ו/או המנוח ו/או המודיעה ו/או כל אדם, ו/או אחר"

(סעיף 10 להודעה לצדדים שלישיים (1)).

26. הצדדים השלישיים 1, 2 ו- 3 (חברת חלקות, הקיבוץ וחברת הביטוח) מכחישים, למעשה את טענותיה של המודיעה שבהודעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת השיפוי/ההשתתפות. לדידם, במקרה דנן אין מקום לתחולת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו".

27. גם הצד השלישי 4 (חברת נשר) מכחישה, למעשה, את טענותיה של המודיעה שבהודעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת השיפוי/ההשתתפות. היא חוזרת על טענותיה שהועלו בכתב ההגנה לתביעה העיקרית, והכל בשינויים המחויבים, היא לא הבעלים או המחזיקה של המקרקעין ככלל והאגם הנעלם בפרט.

ההודעה לצדדים שלישיים (2)

28. שולחי ההודעה (חברת חלקות, הקיבוץ וחברת הביטוח), טוענים, בקליפת אגוז, כי במידה ויחויבו לשלם סכום כלשהו לתובעים, כי אז יהא על הצדדים השלישיים (חברת מחצבים ולואי) לשפותם או להשתתף עמם באופן מלא בתשלום כל סכום כאמור. חברת מחצבים שמשה כקבלנית כרייה באגם הנעלם. לואי נכח במקום האסון הטראגי וקפץ מיד אחרי המנוח למי האגם הנעלם.

29. אליבא דשולחי ההודעות, חברת מחצבים גרמה לאסון הטראגי ברשלנותה הבלעדית או המכרעת או התורמת, שהתבטאה במעשים ובמחדלים כדלקמן:

"א. אפשרה ולא מנעה כניסת זרים למקום האירוע.

ב. לא דאגה לגדר את אזור הכרייה כראוי.

ג. לא סגרה את השערים.

ד. לא הציבה שמירה במקום.

ה. לא הציבה שירותי הצלה במקום.

ו. לא הציבה שלטים או סימונים מתאימים.

ז. לא נהגה כפי שחב' כריה סבירה ונכונה הייתה נוהגת בנסיבות העניין."

(סעיף 5 להודעה לצדדים שלישיים (2))

30. וכן, ואליבא שולחי ההודעה, לואי גרם לאסון הטראגי ברשלנותו הבלעדית או המכרעת או התורמת, שהתבטאה במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. היה שותף של המנוח למעשה הקפיצה ועודד אותו לעשותה;

ב. לא מנע מהמנוח לקפוץ למי האגם הנעלם;

ג. קפץ לאגם מיד אחרי המנוח, פגע בו וגרם למותו;

ד. לא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות המקרה.

31. חברת מחצבים מכחישה, מנגד, את טענותיהם של שולחי ההודעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת השיפוי/ההשתתפות. לדידה, אין ולא היה לה כל קשר לאסון הטראגי ולאגם הנעלם במועד קרות האסון הטראגי. האסון הטראגי נגרם בשל אשמו הבלעדי של המנוח. לא הייתה כל רשלנות או התרשלות מצידה או מי מטעמה; אזור האגם הנעלם היה מגודר והיה בו שילוט המורה, כי מדובר בשטח פרטי וכי הרחצה בו אסורה. האסון הטראגי נגרם כתוצאה מהסתכנות מרצון של המנוח. לחילופין, יש לייחס למנוח אשם תורם לאסון הטראגי. רשלנותו הרבתי של המנוח ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגותה או התנהגות מי מטעמה, אם בכלל, לבין האסון הטראגי. האסון הטראגי נגרם, אם בכלל, בגין מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים או הצדדים השלישיים האחרים. היא לא חבה בשיפוי או בפיצוי או השתתפות כלשהי כלפי שולחות ההודעה.

32. גם לואי מכחיש, מנגד, את טענותיהם המהותיות של שולחי ההודעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת השיפוי/ההשתתפות. הוא מאמץ את כל טענותיו שבכתב התביעה שכנגד, והכל בשינויים המחויבים.

ההודעה לצדדים השלישיים (3)

33. שולחת ההודעה (הימנותא) טוענת, בקליפת אגוז, כי במידה ותחויב לפצות את התובעים בסכום כלשהו, היא זכאית מהצדדים השלישיים (חברת חלקות, הקיבוץ, חברת הביטוח, חברת נשר וכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל")), לסעדים של פיצוי או שיפוי או השתתפות מלאים. במועדים הרלוונטיים לתביעה ולהודעה, האגם הנעלם היה בבעלותה, בהחזקתה, בשליטתה ותחת פיקוחה של חברת חלקות. הקיבוץ וחברת נשר ביצעו, באמצעות חברת חלקות, עבודות חציבה במחצבה, שחצבה מתוך מכרה המחצבה גבס. חברת הביטוח, ביטחה את חברת חלקות והקיבוץ בביטוח אחריות בר-תוקף. כלל ביטחה את חברת נשר בביטוח אחריות בר-תוקף.

34. וכן, טוענת הימנותא, כי הפעלת המחצבה וכריית הגבס במחצבה ,לרבות גידור המקום, הפיקוח על שטח המחצבה והשליטה על הכניסה והיציאה ממנו ,היו ונמצאים באחריותה הבלעדית של חברת חלקות. חברת חלקות, הקיבוץ וחברת נשר אחראים לאסון הטראגי ולנזקי התובעים. האסון הטראגי נגרם ברשלנותם או בהפרתם חובות חקוקות שבאו לידי ביטוי, במעשים או במחדלים, כדלקמן:

"א. לא נקטו בכל האמצעים הסבירים ו/או לא נקטו בכל האמצעים שהיה עליהם לנקוט על-מנת למנוע את הנזק הנטען שנגרם לתובעים.

ב. עשו מעשים שגרמו לנזק הנטען ו/או נמנעו מלעשות אותם מעשים אשר היו מונעים את הנזקים הנטענים.

ג. הפרו את חובותיהם והתרשלו בביצוע תפקידם מכוח הדין ו/או מכוח הסכם ולא פעלו כפי שחברה המתמחה בביצוע עבודות שנעשו על ידם הייתה פועלת בנסיבות העניין.

ד. התרשלו בהצבת שילוט מתאים האוסר על השחייה

במקום ו/או

ה. לא דאגו להצבת שילוט המתריע מפני סכנה הנובעת מקפיצה למים ו/או שחיה במים בשטחם ו/או

ו. לא גידרו את המקום ו/או לא מנעו כניסה של התובעים

למקום

ז. לא מנעו ו/או לא פקחו ו/או התעלמו מכניסה של הציבור

למקום

ח. הצדדים השלישיים ידעו והעריכו ו/או היה עליהם להעריך ו/או יש להניח שידעו והעריכו את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשפו את הציבור בכלל והתובעים בפרט למצב זה בידיעה ומרצון."

(סעיף 7 להודעה לצדדי ג'(3)).

אציין בהדגשה, כי בכתב סיכומיה, זנחה הימנותא כליל את הודעתה דנן, וטוב שעשתה כך.

התביעה שכנגד – תביעת לואי

35. לואי טוען, בתמצית, כי הנתבעים, חברת חלקות , הקיבוץ, חברת נשר, הימנותא והמועצה האזורית, אחראים לתאונה ולנזקיו שנגרמו לו בגינה. הנתבעים 1 עד 4 הינם הבעלים והמחזיקים של המקרקעין, ובתור שכאלה הם אחראים בנזיקין. הנתבעת 5 היא רשות מוניציפאלית והמקרקעין מצויים בשטח שיפוטה. היא התרשלה בכך שנמנעה מלהפעיל את סמכותה הסטטוטורית בצורה שמבטיחה את שלום הציבור ובטחונו במקרקעין בכלל ובאגם הנעלם בפרט. במקרה דנן יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו".

36. לואי מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה. רשלנותם של התובעים התבטאה ,במעשים ובחדלים, כדלקמן:

"א. לא מנעו כניסתם של מבקרים לשטח אשר אורבות בו סכנות רבות וזאת חרף העובדה כי האגם הנעלם היה בעברו מחצבה ובתוך מימיו ישנו ציוד חציבת הרים אשר טבע עם הזמן.

ב. לא טרחו לגדר את שטח האגם.

ג. לא טרחו לנעול את השערים אשר מצויים במקום.

ד. לא טרחו להציב שמירה אשר תבטיח כי מבקרים לא ייכנסו לשטח האגם הנעלם.

ה. לא טרחו להציב שלטים אשר מזהירים מפני הסכנה שברחצה במי האגם בכלל ובקפיצה מהגבעות למימיו בפרט.

ו. לא טרחו להציב שירותי הצלה לשם הבטחת שלומם של המבקרים באגם הנעלם.

ז. לא דאגו כי בקרבת מקום ימצא מגיש עזרה ראשונה או

חובש.

ח. לא טרחו לסמן את עומק מי האגם הנעלם.

ט. לא פעלו להבטחת שלומם של הרוחצים באגם, בין היתר, ע"י הצבת סולמות ירידה לתוך המים.

י. לא טרחו להכין נוהלי חירום לשם טיפול במצבים

כדוגמת המקרה דנן.

יא. לא פעלו לשם מניעת סיכונים במקרקעין וזאת חרף העובדה כי ידוע לכל שאזור האגם הנעלם הפך למוקד תיירותי המושך עליו מבקרים רבים מדי יום אשר נוהגים לקפוץ למי האגם מהגבעות הסובבות אותו.

יב. לא נקטו האמצעים סבירים למניעת התאונה, כפי שבעלי המקרקעין ורשות מוניציפאלית סבירים וזהירים היו נוהגים ו/או כפי שלא היו נוהגים.

יג. לא שמרו על כללי הזהירות המתחייבים.

יד. לא נהגו כפי שבעלי מקרקעין ורשות מוניציפאלית סבירים וזהירים היו נהוגים בנסיבות העניין."

(סעיף 25 לכתב התביעה שכנגד).

וכן וביחס לנתבעת 5, מבסס לואי את עילת התביעה גם על עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה. לדידו, הנתבעת 5 הפרה הוראות החיקוק.

37. לואי טוען לפיצויים במספר ראשי נזק והם:

נזק מיוחד

א. הוצאות רפואיות.

ב. הוצאות ניידות.

ג. עזרת צד ג'.

נזק כללי

ד. נזק לא ממוני.

ה. הפסד השתכרות.

ו. הוצאות רפואיות.

ז. הוצאות נסיעה.

ח. עזרת צד ג'.

38. הנתבעים מכחישים, מנגד, את טענותיו המהותיות של לואי שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים. למעשה, הם חוזרים על טענותיהם שבכתבי ההגנה שהוגשו מטעמם במסגרת התביעה של התובעים, והכל בשינויים המחויבים. המעיין יעיין והמשווה ישווה.

הפלוגתא

39. בתביעה, הפלוגתא שבין הצדדים נסובה הן על שאלת אחריות והן על שאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים.

ברם, בתביעות שכנגד ובשלב זה, הפלוגתא נסובה על שאלת האחריות ופסק הדין יהיה חלקי בשאלת האחריות בלבד. (עמ' 50, ש' 14-13).

דיון והכרעה

סיבת מותו של המנוח – טביעה

40. האם סיבת מותו של המנוח היא טביעתו באגם הנעלם? אליבא דתובעים ולואי, התשובה היא בחיוב. אליבא דנתבעים, הן בתביעה והן בתביעה שכנגד, התשובה היא בשלילה. לדידם, לואי קפץ מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם לאחר המנוח, פגע במנוח בהיותו בתוך המים וגרם למותו.

לית מאן דיפליג, כי מותו של אדם הוא עניין ברפואה, וניתן להוכחה הן באמצעות ראיות ישירות והן באמצעות ראיות נסיבתיות. במקרה דנן, משפחת המנוח התנגדה לנתיחת הגופה במכון לרפואה משפטית באבו כביר ,לשם קביעת סיבת המוות על-ידי פתולוג מומחה, היות וסיבת המוות היא טביעה ואין חשד לעבירה פלילית (נ/2 ו- נ/3). ההתנגדות לנתיחת הגופה נובעת, ככל הנראה, מטעמי דת ולשם מתן כבוד למת. המנוח הוא מוסלמי. לפי דת האסלאם, חל איסור על נתיחת גופת המת, ומצווה לכבדו. כיבוד המת מתבטא, בראש ובראשונה, בקבורתו ללא כל דיחוי. יחד עם זאת, הוגש לבית-המשפט סרטון המתעד, בין השאר, את הקפיצות של המנוח ולואי מהמצוק, זה אחר זה, לתוך מי-האגם הנעלם. (ת/7) (להלן: "הסרטון").

41. שני מומחים צפו בסרטון והגישו חוות-דעת בכתב לענייננו-שלנו: מומחה התובעים ד"ר טאהא מסאלחה – מרצה לפיזיקה (להלן: "מומחה התובעים") ומר אשר אסבן – מומחה בחקירה ושחזור של תאונות (להלן: "מומחה הנתבעים").

מומחה התובעים ערך חוות-דעת בכתב בתאריך 25.2.2016, עליה נחקר, בחקירת שתי וערב, צולבת, מעמיקה וממצה. חוות-דעתו של מומחה התובעים מסתמכת על ניתוח מקצועי ומעמיק של מסלולי קפיצתם של המנוח ולואי, בנקודות הרלוונטיות לעניין זה והן:

א. מהירות הניתור, זוויות הניתור האנכית וזווית הניתור המרחבית של

המנוח ולואי;

ב. צורת הגוף תוך כדי הקפיצה;

ג. מיקום מקומות הנפילה לתוך מי-האגם הנעלם.

ממצאיו העובדתיים ומסקנתו המקצועית-מדעית של מומחה התובעים הם אלה: המנוח חדר עמוק לתוך מי-האגם הנעלם מאשר לואי; המרחק המינימלי בין נקודות כניסתם למים של המנוח ולואי הוא 112 ס"מ, עם טווח שגיאה אפשרי מקסימאלי של 12%. המסקנה היחידה המתקבלת מכך היא, כי אין סיכוי שהמנוח ולואי פגעו אחד בשני במהלך הקפיצה ו/או תוך כדי או אחרי חדירתם למי-האגם הנעלם (ת/12).

כאמור, מומחה התובעים נחקר, בחקירת שתי וערב, צולבת, מעמיקה וממצה. בעדותו בעל-פה, הוא אימץ את קביעותיו העובדתיות ומסקנתו המקצועית-מדעית כאמור בחוות-דעתו (ת/12) ,ובסופו של יום הן נשארו כצוק איתן.

42. מומחה הנתבעים הגיש חוות-דעת בכתב (נ/11) וחוות-דעת משלימה (נ/12). מסקנתו המקצועית-מדעית של מומחה הנתבעים היא כדלקמן: לואי קפץ לתוך מי-האגם הנעלם בחלוף 1.72 שנייה בלבד לאחר קפיצת המנוח לתוך מי-האגם הנעלם. נקודת הנחיתה של לואי היא במרחק של 25 ס"מ מנקודת הנחיתה במים של המנוח. במצבי מדידה וחישוב קיצונים ובלתי סבירים המרחק בין שתי נקודות הנחיתה במים יהיה 40 ס"מ, פחות מרוחב גופו (כולל ידיו ורגליו) של אדם בוגר.

בגלל הקרבה (בזמן ובמקום) בין שני הקופצים (המנוח ולואי) קיימת אפשרות מעשית וסבירה ביותר, כי לואי פגע במנוח.

גם מומחה הנתבעים נחקר, בחקירת שתי וערב, צולבת, מעמיקה וממצה.

43. על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם, ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, מסקנתי היא, כי עדותו של מומחה התובעים – זו שבכתב (ת/12) וזו שבעל-פה, הייתה סבירה, שלמה, קוהרנטית ומהימנה עליי. בעדות זו, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן. ההפך הוא הנכון. לא מצאתי שגגה כלשהי בחוות-דעתו של מומחה התובעים. התשתית העובדתית שבבסיס חוות-הדעת מוכחת היטב. וכן, התשתית המקצועית-מדעית שבבסיס חוות-הדעת האמורה היא הכרחית, הגיונית ואמת.

ויודגש: מומחה התובעים הוא מומחה לדבר ובעל תואר שלישי בפיזיקה מטעם הטכניון. הוא בעל שם ומוניטין יקר בקהילה המדעית. הוא נהנה ממהימנות אישית וממהימנות מקצועית.

44. זאת ועוד, מצאתי אישור, חיזוק, תימוכין ואף סיוע לעדותו של מומחה התובעים במכלול הראיות שנפרשו בפניי ובכלל זה ראיות ההגנה.

ראשית, לואי נחקר במשטרה ביום האסון הטראגי ( ה-28.6.2009) שעה 19:10 ומסר הודעה בכתב (ת/6). בהודעתו, מסר לואי, כי הוא לא פגע כלל במנוח, לא בעת הקפיצה מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם, לא בעת הכניסה לתוך המים ולא בתוכם. (ת/6, ש' 6-4; 15-14).

45. שנית, לואי העיד לענייננו-שלנו, כי טענתם של הנתבעים לפיה, כביכול, הוא קפץ מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם, פגע במנוח וגרם למותו, היא דמיונית ואינה אמת. הוא לא פגע כלל במנוח ולא היה מגע ביניהם. (ת/5, סעיפים 16 ו- 17; עמ' 55, ש' 20; עמ' 57, ש' 4-1).

ויודגש: עדותו דנן של לואי הייתה סבירה, שלמה ומהימנה עליי. בפניי ,אין ראיה, קבילה ובעלת משקל לסתור.

46. שלישית, מר אכרם שיבלי, דודו של המנוח, נחקר במשטרה ומסר הודעה בכתב ביום האסון, ה- 28.6.2009 ,שעה 18:02. בהודעה דנן צוין, כי המנוח טבע באגם הנעלם (נ/2, ש' 2).

47. רביעית, גם מר עומר שיבלי, דודו של המנוח, נחקר במשטרה ומסר הודעה בכתב ביום האסון, ה- 28.6.2009, שעה 20:46. בהודעה דנן צוין, כי גופת המנוח נמשתה מהאגם הנעלם ואין צורך בנתיחת הגופה. (נ/3, ש' 6-5).

48. חמישית, ד"ר חוסאם דיאב נחקר במשטרה ומסר ,ביום 28.6.2009 שעה 21:43 ,הודעה בכתב לעניין סיבת מותו של המנוח, בזו הלשון:

"אני רופא וזומנתי למנחמיה לבדוק גופת המנוח בילאל טארק שיבלי זהות 307981589, אשר טבע במקום. אני בדקתי וקבעתי מותו של הנ"ל אשר ככל הנראה טביעה, אני מאשר ומוציא תעודת פטירה ומאשר בעדות זו".

(נ/4. ההדגשות שלי – ש.ס.).

49. דין שונה ביחס למומחה הנתבעים. אין השכלה אקדמית-מדעית למומחה הנתבעים במדע הפיזיקה. בחינת עדותו של מומחה הנתבעים, זו שבכתב (נ/11 ו- נ/12) וזו שבעל-פה, מראה ,בעליל, כי מדובר בהערכה של עדויות וקביעת מהימנות עדים ובמסקנות משפטיות – עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית-המשפט ,ואינה חוות-דעת בעניין עובדתי-מקצועי בתחום מומחיותו. במקרה דנן, לא ברור לי מהו העניין שבמומחיותו של מומחה הנתבעים. האם היתכנות מגע בין המנוח ולואי, בזמן שקפצו המה מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם, הוא בתחום מומחיותו של מומחה הנתבעים? לא ברור לי.

דיינו לציין לעניין זה, כי מומחה הנתבעים לא ידע להשיב, על שאלת הבהרה של בית-המשפט לגבי המרחק האופקי בין שני מסלולי הקפיצה של המנוח ולואי מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם. (עמ' 140, ש' 19-12)!!

בסופו של יום לענייננו, אני מבכר את עדותו של מומחה התובעים, זו שבכתב (ת/12) וזו שבעל-פה ,על עדותו של מומחה הנתבעים, זו שבכתב (נ/11 ו- נ/12) וזו שבעל-פה.

מסקנתי היא, כי סיבת מותו של המנוח היא טביעה באגם הנעלם.

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות

50. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה.

סעיף 35 לפקודה מגדיר את עוולת הרשלנות וקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודה מגדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

51. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית

וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות;

ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983).

(להלן: "פרשת ועקנין"). וכן, ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק

באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C.

562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין

המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת

צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על

'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות",

משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר

למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי

היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עירית חדרה

נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113,

130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90

סבג נ' אמסלם,[פורסם בנבו] מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד

נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל,פ"ד סב(1) 803; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, [פורסם בנבו], מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו], מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו], מיום 15.7.2013 (להלן: "פרשת פלוני"); ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, [פורסם בנבו], מיום 7.4.2010).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

52. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת

הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן:

חובת זהירות

מושגית

קונקרטית

צורך

לצפות

יכולת

לצפות

צורך

לצפות

יכולת

לצפות

התרשלות

(אשם)

התנהגות שיצרה סיכון בלתי סביר אשר אדם סביר יכול לצפותו

קשר סיבתי

נזק

עובדתי

משפטי

מבחן הצפיות

מבחן הסיכון

מבחן

השכל הישר

* שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך."

(פרשת פלוני דלעיל)

חובת הזהירות של מחזיק או בעלים של מקרקעין

53. מחזיק או בעלים של מקרקעין נושא בחובת זהירות למבקרים בהם. (4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 122, 133 (1996); פרשת וקנין, בעמ' 130; רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו], מיום 29.11.2009; ע"א 7436/13 מנורה נ' פלוני, [פורסם בנבו], מיום 18.2.2016, (להלן: "פרשת מנורה"); א. ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק מקרקעין" מחקר משפטי לזכר אברהם רוזנטל, 104 (טדסקי, עורך, תשכ"ד); סעיפים 36 ו- 37 לפקודה). מחזיק או בעלים של מקרקעין נושא בחובה לנקוט כלפי המבקרים בהם בזהירות סבירה למען ביטחונם ושלומם. הם חייבים להזהיר את המבקרים במקרקעין מפני סכנות הכרוכות בשהותם ושימושם בהם והצפויות להם, ולפקח על המקרקעין והשימוש בהם בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם של המבקרים בהם. חוסר אזהרה ופיקוח מתאימים, כשהם מתחייבים לפי נסיבות העניין, מהווה רשלנות מצד המחזיק או הבעלים של המקרקעין. חובת הזהירות של המחזיק או הבעלים של המקרקעין טומנת בחובה, בין היתר, החזקת המקרקעין במצב שאינו מהווה סכנה לאדם המבקר בהם ולסביבה; וידוי איסור כניסה למקרקעין שיש בהם מפגעים בטיחותיים; ונקיטת כל האמצעים הסבירים לשם הסרת המפגעים הבטיחותיים שבמקרקעין. סעיף 37 לפקודה מסייג את חובת הזהירות של בעלים או מחזיק של מקרקעין בכך שהיא לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה מלעבור עבירה או לבצע עוולה.

54. מחזיק או בעלים של מקרקעין חייב, אפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה, וככל שהשימוש במקרקעין מסוכן יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. הזיקה בין הבעלים או המחזיק לבין המקרקעין ומידת השליטה הנתונה בידיו שלהם לנעשה בפועל במקרקעין ולסיכונים הטמונים בחובם, הם שקובעים לעניין הזיקה בין חובת הזהירות דנן ולאו דווקא הרישום הקנייני. (רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 8.7.2010; פרשת מנורה, סעיף 17).

מכאן אעבור לבחינת אחריותם הנזיקית של הנתבעים בתביעה ובתביעה שכנגד לאסון הטראגי ולתאונה ולנזקים הנתבעים.

מהתם להכא

אחריות הנתבעות 1 ו- 4, חברת חלקות והימנותא ,בנזיקין

55. לאחר שהפכתי, חזרתי והפכתי שוב ושוב בחומר הראיות, ולאחר שעיינתי, עיין היטב, בכתבי הסיכומים ובשים לב לדין שלעניין, החרות מזה וההלכתי מזה, מסקנתי היא, כי התובעים ולואי הוכיחו כדין את עילות תביעותיהם כנגד חברת חלקות והימנותא. בפניי הוכח כדין, כי חברת חלקות והימנותא הן הבעלים הרשום בשלמות, בחלקים לא שווים והמחזיקות, בפועל, של המקרקעין בכלל והאגם הנעלם בפרט. טענתה הקרדינלית של המינותא, העוברת כחוט השני בכתב הגנתה, בהודעתה לצדדים שלישיים, בראיותיה ובכתב סיכומיה, לפיה היא לא בעלים ולא מחזיקה במקרקעין (כתב הגנה סעיף ההקדמה; ההודעה לצדדים השלישיים ההקדמה; עדותו בכתב של מר משה מזרחי – מנהל מחלקת פיקוח ומדידות אצל הימנותא (להלן: "משה") – נ/8, סעיפים 5 ו- 7; עמ' 108, ש' 5; עמ' 115, ש' 25-16, כתב הסיכומים, סעיפים 9-5), הופרכה לחלוטין, ואם תרצו אופסה על-ידי ראיות קבילות ובעלות משקל ובכלל זה נסחי רישום מקרקעין (ת/8), ההסכם והנספח לו (נ/6, נספח ד'). וכן, משה הודה, במהלך חקירתו שתי וערב, כי הימנותא היא בעלים ומחזיקה במקרקעין! והייתה שותפה למיזם המחצבה (עמ' 109, ש' 19-11; עמ' 112, ש' 32; עמ' 114, ש' 22-3; עמ' 116, ש' 33-1; עמ' 117, ש' 15-11).

56. בפניי הוכח כדין, כי המחצבה הייתה מיזם עסקי-מסחרי משותף של הבעלים והמחזיקות במקרקעין: חברת חלקות מזה והימנותא מזה. לחברת חלקות הניסיון והיכולת המקצועית והכלכלית לפתוח, לנצל ולהחזיק מחצבות. היא פתחה, ניצלה והחזיקה את המחצבה במהלך השנים 1965 עד 1995, והכל בהסכמתה של הימנותא – השותפה למיזם האמור. היא חצבה מתוך מכרה המחצבה מחצב אלוביאלי מסוג גבס ומכרה אותו, בעיקר, לחברת נשר. היא שילמה תמלוגים להימנותא, בהתאם למוסכם ביניהן. עבודות החציבה וניצול המחצבה הופסק בשנת 1995. חברת חלקות והימנותא ומשום מה לא שיקמו את המחצבה לאחר הפסקת עבודת הכרייה בה. וכן, הימנותא וחברת חלקות, הבעלים והמחזיקות במקרקעין ובמחצבה, חידשו את עבודות החציבה במחצבה בשנת 2008. ההסכם והנספח לו (נ/ 6, נספח ד') הסדירו את זכויותיהם וחיוביהם במיזם העסקי-מסחרי האמור, ושוב, המדובר במיזם עסקי-מסחרי משותף.

57. אכן, הוכח בפניי כדין, כי חברת חלקות והימנותא אחראיות באחריות משותפת ושווה, הן לאסון הטראגי ולנזקיהם של התובעים והן לתאונה ונזקי הגוף של לואי שנגרמו לו בגינה. הבעלות והחזקה של חברת חלקות והימנותא במקרקעין בכלל ובאגם הנעלם (המחצבה) בפרט, מטילה עליהן חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי המבקרים במקרקעין ובכללם המנוח ולואי. המקרקעין בכלל והאגם הנעלם (המחצבה) בפרט הם בשליטתן המלאה ותחת פיקוחן המתמיד של חברת חלקות והימנותא. הסיכונים החמורים עד למאוד לשלום הציבור וביטחונו שהיו באגם הנעלם נוצרו על-ידי חברת חלקות והימנותא או מי מהן או בידיעתן הפוזיטיבית. למצער, הימנותא יכלה וצריכה הייתה, מבחינה נורמטיבית, לדעת אודותם. להימנותא הייתה זיקה חזקה וממשית למקרקעין ולאגם הנעלם (המחצבה). הייתה לה גם השליטה וסמכות הפיקוח, בפועל, לנעשה במקרקעין ובאגם הנעלם ולסיכונים הטמונים בחובם, וזאת בהתחשב בטיב הסיכונים, מערכת היחסים החוזית בינה לבין חברת חלקות, דרך התנהגותה והתנהגות חברת חלקות בהתייחס למקרקעין בכלל ולמחצבה/האגם הנעלם בפרט וכיוצא באלה. הימנותא ידעה היטב, כי "אנשים התרחצו באגם הנעלם, הסתובבו שם, זה מקום פתוח, כמו שמסתובבים בכנרת ובכל מקום" (עמ' 112, ש' 22-21). וכן, היא ידעה באופן פוזיטיבי, כי אנשים קופצים מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם (עמ' 115, ש' 6-1). היא שותפה מלאה למיזם העסקי-מסחרי של המחצבה (עמ' 115, ש' 29, 30; עמ' 116, ש' 3-1; ההסכם והנספח לו – נ/6, נספח ד').

58. חברת חלקות והימנותא, הבעלים והמחזיקות של מקרקעין בכלל ובמחצבה/האגם הנעלם בפרט, התרשלו כלפי המנוח ולואי וגרמו, באשמן המשותף, הן לאסון הטראגי ולנזקי התובעים והן לתאונה ונזקי הגוף של לואי שנגרמו לו בגינה. הן לא נקטו כלפי המבקרים במקרקעין, במיוחד באגם הנעלם, בזהירות סבירה למען ביטחונם ושלומם. הם לא הזהירו את המבקרים במקום ובכללם המנוח ולואי מפני הסכנות החמורות והכרוכות בשהותם ושימושם בהם והצפויות להם, במיוחד הקפיצה מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם , הרחצה באגם הנעלם וכיוצא באלה. הן לא פיקחו על המקרקעין, במיוחד האגם הנעלם והשימוש בהם בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם של המבקרים בהם, ובכללם המנוח ולואי. מתחם האגם הנעלם היה פרוץ לחלוטין. לא היה גידור מתאים, תקין ותקני, ולא היה שילוט האוסר על הכניסה למקרקעין בכלל ולאגם הנעלם בפרט, ועל הקפיצה מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם והרחצה במקום. עדויותיהם של עדי התביעה, לעניין זה, היו סבירות, מהימנות, קוהרנטיות, שלמות ומהימנות עליי עד למאוד. לעדויות אלה מצאתי, אישור, חיזוק, תימוכין ואף סיוע בשאר הראיות הקבילות ובעלות משקל שנפרשו בפניי, במיוחד התצלומים (ת/2 א'-כה') התצלומים שצורפו לעדותו בכתב של לואי (ת/5, נספח ח'(א)-(ח'); והתצלומים ת/10א'-טז' שצולמו לאחר האסון הטראגי והתאונה; חוות דעתו של מומחה הנתבעים - נ/5 ,עמ' 5 ועדותו בעל-פה (עמ' 136 , ש' 2 -8).

59. אלא בכך לא סגי. מר בצלאל בן יצחק – מנהל העסקי של קיבוץ גשר (להלן: "בצלאל"), העיד מטעם ההגנה והודה, במהלך חקירתו שתי וערב ובסתירה פוזיטיבית, מוחלטת וקוטבית לטענות ההגנה וראיותיה, כי האגם הנעלם היה מסוכן לציבור! (עמ' 75, ש' 9-8, ש' 22). גם מר יריב שלם עובד שכיר אצל חברת מחצבים בשנים 2008 עד 2010 בתפקיד מנהל מחצבה (להלן: "יריב") העיד במהלך חקירתו שתי וערב והודה, לענייננו-שלנו, כי האגם הנעלם היה מפגע בטיחותי! (עמ' 88, ש' 19-6), וכי אזור המצוק של האגם הנעלם לא היה מגודר כלל! (עמ' 91, ש' 24-16).

60. וכן, חברת חלקות והימנותא לא החזיקו את המקרקעין בכלל והאגם הנעלם בפרט במצב שאינו מהווה סכנה למבקרים בהם. הן לא אסרו כניסת מבקרים ובכללם המנוח ולואי לאגם הנעלם ,שהמהווה מפגע בטיחותי חמור עד למאוד. הן לא נקטו באמצעים סבירים כלשהם לשם הסרת המפגע הבטיחותי האמור והסכנה הממשית והחמורה לשלום הציבור ולביטחונו ובכללם המנוח ולואי. הן ידעו, כי הקפיצה מהמצוק לתוך מי-האגם הנעלם והרחצה בו מהווה סכנה ממשית וחמורה עד למאוד לשלומם, ביטחונם ושלמות גופם של הקופצים והמתרחצים במקום. חרף כל אלה, הן ישבו באפס מעשה, ולא נקטו באמצעי זהירות מוגברים לשם הסרת הסכנה האפשרית דנן. המדובר ברשלנות רבתי. חברת חלקות והימנותא הן מעוולות במשותף, בחלקים שווים.

אחריות קיבוץ גשר, חברת נשר והמועצה האזורית בנזיקין – האומנם?

61. התובעים ולואי לא הוכיחו כדין את עילות התביעה והתביעה שכנגד כנגד קיבוץ גשר, חברת נשר והמועצה האזורית, וטענותיהם, לעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן. כמבואר, מסקנתי היא, כי הבעלים הרשום והמחזיקות בפועל במקרקעין בכלל והאגם הנעלם בפרט, חברת חלקות והימנותא ,אחראיות בנזיקין כלפי התובע ולואי. הן גרמו, באשמן המשותף והשווה, הן לאסון הטראגי ונזקי התובעים והן לתאונה ונזקי הגוף שנגרמו ללואי בגינה. המדובר ברשלנות רבתי. הן מעוולות במשותף, בחלקים שווים. חברת חלקות, היא זו שפתחה, החזיקה וניצלה את המחצבה בשותפות עסקית מלאה עם הימנותא, במהלך השנים 1965 עד 1995. וכן, בשנת 2008, החליטו הן, שוב, לחדש את פעילות המחצבה, והסדירו את זכויותיהם וחיוביהם בהסכם ובנספח לו(נ/6, נספח ד'). המדובר במיזם עסקי-מסחרי. הימנותא קיבלה תמלוגים בגין כריית הגבס במחצבה. לשם חידוש עבודות החציבה במחצבה ולפי ההסכם והנספח לו, התקשרה חברת חלקות עם חברת מחצבים, בחוזה קבלנות בשנת 2008, לפיו התחייבה חברת מחצבים לבצע עבודות גידור ושילוט לאתר המחצבה, וייבוש האגם הנעלם. חברת מחצבים פעלה במקום כחברה קבלנית לפי הזמנתה, פיקוחה והנחיותיה של חברת חלקות, וכמובן גם בהסכמת וידיעת הימנותא.

לא הוכח בפניי, כי חברת מחצבים התרשלה בעבודתה הקבלנית דנן. התובעים ולואי לא הוכיחו כדין את עילות תביעותיהם כלפי חברת מחצבים.

62. אכן, הקיבוץ וחברת נשר הם בעלי המניות, בחלקים שווים, והמנהלים של חברת חלקות. בפניי, לא הוכח כדין, כי הקיבוץ וחברת נשר אחראים, באחריות אישית או שילוחים ,בנזיקין לאסון הטראגי או לתאונה. וכן, לא נטען ולא הוכח, כי במקרה דנן קיימת הצדקה בדין להרמת מסך ההתאגדות של חברת חלקות וייחוס חובותיה לבעלי המניות – הקיבוץ וחברת נשר. לא הוכח כדין, כי הקיבוץ וחברת נשר עשו, במכוון, שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של חברת חלקות, במטרה להונות מאן דהוא, או ניהלו, במכוון, עסקיה שלא לטובתה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע חובותיה הכספיים כלפי נושיה ובכללם התובעים ולואי. חברת חלקות יכולה לפרוע את חובותיה הכספיים כלפי התובעים ולואי (ראו – סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999). וכן, לא הוכח בפניי כדין, כי בין חברת חלקות והבעלים, הקיבוץ וחברת נשר, הייתה התנהלות משותפת מבחינה כלכלית ומהותית שבמסגרתה לא הייתה הפרדה מהותית ביניהן ואין לאישיות המשפטית הנפרדת של כל אחת מהן שום חשיבות. ההפך הוא הנכון. הייתה הפרדה כלכלית ומשפטית ביניהן. האישיות המשפטית הנפרדת של חברת חלקות אינה למראית עין וכלפי חוץ, קרי – "קליפה ריקה".

63. הוא הדין באשר למועצה האזורית. אכן, הנתבעת 5 היא מועצה אזורית וכינונה היה לפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח – 1958 (להלן: "הצו"). סעיפים 63 ו- 64 לצו מסדירים, מבחינה נורמטיבית, את סמכויותיה של המועצה האזורית. ככלל, המועצה האזורית מוסמכת לטפל ולפעול בכל ענין הנוגע לציבור בתחומה, והיא קונה סמכות, בין היתר, לקבוע סדרים, להטיל איסורים והגבלות, לאחוז באמצעים ולחייב תושבים, בעלים ומחזיקים במקרקעין שהם ינקטו באמצעים לשם הבטחת בריאות הציבור, הסדר והביטחון בתחומה. וכן, היא מוסמכת גם לסלק מפגעים ולמנוע תקלות, לרבות הריסת מבנים מסוכנים או מזיקים לבריאות. (סעיף 63(א)(8) לצו).

64. אין חולק, כי המועצה האזורית לא הזהירה את המבקרים באגם הנעלם מפני הסכנות הכרוכות בשהייתם ושימושם בו והצפיות להם, בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם; לא הורתה לנתבעים או למי מהם, במיוחד לחברת חלקות והימנותא -הבעלים והמחזקות, בפועל, במקרקעין ובאגם הנעלם- להחזיק באגם הנעלם (המחצבה) במצב שאינו מהווה סכנה לשלומם וביטחונם של המבקרים בו, ובכלל זה וידוי איסור כניסה לאגם הנעלם, המהווה מפגע בטיחותי חמור מאוד; לא הורתה לנתבעים, במיוחד לחברת חלקות והימנותא, לנקוט כל האמצעים הסבירים לשם הסרת המפגע הבטיחותי שבמקרקעין – קרי ייבוש האגם הנעלם וגידורו.

בהינתן עובדות אלה, האם המועצה האזורית אחראית לאסון הטראגי ולתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לתובעים ולואי בגינם?

לדידי ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, התשובה היא בשלילה ואין להטיל אחריות בנזיקין על המועצה האזורית בשל האסון הטראגי והתאונה.

ראשית, האגם הנעלם היה מצוי במקרקעין, שהם מקרקעין פרטיים. תחום השיפוט של המועצה האזורית משתרע על שטח של 200,000 דונם. במחלקת הפיקוח שלה עבד מפקח בנייה אחד. במקרה דנן, סמכות הפיקוח, השליטה והבקרה של המועצה האזורית על המקרקעין והאגם הנעלם ועל המתרחש בהם היא סמכות מופשטת בלבד, ואין לצפות ממנה פיקוח, שליטה ובקרה עליהם.

ויודגש: עדותו של מר ששון מועלם, מהנדס מועצה אזורית, זו שבכתב (נ/9) וזו שבעל-פה, לענייננו-שלנו (עמ' 122, ש' 27-9), הייתה סבירה, ומהימנה עליי.

65. שנית, הוכח בפניי כדין, כי חברת חלקות והימנותא, הבעלים והמחזיקות בפועל במקרקעין ובאגם הנעלם, לא ביצעו עבודות הגידור והשילוט באזור האגם הנעלם במועד, וזאת על אף ההיתר שניתן להן לכך (נ/10).

66. שלישית, פקודת המכרות מסדירה, מבחינה נורמטיבית, את המכרות, לרבות המחצבות בשטח המדינה. היא קובעת, בין היתר, כי פתיחת מחצבה, ניצולה והחזקתה יהא לפי רישיון חציבה מאת השר הממונה (סעיף 109 לפקודת המכרות). חציבה או כריית חומר חציבה ללא רישיון לפי פקודת המכרות מהווה עבירה פלילית (סעיף 111 לפקודת המכרות). המפקח על מכרות, שמונה לפי סעיף 4 לפקודת המכרות (להלן: "המפקח"), אחראי על ביצוע הוראות הפקודה האמורה (סעיף 4 לפקודת המכרות), הוא מוסמך, בין השאר, להוציא צו להפסקה או למניעה של כרייה בלי רישיון לפי הפקודה (סעיף 111 ו' 1 לפקודת המכרות). במקרה וניצול המחצבה או חלק ממנה הופסק, רשאי המפקח להודיע לבעל המחצבה, כי אתר המחצבה טעון שיקום (להלן: "הודעת השיקום"). הרואה עצמו נפגע מהודעת השיקום וכן בעל הקרקע או החוכר בחכירה לדורות, רשאי לערור לפני ועדת ערר על הודעת השיקום (סעיף 115 לפקודת המכרות). בעל מחצבה שקיבל הודעת שיקום והודיע למפקח תוך חודשיים מיום קבלת ההודעה שרצונו לשם את המחצבה בעצמו, ישקם אותה לפי תכנית שיקום בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בתקופה שקבע המפקח ולפי הנחיותיו, שאם לא כן תהיה רשות שמורות הטבע רשאית לבצע את פעולות השיקום (סעיפים 116 ו- 118 לפקודת המכרות).לשלמות התמונה נוסיף ונציין, כי למפקח סמכות ביקרות על המחצבה וכל הנעשה בה. וכן, מוסמך הוא, לחייב בעל רישיון מחצבה שתוקפו פג, לעשות לגבי שטח המחצבה וכל המצוי עליו את אותן הפעולות לשם בטיחות. במקרה ובעל הרישיון לא ציית להוראות המפקח, רשאי המפקח לעשות את הפעולות האמורות על חשבון בעל הרישיון (סעיפים 9 ו- 10 לתקנות המכרות (רישיונות חציבה), תשל"ח – 1978).

הנה-כי-כן, סמכות הפיקוח, השליטה והבקרה של המפקח על המחצבה וכל הנעשה בה, ובכלל זה הסרת מפגעים בטיחותיים שבה, היא סמכות קונקרטית ומיוחדת. במקרה דנן, לא הוכח בפניי, כי המפקח הפעיל כלל את סמכותו דנן במטרה להרחיק את המפגע הבטיחותי החמור שבאגם הנעלם לשלום הציבור ולביטחונו.

לדידי, המדובר ברשלנות רבתי.

67. במטרה להפיס את דעתם של התובעים ולואי אומר, כי גם בהנחה שבמקרה דנן הייתה התרשלות מצד הקיבוץ, חברת נשר, חברת מחצבים והמועצה אזורית, ואינני קובע כך, הרי רשלנותם הרבתי של חברת חלקות והימנותא מזה והמפקח מזה, ניתקו, למעשה, את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות האמורה לבין האסון הטראגי והתאונה ונזקי הגוף שנגרמו לתובעים וללואי בגינם.

סיכום ביניים

68. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי חברת חלקות והימנותא אחראיות בנזיקין, באחריות משותפת ,הן לאסון הטראגי ונזקי הגוף שנגרמו לתובעים עקב טביעתו של המנוח ,והן לתאונה ונזקי הגוף שנגרמו ללואי בגינה. המדובר במעוולת במשותף. חלוקת האחריות הפנימית, בינן לבין עצמן, היא שווה בשווה.

69. התובעים לא הוכיחו כדין את עילת תביעתם כנגד הנתבעים 2, 3 ו- 5 (הקיבוץ, חברת נשר והמועצה האזורית, והכל בהתאמה). גם לואי לא הוכיח כדין את עילת תביעתו כנגד הנתבעים 2 ו- 4 (חברת נשר והמועצה האזורית, והכל בהתאמה).

קשר סיבתי

70. אכן, על התובע להוכיח לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים קשר סיבתי,

עובדתי ומשפטי, בין התרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין" – "condition sine qua non". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" (פרשת ועקנין, בעמ' 146; ע"א 704/71 אגברייה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 747 (1972); ע"א 100/82 עציוני נ' עזקרי בע"מ, פ"ד מ(2) 133, 138 (1986)). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על-פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 סיימון נ' משה פ"ד י"ז(1) 449, 465-460 (1961)). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג הוא מבחן "הצפיות" (פרשת ועקנין, בעמ' 146), לפיו השאלה אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של התובע. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו – תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר, הצפיות הסבירה.

71. במקרה דנן, אין להכביר מילים, כי ההתרשלות הרבתי של חברת חלקות והימנותא, הבעלים והמחזיקות, בפועל, במקרקעין בכלל והאגם הנעלם (המחצבה) בפרט גרמה הן לאסון הטראגי ונזקי הגוף שנגרמו לתובעים בגינו והן לתאונה ונזקי הגוף שנגרמו ללואי בגינה. חברת חלקות והימנותא צפו בפועל או למצער צריכות היו לצפות שהתרשלותן דנן תביא לנזקים של התובעים ולואי. וכן, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותן דנן לבין האסון הטראגי והתאונה ונזקי התובעים ולואי, גם לפי שני המבחנים הנוספים: מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

אשם תורם

72. לאחר שבחנתי את הראיות הקבילות ובעלות משקל שהונחו בפניי ולאחר שעיינתי בכתבי הסיכומים נחה דעתי, כי במכלול נסיבות המקרה דנן, יש לייחס למנוח אשם תורם בגרימת האסון הטראגי וללואי בגרימת התאונה. בדיקת המקרה הספציפי על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן מידת האשמה, מראה, בעליל, כי המנוח תרם באשמו לקרות האסון הטראגי ולואי תרם לקרות התאונה. במועדים הרלוונטיים לתביעה והתביעה שכנגד, היו המנוח ולואי, על סף הקטינות. הם נכנסו למקרקעין ולאגם הנעלם ללא היתר כניסה כדין, ובתור שכאלה הם מסיגי גבול. הם ידעו, או למצער צריכים היו לדעת, כי קפיצה מהמצוק לתוך מי-האגם היא מסוכנת עד למאוד לשלומם ולביטחונם. הסכנה הטמונה ברחצה באגם הנעלם פורסמה ברשת האינטרנט והובאה לידיעת הרבים (ת/4, נספח ג'). האגם הנעלם היה מפגע בטיחותי חמור עד למאוד. הרחצה בו מסוכנת עד למאוד, לא כל שכן הקפיצה מהמצוק לתוך המים. האגם הנעלם לא הוכרז כמקום רחצה מאושר ,בטיחותי וחוקי. אין ולא היה בו שירותי הצלה. מתווה חוף לא קיים. המים עכורים ועמוקים עד למאוד. הכניסה והיציאה מהמים מסוכנת בגלל סלעים חלקלקים. בקרקעית האגם יש סלעים. במקום, קיימת גם סכנת אבנים מדרדרות .בתוך האגם ומסביבו יש צמחייה עבותה. בהתחשב במכלול העובדות דנן מסקנתי היא ,כי קפיצה מהמצוק לתוך מי-האגם והרחצה בו, מהווה רשלנות תורמת, הגם שמדובר בניזוקים שהיו קטינים על סף הקטינות. בהתנהגות המנוח דנן דבק אשם תורם לאסון הטראגי. וכן, גם בהתנהגות לואי דנן דבק אשם תורם לתאונה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין דנן, יש לייחס הן למנוח והן ללואי אשם תורם בשיעור 20% לכל אחד.

הנזק ושיעור הפיצויים המגיעים לתובעים

נזק לא ממוני

73. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה גילו של המנוח וקיצור תוחלת חייו, המדיניות המשפטית הנוהגת במקרים מעין דא וכיוצא באלה, אני פוסק לתובעים, בראש נזק זה, סך של 700,000 ₪ נכון להיום.

נזק ממוני – הפיצוי בגין "השנים האבודות"

74. בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סע(1), 325, 342-341 (2006), (להלן: "פרשת פינץ"), נקבעה הלכה המחייבת באשר למשוואת הפיצוי בראש נזק זה, ביחס לניזוק קטין וחסר תלויים, כדלקמן:

"משוואת הפיצוי מורכבת משלושה נתונים:

בסיס השכר X שיעור ההפסד X תקופת ההפסד. תקופת ההפסד המקובלת שברגיל נהלים לפיה, היא 46 שנים – מגיל 21 עד גיל 67, שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין. נתון זה, כמו שני האחרים, ניתן לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי. בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% וקופת השתכרות של 46 שנים.... התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי השתכרות של קטין, לרבות הפסדי פנסיה".

(ההדגשה במקור-ש.ס.)

ויודגש: חישוב הפיצוי, בראש נזק זה, יהא נתון להיוון כפול, המתחשב בגיל תחילת העבודה של הקטין-הניזוק. לגבי קטין המשרת בצה"ל, גיל תחילת העבודה, כאמור, הוא 21 שנים ואילו לגבי קטין שאינו משרת בצה"ל, הגיל הוא 18 שנים. (ע"א 4513/09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' קרואני [פורסם בנבו], 25.8.2011).

75. וכן, נפסק, לענייננו-שלנו בע"א 10064/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא פ"ד ס(3), 13, 61 (2005) (להלן: "פרשת אבו חנא"), כי:

"הנחת העבודה היא לנו, בנוגע לקטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל הבגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אובדן כושר השתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים בשיעור השכר הממוצע במשק. נקודת מוצא זו לחישוב הפסד ההשתכרות של קטין, היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית. הנחה זו יאה לכולם, לילד ולילדה, לאיש ולאישה, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיה מוצאם האתני אשר יהא. זוהי חזקה אך היא ניתנת לסתירה".

הנידון דידן

76. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ובהתחשב במסד הראייתי הקביל ובעל משקל שהונח בפניי, מסקנתי היא, כי במקרה דנן יש לערוך את חישוב אובדן כושר השתכרותו של המנוח לפי החזקות העובדתיות שנקבעו בפרשת פינץ ובפרשת אבו חנא, לעניין זה. בפניי, אין ראיות קבילות ובעלות משקל לסתור. השכר הממוצע למשרת שכיר ישראלי – הוא סך של 10,235 ₪ ברוטו לחודש נכון להיום.

77. הפסד השתכרותו של המנוח, אלמלא פטירתו באסון הטראגי, מעת שמלאו לו 18 שנים ועד היום, הוא כדלקמן: 10,235 ₪ X 30% X 73 חודשים (במעוגל) = 244,147 ₪. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום, ומגיע לסך של 251,760 ₪.

78. וכן, הפסד השתכרותו של המנוח, אלמלא פטירתו באסון הטראגי, מהיום ועד תום גיל העבודה, הוא כדלקמן: 10,235 ₪ X 30% X 289.4378 = 888,719 ₪.

הנה-כי-כן, הפיצוי המגיע לתובעים בשל הפסד השתכרותו של המנוח בשנים האבודות, לעבר ולעתיד, הוא כדלקמן: 251,760 ₪ + 888,719 ₪ = 1,140,479 ₪.

אובדן קצבת זקנה

79. בהתאם לדין ההלכתי (ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו], מיום 16.11.2008), הפיצוי המגיע לתובעים, בראש נזק זה, הוא כדלקמן: 1,531 ₪ (סכום קצבת הזקנה הבסיסית החודשית ליחיד) X 30% X 120.8040 X 0.2805 = 15,564 ₪.

הוצאות קבורה

80. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובעים פיצוי, בראש נזק זה, בסך של 15,000 ₪ נכון להיום.

שאר טענות הצדדים

81. לא מצאתי ממש בשאר טענותיהם של הצדדים, הן בשאלת האחריות והן בשאלת נזקו של המנוח ושיעור הפיצויים. התובעים לא הוכיחו כדין את שאר הנזקים הנתבעים.

סכום הפיצויים הכולל

82. סכום הפיצויים הכולל, המגיע לתובעים, נכון להיום, הוא כדלקמן:

א. נזק לא ממוני - 700,000 ₪.

ב. הפסד השתכרות בשנים האבודות לעבר ולעתיד - 1,140,479 ₪.

ג. אובדן קצבת זקנה - 15,564 ₪.

ד. הוצאות קבורה - 15,000 ₪.

סה"כ - 1,871,043 ₪.

בניכוי אשם תורם – 20% - 374,209 ₪. -

יתרה לתשלום - 1,496,834 ₪.

ההודעות לצדדים השלישיים

83. כפועל יוצא מקביעותיי העובדתיות ומסקנתי המשפטית דלעיל, דין ההודעות לצדדים השלישיים (1), (2) ו- (3) להידחות.

מעל לכל צורך אחזור ואדגיש, כי שולחי ההודעה (2) לא הוכיחה כדין את עילת ההודעה לחברת מחצבים וללואי .חברת מחצבים ולואי, לא אחראים בנזיקין לאסון הטראגי ונזקי התובעים. טענותיהם של שולחי ההודעה , לעניין זה, בעלמא הן.

הוא הדין באשר להודעה לצדדים השלישיים (3). דיינו לציין לעניין זה, כי הימנותא – המודיעה זנחה, בכתב סיכומיה, את הודעתה דנן, ומשכך הם פני הדברים, אין לי צורך לדון ולהכריע בה. אוסיף, כי גם לגופו של עניין, לא הוכחה כדין עילת ההודעה האמורה.

התוצאה

84. התוצאה היא, אפוא, כדלקמן:

התביעה

1. אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעות 1 ו- 4 לשלם, ביחד ולחוד, לתובעים כדלקמן:

א. סך של 1,496,834 ₪. סכום זה יחולק בין יורשי המנוח, התובעים, בהתאם לצו הירושה – נספח א' למוצג ת/4;

ב. וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ כחוק בסכום כולל בסך של 354,000 ₪.

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובעים, באמצעות בא-כוחם, תוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעות 1 ו- 4, שאם לא כן, יישאו המה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ד. ביחסים הפנימיים בין הנתבעות 1 ו- 4, בינן לבין עצמן, חלוקת האחריות היא כדלקמן: הנתבעת 1 – 50%, נתבעת 4 – 50 %.

2. התביעה כנגד הנתבעים 2, 3 ו- 5 נדחית בזה. מטעמי צדק, אין צו

להוצאות.

ההודעות לצדדים השלישיים (1), (2) ו- (3)

3. ההודעות לצדדים השלישיים (1), (2) ו- (3) נדחות בזה, ללא צו להוצאות.

התביעה שכנגד

4. א. אני נעתר לתביעה שכנגד וקובע, כי הנתבעות 1 ו- 3 אחראיות, באחריות משותפת ,לתאונה ועליהן לפצות את התובע שכנגד (לואי) על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה וכתוצאה ממנה, והכל כפי שיוכח על-ידו בהמשך המשפט, ובניכוי אשם תורם בשיעור 20%.

ב. ביחסים הפנימיים בין הנתבעות 1 ו-3, בינן לבין עצמן, חלוקת האחריות היא כדלקמן: הנתבעת1 – 50%, נתבעת 3 – 50 %.

ג. התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 4, נדחות בזה. מטעמי צדק ,אין צו

להוצאות.

ד. המזכירות תביא את התיק לפני השופט החדש שמחליף אותי, לשם קביעתו להמשך דיון בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ו, 28 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.