בפני בקשה לחתימה על פסיקתא, וזאת בהתאם לפסקי הדין שניתנו ביום 6.8.13 וביום 25.3.14.

בתגובתו המנומקות באריכות, טען ב"כ המשיב כי יש לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, הריני קובעת כי יש לקבל את הבקשה.

ואלה בתמצית נימוקי החלטתי:

בפסק הדין מיום 25.3.14 נקבע:

"בנסיבות העניין ובשל הפער הניכר בין דמי השכירות ששולמו לבין דמי השכירות העדכניים, הריני קובעת כי מועד הפירעון של הפרש התשלומים בין דמי השכירות ששולמו מיום 6.8.13 ועד מועד חיוב התשלום בדמי השכירות העדכניים, יהיה בתוך 30 ימים לאחר פסק הדין שיינתן בבית המשפט המחוזי. בנוסף, הריני קובעת כי סכום זה ישולם ב 12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, בנוסף לדמי השכירות העדכניים". (ההדגשה אינה במקור- ע.ב).

ב"כ המבקשת ציין בבקשתו, כי הערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי (ע"א 47770-10-13) נמחק בפסק דין מיום 9.6.14, ועל כן, מועד הפירעון הוא ביום 8.7.14.

מנגד, טוען ב"כ המשיב כי אמנם הערעור המקורי שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי (ע"א 47770-10-13) נמחק מטעמים טכניים, אך לאחר מכן, הגיש המשיב ערעור שכנגד (ע"א 32896-04-14), וערעור זה עדיין תלוי ועומד. על כן, לשיטתו, טרם חלפו "30 ימים לאחר פסק הדין שיינתן בבית המשפט המחוזי".

אין בידי לקבל את עמדת ב"כ המשיב.

בעת מתן פסק הדין מיום 25.3.14 היה תלוי ועומד רק ערעור המשיב בתיק ע"א 47770-10-13.

באותו מועד, טרם בא לעולם הערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיב בתיק ע"א 32896-04-14, לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ביום 9.6.14. על כן, משנקבע בפסק הדין מיום 25.3.14 כי התשלום יהיו בתוך "30 יום לאחר פסק הדין שיינתן בבית המשפט המחוזי", ברי כי מדובר בהליך ערעור שהיה תלוי ועומד באותה עת בה ניתן פסק הדין והוא ע"א 47770-10-13.

פסק דין בבית המשפט המחוזי בתיק ע"א 47770-10-13 ניתן ביום 9.6.14, ומשכך יש למנות את 30 הימים ממועד זה. על כן, נדחית טענת ב"כ המשיב הטוען כי נוסח הפסיקתא אינו משקף את האמור בפסק דין.

טיעוני ב"כ המשיב בתגובתו לעניין השיקולים לדחיית מועד הפירעון, אין בהם כדי למנוע את מתן הפסיקתא. טיעונים אלה, עשויים להיות רלבנטיים לעניין בקשה לעיכוב ביצוע, אשר אינה עומדת לדיון.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. הריני מאשרת את נוסח הפסיקתא.

אין צו להוצאות.

פסיקתא נחתמת כמבוקש.

ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"ד, 17 יולי 2014, בהעדר הצדדים.