1. זהו פס"ד בתביעת התובע לפיצויי פיטורין, הבראה ונסיעות וכן לריבית והצמדה בגין אי תשלום שכר עבודה במועד.
2. יצויין כי במקור הוגשה תביעה בגין רכיבים נוספים ואף הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה (בקשה שנמחקה), להוספת רכיבים נוספים, אולם בפועל הוסכם על הצדדים בדיון, כי רק אלו השאלות שנותרו במחלוקת. לכן אין מקום להתייחס לרכיבים אחרים.
3. הרקע לתביעה:

א. התובע עבד במספרה של הנתבע מיום 1/8/03 ועד ליום 20/12/06. המספרה
ממוקמת ברחוב בוליביה בקרית יובל, כשגם התובע מתגורר בקריית יובל.

ב. בין הצדדים התנהל הליך קודם, כאשר מרדכי בניטה (שם – התובע) הגיש נגד יצחק מזרחי (שם – הנתבע) תביעה בבית דין זה (תיק עב 01334/07), תביעה שנדונה בפני מותב בראשות כב' השופט דניאל גולדברג (להלן: פסה"ד הקודם או ההליך הקודם). בין השאר תבע את מזרחי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותו (וכן סעדים שונים בגין הגבלת חופש העיסוק של מזרחי, ועוד). התביעה שם נדחתה.

ג. ע"פ המוסכם בין הצדדים בדיון המוקדם - התובע התפטר מן העבודה (כפי שגם עולה מספה"ד הקודם).

ד. בהליך הקודם נקבע כי משכורתו החודשית של התובע הייתה 4,500 ₪ נטו (כפי שאף נרשם שם בתצהירו הקודם של מר בניטה).

ה. תביעה זו הוגשה רק לאחר שנדחתה תביעתו של בניטה כנגד מזרחי (אף כי מלכתחילה נכון היה להגיש תביעה שכנגד ולא להטריח את בית הדין ואת הצדדים בתביעה נוספת ונפרדת).

1. המחלוקות בתיק: (כפי שנוסחו בדיון המוקדם): 
   א. האם התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים וככל שכן, באיזה
   שיעור.
   ב. האם זכאי התובע לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות וככל שכן, באיזה שיעור.
   ג. האם זכאי התובע לדמי נסיעות או שמא התגורר סמוך למקום העבודה.
   ד. האם זכאי התובע להפרשי הצמדה וריבית בגין שכר חודש דצמבר 2006 ששולם
   באיחור (ביום 16/4/11) ככל שכן, באיזה שיעור.
2.  דיון:

זכאות התובע לפיצויי פיטורין:

א. על מנת לבדוק את נסיבות הפסקת עבודתו – מצאנו לנכון לעיין גם באמור בפסה"ד בהליך הקודם וגם בתצהירים ובעדויות שהיו בהליך הקודם, כיוון שעניין נסיבות הפסקת העבודה הועלה שם – אף כי במידה מוגבלת, לאור הפלוגתאות שהיו בהליך הקודם.

ב. מבדיקת כל החומר שלפנינו נראה בבירור כי התובע העלה מספר גרסאות (סותרות), לעניין נסיבות הפסקת עבודתו, כאשר אף המשיך לטעון בעדותו שלפנינו (למרות פסה"ד הקודם) כי פוטר. גם הסיבות להתפטרותו לא היו אחידות, כאשר תחילה טען כי התפטר בשל שינוי בתנאי עבודתו (טענה שנדחתה בפסה"ד הקודם), אך בהמשך טען כי התפטר בגלל השפלות מתמשכות ובגלל אירוע התקיפה (על כך יורחב בהמשך).

ג. בפסה"ד הקודם נאמר על ידי כב' השופט גולדברג כדלקמן (כאשר התובע בהליך הקודם הינו הנתבע בתיק שלפנינו):
 "כאמור בפסק דיננו לעיל, איננו מקבלים את גרסת הנתבע (הכוונה למזרחי – י.ש), לפיה הוא עזב את עבודתו לאחר שהוספו תנאי עבודה חדשים על אלה שסוכמו מראש, מן הטעמים שפורטו לעיל. עם זאת, אנו מאמינים לטענתו לפיה היחסים בינו לבין התובע התערערו והוא עזב את עבודתו לאחר התגוששות פיזית בין הצדדים. טענה זו מתיישבת עם הגשת התלונה נגד התובע, עם ביקורו במרפאה ועם הממצא הרפואי שהופיע ברשומה הרפואית. איננו סבורים כי הנתבע היה מגיש תלונה ומבקר במרפאה אם לא היה אירוע אמיתי של תקיפה. מהתרשמותנו, לא מדובר בפניות שווא שמטרתן "לבנות תיק" נגד התובע, למשל לצורך תביעה לתשלום פיצויים, שכן הנתבע לא הגיש תביעה לפיצויי פיטורים נגד התובע". (ההדגשות לא במקור – י.ש).

ד. יצויין כבר עתה, כי בניגוד למצב שהיה במועד מתן פסה"ד הקודם, בפועל, לאחר מתן פסה"ד , כן הוגש כתב תביעה של התובע (מזרחי) כנגד הנתבע (בניטה), כשלדברי התובע , כשנשאל לעניין השיהוי בהגשת תביעתו, השיב כי התכוון מלכתחילה להגיש תביעה כנגד הנתבע, אך עיכב זאת, לאור עצת בא כוחו להמתין עד לאחר מתן פסה"ד ולאחר שייקבע כי הוא "חף מפשע", כטענתו (עמ' 11 שורות 17-20).

ה. כאמור, אין חולק , כי התובע התפטר. בתצהירו בהליך הקודם בסעיפים 16, 15 לתצהירו הצהיר כי:
לאחר שסירבתי לתנאי העבודה החדשים התחיל התובע (הכוונה למרדכי בניטה, התובע בתיק השני – י.ש), להשפיל אותי , לזלזל בי וצעק עלי וכל זאת תוך כדי עבודתי ובפני לקוחות. הדברים הגיעו לשיא לאור ההשפלות הנמשכות והבלתי נסבלות של התובע ולאור האיומים שהפעיל עלי התובע בשל סירובי לתנאי העבודה החדשים מה גם שלאחרונה העז התובע לתקוף אותי (רצ"ב אישור בדבר הגשת תלונה וכן תצלום של מסמך רפואי...)"
לאחר שפוטרתי מעבודתי על רקע סירובי לתנאי העבודה החדשים חיפשתי עבודה..." (ההדגשה לא במקור – י.ש).

ו. גם בכתב התביעה הנוכחי ציין התובע כי "לאחר 3 שנים בהם עבד העובד תחת אותו הסכם, החליט הנתבע לשנות את הסכם העבודה והתובע סירב לכך. בעקבות סירובו של התובע... החל הנתבע להשפיל את התובע לזלזל בו לצעוק עליו וכל זאת מול לקוחות המספרה". אלא, שכאמור, בפסה"ד הקודם נאמר כי : " איננו מקבלים את גרסת הנתבע לפיה הוא עזב את עבודתו לאחר שהוספו תנאי עבודה חדשים על אלה שסוכמו מראש, מן הטעמים שפורטו לעיל".

ז. בחקירתו הנגדית בתיק שלפנינו נשאל התובע והשיב:
ש. אתה מציין בסעיף 5 – לאור האיומים שהפעיל עלי התובע בשל סירובי לתנאי העבודה החדשים... איפה התיאור הדרמטי שאתה מתאר כאן.
ת. ברור שהוא פיטר ואתי, הוא זרק אותי אז זה לא פיטורים? (ההדגשה לא במקור – י.ש).

ח. התובע אינו מבחין, אפוא, בין שני מצבים עובדתיים – בין התפטרות המזכה בפיצויי פיטורין (עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או נסיבות שלא ניתן להמשיך ולעבוד בהם), לבין אקט של פיטורין, וטוען את שניהם – כאשר כבר נפסק כי לא פוטר.

ט. עוד יצויין, כי מאחר שטענתו בדבר שינוי תנאי ההסכם נדחתה, הרי שגם דבריו כי הושפל בעקבות סירובו לתנאי העבודה החדשים – אינם יכולים להתקבל, שהרי נפסק שלא היה שינוי בהסכם עימו. ייתרה מכך , אף שטען שהושפל לעיניי לקוחות (ועל פניו, מתוך לדבריו עולה כי לא מדובר בהשפלה חד פעמית אלא בעניין מתמשך) - לא הביא איש מהלקוחות להעיד על כך (ויש סיכוי סביר שמדובר בלקוחות קבועים אשר ניתן היה להביא מי מהם לעדות בעניין ההשפלה). מכל מקום התובע אף לא ציין מדוע לא דאג להביא מי מהם לעדות.

י. בפסה"ד הקודם צויין ,כאמור, כי בין השניים הייתה התגוששות פיזית, אך לא צויין בעטיו של מי הייתה ההתגוששות הפיזית שבין הצדדים (שאלה שלא הייתה רלבנטית בהליך הקודם). כל שנקבע הוא כי בנסיבות סיום העבודה וההתגוששות שבין השניים - לא היה מקום לחייבו להמשיך ולעבוד את חודש ההודעה המוקדמת. מכל מקום, העובדה שבפסה"ד הקודם לא חוייב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, אינה אומרת בהכרח כי ההתפטרות שלו מזכה בפיצויי פיטורין. מריבה זו אכן מצדיקה את הקביעה שלא ניתן לצפות מעובד להמשיך ולעבוד לאחריה במהלך חודש הודעה מוקדמת. מאידך – על מנת לקבוע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורין למרות התפטרותו - יש לקבוע באופן פוזיטיבי כי הוא זה שהותקף. ככל שלא ירים את הנטל כי הוא זה שהותקף – או אם ייקבע כי הוא זה שתקף ראשון – ממילא לא ניתן יהיה לראותו כמי שזכאי עקב כך לפיצויי פיטורין.

יא. במכתב שכתב עו"ד דיקמן (בא כוחו הקודם של התובע) לנתבע, לאחר האירוע, נאמר כי:
" מרשי עבד במספרה... פוטר על ידך בנסיבות מעליבות במיוחד ללא הודעה מוקדמת..." (ההדגשה לא במקור). אמנם מכתב זה אינו חזות הכל, כשלדברי התובע לא פירט באוזני בא כוחו הקודם את כל הפרטים – אלא שסביר להניח כי לו התקיפה הייתה הסיבה להפסקת עבודתו – היה מספר זאת לבא כוחו כבר אז, והמכתב היה נכתב ברוח זו. העובדה שהטענה כי התפטר בשל התקיפה הועלתה לראשונה רק בתביעה שהוגשה מספר שנים אחר כך, אומרת דרשני. בכל מקרה יצויין כי גם במסמך הרפואי לא עולה כי נגרם לו נזק של ממש, כשהרופא המטפל ציין כי :"יש עדות בבדיקה לסימני אדמומית בצוואר וסימני פאניקה ובהלה". אדמומית זו הינה, איפוא, כתוצאה מההתגוששות של השניים, אך אין בכך כדי ללמד בהכרח כי הותקף על ידי הנתבע, מעבר לאותה התגוששות הדדית שבין שניהם.

יב. להתגוששות זו, היה עד ראייה - מר אילן בוטבול – אלא שהתובע לא טרח להביאו לעדות בהליך זה (כשבהליך הקודם הובא על ידי מר בניטה). כשנשאל על כך התובע, השיב, כי לא היה צריך להביאו "כי אני חושב שהתלונה שלי במשטרה זה מספיק, אני לא צריך עדים כדי להוכיח את זה. החבורות האדומות והמכתב של הרופא משפחה שלי זה מספיק" – אלא, שאם היה לאילן בוטבול אינפורמציה בשאלה מי התחיל בהתגוששות (שזו השאלה הרלבנטית לענייננו) - לא הייתה הצדקה שלא להביאו לעדות - אלא אם כן ידע התובע כי העד לא יתמוך בגרסתו. לכן אי הבאתו פועלת לחובתו.

יג. על גרסתו של מר בוטבול אנו למדים (אם כי באופן חלקי), מתוך ההליך הקודם. וכך נאמר בפסה"ד הקודם לעניין זה:
"בתחילת עדותו ניסה לגמד מר אבוטבול את שהתרחש בין התובע לנתבע, אך מעדותו בהמשך לפיה הוא הפריד בין השניים, עולה כי האירוע גלש לאלימות...
'ש. באותו יום היה ריב בין איציק למוטי.
ת. הי ה ויכוח מילולי, לא ריב.
ש. איזה ויכוח.
ת. איציק נכנס למכולת, זרק ניירות על הרצפה, מוטי ביקש להרים, הוא לא הרים, ויצא למכולת וסיפר לי את זה'.
לשאלת ביה"ד, ידוע לי על זה ממה שהנתבע סיפר לי."

יד. אין , אפוא, מחלוקת כי היה ריב קולני בין השניים, והתגוששות, אשר הצריך את התערבותו של אילן בוטבול, אך לא שוכנענו כי מי שהתחיל באלימות היה הנתבע (בניטה) ולא התובע (מזרחי). מכל מקום – לא היה בעדויות שלפנינו די כדי לקבוע באופן פוזיטיבי כי הנתבע הוא זה שתקף אותו ראשון (כשטענה זו של התובע הוכחשה על ידי הנתבע, אך הוא לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית). מכל מקום – מעדותו של מר בוטבול בהליך הקודם עולה כי הייתה התגרות מסויימת של התובע בנתבע, וכפי שהעיד שם:
" איציק נכנס למכולת, זרק ניירות על הרצפה, מוטי ביקש להרים, הוא לא הרים..."

טו. הגשת התלונה במשטרה, כמו גם ההליכה למרפאה, יכולות ללמד על קיומו של האירוע (כפי שהוסק ע"י כב' השופט גולדברג בהליך הקודם), אולם אין די באלה כדי לקבוע באופן פוזיטיבי כי הנתבע הוא זה שתקף את התובע – ולא הפוך. מכל מקום – אין חולק כי למרות השנים שעברו מאז - לא הוגש כתב אישום כנגד בניטה, והתובע אף לא ידע לומר מה עלה בגורל התלונה.

טז. לאור כל האמור לעיל – ומשהתובע נמנע מלהביא עדים רלבנטיים – לא הרים את הנטל כי ההתפטרות נעשתה על רקע אלימות כלפיו (כשהטענות בדבר שינוי התנאים וההשפלה עקב כך נדחו בהליך הקודם). לאור זאת התובע לא זכאי לפיצויי פיטורין.

הבראה

יז. ע"פ המוסכמות בתיק הקודם, שכרו של התובע עמד על 4,500 ₪ נטו (זאת למרות תצהירו של מר בניטה כי הסכומים היו נמוכים יותר). אמנם היו תלושים בהם נרשם "הבראה", אלא שהסכום הכללי שקיבל לא עלה על 4,500 ₪ נטו. משמעות הדבר, כי התובע לא קיבל דמי הבראה אף שאלו נרשמו בתלוש.
לאור זאת זכאי התובע לדמי הבראה לשנתיים האחרונות לעבודתו.
לאור זאת זכאי התובע לתשלום של 3,380 ₪ כדמי הבראה לשנים 2005, 2006.

זכאות התובע לריבית וההצמדה

יח. אין חולק כי לתובע הגיע בסיום עבודתו סכום של כ- 2,475 ₪, בגין שכר עבודה לחודש 12/06, וכי סכום זה שולם רק ביום 16/4/11. לטענת הנתבע - סבר כי באותן נסיבות לא היה חייב לשלם לתובע את שכר עבודתו (לאור טענות נגדיות שהיו לו בשל התנהגות והתנהלות התובע). טענתו זו של הנתבע כי סבר שלא היה צריך לשלם סכום זה – איננה מסייעת לו. מכיוון שלא שילם את הסכום במועד – היה עליו לשלם סכום זה בצירוף ריבית והצמדה בגין סכום זה. מכיוון ששילם רק את הקרן – עליו לשאת בהפרשי ריבית והצמדה.

נסיעות

יט. אין חולק כי התובע לא קיבל החזר הוצאות נסיעה לאורך כל תקופת העבודה, והשאלה האם נזקק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה – ואם כן, לכמה תחנות.

כ. בכתב התביעה לא ציין מהיכן להיכן נסע. מתצהירו ומעדותו בבית הדין ניתן ללמוד כי התגורר במרבית הזמן ברחוב טהון , וככל הנראה סמוך לסיום עבודתו ברח' אורגוואי – שניהם בקריית יובל (כשלא ניתן לקבל תשובה ברורה מעדותו מתי התגורר ברחוב טהון ומתי באורגוואי). השאלה הינה האם נזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע לעבודה, או שמדובר במקום עבודה הסמוך לביתו באופן שלא נזקק כלל לתחבורה ציבורית (ואף לא נסע בה בפועל) כנטענת הנתבע.

כא. על פי המפה שהוצגה לבית הדין, מדובר ברחובות קרובים. אלא שלטענת התובע בעדותו, נסע בקו 18, מסביב לשכונה, כ-6 או 7 תחנות. עוד עולה כי לו היה נוסע בקו 19, יכול היה לנסוע נסיעה קצרה בהרבה (בין תחנה לשתיים). התובע נשאל מדוע לקח, לטענתו את קו 18, אם יכול היה לנסוע בקו 19. וכך השיב:
"ת. כן, אבל אם הייתי נוסע בקו 19 הייתי מאחר וכשנסעתי בקו 18 הגעתי בזמן.
ש. אבל קו 18 עושה 7,8 תחנות וקו 19 רק שתי תחנות אז למה זה יותר ארוך.
ת. כי קו 19 זה מגיע כל חצי שעה.
תשובה זו אינה יכולה להתקבל. ברור מעדותו שלו, כי לו היה נוסע בקו 19 , היה צריך לנסוע תחנה אחת או שתיים (כשאם נסע תחנה אחת – הלך ברגל חצי תחנה, ואם נסע שתי תחנות – חזר ברגל חצי תחנה). הטענה כי העדיף לנסוע 7-8 תחנות וכי כך הגיע מוקדם יותר – אינה סבירה, כשגם נסיעה של 7-8 תחנות אורכת (בוודאי בשעות העומס), זמן רב. בהערת אגב יצויין, כי התובע טען שבקו 19 יש 3 תחנות, אלא שחישב בטעות גם את התחנה בה עלה כתחנה נוספת. בכל מקרה מהעדויות עולה כי לכל היותר יכול היה לנסוע תחנה אחת וללכת ברגל חצי תחנה, או לנסוע שתי תחנות ולחזור חצי תחנה. בכל מקרה – לטענת התובע כלל לא נסע בקו 19 , ואם היה נוסע – היה נוסע לכל היותר שתי תחנות, שאינן מזכות בהחזר.

כב. מהמפה שהוצגה ניתן ללמוד כי ניתן להגיע מביתו של התובע בשביל קיצור המוביל מביתו של התובע בקטע הרחובות גולומב לגוואטמלה ומשם היישר לרחוב בוליביה – מקום המספרה, כשעל פי העדות מדובר בהליכה קצרה של כ-5-6 דקות. נראה איפוא, כי התובע יכול היה לעשות קיצור דרך נוח וסביר (ונראה כי אף עשה כן בפועל) בשביל זה, דבר שהיה חוסך ממנו נסיעה ארוכה (ומיותרת), הן בקו 19 והן בקו 18 (דבר שכאמור אינו סביר). ודוק: התשלום בגין נסיעות הינו בשל החזר הוצאות נסיעה, ככל שנסע. כאמור, התובע טען כי לא נסע בקו 19 (ועניין זה מקובל עלינו כנכון), אך מאידך - איננו מקבלים את טענתו כי נסע בקו 18. לכן המסקנה הינה כי הלך ברגל, ולא היו לו הוצאות נסיעה כלל. עוד יצויין, כי מרחק ההליכה אינו נמדד לפי הכבישים (כשלפי חישוב בא כוחו, דרך הכביש היה קילומטר הליכה), אלא, לפי המרחק בין הבית לעבודה בדרך הקצרה יותר מביתו לעבודה, ועל פניו, ועל פי המפה שהוצגה, מדובר במרחק הליכה קצר בלבד, של פחות מ-500 מטר, ולכן אינו זכאי להחזר דמי נסיעות. לעניין זה קבע כב' הנשיא אדלר את הכלל על פיו הליכה של 500 עד מ' בפועל, אינה מזכה לדמי נסיעות. וכך אמר כב' הנשיא (כתוארו אז) ב-ע"ע 100/06 עיריית טירה – אלרחמאן קשוע):

"..... ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית. אמת המידה שעניינה במרחק בין המען למקום העבודה, היא בבחינת "כלי עזר" לבחינת היזקקותו של אדם לתחבורה ציבורית, ומטבע הדברים קיימים חריגים לחזקה זאת, כגון עובדים המוגבלים בניידות. "מבחן ההִזקקות" לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו.

במקרה דנן לא הוכיח המשיב כי הוא עשה שימוש באמצעי תחבורה כלשהו כדי להגיע למקום העבודה או כי הוא מתגורר במרחק העולה על 500 מטרים מבניין העירייה."

בית הדין הארצי הוסיף וציין, כי לו היה המשיב מרים את הנטל להוכיח את הזקקותו לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה, שיעור הקצובה היה נקבע לפי הוראות חוקת העבודה: מקום בו ניתן לשלם את עלות הנסיעה באמצעות כרטיס "חודשי חופשי", יקבל העובד את מחיר עלות הכרטיס כקצובת נסיעה. מקום בו לא קיימת אפשרות תשלום הנסיעה באמצעות כרטיס "חודשי חופשי", תשולם לעובד קצובה על פי הוראות חוקת העבודה.

מכל מקום, וכאמור – התובע לא הוכיח לא כי נסע בתחבורה ציבורית ולא כי הדרך שעשה ברגל (בדרך הקיצור) הייתה מעל 500 מטר. לכן גם רכיב זה בתביעתו נדחה.

סוף דבר:
התובע זכאי לדמי הבראה בשיעור של 3,380 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/1/07 ועד ליום התשלום בפועל.
כמו כן זכאי לריבית והצמדה בגין האיחור בתשלום של 2,475 ₪, דהיינו, בגין התקופה שמיום 1/1/07 ועד ליום 16/4/11.
שאר רכיבי התביעה נדחים.
לאחר ששקלנו את כלל הנסיבות בתיק – ולאור העובדה שהתביעה התקבלה באופן חלקי ביותר – אין מקום לפסיקת הוצאות למי מהצדדים.
ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, כג' בניסן תשע"ג, 03 באפריל 2013 , בהעדר הצדדים