1. התובעת, ילידת 1952, פיזיותרפיסטית במקצועה, עותרת לחייב את הנתבעת בנזקי גוף שנגרמו לה, לפי הטענה, כתוצאה מהעובדה שנחשפה במהלך שנות עבודתה אצל הנתבעת לשימוש בלטקס, אליו פיתחה אלרגיה שאילצה אותה להפסיק לעבוד.

2. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת במכון לפיזיותרפיה בחדרה בשנת 89 או בסמוך לכך. לטענתה, במהלך שנת 2003 החלה לחוש פגיעה בכפות ידיה ובאמצע אותה שנה התברר לה כי היא רגישה ללטקס (סוג של גומי).

לטעמה, הנתבעת היא אחראית להתפרצות האלרגיה והשלכותיה, זאת עקב חשיפה ממושכת לחומר הנמצא במכון ובקליניקות הרפואיות.

3. התובעת תמכה טענותיה בחוות דעת מומחה מטעמה, פרופ' אינגבר, מיום 1.11.05, שקבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% עקב החשיפה ללטקס.

4. התובעת טוענת כי בשל הרגישות שהתפתחה היא נפלטה ממעגל העבודה ממקצועה כפיזיותרפיסטית, מאחר והנתבעת לא ערוכה למתן שרותים בחדרים נפרדים לרגישים ללטקס, ומאז, למעט שנה אחת במהלכה עבדה במוסד חינוכי, לא הצליחה לעבוד ואיננה יכולה להשתכר כלל.

התובעת טוענת שהנתבעת אחראית לנזקיה, הואיל וידוע מחקרית כי עובדי השרות הרפואי נמצאים בקבוצת סיכון לחלות באלרגיה ללטקס, ועל כן באי הרחקת החומר המסוכן והחלפתו בתחליף אחר וזול, התרשלה ולא נהגה כפי שמעביד סביר היה צריך לנהוג.

5. הנתבעת מכחישה את הטענה המרכזית של רגישות ללטקס. לטענתה, עבודתה של התובעת כפזיותרפיסטית לא הייתה כרוכה במגע עם לטקס ואין כל קשר בין תנאי עבודתה לבין התפרצות מחלת העור, ממנה סובלת.

עוד טוענת הנתבעת להתיישנות ביחס לכל נזק נטען לפני מאי 2003, שכן התביעה הוגשה ביום 24.5.10, ובמועד זה חלפו 7 שנים.

6. הנתבעת תמכה את הגנתה בחוות דעת המומחה, ד"ר ע. טרטנר מיום 7.12.11, המסביר כי התובעת לא עבדה במסגרת עבודתה עם לטקס ובכלל היא סובלת מדלקת עור אטופית ועל כן אין כל קשר תעסוקתי בין דלקת העור ממנה סבלה התובעת בזמנים הרלבנטיים לבין עבודתה. המומחה קובע כי לתובעת נכות בשיעור 10% בגין דלקת העור ללא קשר לתנאי העבודה.

ביום 8.2.13 הוגשה חוות דעת משלימה של ד"ר טרטנר, לאחר שהתובעת הגישה תצהיר וטענה שבעצם לא טיפלה באופן ישיר באמצעות מוצרים המכילים לטקס, אבל הייתה חשופה ללטקס שהיה בחדר, בשל העובדה שהיו בחדרי הטיפול רצועות טרה בנד (רצועות גומי מתיחה), בהם השתמשו מטופלים גם שלא בנוכחותה, ולפי הטענה עצם המצאות אותן גומיות ומתיחתן, משחררת לחלל האוויר חלקיקי לטקס אותם שאפה במהלך עבודתה.

בחוות דעתו המשלימה מסביר המומחה כי התגובה ללטקס ב-PRICK TEST אינה רלבנטית כלל לבעייתה העורית של התובעת, הואיל וזו סובלת מדלקת עורית אטופית שאינה נובעת מתגובה אלרגית, ומכיוון שכך, אין כל קשר בין מגע עם גומי, בין בעבודתה ובין בחיי היום יום, לבעייתה העורית. הוא מוסיף כי תגובה מבודדת ב­-PRICK TEST כמו גם ב-PACTH TEST, אין לה משמעויות קליניות ורופאי עור אף לא ממליצים לנבדקים להמנע ממגע עם אלרגנים אלה.

7. במהלך ניהול התיק, בינואר 2012, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה, מאחר ובכתב התביעה המקורי לא נכלל הנזק הנפשי שהחל, לפי הטענה, בשנת 2006 והחמיר בשנת 2010 ובעטיו נטען שהתובעת הפכה לשבר כלי, נוטלת כדורים, מצויה בפחדים ומסתגרת בביתה.

בית המשפט התיר הגשת תביעה מתוקנת, ולתביעה המתוקנת צירפה התובעת חוות דעת מומחית פסיכיאטרית של ד"ר ל.מץ, לפיה סובלת התובעת מנכות בשיעור 70% בשל הפרעה אפקטיבית דכאונית פעילה עם הפרעה קשה מאוד בתפקוד נפשי וחברתי עם חוסר תגובה לטיפולים תרופתיים שונים, הפרעה כרונית שרק מחמירה.

8. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת נגדית של ד"ר א.בן אפרים, במסגרתה קבע המומחה כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות עקב חוסר תעסוקה, השפעה קלה בלבד על התפקוד והעדר נכות.

9. בשל הפערים בחוות הדעת מטעם המומחים, מונו ע"י בית המשפט מומחים מטעמו בתחום העור ובתחום הנפשי.

10. בתחום העור מונתה ד"ר ב.זמיר, שהגישה חוות דעת ארוכה ומפורטת ביום 20.2.14 וממנה עולה שלתובעת נכות בשיעור 10% בגין מחלת עור, ברם אין קשר סיבתי בין המחלה לבין עבודתה כפיזיותרפיסטית בקופת חולים.

המומחית סוקרת את תולדות המחלה. כך היא מתארת שב-2003 החלה התובעת לסבול מתחושות מוזרות בכפות הידיים, לפעמים עם פריחה ולפעמים בלי פריחה. לאט לאט הופיע אודם עם פצעים פתוחים ושלפוחיות בכפות הידיים. היא הרגישה בערה, חום, גרד והמשיכה בעבודתה. יום אחד ב-25.5.03 או בסמוך לכך התעלפה בעבודה, טופלה בקורטיזון לווריד, פונתה לביתה והמשיכה בטיפול ע"י משחות עם קורטיזון, וקורטיזון דרך הפה. היא פנתה לרופא עור בתל-אביב, ד"ר טראו, והופנתה לאשפוז בבי"ח תל השומר, אז גם התפשטה הפריחה לצוואר, לראש, לידיים ולכפות הרגליים. בוצע מבחן PRICK TEST בתל השומר, שהראה רגישות ללטקס. בוצעו אף תבחיני טלאי (PACTH TEST) והתובעת לא זוכרת את התוצאות. בבי"ח תל השומר טופלה ב-LOCAL PUVA שלוש פעמים בשבוע במשך יותר משנה, והייתה הטבה הדרגתית.

התובעת פוטרה מעבודתה בקופת חולים. לדבריה, עקב מחלתה.

בשנים 2006-2007 עבדה בבי"ס הנרייטה סולד כפיזיותרפיסטית מחליפה, פעמיים בשבוע. לא הייתה החמרה במצבה. אח"כ עבדה 5 חודשים כפועלת במחסן של ציוד משרדי, תוך שהמצב היה סטטי.

המומחית ערכה בדיקה קלינית ומצאה שעור כפות הידיים מעובה בצורה קלה בינונית, יותר מימין, קפלי עור מודגשים, קשקשת עדינה דבוקה. בכפות הרגליים בלי ממצא פתולוגי. המומחית מציינת שהתובעת נועלת נעלי ספורט (המכילות גומי מן הסתם), לובשת חזיה רגילה עם גומי בכתפיות, מרכיבה משקפיים עם שרוך אחוז בגומיות על ידית המשקפיים.

מסקנותיה של המומחית הן כי אין ספק שהתובעת סבלה מדלקות עור קשות בשנים 2003-2004, ואף סבלה ככל הנראה מבעיות בעור ובכפות הרגליים על פי רישומים מהשנים 1999-2001-2002. התובעת סבלה מדלקת חריפה עם שלפוחיות בכפות הרגליים והידיים בתוספת אודם ובצקת בחלקי גוף נוספים במהלך השנים 2003-2004. דלקת זו אובחנה במח' העור בתל השומר (אבחנה עיקרית) כאקזמה דיסהידרוטית של כפות הידיים, אבל בגלל PRICK TEST חיובי ללטקס, הועלתה האפשרות שמדובר בדלקת עור על רקע רגישות ללטקס.

המומחית מציינת כי התובעת לא השתמשה בכפפות לטקס בעבודה ובוודאי לא בכפות הרגליים ולמעשה לא היה לה מגע בעבודה לאורך השנים עם אותן גומיות מתיחה (טרה בנד) שאין כל מידע או ראיה לגביהן אם הן מגומי טבעי (גומי סינטטי אינו מכיל לטקס) וגומיות אלה לא היו במגע הדוק בכפות הידיים ובוודאי שלא בכפות רגליים. עוד צריך לזכור שמבחן הטלאי מלטקס היה שלילי.

המומחית מציינת שקיימות 3 צורות של רגישות ללטקס:

(ICD) IRRITANT CONTACT DERMATITIS;

(ACD) ALLERGIC CONTACT DERMATITIS;

LATEX PROTEIN (IMMEDIATE) ALLERGY.

המומחית מפרטת באריכות את הסימנים ביחס לכל קטגוריה. ה-ICD הינה תגובה קלינית נפוצה ביותר למוצרי לטקס המתבטאת בעור יבש, מגורה ומגרד בדרך כלל בכפות הידיים. מנגנון הופעת הדלקת בעור איננו אלרגי והוא נובע משימוש כבד, הדוק וממושך במוצרי לטקס, כמו כפפות.

התובעת לא סבלה מצורה זו של דלקת, שהרי הדלקת הופיעה בחלקי גוף מרובים, בהם לא יכול היה להיות כל מגע עם לטקס בזמן העבודה.

שתי הצורות הנוספות של דלקות בגלל לטקס מתפתחות על רקע אלרגי.

ACD היא תגובה אלרגית מושהית שאיננה קשורה ביצירת נוגדנים מסוג IGE. התגובה הדלקתית מתרחשת לאחר חשיפות חוזרות לגומי ובדרך כלל מופיעה באזור המגע, אם כי גם יכולה להתפשט לאזורים אחרים.

התובעת סבלה מדלקת עור חריפה, הן בכפות ידיים והן בכפות הרגליים, שהתפשטה גם לאזורים אחרים. התמונה הקלינית על פי הרישום בבי"ח תל השומר התאימה יותר לאקזמה דיסהידרוטית שאינה קשורה לחשיפה ללטקס או לאלרגיה ללטקס. גם נסיון העבודה בהמשך לא הביא להחמרה במצבה, והראיה שהיא עבדה כפיזיותרפיסטית לאחר פיטוריה במשך שנה, ואף עבדה במחסן לציוד משרדי (שמן הסתם לא נקי ממוצרי גומי) ולא סבלה מהחמרה.

כאמור, לתובעת לא הייתה חשיפה הדוקה לגומי ומוצריו ומבחן הטלאי ללטקס היה שלילי.

אשר ל- LATEX PROTEIN (IMMEDIATE) ALLERGY, מדובר בצורה של אלרגיה ללטקס שהיא נדירה ומתפתחת מיד עם החשיפה ללטקס אצל מי שיש לו נוגדנים מסוג IGE לחלבוני הלטקס. היא נפוצה יותר בקרב מי שעבר פרוצדורות ניתוחיות. צורה זו מתאפיינת בהופעה של אורטיקריה באזור המגע עם הלטקס, דלקת בריריות העיניים והאף, אסטמה ואף תגובה אנפילקטית (שוק). תגובות אלה מתפתחות כתוצאה מחדירת חלבוני הלטקס לגוף, אם דרך עור פצוע, אם בשאיפה דרך הריריות או ישירות בזמן ניתוח. כאן מבחן ה- PRICK TEST יהיה חיובי. גם בדיקות דם ל-IGE ספציפי לחלבון הלטקס אפשרית, אבל הממצא הקליני והמהלך של המחלה אצל התובעת אינם מתאימים לסוג זה של תגובה אלרגית.

בדרך כלל אנשים שסובלים מסוג זה של אלרגיה, יהיו רגישים לפירות כגון בננה, קיווי, אבוקדו ואף עגבניות ותפוחי אדמה. התובעת לא סובלת מאלרגיה כזו.

מאז ההתקף הקשה של דלקת העור בשנים 2003-2004 לא היו התקפים כאלה על אף שעבדה כפיזיותרפיסטית ובמחסן לציוד משרדי, ולא פיתחה תגובות אלרגיות חמורות בדרכי הנשימה או בכל מערכת אחרת.

לסיכום, קובעת המומחית כי התובעת סבלה מאקזמה דיסהידרוטית של כפות הידיים והרגליים עם ארוע של התפשטות לחלקי גוף אחרים. הגורם המדויק לתפרחת איננו ידוע ויתכן שהיה על רקע אטופי.

חשיפתה ללטקס לא הדוקה ומאסיבית, בעיות עור יבש ומעובה החל כבר בשנת 1999, טרם סבלה מהפריחה החריפה ולאחר הארוע החריף בשנים 2003-2004 ולמרות שהייתה חשופה ללטקס בחיי היום יום ובחדרי רופאים, לא היו החמרות או ארועים של קוצר נשימה או איבוד הכרה. ה- PRICK TEST חיובי ללטקס אינו קשור לדלקת העורית ממנה סבלה, תוך שיש לזכור שמבחן הטלאי ללטקס היה שלילי, ועל כן אין קשר בין עבודתה בקופת חולים לבין הדלקת העורית ממנה סבלה.

11. בנושא הנפשי מונתה ד"ר א.שנקמן כמומחית מטעם בית המשפט, שקבעה כי התובעת פיתחה תגובת הסתגלות עם סימפטומים דיכאוניים כתגובה למחלתה הגופנית והפסקת עבודתה. המומחית לא מצאה עוצמת סימפטומים כפי שתוארו בחוות הדעת מטעם התובעת, ומציינת כי רוב הסימפטומים הקיימים היום (דכאוניים קלים בלבד), הם תוצאה של חוסר תעסוקה מכל מיני סיבות, אך לא מסיבה נפשית.

המומחית קבעה כי נכותה הנפשית של התובעת כתוצאה ממחלתה היא בשיעור 10%, ויש לייחס מחצית לרקע מחלתה ומחצית לחוסר התעסוקה, כאמור.

יובהר כבר עתה כי נפקותה של הקביעה בתחום הנפשי צריכה לעניין רק במידה ויקבע הקשר הסיבתי בין מחלת העור של התובעת לבין עבודתה בשרות הנתבעת, שכן ככל שלא יקבע קשר כזה, הרי שממילא לא יכול להיות קשר סיבתי בין הנכות הנפשית (שנובעת מהמחלה והפסקת העבודה) לבין העבודה.

12. התובעת לא השלימה עם חוות הדעת של המומחית בתחום העור, ד"ר זמיר, וביקשה לקבוע את התיק להוכחות.

התובעת ויתרה על חקירת המומחית בתחום הנפשי (ד"ר שנקמן), והתמקדה בחקירה נגדית של המומחית בתחום העור, ד"ר זמיר.

13. המומחית, ד"ר זמיר, נחקרה ארוכות ע"י ב"כ התובעת. היא הבהירה בחקירתה כי במהלך השנים אחרי שהפסיקה התובעת לעבוד אצל הנתבעת, היא המשיכה להיות חשופה למוצרי גומי שונים. כך למשל נעלי ספורט, גומיות המחזיקות את המשקפיים ובאות במגע עם עור הפנים, לבישת חזיה עם כתפיות מגומי, טיפול בנכדים הכולל האכלות מבקבוק עם פיטמת גומי. המומחית הסתמכה על כך שהתובעת לא ביקשה להתנהג בסביבה סטרילית ולא הודיעה על מגבלה כשנכנסה לחדרי רופאים בבקשה להוציא כל דבר שעשוי להיות בו לטקס. היא לא ביקשה שהרופאים יוציאו את התרופות מהחדר ושלא יבדקו אותה עם מד לחץ דם עם גומיות שעשויות מלטקס, היא הופיעה לדיון בבית המשפט בכפכפים שיש גומי בסוליה. עובדות אלה מדברות בעד עצמן. המומחית הסבירה שוב ובאריכות, שישנם סוגים שונים של רגישות ללטקס, וישנו סוג שאיננו אלרגי שהוא איריטנטי כתוצאה מחשיפות חוזרות למגע לטקס, שזה לא המקרה שלפנינו, כי לא הייתה לתובעת חשיפה אינטנסיבית.

באשר לשני הסוגים שהם אלרגנים, אחד במנגנון היפרסנסטיבי סוג 4 שנוצר עקב חשיפות חוזרות ונשנו ללטקס במנגנון אימונולוגי, שבו בדרך כלל מבחן הטלאי יהיה חיובי, מה שהיה בענייננו שלילי, ואין קשר בינו לבין ה- PRICK TESTשהיה חיובי אצלה.

כך גם מנגנון סוג 1 שקשור ליצירת נוגדנים מסוג IGE לא מתקיים בעניינה של התובעת, שכן ההתבטאות הקלינית בסוג 1 אינה רק שלפוחיות בכפות ידיים או רגליים, אלא תגובה אורטיקליארית אלרגית קשה היוצרת אף מצבי שוק וסכנת חיים ומחייבת הפניה לאשפוז מידי וטיפול נמרץ. אלרגיה מסוג מסכן חיים זה, הוא דבר שאדם שיש לו אותה, חייב להצטייד במזרק שיהיה עליו תדיר בשל החרום וסכנת החיים. אנשים אלה צריכים לענוד תג שמזהיר מפני רגישות ללטקס וכד'. כל אלה לא קיימים בעניינה של התובעת, ואף רופא מעולם לא העמיד אותה על חובתה לנהוג באמצעי מצילים חיים אלה, וההתנהלות היום יומית מעידה כי היא חשופה למגע עם לטקס מבלי שמגיעה למצבים מסכני חיים.

המומחית שבה ומבהירה כי לא מצאה שיש לתובעת רגישות ללטקס, לא מסוג 4 ולא מסוג 1.

14. על פי ההלכה הפסוקה, הגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, רק במקרים חריגים לא יאמץ בית המשפט את הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו.

על מנת שבית המשפט ידחה את חוות דעתו של מומחה כזה, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת. וראה ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990).

חוות דעת המומחית בענייננו מקיפה את כל השאלות שבמחלוקת. היא יסודית, מפורטת, ומשכנעת. מדובר בחוות דעת עדכנית (להבדיל מחוות דעת מטעם התובעת שנערכה בשנת 2005), חוות דעת ניטרלית שנערכה כידו הארוכה של בית המשפט ועל מנת לסייע לו.

המומחית השיבה באריכות לכל השאלות תוך שהסבירה, כפי שפורט לעיל, את ההבדל בין ההסתמנויות הקליניות והקשר לרגישות ללטקס, ואת ההבדלים בין הסוגים השונים, והגיעה למסקנה לאחר שניתחה את מלוא התיעוד הרפואי, הבדיקות הקליניות וההתנהלות היום יומית של התובעת, כי אין קשר בין עבודתה של התובעת כפיזיותרפיסטית בקופת חולים לבין מחלת העור ממנה סובלת.

חרף החקירה הנגדית הממושכת, הקביעות לא הוזמו ולא הובאה בפניי ראיה המצדיקה סטיה מחוות הדעת או אי קבלת ממצאיה.

המומחית לא התעלמה מארוע יחיד של התעלפות, ברם הסבירה שהוא לא קשור ללטקס או לפחות אין הוכחה שהוא קשור ללטקס ויכול היה להגרם מדברים שונים. היא הדגישה כי אילו הייתה אבחנה של אלרגיה מסוג 1 (שבגללה ארעה כביכול אותה התעלפות) הרי שהתווית הטיפול לעתיד הייתה שונה לחלוטין ממה שהותווה בפועל, ללמדך שזו לא הייתה האבחנה, ועוד הבהירה שוב ושוב כי אם מדובר מסוג 1, ניתן היה לצפות לארועים נוספים נוכח החשיפה היום יומית למוצרי גומי.

אגב, גם המומחה מטעמה של התובעת לא טען בחוות דעתו שמדובר באלרגיה מסוג 1 אלא רק אמר שיש רגישות ללטקס, מבלי לנתח את הסוגים השונים ולהסביר ממה בדיוק סובלת התובעת באופן ממוקד.

15. הואיל ואלה פני הדברים, נחה דעתי כי אין קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת אצל הנתבעת ומטעם זה כשלעצמו של העדר אחריות, דין התביעה להדחות מבלי שיש צורך לדון בשאלת הנכות הנפשית הקשורה כל כולה להפסקת העבודה ומחלת העור, כפי שהוסבר לעיל.

16. למעלה מן הצורך אוסיף את ההערות הבאות:

א. מסמך האשפוז מיום 19.6.03 (נ/5) מדבר על כך שידועה רגישות ללטקס מזה חודש וחצי לפני הקבלה ומכאן שהידיעה על הנזק הנטען הייתה מצויה כבר ממאי 2003, שזה למעלה מ-7 שנים עד ליום הגשת התביעה, ועל כן לא מן הנמנע שהתביעה התיישנה. התובעת לא טענה להתיישנות שלא מדעת או כל טענה אחרת שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות ועל כן גם מטעם זה דין התביעה להדחות.

ב. בשאלת גובה הנזק, התובעת טענה באופן כללי בכתב תביעתה לנזקים כספיים שונים, ברם לא טענה בתצהיריה לכל נזק כספי.

כידוע, תביעת נזקי גוף מורכבת מנזקים מיוחדים ונזקים כלליים. את הנזקים המיוחדים יש להוכיח בראיות ואת הנזקים הכלליים קובע בית המשפט בהתאם לנתונים שמובאים בפניו.

התובעת לא צירפה לתצהירה ולו תלוש משכורת אחד, לא נקבה בהפסדי שכר בעבר, לא בהוצאות שהוציאה בשל המחלה, לא טענה דבר לעניין עזרת צד ג' ושאר הוצאות מיוחדות הטעונות ראיה ובמובן זה לא הרימה את הנטל להוכחת הפסדים כלשהם.

זאת ועוד, אפילו אם ניתן היה לקבוע סכומי הפסדים כלליים בהערכת שומא כלשהי (מה שלא ניתן בענייננו בשל אי הרמת קצה קצהו של הנטל), הרי שתשלומי המל"ל ששולמו לתובעת עומדים בתוספת הצמדה וריבית על כ-500,600 ₪ ולכך יש להוסיף סכומים נוספים שהתובעת הודתה במהלך חקירתה הנגדית שקיבלה ולא ידעה לומר את הסכום המדויק (נקבה בסכום של כ-20,000 ₪ נוספים שקיבלה), ומכאן שגם אם ניתן היה לפסוק סכום כלשהו (ולא ניתן), אין כל ראיה שהוא עולה על הסכומים הגבוהים לעיל שיש לקזז.

17. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בנסיבות המיוחדות האישיות של התובעת, מצאתי באופן חריג לא לעשות צו להוצאות, ועל כן כל צד ישא בהוצאותיו, אם כי נוכח דחיית התביעה תשא התובעת ביתרת אגרה.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ה, 05 יולי 2015, בהעדר הצדדים.