פתח דבר והצדדים

התובע הוא הבעלים של דירת מרתף ברח' בלפור 39 בבת ים (להלן – הדירה). התובע השכיר את הדירה, באמצעות בא כוחו, מר הרצל ששונס (להלן – מר הרצל ששונס), לנתבע 1 (להלן – מר נקש). הנתבע 2 (להלן – מר לנצינו) ערב כלפי התובע לכל התחייבויותיו של מר נקש לפי הסכם השכירות.

התובע עותר לחייב את הנתבעים בחובות מים וארנונה שנותרו בגין תקופת השכירות בסך של 497,955 ₪.

טענות התובע

בתאריך 27.5.1998 נכרת הסכם שכירות בין התובע, באמצעות מר הרצל ששונס, ובין מר נקש, ולפיו שכר מר נקש מהתובע את הדירה לתקופה של 12 חודשים, החל מיום 28.6.1998 ועד ליום 27.5.1999 (להלן – הסכם השכירות). תקופת השכירות הוארכה במשך ארבע שנים נוספות, והסתיימה ביום 31.5.2003.

בהסכם השכירות מר נקש התחייב לשאת בתשלומי המיסים וההוצאות בגין הדירה במשך כל תקופת השכירות.

רק לאחר פינוי הדירה על ידי מר נקש נודע לתובע, כי מר נקש הפר את התחייבויותיו ולא שילם במשך כל תקופת השכירות את תשלומי הארנונה ואת אגרות המים והביוב בגין הדירה.

התובע עותר לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום החובות, שנצברו בגין תקופת השכירות בסך כולל של 497,955 ₪.

טענות הנתבעים

דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. כבר במועד החתימה על הסכם השכירות, 27.5.98, ידע התובע על קיומם של חובות כלפי העירייה. כמו כן, הדירה מצויה בשליטתו של התובע ולכן לא מתקבל על הדעת שהתובע לא היה מודע לקיומם של חובות ביחס לדירה. זאת ועוד, כל החובות שנצברו על הדירה עד ליום 25.5.03 התיישנו, שכן מאז התגבשותם של חובות אלו ועד ליום הגשת התביעה, 25.5.10, חלפו למעלה משבע שנים.

לחילופין, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. לפי טענת התובע עצמו, נודע לו על החוב כבר ביום 27.5.03. התביעה הוגשה ימים בודדים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, אם לא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, זמן רב לאחר שנודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה.

התובע לא הוכיח, כי הינו בעליה של הדירה.

במשך 8 שנים, החל משנת 1990 ועד למועד חתימת הצדדים על הסכם השכירות, הפעיל אחיו ומיופה כוחו של התובע, מר הרצל ששונס, מכון כושר בדירה. מר נקש שימש כמנהל של אותו מכון כושר. במשך כל התקופה הזו, לא שולמו תשלומי ארנונה ומים לעירייה ובשל כך נצברו החובות ביחס לדירה. זאת ועוד, בטרם נחתם הסכם השכירות נותקה אספקת המים לדירה.

עד לחתימת הצדדים על הסכם השכירות לא הסדיר התובע את חובותיו בגין תשלומי הארנונה והמים. כאשר נחתם הסכם השכירות, סרב התובע להסדיר את רישומו של מר נקש כשוכר בדירה ברישומי העירייה. סירוב זה נבע מידיעת התובע, שתשלום החובות לעירייה – חובות שלא היה בכוונת התובע לשלמם – יהיה תנאי לרישום המר נקש כמחזיק בדירה בספרי העירייה. ממילא, דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה. עילת התביעה של התובע מבוססת על עילת התביעה של העירייה נגדו. התובע טרם שילם דבר לעירייה על חשבון החובות, ולכן טרם התגבש לו נזק כלשהו. לכן אין התובע זכאי לתשלום כלשהו בגין חובות של מר נקש לעירייה, חובות שאין הוא חייב לשלם לתובע. התובע מנסה להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים ומתכוון לשלשל את הכספים לכיסו.

באשר למר לנצינו, ערבותו של מר לנצינו איננה תקפה עוד מהטעמים הבאים:

• החוב התיישן ואינו בר תוקף;
• עילת התביעה כלפי מר נקש התיישנה וממילא התיישנה גם עילת התביעה כלפי מר לנצינו;
• התובע עצמו גרם לאי מילוי החיוב הנערב ובכך פטר את מר לנצינו מערבותו;
• התובע לא מיצה את תביעתו כלפי מר נקש, בטרם שתבע את מר לנצינו.
• בניגוד להוראות הסכם השכירות, התובע ויתר על ערבות נוספת של ערב נוסף. די בכך כדי להפקיע גם את ערבותו של מר לנצינו. בסעיף 19 להסכם השכירות, שם נקבע הצורך בשני ערבים, אין התייחסות מפורשת, כי הערבים יהיו חייבים "ביחד ולחוד". לפיכך, ככל שיקבע כי קיים חיוב בר תוקף וערבות ברת תוקף, מר לנצינו ערב, לכל היותר, רק על מחצית מגובה החוב.

טענות התובע בכתב התשובה

טענת הנתבעים, ולפיהן התובע אינו הבעלים של הדירה, היא טענה מלאכותית. הנתבעים אינם חולקים על תוקפו של הסכם השכירות, שבהתאם לו שילמו את דמי השכירות לתובע. התובע רכש את הזכויות בדירה מחב' יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ, והוא זכאי להירשם כבעלים של הדירה.

יש לדחות את טענת השיהוי, שעה שהנתבעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק ראייתי.

ביחס לטענה בדבר העדר העילה, חובתו של מר נקש לשאת בתשלום החובות, מעוגנת בהסכם השכירות. די בכך בכדי לקיים עילת תביעה כנגד הנתבעים. התובע מעולם לא מנע ממר נקש מלשלם את חובותיו לעירייה. יתירה מכך, מזה זמן מה שהתובע משלם תשלומים חודשיים לעירייה על חשבון החובות בגין תקופת השכירות.

דיון והכרעה

חובתו של מר נקש לשאת בתשלומי הארנונה וההיטלים לעירייה

בסעיף 14 להסכם השכירות (נספח 5 לתצהיר עדותו של מר הרצל ששונס) הוסכם:

"במשך כל תקופת השכירות ישא השוכר בכל המיסים והוצאות אחזקת המושכר כמפורט להלן: מיסי – עיריה, מים וביוב ... השוכר מתחייב לשלם את כל המסים וההוצאות הנ"ל במועדיהם ולהציג בפני המשכיר את החשבונות והקבלות בכל עת לפי בקשתו".

הדברים ברורים ומלמדים על כך, שבהתאם להוראות הסכם השכירות היה על מר נקש לשאת בכל תשלומי הארנונה ויתר ההיטלים לעירייה במשך כל תקופת השכירות.

אין מחלוקת, כי מר נקש לא עמד בהתחייבות זו ולא שילם את התשלומים לעירייה. בעניין זה ראה האמור בעדותו של מר נקש בפני (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 25):

"הייתי צריך לשלם עבור ארנונה ומים אך לא יכולתי לשלם...".

אמנם מר נקש טוען, כי היה זה התובע, שמנע ממנו לשלם את המוטל עליו לעירייה (ראה האמור בסעיף 13 לתצהיר עדותו של מר נקש):

"הוא מנע ממני לקיים את ההסכם כסדרו, לאכוף את סעיף 14 להסכם שנוסח על ידו".

מר נקש טוען, כי העובדה שדבר השכירות לא נרשם בעירייה ולא נשלחו למר נקש החשבונות לתשלום, הם אלו שמנעו ממנו להסדיר את חובותיו (ראה סעיפים 8-15 לתצהיר עדותו של מר נקש). יש לדחות טענה זו של מר נקש. מר נקש לא הראה, כיצד אי רישומו כמחזיק בדירה בספרי העירייה מנע ממנו את ביצוע התשלומים. מר נקש לא הראה, כי פנה, ולו פעם אחת, לתובע או למר הרצל ששונס או לעירייה לשם קבלת שוברים לצורך ביצוע התשלומים. תחת זאת העדיף מר נקש לשבת בחיבוק ידיים ולהימנע מקיום התחייבותו לתשלום ארנונה ותשלומי מים וביוב, דבר אותו התחייב לבצע בהסכם השכירות.

התחייבויותיו החוזיות של מר נקש, לביצוע התשלומים עמדו בתוקפן, והיה עליו לעמוד בהן ולבצע התשלומים כנדרש. לכל הפחות, היה על מר נקש להצביע על מעשה כלשהו, שנעשה על ידו לצורך עמידה בהתחייבות זו. כאמור לעיל, מר נקש לא הראה, כי עשה דבר כלשהו בעניין.

מתי התגבשה לה עילת התביעה? (התיישנות ושיהוי)

התובע טוען, כי נודע לו אודות החובות לעירייה רק כאשר פינה מר נקש את הדירה -ביום 30.5.03 (ראה עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 15-16). אז טוען התובע, נודעו לו – לראשונה - העובדות המקימות את עילת התביעה, אי ביצוע התשלומים על ידי מר נקש.

נראה, כי הטענה לא נכונה. אין די בידיעת התובע אודות קיומו של החוב לעירייה כדי ליצור עילת תביעה בעניין זה נגד הנתבעים. כל עוד לא נגרם לתובע נזק כלשהו עקב אי ביצוע התשלומים על ידי מר נקש לעירייה, לא היתה לו עילת תביעה נגד הנתבעים. עילת תביעה נגד הנתבעים נוצרה רק ברגע שנגרם לתובע נזק עקב מחדלי מר נקש באי ביצוע התשלומים לעירייה.

במקרה דנן, רק תשלום על ידי התובע לעירייה במקום מר נקש, שהיה צריך לבצע את התשלומים בעצמו בהתאם להוראות הסכם השכירות, הוא זה שיצר לתובע עילת תביעה נגד הנתבעים לשיפוי בגין אותם תשלומים.

ביום 15.8.06 נחתם הסכם פשרה בין מר הרצל ששונס, התובע ועיריית בת-ים (להלן – הסכם הפשרה) (נספח 6 לתצהיר עדותו של מר הרצל ששונס). במסגרתו של הסכם הפשרה הגיעו הצדדים להסדר תשלומים ביחס לחובות הארנונה, שנצברו בגין הדירה החל משנת 1989 ועד לשנת 2003.

כאמור בפסקה הראשונה למבוא להסכם הפשרה עולה, כי עוד בטרם נחתם הסכם הפשרה שילם התובע סך של 140,000 ₪ על חשבון החוב. וכך נכתב שם:

"... וכי שילם בטרם חתימת הסכם זה לעירייה סך של 140,000 ₪ על חשבון חובו...".

לא נרשם שם מועד תשלום הסך של אותם 140,000 ₪, ששולמו על חשבון חוב הארנונה בגין הדירה. יחד עם זאת, לא הוכח, כי תשלום זה בוצע יותר משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה בתיק זה. יש, איפוא, לראות את מועד החתימה על הסכם הפשרה, 15.8.06, שבו התחייב התובע לשאת בכל תשלומי הארנונה, לרבות בגין תקופת השכירות, כמועד בו התגבשה – לכל המוקדם – עילת תביעתו של התובע נגד הנתבעים, העילה לתבוע שיפוי בגין תשלומים ששילם התובע במקום הנתבעים. ממועד זה עד למועד הגשת התביעה, 27.5.10, לא חלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן דין טענת ההתיישנות להידחות.

ומה באשר לשיהוי הנטען? בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פד"י נז(5)433, 446-447, נאמר:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע.

איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן (השווה ע"א 8301/98 אנואר נ' שאפ, פד"י נו(3)345). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה.

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם".

בע"א 2140/01, נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ, פד"י נו(6)481, 485 נאמר:

"בית המשפט יכול וישלול סעד הצהרתי מבעל דין בטענת שיהוי, וזאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה; וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה".

במקרה דנן לא הצביעו הנתבעים על ראיה כלשהי לכך, שהתובע זנח תביעתו. כך גם לא הצביעו על שינוי כלשהו לרעה במצבם עקב השיהוי הנטען שבהגשת התביעה. לפיכך, דין טענת השיהוי להידחות.

גובה החוב

כנספח ד לכתב התביעה צרף התובע "פירוט חשבון ארנונה כללית אגרות מים וביוב נכס ברח' בלפור 39" מיום 24/02/10, שם נכתב כי גובה החוב לעירייה, מיום 1.6.98 ועד ליום 31.5.03, עומד ע"ס של 494,016 ₪. בתוספת הצמדה וריבית פיגורים עומד סכום החוב ע"ס כולל של 497,955 ₪. ביום 29.9.14 צרף התובע תעודת עובד הציבור מטעם מר גבי ולדובר - מנהל אגף ההכנסות בעיריית בת ים, שם נרשם כי החוב לעירייה, בגין התקופה הרלוונטית, תפח לסך של 718,023 ₪ וזאת בשל תוספות של ריבית והצמדה.

מעיון בתעודת עובד הציבור הנ"ל עולה, כי החוב בגינו נחתם הסכם הפשרה, כולל את כל החובות, שנצברו ביחס לדירה, הן בגין תקופת השכירות והן בגין התקופה שקדמה לה, החל משנת 1989. בעניין זה ראה האמור בסעיף 2 לתעודת עובד הציבור הנ"ל, שם נכתב:

"הנני לאשר בזאת כי במסגרת הסדר חוב של ה"ה ששונס נסיר והרצל, הוסדרה קרן החוב הצמודה כחוק וחלק מחיובי הריבית בחשבון שבנדון, בגין חיובי ארנונה, לרבות לתקופה שמיום 16.5.1998 ועד לחודש מאי 2003" (ההדגשה איננה במקור – נ"ש).

המדובר בהסדר פשרה, שהסדיר את תשלום החוב באופן כוללני למשך תקופה ארוכה, שבתוכה נכללת גם תקופת השכירות. לא ניתן לגזור מהסכם הפשרה את הסכום ששולם על ידי התובע בגין תקופת השכירות.

זאת ועוד, בעדותו בפני אישר מר הרצל ששונס, שלא זו בלבד שהסכם הפשרה מתייחס לתקופות נוספות אלא הוא מתייחס גם לנכסים נוספים, וכך אמר (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 27-29):

"ש. הסכם שנת 2006 שצורף כנספח 6 לתצהירך, תאשר לי שהוא עבור שתי תתי החלקות תת חלקה 1 ותת חלקה 2.

ת. חלקה 1,2 יחד. זה איחוד ביחד. לא היה מקום אחד. זה אולם אחד ואולם אחד".

מן הדברים עולה, כי המדובר בהסכם לתשלום חובות בגין שני נכסים, כאשר לדבריו של מר הרצל ששונס עצמו, דברים שאמר קודם לכן (עמ' 12 לפרטוקול, שורות 10-15), הדירה מצוייה בתת-חלקה 1 בלבד.

ממילא ברור, שהסכם הפשרה אינו מתייחס רק לדירה ולחוב הארנונה בגין תקופת השכירות. הסכם הפשרה מייחס לנכס נוסף ולתקופות נוספות, שבגינם אין הנתבעים חייבים דבר.

אמנם ניתן להסיק ממסמכי העירייה, המפורטים לעיל, את גובה החוב ביחס לדירה בגין תקופת השכירות. ממילא, אילו היה התובע מוכיח, כי שילם את התשלומים במקום מר נקש, יתכן וניתן היה לקבל את התביעה ביחס לסכומים, שצויינו באותם מסמכים של העירייה, המצויים בתיק.

דא עקא, לא הובאה בפני שום ראיה להוכחת עמידתו של התובע בתשלומים בהתאם להסכם הפשרה. ההיפך הוא הנכון, עיון בתעודת עובד הציבור של מר גבי ולודבר, מנהל אגף הכנסות בעיריית בת-ים, מיום 3.9.13, שהוגשה על ידי התובע, מלמד, כי לא שולם דבר על חשבון החוב. מצויינים שם כל החיובים, אך בכל סעיפי התקבולים מצויין: "00.". הדבר מלמד על כך, שלפחות עד למועד הפקת דפי החשבון המצורפים לתעודת עובד הציבור, 10.7.13, לא התקבל תקבול כלשהו על חשבון החוב בגין הדירה.

יתירה מכך, בעדותו בפני נשאל מר הרצל ששונס אודות עמידת התובע בהסכם הפשרה וביצוע התשלומים על פיו. מר הרצל ששונס נמנע ממתן תשובה ישירה לשאלה, והשיב בהתחמקות, כדלהלן (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 10-16):

"ש. בכתב התביעה שלך שמעיינים בו, אתה לא מציין פעם אחת ששילמת.

ת. כתוב הכל בכתב התביעה.

ש. לפי הסכם הפשרה משנת 2006,

ת. מה זה כל מה ששולם? (מציג מסמכים).

ש. בכל כתב התביעה לא כתבת בשום סעיף ששילמת 140,000 ₪, נכון?

ת. אני מסביר לך 140,000 ₪ זה לא רק תשלום אחד. זה בחשבונות של העירייה. אני מפנה אותך לנספחים של כתב התביעה. הכל כתוב שם".

כהמשך לדבריו אלו של מר הרצל ששונס, חשוב להדגיש, כי בכתב התביעה על נספחיו לא נזכר, שבוצעו תשלומים.

כל עוד לא נשא התובע בתשלום כלשהו במקומו של מר נקש וכל עוד לא הוכיח נזק אחר, שנגרם בעטיה של הפרת התחייבותו של מר נקש לשאת בתשלומי הארנונה ואגרות המים והביוב, אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו.

די בכך על מנת להביא לדחייתה של התביעה.

סיכום

התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין חיוב בהוצאות נוספות מעבר לאלו שנקבעו בהחלטתי מיום 11.7.12, ולפיה ישא התובע בהוצאות הנתבע בסך 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11.7.12 ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ה, 25 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.