1. לפנינו תביעה לביטול הסכם פשרה שנחתם בין התובע לבין הנתבעת ביום 19.11.09, במסגרת תביעה שהוגשה בתיק עב 6207/09, ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 24.11.09.

הרקע לתביעה

2. התובע עבד אצל הנתבעת כשומר מיום 27.8.06 ועד לחודש פברואר 2009.

3. התובע הגיש באמצעות מזכיר איגוד מקצועי מהסתדרות מרחב רמת גן, מר חיליק רביב, תביעה כנגד הנתבעת לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו וסיום עבודתו אצלה (תיק עב 6207/09).

לאחר הגשת כתב הגנה בתיק, זומנו הצדדים להליך גישור פנימי בבית הדין.

4. ביום 19.11.09 התקיים גישור בתיק בפני המגשר - מר מרדכי כהן, בנוכחות התובע ונציג ההסתדרות, מר רביב ומנהל הנתבעת, מר פרדי נחמיאס.

5. ביום 16.12.09 הגיש התובע במסגרת תיק עב 6207/09 "ערעור על הגישור מתאריך 19.11.09 ובקשה לקיים את המשפט במועדו".

6. בהחלטת בית הדין (כב' סגנית הנשיאה, כתוארה דאז, השופטת אורלי סלע) מיום 23.2.10 נדחתה הבקשה, תוך שהובהר לתובע כי עליו לפנות בתביעה חדשה לביטול פסק הדין בשל הפגם שנפל, לטענתו, בהסכם.

בעקבות כך הגיש התובע את התביעה שלפנינו לביטול הסכם הפשרה בשל פגם שנפל בו, לטענתו.

7. בדיון ההוכחות נשמעה עדותם של התובע ושל מנהל הנתבעת, מר פרדי נחמיאס.

טענות הצדדים

8. לטענת התובע, בשנה שקדמה לגישור וביום הגישור עצמו, מצבו הגופני לא היה שפיר והוא סבל מכאבים ברגלו ובקרסוליו, אך מאחר והדיון נדחה מספר פעמים, הוא לא ביקש לדחותו על אף הכאבים מהם סבל באותו יום.

לטענתו, נוכח מצבו הגופני והנפשי ניתן היה ללחוץ עליו בקלות ולהפחידו.

עוד טען התובע כי כלל לא היה מודע לכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת וכי זה נמסר לידיו על ידי מנהל תלונות ההסתדרות רק לאחר קיום הגישור, ביום 4.1.10, כשלטענתו, לו היה מקבל לידיו את כתב ההגנה במועד, לא היה מסכים לגישור בשל הפערים שבין תביעתו לבין האמור בכתב ההגנה.

עוד טען התובע, כי הבין מנציג ההסתדרות שייצג אותו בהליך הגישור, מר רביב, כי לא מדובר בהליך סופי וכי גם אם יחתום על הסכם והדברים לא יסתדרו ניתן יהיה לקיים משפט.

באשר להליך הגישור עצמו, טען התובע כי כל הנוכחים בחדר הגישור הכירו זה את זה, כי במהלך הדין והדברים שהתנהל לגבי הסכומים הנתבעים, הוא חש "כמו בחלום, עקב הרגשתו הרעה" וכי על אף שנאמר לו שיתאפשר לו לדבר בהמשך הגישור, בשל לחץ לסיים את הגישור, המגשר לא אפשר לו לאמר דבריו.

בנוסף טען התובע כי המגשר ונציג ההסתדרות לחצו עליו והפחידו אותו כי ב"כ הנתבעת הינו "קשה" וכי הוא עלול להיות מחויב בהוצאות כבדות של 5,000$.

לטענת התובע, נוכח הכאבים מהם סבל, הלחץ שהופעל עליו ומצבו הכלכלי הקשה, הוא חתם על ההסכם בלי שהבין את המשמעות של חתימתו ומתוך אמונה כי עדיין ניתן להמשיך את הדיון בפני בית הדין.

התובע טען כי יום-יומיים לאחר הגישור הוא פנה לנציג ההסתדרות בבקשה לבטל את ההסכם וזה ענה לו כי יתאם פגישה עם מנהל הנתבעת כדי לדון על הכל, אולם פגישה כאמור לא התקיימה, ורק לאחר זמן מה, התברר לו כי הסכם הגישור קיבל תוקף של פסק דין.

בנוסף טען התובע, כי הנתבעת לא קיימה את חיוביה בהתאם להסכם הגישור, שלחה את ההמחאה ע"ס 1,000 ש"ח באיחור, לא המציאה לו את תלושי המשכורת כפי שסוכם ולא פנתה להסתדרות לקבל ממנה את תעודות המחלה שלו.

כמו כן, לטענתו, בהתאם להלכה, על המגשר היה להגיש בנפרד את הבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור ולא על גבי הסכם הגישור עצמו.

במהלך הדיון טען התובע בנוסף לחוסר הסבירות של סכום הפשרה שסוכם (1,000 ש"ח) ביחס לסכום התביעה שהגיש (כ- 25,000 ש"ח).

9. לטענת הנתבעת, משמעות קבלת תביעת הסרק שהוגשה, תוך הטלת דופי בכבוד המגשר, הינה ריקון מתוכן של הליכי גישור המתקיימים בבית הדין מדי יום ביומו, ותגרום למצב בו כל אדם שיחליט כי הסכם הגישור עליו חתם אינו לרוחו יוכל לפעול בדרך דומה ולהגיש תביעה שכזו.

על פי הנטען, נציג ההסתדרות, מר רביב, פעל נמרצות וטיפל משפטית באופן אישי בתובע ובייצוגו אל מול המעסיק, לרבות בהסבר מפורט באשר להסכם הפשרה אשר נחתם מרצונו הטוב והחופשי של התובע.

בנוסף נטען כי המגשר מילא את חובתו ופעל בהתאם לחוק ולתקנות, הסביר לתובע ולבעלי הדין את מהותו של הליך הגישור וכיצד עליהם לנהוג בהליך שכזה, סייע להם להגיע להסכמה ליישוב הסכסוך בדרך של ניהול מו"מ חופשי ואף נפגש עם הצדדים ביחידות.

עוד נטען כי ההודעה על הסכם הפשרה הוגשה לבית הדין לא לפני שהועברה לצדדים והם נתנו את הסכמתם וחתמו עליה.

לפיכך, לטענת הנתבעת, יש תוקף לפסק הדין שניתן בעקבות הודעתם של בעלי הדין והמגשר לבית הדין ויש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

10. בתי המשפט עסקו לא אחת בשאלת המשמעות שיש ליתן להסכמי פשרה שהושגו בין בעלי דין תוך מתן דגש על תכונת הסופיות הנלווית להם.

כך קבע בית המשפט העליון :

"מהי פשרה? מבלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ראו ההגדרה ב - In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation 88 F.R.D. 641 (1980) 644). באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קנית סיכון' או 'קנית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים, כרך ב', תשנ"ג, עמ' 736)". (ע"א 2495/95 הדס בן לולו – אטראש אליאס ופרודנשל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1), 577).

11. כדי שבית המשפט יבטל הסכם פשרה, על הצד המבקש לבטלו להצביע על קיומם של טעמים כבדי משקל:

"ביהמ"ש לא יבטל הסכם פשרה אלא במקרים חריגים... בהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם" (רע"א 4976/00 בית הפסנתר - דליה מור ואח', נו (1) 577).

ההלכה הפסוקה היא כי:

"...פסק דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם- פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזים- כגון תרמית, טעות, הטעיה כפייה כיוצא באלה." (בג"צ 6103/93 סימה לוי – בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד מח(4) 591, וכן ראו לעניין זה: נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, תשנ"א 1999 עמ' 329).

באשר למכלול השיקולים שיש לבחון בבקשה מסוג זה, נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים (15.11.07), כי:

"הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים ...ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה" (ההדגשות אינן במקור).

12. עינינו הרואות כי בהתאם להלכה הפסוקה, רק אם בהסכם שביסוד פסק הדין נפל פגם בכריתה כאמור בפרק ב' לחוק החוזים, ניתן לבטל את פסק הדין ואת הסכם הפשרה שביסודו, אלא שכך יעשה רק אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול, כשלא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 שכותרתו "ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו", דן בביטול חוזה שנכרת בין שניים, בשל עילות שונות הנקובות בו, ובכלל זה עקב היותו חוזה למראית עין (ראה: סעיף 13 לחוק); עקב טעותו של צד כשהצד השני ידע עליה או היה עליו לדעת עליה (ראה: סעיף 14 לחוק); עקב הטעיה של הצד השני לחוזה (ראה: סעיף 15 לחוק); עקב כפיה שכפה הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום (ראה: סעיף 17 לחוק), או עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ראה: סעיף 18 לחוק).

הנטל להוכחת קיומו של פגם מהותי בהסכם הוא על הטוען לכך.

האם נפלו פגמים בהסכם הפשרה?

13. התובע טען למספר פגמים אשר מצדיקים, לשיטתו, את ביטול הסכם הפשרה.

התובע טען כי לא היה מודע להגשת כתב ההגנה על ידי הנתבעים טרם מועד הגישור ואף במהלכו כשלטענתו,לו היה מודע לתוכן כתב ההגנה לא היה מסכים לגישור.

כמו כן, לטענתו, הוא הוטעה על ידי נציג ההסתדרות שאמר לו כי הליך הגישור הוא לא הליך סופי.

בנוסף טען התובע כי במהלך הגישור סבל מכאבים ו"חש כמו בחלום, עקב הרגשתו הרעה", כשלטענתו, נוכח מצבו הגופני והנפשי ניתן היה ללחוץ עליו בקלות ולהפחידו.

עוד נטען כי נציג ההסתדרות והמגשר לחצו עליו להתפשר והפחידו אותו תוך שהבהירו לו כי ב"כ הצד שכנגד הינו קשה וכי הוא עלול להיות מחויב בהוצאות כבדות בהמשך ההליך.

התובע טען כי נוכח הכאבים מהם סבל, הלחץ שהופעל עליו ומצבו הכלכלי הקשה, הוא חתם על ההסכם מבלי שהבין את המשמעות של החתימה ומתוך אמונה מוטעית כי יוכל להמשיך בהליך בפני בית הדין, כשסכום הפשרה אף אינו סביר ביחס לסכום הנתבע בתביעתו.

בנוסף טען התובע כי על אף שפנה לנציג ההסתדרות יום-יומיים לאחר חתימת ההסכם ובטרם ניתן לו תוקף של פסק דין, בבקשה לבטלו, פנייתו לא טופלה כראוי.

עוד טען התובע כי הנתבעת לא קיימה את חיוביה בהתאם להסכם הגישור, שלחה את ההמחאה ע"ס 1,000 ש"ח באיחור, לא המציאה לו את תלושי המשכורת כפי שסוכם ולא פנתה להסתדרות לקבל ממנה את תעודות המחלה שלו.

בנוסף טען לפגם בהגשת הבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה על ידי המגשר, שלטענתו, צריכה הייתה להיעשות בנפרד ולא על גבי הסכם הגישור עצמו.

14. מאחר והתובע אינו מיוצג בהליך זה שבפנינו, מתן פרשנות משפטית לטענותיו שלעיל, מביאה אותנו למסקנה כי התובע טוען בעיקר לפגמים בכריתת ההסכם, עקב טעות ו/או הטעיה ו/או כפיה ו/או עושק.

נבחן להלן באם התובע עמד בנטל להוכיח קיומם של הפגמים הנטענים.

טעות ו/או הטעיה

15. סעיף 14 לחוק החוזים קובע:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג) ...

(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

סעיף 15 לחוק החוזים קובע כלהלן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

16. התובע טען למעשה כי התקשר בהסכם עקב טעות ו/או הטעיה משלטענתו, לא ידע כי הוגש כתב הגנה בתיק ועל כן לא היה מודע להכחשת הנתבעת את טענותיו ומשנציג ההסתדרות אמר לו כי לא מדובר בהליך סופי וכי יוכל להמשיך ולהתדיין בפני בית הדין.

17. אין חולק כי התובע היה מיוצג על ידי נציג ההסתדרות מתחילתו של ההליך בהגשת כתב התביעה, במהלך הגישור ובעת החתימה על הסכם הפשרה, כשעל פי עדותו של מר נחמיאס, אשר נכח בגישור, נציג ההסתדרות הסביר לתובע על מה הוא חותם והיה שותף פעיל בהליך הגישור (עמ' 10, ש' 7-9).

18. התובע העלה טענות כבדות משקל באשר להטעייתו על ידי נציג ההסתדרות, אולם לא זימן את מר רביב לעדות, הגם שמדובר בעד מהותי, אשר יכול היה לשפוך אור על ידיעותיו או אי ידיעותיו של התובע ולספק תשובות באשר לפגמים הנטענים על ידי התובע.

הימנעות מהבאת עד כה מהותי, מבלי שניתן כל הסבר להימנעות זו, מלבד טענת התובע כי הוא אינו בקשר עם מר רביב, פועלת כנגד התובע ומוליכה למסקנה שהעדתו הייתה תומכת בגרסת הנתבעת דווקא.

19. מכל מקום, אף אם לא נמסר לתובע באופן מפורש כי הוגש כתב הגנה בתיק טרם הגישור, כנטען על ידו, סביר כי נציג ההסתדרות, אשר אמון על שמירת זכויות העובדים, הבהיר לתובע טרם הגישור את עמדת הצד שכנגד, ומכל מקום יש להניח כי נציג ההסתדרות עצמו, שייצג את התובע בהליך הגישור, היה מודע לכתב ההגנה ולטענות שהועלו בו ודי בכך.

20. יתרה מכך, כתב התביעה הוגש לבית הדין ביום 31.5.09 וכתב ההגנה הוגש לתיק בית הדין כבר ביום 29.6.09, כארבעה וחצי חודשים טרם קיומו של הגישור.

לתובע עמדו, אפוא, למעלה מארבעה וחצי חודשים בהם יכול היה לבקש לעיין בתיק בית הדין, לראות שהוגש כתב הגנה ולבחון את הטענות שהועלו בו על ידי הצד שכנגד אולם התובע לא עשה כן.

טענת התובע לפיה נציג ההסתדרות אמר לו שלא מדובר בהליך סופי לא הוכחה ואף אינה סבירה, נוכח הסכם הגישור עליו חתם התובע, בו נכתב מפורשות כי התשלום הינו "לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע נגד הנתבע..." (סעיף 1 להסכם הגישור).

21. טענות התובע מבוססות למעשה על "הטעיה" לכאורה, אולם טענת ההטעיה נטענת כלפי בא כוחו של התובע, כשעל פי סעיף 15 לחוק החוזים, צד לחוזה רשאי לבטלו עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה "שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו".

התובע כלל לא טען להטעייתו על ידי הנתבעת ו/או אחר מטעמה כי אם כלל טענותיו מתייחסות למישור היחסים שבינו לבין בא כוחו.

מכאן שאף אם יש ממש בטענות התובע, אין בכך כדי להקים עילת "הטעיה" שיהא בכוחה להביא לביטול הסכם הפשרה שנחתם בינו לבין הנתבעת ושקיבל תוקף של פסק דין.

כפיה

22. התובע טען כי נציג ההסתדרות והמגשר לחצו עליו להתפשר והפחידו אותו כי ב"כ הצד שכנגד הינו קשה וכי הוא עלול להיות מחויב בהוצאות של 5,000$.

23. סעיף 17 לחוק החוזים קובע כלהלן:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."

בע"א 1569/93 יוסי מאיה – פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, קבע בית המשפט העליון כי כולנו נתונים בתנאי לחץ וכפיה ולפיכך לא כל לחץ או כפייה יביאו לביטול החוזה אלא "...ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם".

ובאשר לעוצמת הכפייה נקבע:

"המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ".

24. גם בסעיף 17 לחוק נדרש כי הכפייה תהא של "הצד השני או אחר מטעמו".

התובע כלל לא טען כי "הצד השני או אחר מטעמו" כפו עליו להתקשר בהסכם וממילא לא הוכיח כפייה כאמור.

טענותיו באשר ל"כפיה" של ההתקשרות בהסכם מופנות כלפי בא כוחו של התובע וכלפי המגשר ואף אלו לא הוכחו בכל אופן.

מכאן, שאף אם התובע סבר כי נציג ההסתדרות או המגשר "כפו" עליו להתפשר, כשהבהירו לו כי הוא עלול להיות מחויב בהוצאות באם ימשיך בהליך והזהירו אותו כי ב"כ הצד שכנגד הינו "קשה", הבהרות שלטעמנו אינן עומדות בדרישת "לחץ שיש בו פסול מוסרי-חברתי-כלכלי" אין בכך כדי להקים את עילת הכפייה.

עושק

25. סעיף 18 לחוק החוזים קובע בזו הלשון:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

26. התובע טען כי במהלך הגישור סבל מכאבים ו"חש כמו בחלום, עקב הרגשתו הרעה", כשלטענתו, נוכח מצבו הגופני והנפשי ניתן היה ללחוץ עליו בקלות. לגרסתו, בשל הכאבים מהם סבל, הלחץ שהופעל עליו ומצבו הכלכלי הקשה, הוא חתם על ההסכם. בנוסף טען התובע לחוסר הסבירות של סכום הפשרה ביחס לסכום שנתבע בתביעתו.

התובע טען למעשה לניצול מצוקתו וחולשתו הגופנית, כשלשיטתו, תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

27. גם לצורך ביטול חוזה מחמת עושק נדרש כי הניצול של המצוקה, החולשה או חוסר הנסיון ייעשו על ידי "הצד השני או אחר מטעמו".

התובע, כאמור, לא הפנה כל טענה של ניצול מצבו הגופני או הנפשי כלפי הנתבעת ו/או אחר מטעמה.

כל טענותיו באשר לניצול מצוקתו ו/או הכאבים מהם סבל הופנו כלפי נציג ההסתדרות ו/או המגשר שלטענתו "לחצו" עליו להתפשר.

מכאן, שכלל לא מתקיים התנאי של "עושק" על ידי "הצד השני או אחר מטעמו".

28. אין אנו מזלזלים בטענות התובע בדבר המצוקה בה היה שרוי לטענתו ובכאבים מהם סבל במהלך הגישור, אולם התובע לא טען ואף לא הוכיח כי התריע בפני מי מהנוכחים לרבות המגשר, עמו אף נפגש ביחידות, או בא כוחו, על מצבו הגופני ו/או הנפשי, כשעל פי עדותו של מר נחמיאס, לא זכור לו כי התובע התלונן על מצבו הבריאותי או על כאבים (פרוט' 6.10.13, עמ' 10, ש' 14-15).

מכל מקום, אף אם התובע חש ברע ואף אם חש כי נוצלה חולשתו הגופנית ו/או מצוקתו, לא נטען וממילא לא הוכח כי ניצול זה נעשה על ידי הצד השני או אחר מטעמו.

29. באשר לתנאי החוזה - צודק התובע בטענתו כי קיים פער מהותי בין סכום הפשרה עליו סוכם (1,000 ש"ח) לבין סכום התביעה שהגיש (כ- 25,000 ש"ח), אולם, עצם העובדה שהתובע תבע סך של 25,000 ש"ח אינה מעידה על זכאותו לסכום זה, כשייתכן שלו היתה נבחנת תביעתו על ידי בית הדין היה מתקבל רק חלק קטן ממנה וייתכן שאף היתה נדחית במלואה.

מכל מקום, התובע היה מיוצג על ידי נציג ההסתדרות שהגיש בשמו את התביעה, היה מודע לסכום התביעה ולתחשיבים שבצידה, וסביר אף שסכום התביעה עמד לנגד עיניו במהלך הגישור, עת הסכים, כנציג התובע, להתפשר על סכום נמוך בהרבה מהנתבע.

לו היה מר רביב מוזמן לעדות, יכול היה לשפוך אור על נסיבות הסכמתו לסכום הפשרה שסוכם על ידי הצדדים, אולם התובע, כאמור, נמנע מלזמנו לעדות והדבר פועל לחובתו.

30. כמפורט לעיל, ההגדרה של "טעות" בחוק החוזים היא טעות "בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".

אף אם סכום הפשרה שסוכם בין הצדדים נמוך משמעותית מהסכום הנתבע, לכל היותר יכול התובע לטעון לטעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מהווה עילה לביטול הסכם, לא כל שכן, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

31. לאור המפורט לעיל, התובע לא עמד בנטל להוכיח עילה כלשהי לביטול הסכם הגישור מכוח פרק ב' לחוק החוזים.

32. פגם נוסף לו טען התובע הוא באופן הגשת הבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה על ידי המגשר, שלטענתו, צריכה היתה להיעשות באופן עצמאי ונפרד ולא על גבי טופס "הסכם הגישור" עצמו.

התובע ציטט לעניין זה מרציו של פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) בעניין בע"מ 8769/08 פלוני – פלונית (31.12.08).

על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם, נביא להלן את הציטוט המלא מדבריו של כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין ולא את התקציר שצוטט על ידי התובע:

"...גם אם חתמו הצדדים על "הסדר גישור" כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם וההסכם צריך להיות מוגש על ידי המגשר. ואגב, מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית - שאינה תלויה מיניה וביה בהסכמה לחתימה על "הסדר הגישור". במובן המשפטי, מכל מקום, נראית בעיני פסיקת בית הדין לעבודה:

"היה ונלך צעד נוסף קדימה ונניח כי המגשר חתם על הסכם הגישור ובין מועד החתימה ועד מועד הגשת ההסכם לבית הדין נמלך אחד הצדדים בדעתו ואותו צד מבקש מהמגשר ומהצד שכנגד שלא להגיש את ההסכם לבית הדין, האם עצם העובדה שהצדדים והמגשר חתמו על ההסכם מהווה סוף פסוק והצד שנמלך בדעתו לא יהא זכאי לבקש שלא להגיש את ההסכם לבית הדין על מנת שינתן לו תוקף של פסק דין? האם רשאי בעל הדין המעונין בקיום ההסכם להגישו לבית הדין חרף התנגדות בעל הדין שכנגד?

נראה כי יש להשיב על שאלות אלו בשלילה. תקנה 9(ב) לתקנות נוקטת במילים 'ביקשו הצדדים' ולא בכדי. אין די שצד אחד מבקש ליתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה (גם לאחר שבעלי הדין והמגשר חתמו על ההסכם). מהמלים 'ביקשו הצדדים' למדים אנו כי יש צורך ששני הצדדים יבקשו מבית הדין ליתן להסכם תוקף של פסק דין. מקום בו אחד הצדדים נמלך בדעתו בין לבין, הרי שבפנינו חוזה בלבד והצד החש שהצד שכנגד הפר חוזה כלפיו רשאי לפעול בהליכים משפטיים מכח חוק" (עב ת"א) 6063/04 שונרא תוכנה בע"מ נ' טרוטינו (לא פורסם) מפי סגנית השופט הראשי (כתארה אז) סלע).

קרי, הסכמה חוזית להסדר גישור אינה כוללת הסכמה למתן תוקף של פסק דין - אלא אם כן נכתב בהסדר הגישור במפורש אחרת."

33. תקנה 9 לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג – 1993 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן:

"(א) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יערכו אותו בעלי הדין או המגשר בכתב, ויפרטו בו את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך; בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו.

(ב) נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו.

(ג) בית המשפט רשאי לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור, וכן רשאי הוא לזמן את בעלי הדין לבית המשפט כדי שיתנו לו הסברים על הסדר הגישור."

בעניין שבפנינו, הצדדים זומנו לגישור פנימי בין כתלי בית הדין.

הצדדים הגיעו להסכם גישור, ההסכם נערך בכתב ופורטו בו התנאים ליישוב הסכסוך, הצדדים חתמו על הסכם הגישור והמגשר חתם עליו אף הוא.

סעיף 5 להסכם הגישור קובע במפורש כי "הצדדים מבקשים לתת להסכם גישור זה תוקף של פס"ד בדן יחיד".

המגשר פעל בהתאם לאמור בתקנות והעביר את הסדר הגישור לכב' סגנית הנשיא (כתוארה אז) סלע על מנת שיינתן לו תוקף של פסק דין.

34. מאחר ועסקינן בגישור פנימי בתוך כתלי בית הדין, ולא בגישור חיצוני, בדרך כלל ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה תוך זמן קצר ממועד החתימה על ההסכם והבקשה למתן תוקף של פסק דין, אם אין כל מניעה לכך.

לראיה, גם בתיק זה ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה כבר ביום 24.11.09, חמישה ימים בלבד לאחר מועד החתימה עליו.

35. התובע טען כי פנה לנציג ההסתדרות יום-יומיים לאחר קיום הגישור וביקש ממנו לבטל את הסכם הגישור אולם לא נטען וממילא לא הוכח כי נעשתה פניה כלשהי לבית הדין ו/או למגשר ואף לא לצד שכנגד בבקשה שלא ליתן להסכם תוקף של פסק דין.

לו היה התובע פונה לבית הדין ו/או למגשר תוך זמן קצר ומודיע על התנגדותו למתן תוקף של פסק דין להסכם, הודעתו ודאי היתה נשקלת אולם מאחר ולא נעשתה כל פניה כאמור תוך זמן סביר - לא היתה כל מניעה ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, וכך נעשה.

36. לא מצאנו כי נפל כל פגם בפעולת המגשר, שפעל בהתאם להוראות תקנות הגישור והעביר את הסכם הגישור ובו בקשת הצדדים ליתן לו תוקף של פסק דין, שנחתמה על דעת שני הצדדים, לאישור בית הדין.

37. למיטב הבנתנו, התובע טוען למעשה לייצוג לקוי על ידי נציג ההסתדרות, הן בטיפול לא ראוי בבקשתו לביטול הסכם הגישור, הן בהטעייתו באשר לסופיות הסכם הגישור והן באי הבאת דבר הגשת כתב ההגנה לידיעתו במועד.

ככל שהתובע סבור כי הייצוג שקיבל מנציג ההסתדרות אינו מספק (ואין אנו קובעים או רומזים כך) אין זה ההליך המתאים להעלאת טענות אלו והתובע רשאי לנקוט בהליך משפטי מתאים כנגד ההסתדרות.

אולם אין בטענות התובע כנגד נציג ההסתדרות כדי לאיין את תוקפו של הסכם הפשרה שנחתם בינו לבין הנתבעת ושקיבל תוקף של פסק דין.

38. כפי שכבר הובהר:

"בית-משפט זה עמד בעבר על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם. בהתחשב בכך, נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על-מנת להצדיק את ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין". (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש פ"ד נא(1) 577; ע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', נו (1) 577).

נוכח התשתית העובדתית שנפרשה לעיל ולאור הוראות החוק וההלכות הנוגעות לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, סבורים אנו כי לא עלה בידי התובע לבסס נימוקים, לא כל שכן, נימוקים כבדי משקל המצדיקים העתרות לבקשתו.

קבלת הבקשה בנסיבות אלו תוביל לפגיעה קשה בעיקרון הוודאות וסופיות הדיון, במעמדם של הסכמי פשרה בכלל ובאינטרס הציבורי של עידוד פשרות בהליכים משפטיים.

ניתן להבין ללב התובע אשר מרגיש אולי תחושת החמצה על כך שתביעתו לא התבררה עד סופה, אולם אין די בכך בכדי להביא לביטולו של הסכם הפשרה שנחתם על ידו, מרצונו החופשי, בסיומו של הליך גישור, שבו היה מיוצג.

39. באשר לטענות התובע לפיהן הנתבעת לא קיימה את חיוביה בהתאם להסכם הגישור -

התובע אישר במסגרת הדיונים בפני בית הדין כי השיק ע"ס 1,000 ש"ח נמסר לידיו, הגם שבאיחור, אולם לטענתו, הוא לא לקח אותו משום ששולם באיחור ומשום שסבר שמרמים אותו (פרוט' 1.4.12, עמ' 7, ש' 5-6, פרוט' 6.10.13, עמ' 11, ש' 16).

על פי עדותו של התובע הוא לא קיבל את דמי המחלה הנתבעים אולם לא ברור באם התובע פעל כמוסכם בהסכם הפשרה והמציא לנתבעת תעודות מחלה מקוריות.

כמו כן לא הוברר לבית הדין באם הנתבעת המציאה לב"כ התובע את תלושי המשכורת בהם מופיעים ימי החופשה שהתובע קיבל, כמפורט בהסכם הפשרה.

40. ככל שההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסכם הגישור לא קויימו – אנו קובעים כי על הצדדים לקיימן בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

סוף דבר

41. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי קיימים טעמים מספקים לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שנחתם על ידי הצדדים בתיק עב 6207/09.

42. התוצאה היא, אפוא, שהתביעה שלפנינו נדחית.

43. הצדדים יפעלו בהתאם לאמור בסעיף 40 לעיל.

44. הגם שהיה מקום בחיובו של התובע בהוצאות הנתבעת, משנדחתה התביעה, הרי שבשים לב לטענות שהעלה התובע בדבר נסיבותיו האישיות, ראינו לפנים משורת הדין, שלא לחייבו בהוצאות.

ניתן היום, ‏י"ד טבת תשע"ד, ‏17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.