1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1949, בעקבות תאונת דרכים מיום 18.6.03, על פי הנטען.

2. בעקבות התאונה, פנה התובע לבי"ח רמב"ם, שם נבדק ושוחרר באותו היום. בתעודת חדר המיון צוין כי לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים, לא נמצא חסר נוירולוגי, ולא נמצאו ממצאים אחרים. בעקבות תלונתו על כאבים בכתף ובע"ש מותני באותו ביקור, בוצעו לו צילומים, אך גם בצילומים הנ"ל לא נראה שבר או כל ממצא אחר.

3. בחלוף כשלוש שנים החל התובע לסבול מנימול בידיים וחוסר יציבות בהליכה, ובבדיקות אובחנה אצלו פריצת דיסק מרכזית בחוליות C3-4, ונזקק לאשפוז ולמעקב רפואי.

4. פרופ' צינמן אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, לאחר שבדק את התובע קבע בחוות דעתו כי "אין כל קשר וגם לא קשר של החמרה בין תאונת הדרכים שארעה ביום 18.6.03 לבין המימצא שאובחן 3 שנים לאחר מכן".

5. ב"כ הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתביעה לפי סעיף 4 (ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, בהסתמך על חומר הראיות הקיים בתיק, וסיכומים בעל פה.

6. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי אותם על רקע חומר הראיות הקיים בתיק, לרבות החומר שהוגש על ידם במהלך הטיעון, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות מחמת אי הוכחת קיומו של נזק גוף, כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד ובהלכה הפסוקה. מסקנה זו מתבססת הן על תעודת חדר המיון שלא צוין בה כל ממצא קליני כמתואר לעיל, והן על חוות דעתו של מומחה בית המשפט אשר שלל כל קשר סיבתי בין מצבו של התובע היום לבין התאונה.

7. גם אם אטה לייחס משקל כלשהו לתלונותיו הסובייקטיביות של התובע ביום התאונה, למרות העדר ממצאים כאמור, הרי תלונות אלה לא זכו, במשך כשלוש שנים, לכל מעקב רפואי ו/או כל תיעוד אחר התומך בקיומן, ודי בכך בכדי לאיין את משקלן, קל וחומר כאשר הוכח, אף על פי ראיות התביעה, כי התובע המשיך בעבודתו בעסקי האלומיניום למשך תקופה העולה על חודשיים לפחות לאחר התאונה, ללא כל הגבלה או תלונה, כפי שניתן היה להסיק מעצם אי הגשת תיעוד רפואי לגבי התקופה הנ"ל.

8. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה כמצוין לעיל.

9. לאור הדרך המקוצרת שבה הסתיים ההליך, ישלם התובע לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.