באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פתח דבר

1. העותרת, היימן – מכון לרישוי (1990) בע"מ (להלן – העותרת או המכון) – אשר מפעילה מכון רישוי לרכב על-פי כתב-ההרשאה ממשרד התחבורה (משיב 1), מלינה בעתירתה על החלטתו של משיב 2, מר עוזי יצחקי, סמנכ"ל בכיר ברשות הרישוי, מיום 12.5.10, שעניינה התלית כתב-ההרשאה לתקופה של שמונה ימים בפועל, התליה על-תנאי של כתב-ההרשאה לתקופה של 14 יום למשך שנתיים ככל שיתגלו במקום ליקויים בטיחותיים, וכן קביעת תנאים לחידוש כתב-ההרשאה. ההחלטה ניתנה על-ידי המשיב לנוכח ליקויים שנתגלו בתִפקוד המכון בסוף שנת 2009.

2. בפתח הדברים יצוין, כי הדיונים בעתירה נדחו מעת לעת, לבקשת הצדדים. בסמוך לאחר הגשת העתירה, הגישו הצדדים הודעה כי הגיעו להסכמה, לפיה העותרת תגיש למשיבים טיעונים משלימים בכתב, לאחר שתקבל מידי המשיבים את פרוטוקול השימוע שנערך למנהל העותרת, והמשיבים ישקלו את מכלול נסיבות המקרה לצורך בחינה מחודשת של ההחלטה נושא העתירה. משלא הגיעו הצדדים להסדר, וההחלטה נותרה על כנה, הוגש כתב-התשובה לעתירה בחודש ינואר 2011, מבלי שצורף לו תצהיר. בדיון שהתקיים ביום 17.5.11, הודיעו המשיבים כי ישקלו את עמדתם, והדיון נדחה לשמיעת העתירה לגופה לחודש יוני 2011. מאז, נדחה מועד הדיון לבקשת באי-כוח הצדדים, בין-השאר, בשל נסיבות אישיות הקשורות באחד מהם. הדיון בעתירה התקיים ביום 11.7.12, ובמהלך הדיון הוגש מטעם המשיבים תצהיר לתימוכין בכתב-התשובה.

הרקע העובדתי

3. להלן הרקע העובדתי העולה מכתבי הטענות על נספחיהם.

העותרת, הִנה חברה שקיבלה כתב הרשאה למתן שירותי בדיקת רישוי לרכבים באזור התעשייה הצפוני באשדוד. מדובר במכון רישוי הפועל למעלה מארבעים שנה, והחברה העותרת הייתה בבעלותו של המנוח משה היימן ז"ל, אשר אף ניהל אותה. עם פטירתו של המנוח בשנת 2004, מינה בית-המשפט לענייני משפחה באשדוד את עו"ד שלום כהן מתל-אביב כמנהל עיזבון זמני של נכסי המנוח, ובכללם העותרת. על-פי הנטען בעתירה, רק במהלך שנת 2010 הגיעו יורשי המנוח לידי הסכמה באשר לאופן חלוקת העיזבון, ומאותו שלב השקיעו כספים במכון לצורך שיפוץ וחידוש המתקנים והציוד.

4. ביום 19.10.09 נערכה ביקורת מקצועית מטעם משרד התחבורה במכון הרישוי, שבמסגרתה נתגלו ליקויים רבים בתפקוד המכון ובהתנהלות בוחני הרכב המועסקים בו. למחרת הביקורת נשלח למכון מכתב מטעם המשיבים, שבמסגרתו הובהר לעותרת כי יערך לה שימוע בעניין ממצאי הבדיקה. היא נדרשה להפסיק לאלתר לבצע מבחני רישוי לרכב מעל 4 טון, עד לתיקון לקויים שונים אשר פורטו במכתב (נספח א' לכתב-התשובה). ביום 21.10.09 נשלח מכתב נוסף למכון, שבו פורטו ליקויים נוספים שהתגלו בביקורת, ונתבקשה התייחסות המכון לליקויים אלו. במכתב צוין, בין-השאר, כי המשיבים רואים בחומרה יתרה את הליקויים המפורטים במכתב, ובפרט כאשר אלו חוזרים על עצמם מעת לעת ומצביעים להערכת משרד התחבורה על כשלים בניהול המכון (נספח ב' לכתב-התשובה). באותה תקופה אף נתקבל במשרד התחבורה מכתב תלונה של אזרחית על התנהלות לקויה במכון (נספח ג' לכתב-התשובה). מביקורת שערך מפקח מטעם המשיבים במכון ביום 4.11.02, עלה כי רכב עבר בדיקת רישוי ללא ייפוי כוח, כי בבור הבדיקה לא נבדק הרכב על-ידי "פלטות הרעדה", וכי אין ברשות המנהל המקצועי במכון נוהל מסודר למכון רישוי ממוחשב.

5. ביום 4.11.09 נשלח לעותרת מכתב מטעם המשיבים, שבו צוין כי לנוכח הרשימה הארוכה של הליקויים שנמצאו בעבודת המכון, מוזמנים נציגי העותרת לשימוע לקראת קבלת החלטה בעניין המכון. במכתב פורטו הליקויים שנמצאו בביקורות במכון (נספח 3 לכתב-העתירה). השימוע התקיים ביום 29.11.09, ובמסגרתו נתאפשר לנציגי העותרת להעלות את טיעוניהם בעניין הליקויים שנמצאו בפעילות המכון (נספח ד' לכתב-התשובה). לאחר השימוע נתקבלה ההחלטה להורות על התלית כתב-ההרשאה, הן בפועל והן על-תנאי, כאמור. בנוסף, נדרשה העותרת לשפץ את מבנה המכון, כתנאי לחידוש כתב-ההרשאה (נספח 1 לכתב-העתירה).

6. סמוך ליום 23.5.10 הגיש ב"כ העותרת למשיבים בקשה לעיון מחדש בהחלטה. במענה לבקשה זו הודיע משיב 2 לעותרת, במכתב מיום 24.5.10, כי תוכל להשלים טיעוניה בכתב עד ליום 6.6.10, וכי הטענות הנוספות, כמו-גם הטענות שהעלתה במהלך השימוע, יישקלו על-ידו במסגרת בחינה מחודשת של ההחלטה (נספח ה' לכתב-התשובה). בין לבין, ביום 24.5.10, הגישה העותרת את העתירה דנן. במקביל לעתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, וניתן צו ארעי בדבר עיכוב ביצוע התלית כתב-ההרשאה. בתחילת חודש יוני 2010 ביקשה העותרת מהמשיבים את פרוטוקול השימוע שנערך לה, וביום 24.6.10 נשלח לבא-כוחה עותק מהפרוטוקול האמור. המדינה מציינת בכתב-התשובה, כי לבקשת ב"כ העותרת הסכימו המשיבים להאריך את המועד להשלמת טיעוני המכון, זאת במסגרת ההסכמה שעליה הודיעה לבית-המשפט; ואולם, לטענתה, העותרת לא טרחה להעביר למשרד התחבורה את הטיעונים המשלימים, ומשכך, יש לראות את המכון כמי שהביא את מלוא טיעוניו לפני המשיבים במסגרת השימוע שנערך בחודש נובמבר 2009.

הליקויים שמצאו המשיבים במכון

7. בכתב-התשובה פירטו המשיבים שורה של ליקויים שנמצאו במכון, אשר עמדו ביסוד ההחלטה להתלות את כתב-ההרשאה.

הליקוי הראשון, עניינו מתן אישור כשירות לרכב שהורכבו בו, על-פי טענת המשיבים, צמיגים שאינם תואמים את רישיון הרכב ובניגוד להוראות היצרן, באופן שיצר סכנה בטיחותית. על-פי הנטען בכתב-התשובה, בהתאם לרישומי המשיבים, ביצע הרכב בדיקה תקופתית אצל העותרת ביום 16.7.08. במהלך השימוע, טענו בעלי המכון, כל על-פי רישומיהם הרכב לא נבדק במכון.

הליקוי השני, מתייחס לביצוע בדיקה תקופתית במכון לרכב שבו בוצע שינוי מבנה, למרות שעל-פי הנהלים לא הוסמך המכון לערוך בדיקת רישוי לרכב שכזה והיה עליו להפנות את הבעלים של הרכב למשרד הרישוי. המשיבים מציינים, כי לא נמצא בסיס לטענת העותרת, לפיה הרכב הגיע למבחן התקופתי בטרם נעשה שינוי המבנה, וכי למרות שהעותרת התחייבה להתקין מצלמות לתיעוד כל כלי הרכב הניגשים למבחן התקופתי, לא הצליחו נציגי המכון לאתר צילום של הרכב האמור.

הליקוי השלישי הִנו אי-קיום הוראה בדבר התקנת מצלמות שיתעדו את כל פעילות המכון, זאת בהתאם להתחייבותה של העותרת. בהקשר זה מציינים המשיבים, כי בשנת 2005 נסגר המכון בעקבות הרשעת בוחנים בלקיחת שוחד וזיוף מסמכים, וכי על-רקע זה התחייב המכון להתקין מצלמות שיתעדו את כל פעילותו. במהלך השימוע אישרו נציגי העותרת, כי לא כל המצלמות שנדרשו להתקין אכן הותקנו, וכי חלק מהמצלמות שהותקנו אינן תקינות.

הליקוי הרביעי עניינו ליקויים ואי-קיום הוראות בתפקוד השוטף של המכון. בעניין זה צוין בכתב-התשובה, כי בביקור שערכו נציגי המשיבים במכון ביום 19.10.09 נמצאו ליקויים רבים וחמורים בתפקוד המכון: אי-הקפדה על בדיקה טכנית של הרכבים; היעדר חתימות על טפסים; קבלת "אישורי מוסך" בלתי שלמים; קבלת כלי רכב ללא ייפוי-כוח, בניגוד לתקנה 271(ד)(3) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה); החלפת לוחיות זיהוי שלא לצורך; אי-ענידת תגי זיהוי על-ידי הבוחנים; ומסירת דיווח שגוי לאגף שירותי המידע של המשיב. במהלך השימוע טענו נציגי המכון שחלק מהליקויים תוקנו. לחלק מהליקויים נתנו הסברים חלקיים שלא הניחו את דעתם של הגורמים המקצועיים של המשיב, ולחלק מהליקויים לא ניתן כל הסבר.

הליקוי החמישי עניינו בדיקות זיהום אוויר. בדיקות אלו מבוצעות בכדי להבטיח כי כלי הרכב עומדים ברמת זיהום האוויר שנקבעה בתקנות התעבורה. בכתב-התשובה צוין, כי מעיון נציגי המשיב ב-56 טופסי בדיקות זיהום אוויר, נתחוור כי נרשמו תוצאות זהות בבדיקת 4 גזים לכלי רכב בעלי מנוע בנזין. נטען, כי תוצאה זהה לחלוטין ב-56 בדיקות אינה סבירה לחלוטין, ויש בה כדי להעיד שכלי הרכב לא נבדקו כראוי או אף לא נבדקו כלל.

שורה נוספת של ליקויים מתייחסת לחמישה מקרים שבהם נתגלו הפרות של נהלים וליקויים בבדיקה: החלפת מנוע לרכב במשקל מעל 4 טון בניגוד להוראות המתירות למכון החלפת מנוע לרכב במשקל עד 4 טון בלבד; מתן אישור כשירות לרכב שנמצאו בו ליקויים טכניים; בדיקת רכב על-ידי מי שאין ברשותו תעודת בוחן; מסירת מידע לא מדויק לבעל רכב בדבר החלפת צמיגים; ודיווח מאוחר ושגוי שנמסר לאגף שירותי מידע על מתן כשירות לרכב.

תמצית טיעוני הצדדים

8. העותרת טוענת, כי נפל פגם בהליך השימוע, שכן השימוע התייחס לטענות כלליות ולא נתאפשר לה לערוך בירורים לגבי כל ליקוי נטען בנפרד. כן משיגה העותרת על כך שלשימוע הוזמן "בעל המכון" והמנהל המקצועי שלו, ולא הבוחן האחראי לליקויים שנתגלו, אשר אמור היה לתת הסברים לליקויים. עוד מלינה היא, כי למרות שנמסרה התייחסותה לגבי האירועים, לא צוין בהחלטה בעניין אילו אירועים נתקבלו הסבריה ובעניין אילו אירועים נדחו ההסברים. העותרת מוסיפה וטוענת, כי הואיל ומאז פטירת מנהל המכון בשנת 2004, נוהלה החברה על-ידי מנהל עיזבון זמני, ולא על-ידי יורשי המנוח, פגע הדבר בניהול השוטף של המכון ונמנע מהיורשים להשקיע כספים בשיפוץ וחידוש מתקניו, ככל שנדרש הדבר. חלק מהליקויים הנטענים – כמו למשל מתן הכשירות לרכב שאוזכר בליקוי הראשון, לעיל, וכן קבלת רכב נוסף לבדיקה תקופתית בניגוד להוראות – הוכחשו על-ידי העותרת; חלקם – אלו הנוגעים לתוצאות בדיקות פליטת הגזים – הוסברו בתקלה הנובעת מתוכנת המחשב שברשותה; וחלק אחר, תוקנו לטענתה, לאחר שיורשי המנוח נטלו לעצמם את מלוא סמכויות הניהול של העותרת והשקיעו כספים ניכרים בהחלפת ציוד ומתקני בדיקה. בנוסף מציינת העותרת, כי אף אם נפל פגם בהתנהלותו של מי מעובדיה, ייתכן שמדובר בטעויות אנוש, ואף לא ניתן לשלול כי מדובר בתקלה מכוונת מצד עובד מתוך רצון להתנכל למכון או לבעליו; ומכל מקום – כי אין זה סביר להטיל סנקציה כה חריפה על המכון עצמו בשל תקלות בהתנהלות עובדיו. העותרת גורסת, כי התליה בפועל של כתב-ההרשאה, אף אם מדובר בתקופה של שמונה ימים, מהווה סנקציה בלתי מידתית, זאת בין-השאר, על-רקע ההיקפים הניכרים של בדיקות רכב שמבצע המכון, והעובדה שבשורה של ביקורות מאז מתן ההחלטה הנדונה, לא נמצאו, לטענתה, ליקויים. באשר לביקורות החוזרות ונשנות, מציינת העותרת כי ייתכן שביסוד ריבוי הביקורות עומדים שיקולים זרים. העותרת מוסיפה וטוענת, כי מימוש התלית כתב ההרשאה עלול להיות הרסני, הן בהיבט הכלכלי, והן בפגיעה בשמו הטוב של המכון הפועל למעלה מארבעים שנה ומפרנס כחמש-עשרה משפחות. כן טוענת העותרת, כי ספק אם המשיבים מוסמכים להשית סנקציה של "התליה על-תנאי".

9. המדינה גורסת, כי יש לסלק העתירה על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט, זאת משני טעמים. הטעם הראשון עניינו אי-פרישת מלוא התמונה העובדתית בכתב-העתירה. הטעם השני הוא שימוש לרעה בהליכי משפט, זאת לאור העובדה שהעתירה מופנית בעיקרה נגד פגמים בהליך השימוע, ולמרות שניתנה לעותרת אפשרות להגיש למשיבים טיעונים משלימים בכתב, לאחר שקיבלה לידיה את פרוטוקול השימוע, נמנעה מלעשות זאת, ובכך הביאה לעיכוב סגירת המכון, אגב הסתמכותה על צו הביניים. המדינה אף מבקשת לדחות את העתירה לגופה, שכן לדידה החלטת המשיבים ניתנה בהתאם לסמכותם על-פי דין, לאחר שנתגלו ליקויים חמורים בהפעלת המכון אגב הפרת נוהלי משרד התחבורה. סמכות זו הופעלה לאחר שניתנה לעותרת זכות טיעון במסגרת שימוע שנערך לה, בצד אפשרות להשמיע טיעונים משלימים לאחר מתן ההחלטה בעניינם – דבר שלא נעשה על-ידה. המדינה מוסיפה וטוענת, כי הסנקציה של התלית הרישיון לתקופה של שמונה ימים, בצד התליה על-תנאי של שבועיים, הִנה מאוזנת ומידתית, ומצויה במתחם הסבירות.

דיון

10. בפתח הדיון אסקור את המסגרת הנורמטיבית לעתירה. סעיף 4 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה) מסמיך את שר התחבורה לקבוע בתקנות, בין-היתר, הוראות הנוגעות ל"מתן רישיון לרכב, חידושו, העברתו, צורתו, כללי החזקתו ותנאי...". מכוח סעיף זה, עודכנה תקנה 273 לתקנות התעבורה, המסמיכה את רשות הרישוי לאשר תחנות בדיקה (מכוני רישוי), ולקבוע את אופן עריכת הבדיקות לאישור כלי הרכב על-ידי מכוני הרישוי. התקנה – שתכליתה הִנה לבחון את תקינות ובטיחות כלי הרכב הנעים בדרכים – קובעת כי תנאי למתן רישיון רכב או לחידושו הִנו בדיקת כלי הרכב, בכדי לוודא כי הוא ראוי לשימוש, וכי מתקיימים בו כל התנאים שנקבעו. תקנה 273(א) קובעת: "המבקש רישיון רכב או חידושו יביא את הרכב למשרד רשות הרישוי שאליו הגיש את הבקשה או לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי או למקום אחר שתורה רשות הרישוי ובמועד שתורה"; ותקנה 273(ב) מורה: "הרכב ייבדק על-ידי בוחן או על-ידי מעבדה מוסמכת, כפי שתורה רשות הרישוי כדי לברר אם נתקיימו בו כל התנאים שנקבעו והם הנו ראוי לשימוש...".

עד לאמצע שנות השישים, החזיק משרד התחבורה מכונים לרישוי כלי רכב והפעילם בעצמו; אולם, עם הגידול בכלי הרכב בישראל, הועברה בהדרגה האחריות לביצוע הבדיקות לגורמים פרטיים שהוסמכו לכך. הסמכת מכון רישוי נעשית באמצעות "כתב-הרשאה" שמנפיק משרד התחבורה לתחנות הבדיקה, בכדי שאלו תוכלנה לבחון את כשירותם ותקינותם של כלי הרכב (עת"מ (י-ם) 8521-01-12 משה שטרית נ' מדינת ישיראל – משרד התחבורה (והבטיחות בדרכים (20.4.12)). ככלל, תוקפו של כתב-הרשאה הוא לשנה, והוא מתחדש מדי שנה, ככל שהמכון עומד בתנאים לקבלת ההרשאה, דהיינו – קיומם של מבנה וציוד מתאימים, והימצאותו של מנהל מקצועי בעל כתב הסמכה. למרות הסמכת מכוני הרישוי הפרטיים לערוך את הבדיקות התקופתיות, האחריות הכוללת לביצוע הבדיקות נותרה בידי משרד התחבורה; ולפיכך, הוא זה שאמור לקבוע את הסטנדרטים לפעולתם באמצעות נהלים, וכן לפקח על פעילותם על-ידי עריכת בדיקות וביקורות.

כבר הובהר בפסיקה, כי ניהול תחנת בדיקה מהווה "פונקציה שלטונית מובהקת", על-אף מסירתה לידיים פרטיות (בג"ץ 1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ 1986 בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד מט(4) 808, 811-812, 816 (1995)). משכך, על משרד התחבורה לפקח על אופן ביצועה של הסמכות השלטונית על-ידי מכוני הרישוי, להנחות את המכונים כיצד לנהוג, ולדאוג לפיקוח ולבקרה קפדניים על המכונים. סמכות הפיקוח והבקרה של משרד התחבורה, אף מקנה לו סמכות להתלות את כתב-ההרשאה של מכון הרישוי. סנקציה זו משרתת את האינטרס הציבורי של השמירה על תקינותם ובטיחותם של כלי הרכב הנוסעים בדרכים. מקורה של סמכות ההתליה מצוי בתקנה 4 לתקנות התעבורה, המורה כי "הרשות רשאית, לפי שיקול דעתה, לתת תעודה או לסרב לתתה, לחדשה או לסרב לחדשה, ורשאית היא להתנות בה תנאים, להוסיף עליהם או לשנותם, בדרך כלל או לסוג מסויים או למקרה מיוחד, להגביל את תקופה תקפה, להתלותה ולבטלה, זולת אם יש בפקודה או בתקנות אלה הוראה אחרת". התקנה מאפשרת למשיב להתלות כל תעודה שניתנת על-ידו, ומכאן שנתונה לו סמכות כללית להתלות כתבי-הרשאה להפעלת מכוני רישוי. סמכותו של המשיב להתלות כתבי-הרשאה למכוני בדיקה, מקורה אף בכתב-ההרשאה עצמו, שבו מצוין: "רשות הרישוי תהיה רשאית להתלות או לבטל כתב הרשאה זה בכל עת בהתקיים אחד או יותר מהמקרים המפורטים להלן – א. הפר המפעל או הוא לא יקיים תנאי מתנאי הרשאה זו או הוראה שניתנה לו על-ידי 'רשות הרישוי'... ב. המפעל או עובדיו ו/או הבאים מכוחו פעלו שלא במיומנות מקצועית, ברשלנות ושלא עפ"י הוראות 'רשות הרישוי' אשר יימסרו מעת לעת או הפרו תנאי מתנאי הרשאה זו, תבטל הרשות הרשאה זו לאלתר על-פי סמכותה בהתאם לכל דין".

11. החלטותיו של משרד התחבורה לפי תקנה 273(א) לתקנות התעבורה, בכל הנוגע למכוני רישוי, הִנן, ככל החלטה מינהלית, החלטות שבשיקול דעת. על-כן, עיקרון היסוד המשמש נר לרגלנו גם בהכרעה הנדונה בעניין החלטתו של משיב 2, הוא כי תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הִנו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי, ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"ם 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים (12.9.05)). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את מטלותיה, ואל לו להעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה (עע"ם 9018/04, לעיל; ועע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05)). על-רקע המסגרת הנורמטיבית האמורה, אדון בטיעוני הצדדים שהובאו לעיל.

12. לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא קמה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטתם של המשיבים.

החלטת המשיבים בעניינה של העותרת, הן לגבי התלית כתב-ההרשאה והן בעניין התנאים שנקבעו כתנאי לחידוש כתב-ההרשאה, ניתנה על-פי סמכותם בדין, בהתאם להוראות סעיף 4 לפקודת התעבורה, ותקנה 273 לתקנות התעבורה, זאת במסגרת תפקידם לפקח על מכוני הרישוי, לשם הבטחת תקינותם ובטיחותם של כלי הרכב הנוסעים בדרכים.

לא מצאתי כי נפל פגם בהליך השימוע שנערך לעותרת. לעותרת נשלחה הודעה מבעוד מועד על הליקויים שנמצאו בפעילות המכון, היא זומנה לשימוע בעל-פה, ולשימוע התייצבו – ב"כ המכון, בנו של המנוח (שהיה כאמור בעבר הבעלים של העותרת) וכן המנהל המקצועי של המכון. במהלך השימוע הוצגו לעותרת הליקויים הנטענים, נתאפשר לנציגיה להגיב בנושאים הנדונים ונרשם פרוטוקול מפורט. אין כל בסיס לטענת העותרת, לפיה היה על המשיבים להזמין לשימוע את הבוחנים במכון, שבעבודתם נמצאו ליקויים. בעלת כתב-ההרשאה היא העותרת, שהִנה כאמור חברה בע"מ, וההודעה על השימוע בדבר האפשרות להתלות את כתב-ההרשאה, אמורה הייתה להימסר לה, ולה בלבד, כפי שנעשה. לעותרת ניתנה אפשרות על-ידי המשיב, לאחר הגשת העתירה, להשלים טיעונים בכתב במסגרת השימוע, אך היא לא עשתה זאת עד למועד הדיון בעתירה, ואין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה.

החלטת המשיבים נושא העתירה, לפיה נמצאו במכון ליקויים רבים, חלקם בטיחותיים, נסמכה על תשתית של ראיות מינהליות, ובכללן – ביקורות שנעשו על-ידי נציגי המשיב במכון, והסתמכות על רישומים ודיווחים שנתקבלו בידי המשיב; מה-גם שהעותרת לא חלקה במהלך השימוע על קיומם של מרבית הליקויים. טענת העותרת – לפיה בתקופה הרלבנטית נתקלה בקשיים להשקיע משאבים לשם חידוש או החלפת מתקנים וציוד במכון, לנוכח העובדה שמוּנה לחברות שבבעלות המנוח, ובכללן העותרת, מנהל עיזבון – אינה מפחיתה מחומרת הליקויים, ואין בה כדי להצדיק את ביטול או שינוי החלטת המשיבים. גם טענתה הנוספת, לפיה מרבית הליקויים תוקנו לאחר השימוע, אינה מהווה עילה לביטול ההחלטה, שכן זו באה בתגובה למצב קיים, של ליקויים רבים, חלקם בטיחותיים. הטענה שהעלתה העותרת, לפיה ייתכן שביסוד ריבוי הביקורות במכון עומדים שיקולים זרים, הועלתה כטענה כללית וסתמית, ללא כל ביסוס, וטוב שלא הייתה מושמעת.

החלטת המשיבים הִנה מאוזנת ומידתית, ואינה חורגת ממתחם הסבירות. היא הביאה בחשבון, מחד גיסא – את חומרת הליקויים וריבוים, ומאידך גיסא – את העובדה שהמכון פועל עשרות שנים ושחלק מהליקויים תוקנו, אגב השקעת כספים בהחלפת ציוד ומתקני בדיקה. על-כן, נקצבה תקופת התליה בפועל קצרה של שמונה ימים, שתכליתה העיקרית – לשמש כלי הרתעתי אפקטיבי – הן לעותרת עצמה והן למכוני בדיקת רכב אחרים. בפסיקה אושרה כסבירה החלטת משרד התחבורה להתלות כתב-הרשאה למכון רישוי לתקופה קצרה של ימים ספורים, בשל ליקויים שנתגלו במכון. כך נפסק בעת"מ (ת"א) 1314/08 מכון המרכז נס ציונה נ' משרד התחבורה (21.5.10). ערעור שהוגש לבית-המשפט העליון על פסק-הדין האמור נמחק (עע"מ 4544/10 מכון המרכז נס ציונה נ' משרד התחבורה (14.3.11)), זאת בעקבות הערות השופטים על סבירות החלטת המשיב (כאמור בפרוטוקול הדיון בבית-המשפט העליון שהוגש על-ידי ב"כ המשיבים). החלטת המשיב להשית בצד ההתליה בפועל, גם התליה על-תנאי, הִנה סבירה כסנקציה מינהלית צופה פני עתיד. הסמכות להתלית כתב-הרשאה, טומנת בחובה גם סמכות להתליה מותנית (ראו והשוו: פסק-דינו של כב' השופט נ' סולברג בעת"מ (י-ם) 10259-05-11 משה ביטון נ' רשות הרישוי – משרד התחבורה (5.5.11)); ובענייננו, ההתליה על-תנאי הִנה מידתית ובאה בגדרו של מתחם הסבירות. גם החלק השלישי בהחלטה – המחייב את העותרת לשפץ את מבנה המכון, כולל מסלולי הרישוי, כתנאי לחידוש כתב-ההרשאה החל מיום 1.1.11 – הייתה סבירה, והטענות בעניינה נזנחו במהלך השמעת טיעוני העותרת; זאת ככל הנראה הואיל והעותרת החליטה לבצע את השיפוצים.

התוצאה

13. על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

צו הביניים מבוטל, וההתליה בפועל של כתב-ההרשאה להפעלת המכון, למשך שמונה ימים, תיכנס לתוקף ביום 23.9.12.

העותרת תשלם למדינה הוצאות בסך כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים באמצעות פקסימיליה, ותוודא טלפונית קבלתה.

ניתן היום, ט' באלול תשע"ב, 27 באוגוסט 2012, בהיעדר הצדדים.