רקע כללי;

1. בפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע , לטענתו, בעקבות תאונה מיום 28/7/05.

2. התובע יליד 17/8/1996 , בזמן אירוע התאונה הנטענת, היה בן 9 שנים . על פי הנטען בכתב התביעה: "התובע נפל מאופניו כתוצאה מהצפה שכיסתה את פני האדמה". התובע בחר לתאר את התאונה בצורה תמציתית.

3. הצדדים חלוקים בתיק זה בכל הסוגיות אשר מתעוררות, ברגיל, בתיק נזיקין. קיימת מחלוקת לעניין הנסיבות, האחריות המשפטית לאירוע התאונה, ככל שתוכח, אשם תורם, מהות פגיעת הגוף שנגרמה לתובע, הנכות הרפואית של התובע וחישוב ראשי הנזק הרלבנטיים.

על נסיבות התאונה;

4. בפני העידו התובע והוריו. גם בתצהירי ההורים חזרו העדים על הגרסה התמציתית שאפיינה את כתב התביעה, והאריכו שלא לצורך בתצהירי העדות בטענות משפטיות, שעה שאותה השקעה היה ראוי להשקיעה בניסוח העובדות ולא הטענות המשפטיות.

5. התובע שלא הגיש תצהיר עדות, סיפר בעדותו בפני כי רכב על האופניים, היו מים ברחוב החליק ונפל. עוד הוסיף התובע כי במהלך הנפילה רכב על האופניים והתאונה התרחשה בקטע הרחוב שבין עמותת הגליל לביתו של התובע ( ראו עמד 12 לפרוט' שורות 4-7 ושורות 1-11). התובע אף סימן את מיקום התאונה על מוצג ת/3. ממוצג זה רואים בבירור את מיקום התאונה בתוך רחוב פנימי בעיר שפרעם.

6. עוד עולה מעדות התובע שבעת אירוע התאונה היה בגפו ולא היו עדים (עמוד 12 ש' 23-24). התובע תיאר את מסלול נסיעתו מלמעלה למטה. מעיון בתמונות שהוצגו בפרט מוצג ת/3 ניתן להבחין שמדובר בקטע רחוב המהווה עיקול חד וגם ירידה תלולה, בו זמנית.

7. בעדותו, התובע לא דייק ביחס לשעת התאונה (בצהריים או אחר הצהריים), מועד התרחשותה לאחר שיצא מביתו רוכב על האופניים . אך ביחס למיקום התאונה, גרסתו היתה עקבית ולפיה נפל בעת רכיבה על אופניים ברחוב וביחס לסיבת הנפילה ציין את המים שהיו ברחוב. התובע לא הגיש תצהיר, כאמור לעיל, אך העיד על התאונה. בעדותו נתן הסבר ותוכן לנטען בכתב התביעה בו צוין "הצפה שכיסתה פני האדמה"; בחקירתו השיב התובע בצורה סדורה ועקבית לגבי קיומם של מים ברחוב בעת הנפילה. בעמוד 13 שורה 3 ציין: "על הרחוב היה רק מים" ובהמשך בעמוד 14 שורה 2 סיפר: "הברז היה פתוח וזרמו משם הרבה מים".

התובע המשיך ותיאר בפני את הכמות האדירה של המים שהציפה את הרחוב בציינו: " הייתה כמות לא מבוטלת של מים מהצינור" ובהמשך : " הכיוון המים היו לכיוון הירידה .הרחוב היה מוצף במים" התובע סיפר עוד על המים שהציפו את הרחוב באומרו " היתה כמות גדולה של מים שזרמו מהברז." ( ראו ע' 14 שורות 4 עד 10).

אמנם עדי התובע לא פירטו בתצהיריהם בצורה ראויה את אשר אירע, אך התובע בחקירתו בפני פירט בהרחבה והשלים את החסר ביחס לעצם התרחשות התאונה והן לסיבות והמכשולים שהביאו לאותה נפילה – החלקה.

8. אבי התובע העיד בפני. מעדותו מתברר שלא ראה את עצם התרחשות התאונה. ידע לספר על האירועים שקדמו לתאונה וכן על האירועים לאחר ששמע את צעקות בנו לאחר התאונה. עד זה אישר כי בנו רכב על אופניים, עד זה אישר ששמע את בכי בנו וצעקות "אבא נפלתי" . סיפר כיצד הובילו לקבלת טיפול רפואי הן אצל ד"ר נעום אסעד ולאחר מכן בבית החולים. על אף שעד זה לא ראה את התאונה ציין בתצהירו כי הייתה הצפה אך מסר לרופא כי נפל מאופניים. בחקירתו הנגדית לא נשאל אודות ההצפה שתיאר בתצהיר עדות ראשית מטעמו. ניתן לסכם ולקבוע כי עד זה לא ראה את מנגנון התאונה.

9. גם האם , גב' אומימה לא הייתה עדה לתאונה. תחילה טענה, כי הייתה עדה ישירה לאירוע, אט אט התבהרה התמונה והודתה כי אכן רק שמעה צעקות ולא הייתה עדה ישירה לאירוע. ניסיונה של האם לצייר את עדותה כעדות ישירה לאירוע, הינו ניסיון לא ראוי, וטוב עשתה שחזרה בה והודתה שלא דייקה וכי היא לא זוכרת אם ראתה את התאונה או שרק שמעה צעקות. גם עדה זו לא הייתה עדה לעצם התאונה.

10. עסקינן בתאונה שהתרחשה לתובע, ללא שהיו לו עדים לעצם התרחשותה, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שכן יתר העדים מטעם התובע, לא ראו את אירוע התאונה, עדים אלה סיפרו על ההתרחשויות לאחר אירוע הנפילה, אך לעצם אירוע הנפילה וכיצד התרחשה התאונה, לא היו עדים. במצב דברים זה, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, אשר חלים עליה הכללים של סעיף 54 לפקודת הראיות.

11. המציאות מלמדת שתאונות רבות הן תאונות עצמיות ולא ניתן לומר שבשל כך בלבד, דינן דחייה, אלא, בבואו לקבל עדות יחידה, מצווה בית המשפט להיות משוכנע שאכן יש להאמין לתובע שהתאונה התרחשה ואירעה בהתאם לעדותו. המנגנון הפנימי של סעיף 54 לפקודת הראיות, מחייב את בית המשפט תחילה לתת אמון בגרסת התובע ולאחר שהתובע עובר את המשוכה הראשונה, אז יחול הכלל שבסעיף 54. לאחר ששמעתי את התובע והתרשמתי ממנו בצורה בלתי אמצעית, אני סבור כי יש לקבל את גרסתו לאופן קרות התאונה ולקבוע, כי זו אירעה בהתאם לגרסתו המפורטת על ידו ואנמק בקצרה;

ראשית , עדות התובע, לא נסתרה. הייתה עדות סדורה, השיב לשאלות בצורה עניינית וגרסתו לא נסתרה. היו אי דיוקים . לטעמי, לא ניתן לומר שמדובר בסתירה מהותית וכי השוני הקל בשים לב לזמן שעבר מאז התרחשותה איננו עניין מהותי. התובע הותיר עלי רושם מהימן. התובע העיד לגבי מיקום התאונה, סימן את המקום בתמונות בצורה ברורה , ידע לתת פרטים אודות מיקום התאונה, מנגנון הנפילה, אשר לא נסתרו כלל ועיקר ואף נתמכו בתמונות של מקום האירוע, שצולמו לאחר התאונה.

שנית, הסתירות שהתגלו בעדות האם לא נוגעים לעדות התובע , שלא טען כי אמו או אביו היו עדים לאירוע או אדם אחר. האימא טענה וחזרה בה מטעון זה ועל כן, אין בעדות האם לסייע או לנגוס ממשקל עדות התובע ביחס להתרחשות התאונה, בפרט מקום שהתובע עצמו לא טען כי האם הייתה עדה ישירה לאירוע התאונה.

שלישית, ניתן למצוא חיזוק לגרסת התובע בדמות הדיווח הראשוני בפני ד"ר נעום ובבית החולים . הגרסה המפורטת במוצג -נ/1 : " נפל ברחוב מהאופניים" יש בו כדי לחזק את אותה גרסה, בהיותה גרסה שנמסרה בסמוך לאירוע ומבלי שהספיקו, התובע ובני משפחתו, להתייעץ עם עורכי דין, הן ביחס למועד התאונה והן ביחס לנסיבות התאונה.

התהיות שהעלה ב"כ הנתבעת ביחס לרישום בתעודה הראשונה, אינו מהווה פרט מהותי. אכן צוין, באישור הרפואי, שמדובר בתאונת נפילה בעת רכיבה על אופניים. האדם הרגיל המגיע בפעם הראשונה לחדר המיון או רופא ובמיוחד הורים של קטין הטרודים בנושא בריאות ילדם, קשה לתאר מצב בו הם מתעניינים בפרטי פרטים בעניין מנגנון הנפילה . מדובר בגרסה גולמית שמשקפת את עצם הפניה לקבלת טיפול רפואי ונדרש לספק גרסה גולמית ולא כתב תביעה הכולל בתוכו גם תיאור מפורט למנגנון התאונה, המכשולים והאחריות בגין כך. קיומה של גרסה גרעינית כזו, יש בה כדי להוות חיזוק משמעותי לגרסת התובע.

רביעית, הנתבעת, למרות כל פעולות החקירה שבוצעו בשלב הכנת המשפט, לא הציגה בפני בית המשפט, גרסה פוזיטיבית אחרת להתרחשות התאונה, אלא העלתה אך ורק תהיות ביחס למנגנון הנפילה ואם זה היה כתוצאה מנפילת אופניים. אך אין, לטעמי, בכל התהיות שהועלו בסיכומי ב"כ הנתבעת כדי לפגום בגרסתו הבסיסית והעקבית של התובע, ולפיה נפל מאופניים עקב קיומם של מים שזרמו לביוב מברז המיועד לכיבוי כפי שאפרט בהמשך.

חמישית, עדות הוריו של התובע ששמעו צעקות, רצו לכיוון הצעקות והובילו אותו לטיפול רפואי . עדותם זו מלמדת על התרחשות אירוע הנפילה כשהוא רוכב על אופניים , מיד עם התרחשותו, אך אין בעדות זו כדי לחזק את מנגנון הנפילה ואופן התרחשות הנפילה, אלא מחזקת את עצם קיומה של הנפילה, כמתואר על ידי התובע.

על המים ומקורם;

12. התובע העיד, כי הרחוב היה מוצף במים. היו הרבה מים ואף הצביע על הצינור כמקור לזרימת המים. מ- ת/3 נראה בבירור שמדובר בברז כיבוי. הברז הינו בתוך הרחוב שהינו באחריות הנתבעת מס' 1.

התובע הצביע על כמויות המים שהציפו את הרחוב, הצביע על מקור המים בברז והתמונות שהוצגו בפני, מלמדים שמדובר בברז כיבוי הנמצא ברחוב בתוך תחום הרשות המקומית/נתבעת מס' 2.

עדות זו ביחס לקיום המים לא נסתרה ואף חוזקה בידי יתר העדים- ההורים אשר העידו על קיומם של המים באופן ברור בתוך הרחוב בקטע בו רכב התובע על האופניים.

13. מכל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי התובע הצליח להוכיח על פי הנטל הדרוש במשפט אזרחי את התשתית העובדתית הנטענת על ידו לעניין אירוע התאונה.

על האחריות ונטלי ראיה;

14. הצדדים חלוקים בשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את האחריות לאירוע.

15. אני סבור כי בענייננו נטל ההוכחה חל על הנתבעת מכוח סעיף 38 לפקודה לפיו : "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

16. התאונה אירעה ברחוב בתחום אחריותה של העירייה והיא נחשבת כמחזיק המקרקעין; התובע אף העיד, כי מקור המים שהציפו את הרחוב, הוא ברז הכיבוי הנמצא בזירת התאונה.

17. האם סעיף 38 לפקנ"ז חל על נזקי מים עקב היות המים דבר "שנמלט" כהגדרתו בפקודה. בע"א (ת"א) 39304-09-11 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' ישפאר הום טק בע"מ ( ניתן ביום 9/5/13) נקבע:

"סעיף 38 לפקודת הנזיקין ("דברים מסוכנים"), אליו מתייחסת המערערת, נועד למצבים בהם הנזק נובע מדבר מסוכן או שנמלט - ובכלל זאת מים, כאשר המים מחציריו של אחד גורמים לנזק לרכושו של השכן התובע, שאין לו שליטה על הדבר, אין לו אפשרות לדעת מה הנסיבות שגרמו לנזק, ואינו יכול להימצא אחראי, ואולם, אין זה המקרה בענייננו (ראו ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי, פ"ד כב (1)211)".

גם בע"א (נצ') 3156/03 עמידר" החברה הלאומית לשכון עולים לישראל נ' רגב, חברה למיפוי, מדידות ושירותי הנדסה בע"מ ואח' נקבע:

"השופט קמא סמך את ידיו על הוראת סעיף 38 לפקודה, ודומה כי הסתמכות זו היא במקומה. אנו מדברים על מים, שעל ידי 'הימלטותם' הם עלולים לגרום נזק, ואם נמלטו ממקום, שהטירה היתה ממונה עליה ותפסה בו חזקה, כי אז עליה הראיה שלא התרשלה".

מים, הינם בגדר "דבר נמלט", העלול לגרום נזק בהימלטו. הימלטות מים מצינור ברז כיבוי כאשר מדובר בחודשי הקיץ, עלול הדבר לגרום להחלקה ולנזק במהלך ההימלטות. תופעה זו, איננה אופיינית רק לרחוב ולמקום התאונה נשוא ענייננו, אלא לכלל הרחובות. מדובר בתופעה ידועה ומוכרת ולפיה - עם הימצאות מים לאחר תקופת יובש הופכים רחובות חלקים במיוחד נוכח קיומו של אבק וחומרים שונים. על קיומה של תופעה זו מוזהרים הנהגים מדי שנה עם בוא החורף, כי עליהם לנהוג במשנה זהירות.

במקרנו קיומם של מים ברחוב, הביאו לידי החלקת התובע בעודו רוכב על האופניים ובכך גרמו לנזק. השאלה היא אם נתבעת מס' 1 הבעלים של הדבר ממנו נמלט או ממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר. אני סבור שהתשובה לשאלה הזו, היא חיובית. עיריית שפרעם הינו תופסת המקרקעין שמתוכו נמלטו המים אל עבר הרחוב בכמויות כפי שתוארו בידי התובע. אם לא די בזאת הרי עיריית שפרעם הינה הממונה על הברז מכוח תקנות שירותי הכבאות (אספקת מים וברזי כיבוי), תשל"א-1971.

תקנה 2 לתקנות מטילה על הרשות המקומית לשמור על תקינות רשת צינורות מים ברזי כיבוי וכן מכוח תקנה 7(ב) לאותן תקנות המחייבת החזקתם במצב תקין.

18. הנתבעת לא הביאה כל ראיה . הנתבעת לא הזמינה האחראי ברשות המקומית להצביע על תקינות המערכת, על אי התרשלות מטעמה, על כך שלא ידעה כי זרמו מים, על כך שלא קיבלה כל התראה על זרימת המים והצפת הרחוב. לא הביאה כל ראיה שיש בדיקות תקופתיות מטעמה, כדי להוכיח העדר התרשלות מצדה.

19. הנתבעת לא הביאה כל ראיה, כי קיימת תחזוקה שוטפת המתבצעת ע"י מחלקת התחזוקה או על ידי צד ג'1 מי שהופקד על תחזוקה שוטפת כפי שנטען בידי הנתבעת. הלכה היא כי בעל דין שאינו מציג ראיה שהיא לטובתו או שנמנע מהבאת ראיה רלבנטית שבהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להניח כי אילו הובאה, הראיה הייתה פועלת נגדו. וכך נקבע "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).

הנתבעת נמנעה מהגשת מסמכים כלשהם בנוגע לפעולות המניעה, התחזוקה או הטיפול במערכת הניקוז במקום. לא הוצגו נהלי עבודה, תכניות ויומני עבודה בנוגע לפעולות תחזוקה שבוצעו ע"י הנתבעת במקום.

על כן הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח כי בוצעו פעולות תחזוקה כלשהן; הנתבעת כשלה בלהוכיח שלא התרשלה ולכן היא אחראית לנזקי התובע, וכך אני קובע.

אשם תורם;

20. למרות שהתובע היה בגיל 9 שנים, ברור הדבר כי הפסיקה מכירה באפשרות קביעת אשם תורם גם לקטינים (ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש, פד"י מו(1) 410, ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין) פד"י מה'.

בנסיבות תיק זה, אני מאמץ את שיעור האשם התורם שניתן במסגרת ע"א (חיפה) 47856-09-12 אבו ראס מוחמד נ' מועצה מקומית ג'דיידה מכר. באותו מקרה, אירעה נפילה של אבו ראס מוחמד, כשרכב על אופניו ברחוב פנימי בכפר ג'דיידה מכר, בהיותו קטין בן 13 והגלגל הקדמי נכנס לתוך בור באמצע הרחוב. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, באותו מקרה, ייחסו לקטין אשם תורם בשיעור של 20%. במקרנו, מצאתי לנכון לאמץ שיעור זה, למרות שגילו של התובע במקרנו, בעת התאונה כבן 9 ובמקרה של אבו ראס מוחמד, כבן 13, בשל העובדה שמכיר היטב את האזור , הבחין במים קודם לכן והיה יכול להימנע מנהגיה במקום. זאת ועוד אין כל עדות ואף לא נטען, כי בעת רכיבה על אופניים רכב כנדרש כשלראשו קסדה ומגני ידיים ורגליים.

לאור גילו של התובע במועד התאונה ובשים לב לשעת התאונה, כנטען על ידו, אני סבור, כי זה נכון וראוי לאמץ את השיעור שנקבע, בשיעור של 20%, כאשם תורם.

על הפגיעה והנכות;

21. התובע הובהל לקבלת טיפול רפואי, ממקום התאונה, למרפאתו של ד"ר אסעד נעום, רופא אורתופד, אשר אבחן קיומה של דפורמציה המעידה על שבר עצם הירך הימני ללא קיפוח ניארווסקולארי לאורך הרגל. התובע הובהל לבית חולים במרכז הרפואי רמב"ם, שם אובחן שבר בעצם ירך ימנית, אושפז לצורך ביצוע שחזור וקיבוע פנימיים של השבר. התובע אושפז למשך 4 ימים, בהם בוצע הניתוח, בוצע שחזור סגור וקיבוע בשיטת M.I.P.O עם שני חתכים קטנים מעל ומתחת לשבר והכנסת פלטה בת 14 חורים.

22. לאחר הניתוח טופל התובע בהזרקה אפידורלית של משככי כאבים, למשך יומיים ושוחרר מאשפוז ביום 31.7.05, עם המלצות להמשך נטילת משככי כאבים, לפי הצורך, איסור דריכה על הרגל המנותחת, שכיבה עם רגל מורמת, הליכה בעזרת הליכון, הפעלת הברך באופן עדין.

23. התובע היה במעקב רפואי אורתופדי, בתאריכים 29/8/05 ו- 30/4/06 וביום 12/7/06 אושפז פעם נוספת, לשם הוצאת פלטת הקיבוע מירך ימין. התובע המשיך לאחר ניתוח זה, במעקב רפואי.

24. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה, ימונה ד"ר דוד קרת, כמומחה מוסכם. המומחה ולאחר שבדק את התובע, מצא על פי הממצאים הקליניים, שקיימת הגבלה קלה בתנועות מפרק ירך ימין וכן צלקות שנותרו לאחר הניתוח, צלקות שאינן רגישות, אינן דבוקות לבסיס והן אסתטיות בלבד. המומחה סבר, כי נותרה נכות בשיעור 10%, כתוצאה מהגבלה קלה שנותרה בתנועות הסיבוב וכן נכות בשיעור 5% אסטטית נוכח הצלקות שנותרו בגופו, שאינן פוגעות בתפקודו.

אם כך, הנכות המשוקללת על פי חוות הדעת של ד"ר קרת, מומחה בית המשפט, הינה בשיעור 14.5%.

25. מומחה בית המשפט לא נחקר על חוות דעתו.

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה בכושר ההשתכרות;

26. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר נותרה לקטין נכות שבמהותה היא נכות פונקציונאלית תפקודית (כגון נכות אורתופדית או נוירולוגית), ההנחה היא שנכות זו משקפת את מידת הגריעה בכושר השתכרותו של הקטין בעתיד. בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22/3/09) נקבע:

"ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות אחרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל, הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית".

על אותה הלכה חזר בית המשפט העליון בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחום נ' מוסבאח עבד אלקאדר (7/9/10), שם נקבע:

"בשנים האחרונות, ועל רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק משקף את הפסד כושר ההשתכרות".

על אף קביעה זו, בפרשת ג'אבר עדנאן, חישב בית המשפט את הפגיעה בכושר ההשתכרות של הקטין שם על בסיס נכות תפקודית נמוכה מהנכות הרפואית וזאת לאור העובדה כי חלק מהנכויות שנקבעו לא היו בעלות השלכות תפקודיות ממשיות.

בע"א 6601/07 סאבר אבו סרכאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, קיבל בית המשפט את ערעורו של הקטין על קביעת נכות תפקודית בשיעור הנמוך משיעור הנכות הרפואית והשווה את הנכות התפקודית לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה, למעט הנכות בגין צלקת.

27. לענייננו, מעיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי הנכות האורתופדית שנקבעה לתובע בעלות משמעות תפקודית מלאה וכי ביחס לנכות האסתטית, אין לה כל ממד פונקציונאלי תפקודי ומדובר בצלקת לא מכאיבה, לא מגרדת ובמיקום מוסתר ונראה כי שיעור המגבלה התפקודית ממנה סובל ויסבול התובע בעקבות נכויות אלה, דומה לשיעור הנכות הרפואית האורתופדית בשיעור 10%.

בסיס השכר;

28. בפסיקת בית המשפט העליון התגבשה חזקה ולפיה בסיס השכר שיש לקחתו בחישוב הפסדי השכר של קטינים הוא השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3), 13). נקבע עוד, כי אין בנתוניו הטובים והמצוינים של קטין כדי להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק (ע"א 9980/06 עזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (26/1/09). גם הפוטנציאל האינדיבידואלי של הקטין עצמו הכולל את כושרו האינטלקטואלי הוא נתון שלא ניתן להישען עליו כדי לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו [פורסם בנבו]). על סמך הלכות אלה קבעתי בת"א (נצ') 42207/05/11 דואס טאהא נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] כי הישגים נמוכים בלימודים והגשת תעודות בית ספר המלמדות על ציונים נמוכים אינם יכולים לשמש בסיס המצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק.

29. התובע כיום הינו למעלה מ- 18 שנה. בחלוף השנים מאז ניתן פסק הדין בעניין אבו חנא הוחלה החזקה גם על צעירים אשר חצו את סף הקטינות וניתן לומר, כי הם טרם החלו לכתוב את סיפור חייהם; ניזוקים אשר נמצאים בתקופת הצבא, לימודים וטרם החלו במיצוי פוטנציאל השתכרותם. בעניין זה ראו ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו, לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין (25.11.09): "העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק". כן ראו רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג', סעיף 6 להחלטתו של כב' השופט א' ריבלין (28.12.11): "... אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש".

30. מאחר ולא הובאו כל נתונים שיש בהם כדי להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק, בסיס השכר יהיה לפי השכר הממוצע במשק, שהינו בסך 9,628 ₪ ברוטו ונטו עומד על סך 8,937 ₪.

31. עם זאת ונוכח העובדה, כי התובע ביום מתן פסק הדין כבר בגיר, ולא הובאו לי נתונים לגבי תחילת כתיבת סיפור חייו מבחינה תעסוקתית ואם יש בכוחו להגיע לשכר הממוצע במשק, מצאתי לנכון לפסוק, בגין ראש נזק זה, סכום על פי אומדן גלובאלי, על בסיס הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק.

על הנזקים;

32. כאב וסבל - בשים לב לגילו של התובע, לפגיעות הרפואיות, הנכות שנותרה, מספר ימי האשפוז ומספר הניתוחים, אני סבור, כי יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה, סך של 45,000 ₪.

33. הוצאות רפואיות – עבר ועתיד ונסיעות – מאחר ולא הוצגו בפני קבלות בגין טיפולים רפואיים ורכישת תרופות, אני פוסק לתובע סך של 2,000 ₪.

34. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד – בהתחשב במהות הפגיעה וחומרתה אין ספק, כי התובע נזקק לעזרה מוגברת, בעיקר בחודשים הסמוכים לאחר התאונה. יתרה מכך, מכיוון שהתובע היה קטין נאלצו הוריו להתלוות אליו לכל הטיפולים שנזקק להם. בשל כך, נאלץ מי מהוריו להעדר מעבודתו ו/או מעיסוקיו ועל כן, אני מעריך עזרת צד ג', בסך של 10,000 ₪.

35. אובדן השתכרות כללית – בהתאם לעקרונות שקבעתי לעיל, אני מעריך את נזקו עד הגיעו לגיל 67 בסך של 172,000 ₪, כאשר לא נערך על ידי חישוב אקטוארי מלא, אלא קביעה גלובלית. ביחס להפסד העבר מגיל 18 ועד מועד פסק הדין אין כל טענה ולא הוצגו כל נתונים ומשכך לא התייחסתי לראש נזק זה.

36. בהתאם לצו ההרחבה (נוסח משולב - לפנסיית חובה) חייב כל מעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני. בהתאם להלכה הפסוקה, הנני פוסק 12% בגין הפסד שכר עתידי, בסך 21,000 ₪. בכתב התביעה המתוקן, בפרק יא', תחת כותרת נזקים כלליים, סעיף יד', עתר התובע את הפסדי תנאי הפנסיה.

37. הפסד שכר של ההורים, כמיטיבים – מקובל עלי, כי ההורים הפסידו ימי עבודה בגין ליווי לבנם, הן בתקופת אשפוזו והן בתקופת הטיפולים הרפואיים ומי מהם נאלץ להעדר מעבודתו. לא הוצגו ראיות ממשיות לעניין ראש נזק זה, מחד, ומאידך, הפיצוי בגין כך נלקח בחשבון בקביעת הפיצוי בגין העבר ולכן אין מקום לפסיקת סכום נוסף בגין תובעים 2-3.

סיכום הנזק;

38. נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן:

כאב וסבל 45,000 ₪

הוצאות רפואיות (עבר ועתיד ונסיעות) 2,000 ₪

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 10,000 ₪

אובדן השתכרות כללית 172,000 ₪

הפסד ביטוח פנסיוני 21,000 ₪

__________________________________________________

סה"כ 250,000 ₪

39. נוכח האשם התורם שהטלתי, בשיעור 20%, יש לנכות אשם תורם והיתרה עומדת על סך 200,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

40. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע החזר האגרה ששולמה, החזר הוצאות המומחים, כפוף להצגת קבלות וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 18%, כולל מע"מ.

להמציא את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ה, 03 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.