לפני תובענה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת, מדינת ישראל, בעטיו של הליך פלילי שנוהל כנגדו על ידה, במסגרתו היה התובע עצור עד תום ההליכים (תחילה מעצר מלא ובהמשך מעצר בית), ובסופו זוכה בהכרעת דין.

1. ביום 14.7.08 בסמוך לאחר השעה 5.00 לפנות בוקר הוצת רכבם של מוחמד עלי מחאג'נה ותאופיק עלי מחאג'נה (להלן – "מוחמד" ו-"תאופיק" בהתאמה, או – "המתלוננים") באום אל פחם.

המתלוננים טענו כי התובע ביצע את ההצתה.

2. התובע נעצר ונחקר, כן נחקרו עדים נוספים בפרשה, ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום בגין הצתה לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד. סלע) בת.פ. 7121-08 (להלן – "ההליך הפלילי").

התובע היה עצור מיום 14.7.08, תחילה במעצר ימים שהוארך לבקשת הנתבעת, ובהמשך במעצר עד תום ההליכים; עד ליום 28.8.08 היה עצור התובע במעצר מלא, וממועד זה ועד לזיכויו ביום 27.4.09 היה עצור במעצר בית.

לטענת הנתבעת, עליה לא חלק התובע, על ההחלטות בדבר הארכות המעצר וכן על ההחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים – לא הוגשו עררים.

3. כאמור, ביום 27.4.09, לאחר שנוהל הליך שלם, זוכה התובע מהאישום המיוחס לו, תוך שבית המשפט המחוזי קובע, כי לא שוכנע באשמתו של הנאשם.

המחלוקת בהליך הפלילי הייתה באשר לזהות מבצע העבירה, וכאמור – בית המשפט קבע כי לא הוכח שהתובע הוא שביצעה, ועל כן ניתן פסק הזיכוי.

4. ביום 25.5.10 הגיש התובע תובענה זו במסגרתה דרש פיצוי בגין העוול שנגרם לו, לטענתו, ע"י המדינה, אשר הגישה נגדו כתב אישום ממנו זוכה כאמור.

לטענת התובע, לא היה מקום להגשתו של כתב אישום כאמור מלכתחילה, באשר לא בוצעו פעולות חקירה נדרשות אשר היו מביאות את הנתבעת למסקנה כי אין מקום להגשת כתב אישום, ובאופן ספציפי: המשטרה לא נטלה מצלמות אבטחה שהיו מותקנות בכניסה לביתו של התובע, בהן ניתן היה – לטענתו – לראות כי שב לביתו בשעה 3.00 – 3.30 לפנות בוקר ונשאר שם עד הבוקר, ועל כן לא יכול היה לבצע את ההצתה הנטענת בשעה 5.00 לפנות בוקר.

5. כתב התביעה תוקן ביום 23.6.11, עת צורפה חוות דעת רפואית מטעם התובע, ולפיה נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור של 20% כתוצאה מהגשת כתב האישום כנגדו וממעצרו הממושך.

מומחה אשר בדק את התובע מטעמה של הנתבעת קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות מהאירועים הנדונים.

מומחה בית המשפט נתן חוות דעתו ביום 20.4.13 במסגרתה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה, בגין האירועים המפורטים בכתב התביעה, בשיעור של 7.5% לצמיתות ממועד שחרורו (10% בגין האירוע בהפחתת 2.5% בגין אי היענותו של התובע לטיפול, אשר יכול היה לשפר מצבו), ואף קבע נכויות זמניות מעת מעצרו ועד למועד השחרור (20% מיום 14.7.08 ועד 28.8.08 – זמן מעצרו המלא, 15% מיום 29.8.08 ועד 26.4.09 – זמן מעצר הבית).

לא התבקשה חקירת מי ממומחי הצדדים, והם לא נחקרו לפניי.

6. מטעמו של התובע הוגש תצהירו וכן תצהיר אביו. מטעמה של הנתבעת הוגש תע"צ, הכולל את תיק המשטרה כולו, וכן הוגש תצהיר חוקר מר דודי אזולאי, אליו צורפו הקלטות של אנשים, אשר לא הובאו לעדות ע"י הנתבעת.

אומר כבר כעת, כפי שצוין בהחלטה שניתנה על ידי בסיומה של ישיבת ההוכחות, כל תצהירו של החוקר אינה אלא עדות שמיעה בלתי קבילה, ואין לעדותו כל משמעות, משאישר החוקר עצמו כי לא ביצע כל בדיקת המשך לטענות, שלא לומר – סיפורים, ששמע מאנשים עימם שוחח, אף שבדיקות רבות ניתן היה לבצע במאמץ מינימאלי (וראו: עמ' 23 ש' 1-4).

בהחלטות מיום 6.4.14 ו-14.5.14 (בק' מס' 28) הוריתי לב"כ התובע להודיע האם הוא מבקש לחקור את מי מנותני ההודעות שצורפו לתע"צ הנתבעת. הודעה כאמור לא הוגשה, ובישיבת ההוכחות שהתקיימה לפניי ביום 14.7.14, נחקרו התובע, אביו והחוקר בלבד.

7. ביום 15.9.14 הוגשו סיכומי התובע, וביום 28.12.14 הוגשו סיכומי הנתבעת.

8. לאחר שעיינתי בראיות הצדדים ושמעתי את עדיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה דחייה; בנסיבות הכוללות של העניין, ונוכח אופן ניהולו של ההליך ע"י הנתבעת, מצאתי עם זאת לחייב את הנתבעת, באופן חריג, בהוצאות התובע.

9. בתמיכה לתביעתו, מפנה התובע לממצאי הכרעת הדין, אלא שהוא אינו יכול להישען על ממצאים אלה, נוכח לשונו המפורשת של סע' 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 -

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי"

(ההדגשה שלי – ר.ב.).

פסק דין של זיכוי, על כן, אינו קביל במשפט אזרחי כראיה כאמור, וממצאיו אינם אלא עדות שמיעה (וראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מעמ' 1554 ואילך).

קביעותיי להלן אינן מסתמכות על קביעות הכרעת הדין, אלא על הראיות שהובאו ע"י הצדדים לפניי, כאשר חלק מן העובדות אינו שנוי במחלוקת.

אומר עם זאת, כי טענותיה של הנתבעת בהקשר זה, של העדר קבילות הכרעת הדין, תמוהה נוכח ניסיונה של הנתבעת להסתמך על דיונים והחלטות שניתנו בבקשות להארכות מעצרו של התובע, עליהן כלל לא ניתן היה להסתמך בהליך שלפניי אף לו היה התובע מורשע בדין, נוכח הוראות סע' 42א(א) לפקודת הראיות.

זוהי רק דוגמה אחת להתנהלות בלתי מקובלת של הנתבעת בהליך שלפניי, אשר הביאה אותי למסקנה כי מן הראוי לחייבה בהוצאותיו, חרף התוצאה.

10. התובע בחר להגיש תביעה אזרחית נפרדת, ולא הגיש, במסגרתו של ההליך הפלילי, בקשה לפי סע' 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ('הוצאות ההגנה מאוצר המדינה'), בה היה רשאי בית המשפט, אשר דן בהליך הפלילי, לפסוק לטובת התובע-הנאשם, שזוכה כאמור, הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו בשל האשמה ממנה זוכה.

משכך, מחד גיסא אמנם לא יוכל להסתמך על הכרעת הדין, אך מאידך גיסא ובהתאם לפסיקה, ניתן להקיש מהוראותיו של סע' 80 לעוולת הרשלנות, אשר בפקודת הנזיקין.

11. סע' 80(א) לחוק העונשין קובע -

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שייראה לבית-המשפט..."

(ההדגשות שלי – ר.ב.).

אין חולק, כי זיכויו של התובע לא היה מכך כי לא היה יסוד להאשמה, אף התובע עצמו אינו טוען כי זוכה מטעם זה.

נשאלת השאלה, האם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי התובע. נסיבות אלה היה על התובע להוכיח בראיות בהליך שלפניי.

על התובע היה להוכיח, כי המדינה פעלה בחוסר סבירות בהחלטתה להעמידו לדין, וזאת ביחס לראיות שהיו בידיה בנקודת הזמן עובר להגשת כתב האישום. עצם התוצאה, כשלעצמה, אינה מקימה חבות בנזיקין.

12. אלא שללא ראיות, ולמצער – חקירתם של עדי התביעה בהליך הפלילי בהליך שלפניי והבאת עדויות לעניין מצלמות האבטחה בבית התובע, נותרו ההודעות במשטרה, ותיק המשטרה בכללותו (שהוגש בתע"צ הנתבעת) כפי שהיו ערב הגשת כתב האישום נגד התובע כאן.

התובע לא הוכיח כי התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי, אף עדותו ועדות אביו בהליך שלפניי מאיינות לטעמי כל הצדק כאמור, לו היה.

13. גרסת המתלוננים

13.1 אין מחלוקת בין הצדדים, כי כתב האישום הוגש נגד התובע, בעיקר על יסוד הודעותיהם וגרסתם של המתלוננים במשטרה.

אין מחלוקת גם, כי תוך מהלך חקירתם בבית המשפט המחוזי, לא היו המתלוננים עוד בטוחים בעובדה כי התובע הוא המצית, אף אחד מהם (מוחמד) הוכרז כעד עוין לבקשת המדינה בהליך הפלילי.

13.2 מטעם זה, של שינוי מסוים בגרסת המתלוננים אשר הביא לזיכוי התובע, אותו לא יכולה הייתה הנתבעת לצפות, ומשלא נחקרו המתלוננים לפניי באופן שניתן היה לנסות ולהוכיח כי הנתבעת יכולה הייתה, בזמן אמת, לצפות שינוי גרסה שכזה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה בהגשת כתב האישום.

13.3 אביו של התובע אמר בהקשר זה בעדותו -

"הבחורים האלה [המתלוננים – ר.ב.] הביאו את העדויות שלהם מההתחלה אם היה חוקר הגון שהולך לפי היושר והשכל הישר, לא היו ממשיכים בתביעה. הוא אמר שראה את מחמוד עם כובע הוא היה עם מברג ואבן, וכל מיני סיפורים שסתרו את עצמם. זכותם לחיות בהזיות, אלה ילדים צעירים"

(עמ' 15 ש' 26-30; ההדגשות שלי – ר.ב.).

13.4 עמדה זו, כמו גם עמדתו ועמדת התובע, כי המעוול שיש לתבעו הוא המדינה, ולא המתלוננים (עמ' 8 ש' 23-24, עמ' 15 ש' 25-26), למרות שהם אלה שהניעו את כל המהלך ואשר על בסיס הודעותיהם, בין היתר, הוגש כתב האישום - הינה מיתממת.

13.5 בכל הכבוד, אין לאף אדם בגיר וכשיר "זכות" לחיות בהזיות, כהגדרת אביו של התובע, אשר מביאות למעצרו של אדם אחר, ואם התובע או אביו סבורים כי קיימת זכות כזו – הרי שגם למדינה, אשר הסתמכה על אותן "הזיות" - זכות דומה.

13.6 המתלוננים התקשרו למשטרה וביקשו התערבותה. המשטרה חוקרת אנשים ובודקת ראיות, אך אינה ממציאה סיפורים; אם מתלונן בודה סיפור, אך על פניו ניראה סיפורו אמין, כפי העולה מהודעות המתלוננים במשטרה, והמדינה מסתמכת על כך בתום לב – אין היא חבה בנזיקין בשל כך.

13.7 אם לתובע ולאביו ברור כי המתלוננים בדו סיפור מליבם, והתנהגותם של המתלוננים היא שגרמה לשרשרת אירועים אשר בסופה נגרם לתובע נזק נפשי לצמיתות, לא ברור מדוע אין המתלוננים צריכים לתת את הדין על כך, כפי סברתם של התובעים.

14. מצלמות האבטחה

14.1 אין מחלוקת בין הצדדים, כי בביתו של התובע הותקנו מצלמות אבטחה, אשר יכלו להראות מתי בדיוק שב התובע לביתו ביום האירוע, וכי עד שביקשה המשטרה את הסרט המתעד את ליל האירוע, כבר לא נשמר התיעוד הרלוונטי.

14.2 לטענת התובע, היה על הנתבעת, במסגרת בירור טענת האליבי שלו, לפעול להשגת הסרט.

לטענת הנתבעת, היה על התובע למסור לחוקריו כי קיים סרט מעין זה, כמו גם למסור אותו למשטרה מעת שנעצר.

14.3 בסוגיה זו נחקרו התובע ואביו לפניי.

לא יכול להיות חולק, והדבר ממושכלות היסוד במשפט הפלילי, כי החובה לבדיקת אליבי של נאשם מוטלת על המדינה – המאשימה; הנאשם אינו אמור להוכיח הגנתו, אלא משהופרכו טענותיו.

אני מאמינה לתובע, כי סבר שהמשטרה נטלה לידיה את הסרט במועד, הואיל והראו לו צילומים ממצלמת השכן והביאו לו בגדים מהבית, ולכן הסיק כי השוטרים היו בביתו וקיבלו את התיעוד הרלוונטי (עמ' 11 ש' 9-13, עמ' 13 ש' 29-31). יחד עם זאת, משממשיכה המשטרה בחקירתו (בפעם השלישית והרביעית), והתובע נוכח לדעת כי הוא נותר במעצר, לטעמי היה עליו להבין כי אין בידי המשטרה את סרט הצילום ממנו ניתן לראות כי היה בבית בזמן ההצתה, כטענתו.

כן אני מאמינה לאביו של התובע, כשטען לפניי, כי חשב שהמשטרה יודעת על קיומן של המצלמות, מאחר ובאירועים קודמים ואחרים שאירעו בקרבת הבית, הגיעו שוטרים ולקחו את הצילומים (עמ' 18 ש' 5-6).

14.4 ועם כל זאת, לא מצאתי כל הסבר הגיוני או מניח את הדעת לעובדה כי התובע או אביו לא מצאו למסור למשטרה, בזמן אמת, כי קיימות מצלמות בכניסה לבית, וכי עיון בהם יכול לתמוך בטענת האליבי של התובע, כי חזר הביתה בשעה 3.00 – 3.30 לפנות בוקר, ולא יצא עד הבוקר.

14.5 התובע טען בעדותו לפניי, כי ידע שיש במקום מצלמות (עמ' 9 ש' 30-31), אך טען כי אינו יודע כמה זמן הקליטו ותיעדו את המתרחש (עמ' 9 ש' 32 עמ' 10 ש' 1);

תשובתו זו אינה הגיונית, באשר לא יכול להיות ספק כי נכון להיום התובע יודע בדיוק מה פרק הזמן המתועד במצלמות, משהיה עניין זה מהותי ביותר בהגנתו בהליך הפלילי ומוסיף להיות עניין מהותי ביותר בתביעתו לפניי.

אני סבורה כי תשובתו זו של התובע לפניי הינה מתחמקת, ואיני מקבלת את דבריו בנקודה זו.

14.6 זאת ועוד, בחקירתו שב התובע ונחקר על נושא המצלמות, בפרט נידרש להסביר, פעם אחר פעם – הואיל ולא נתן הסבר מניח את הדעת יש לומר – מדוע לא מסר למשטרה כי יש מצלמות שתיעדו את מועד שובו לביתו.

על כך השיב התובע -

"מה שאמרתי בחקירה זה מה שאמרתי"

(עמ' 10 ש' 10),

וכן –

"הייתי במצב שבו אני עונה להם רק על שאלות, הייתי מסובך כזה, לא הגיעו לזה בחקירות שלהם. בקושי מביא להם את המילים לענות להם"

(שם, ש' 16-17),

ובהמשך –

"כל מה שחשבתי זה על הלימודים שלי ועל העתיד שלי... כל הזמן איימו עליי כאילו ישימו אותי בתא ואני אשאר שם... היו שלושה אנשים מדברים לפעמים"

(שם, ש' 25-27).

מתשובותיו של התובע, ניתן להבין כי היה נתון בלחץ גדול ביותר כשנחקר, וכי השיב לשאלות שנשאל בלבד, והדברים מובנים. אין חולק, כי הייתה זו הפעם הראשונה בה נחקר התובע במשטרה.

אך עיון בחקירתו הראשונה של התובע מיום 14.7.08 (שעה 14.40) מלמד, כי דבריו בעדותו לפניי אינם מדויקים, באשר התובע נשאל במפורש -

"מי ראה אותך נכנס היום הביתה לישון"

והשיב על כך במפורש –

"אף אחד כולם היו יושנים"

(כך במקור-ר.ב.; וראו: עמ' 2 להודעה, ש' 38-39).

בסיום חקירתו הראשונה, כאשר התבקש התובע לומר האם יש לו דבר מה להוסיף, טען כי אין לו דבר להוסיף (עמ' 2 להודעה ש' 40-41), אף בפתח חקירתו השנייה מאותו מועד (בשעה 15.16) טען דברים זהים (ש' 1).

משמע, התובע נשאל במפורש האם היה מי שראה אותו נכנס לביתו, ויכול היה לציין כי מצלמות האבטחה צילמו אותו נכנס כאמור.

בחקירתו השלישית, מיום 15.7.08, נשאל התובע במפורש -

"האם יש עד כל שהוא שיכול לאשר את גרסתך על פיה ישנת בעת אירוע ההצתה?"

השיב –

"לא"

(הודעה מיום 15.7.08 בשעה 21.21, עמ' 2 ש' 41-42).

בחקירתו הרביעית, מיום 17.7.08 בשעה 14.39, מסר התובע גרסה מפורטת באשר לכניסתו לבית ביום 14.7.08 (עמ' 1 ש' 6-9); הפרטים הנוספים אותם מסר התובע, לראשונה יש לומר, בחקירתו זו, בדבר הרכב בו הגיע וצבעו, העובדה כי נעל את הרכב, כי פתח את דלת הבית שהייתה פתוחה "כי אבא שלי לא נועל את הדלת עד שכל הילדים יהיו בבית", לא נשאלו והוא מסר אותם מיוזמתו.

עובדה זו מלמדת, כי התובע היה מסוגל למסור פרטים נוספים באשר למעשיו ביום האירוע, ולא ברור מדוע מסר פרטים אלה רק בחקירתו הרביעית, בחלוף שלושה ימים ממועד מעצרו, ומדוע גם בחקירה זו לא אמר דבר לגבי מצלמות האבטחה.

14.7 גם אם אקבל את גרסתו של התובע, שניתן למצוא בה שמץ של היגיון בנסיבות הכוללות של העניין, כי הוא עצמו היה בלחץ גדול מאד בזמן החקירות במשטרה, ולכן לא זכר למסור את הפרט בדבר מצלמות האבטחה או כי סבר שהמשטרה נטלה לידיה את הצילומים, גרסתו של אביו של התובע, אשר העיד לפניי אף נחקר במשטרה, בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין, אף בעדותו לפניי נמצאו סתירות לדברים שמסר בחקירותיו במשטרה.

כך, בחקירתו במשטרה מיום 20.7.08 בשעה 20.16, כאשר נשאל אבי התובע -

"אתה היית ביום 14/7/2008 [צ"ל: 15.7.08 – ר.ב.] בדיון הארכת המעצר של הבן שלך וידעת כי צולם במצלמות שלך למה לא הבאת את התיעוד למשטרה כדי להוכיח את חפותו של הבן שלך מחמוד"

השיב תשובה מתחמקת, ולא הגיונית כלל –

"אתם לא ביקשתם"

(עמ' 2 ש' 12-14).

מלבד היות התשובה שלעיל מעוררת חשד, היא גם אינה נכונה, באשר בחקירתו הראשונה של אביו של התובע, ביום 17.7.08 בשעה 13.16, כאשר נשאל האם יש לו תיעוד על כך שהמצלמות צילמו את התובע מגיע ברכבו בשעה 3.00 – 3.30 בלילה, השיב –

"אני לא יודע אם זה עדיין קיים כי כל כמה ימים זה נמחק ומקליט מחדש"

(עמ' 2 ש' 20-21).

בעדותו לפניי, טען אביו של התובע, כי כלל לא ידע בגין מה נעצר התובע, כי סבר בתחילה שמדובר בעבירות חמורות ביותר (רצח או ביטחון, לדבריו), ולכן לא ידע שעליו לציין את עניין מצלמות האבטחה, אלא כשהיה הדבר מאוחר מידי (עמ' 17 ש' 2-7, ש' 12-15).

בעדותו לפניי, טען האב, כי הוא ידע שבנו, התובע, מואשם בהצתת רכבם של המתלוננים בשעה 5 לפנות בוקר –

"אותו יום שנחקרתי. באותו יום היה לו חידוש מעצר, אני באתי והחוקר הראשי שלו אמר לי אחרי הדיון תביא את אשתך ואחת הבנות ושנבוא כולנו לתחנה"

(שם, ש' 15-17)

הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת: או שאביו של התובע "לא ידע" בגין מה נעצר בנו, התובע, ולכן לא מסר את המצלמות כפי גרסתו בחקירתו לפניי, או – כפי שמסר בגרסתו הראשונה במשטרה – לא מסר את המצלמות, כי לא היה טעם בדבר, ולמעשה כבר ביום 14.7.08 ידע מהות החשדות או - כפי שאמר במשטרה בהמשך – לא מסר אותן, כי המשטרה לא ביקשה אותן ממנו.

אני סבורה, כי גרסתו הראשונה של אביו של התובע, זו שנמסרה במשטרה, ולפיה לא מסר את המצלמות בזמן אמת כי לא היה טעם בכך, היא הנכונה, הגם שגם היא מעוררת קושי, כפי שאבהיר להלן.

"הסברו" בהמשך, כי לא מסר את המצלמות מאחר ו'לא התבקש', מהווה התחמקות מוזרה, מעוררת חשד, והיא התנהגות בלתי הגיונית של אב, שאמור לנסות לסייע לבנו להשתחרר ממעצר ולהסיר את החשדות המופנות כלפיו באמצעות הבאת ראיות אובייקטיביות-חיצוניות, אשר יוכיחו את חפותו.

14.8 יתרה על כן, אני סבורה, כי אי מסירת הקלטות למשטרה ע"י אביו של התובע, שעה שידע כבר ביום 15.7.08 (מועד הדיון בהארכת המעצר הראשונה) בדיוק במה מואשם התובע (באשר הדבר נרשם במפורש בבקשה להארכת מעצר, אשר סנגורו של התובע קיבל עותק ממנה אף נאמר במפורש בדיון בו נכח), אינה מובנת, ולא ניתן ע"י התובע או אביו כל הסבר לדבר.

החובה לסייע למשטרת ישראל בגילוי האמת, היא חובה של כל אזרח; אם אביו של התובע ידע כי בידיו ראיה אשר תסייע בחקירה, שומה היה עליו להביאה למשטרה, וזאת במנותק מהשאלה האם בראיה זו יש חיזוק לטענת האליבי של בנו אם לאו או השאלה האם ראיה זו הינה ראיה מזכה.

אי מסירת הקלטות, כשאין כל הסבר לדבר, פועל בהליך שלפניי לחובתו של התובע; זאת גם אם בהליך הפלילי פעל הדבר לחובת המדינה. מדובר בשני הליכים שונים, המתנהלים בדרך שונה, עם נטלי הוכחה וחובות להבאת ראיות שונים לגמרי.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי אביו של התובע לא מסר עדות אמת לפניי כאשר נחקר בנקודה משמעותית זו אף לא הסביר מדוע לא מסר מיוזמתו את הקלטת למשטרה, ועובדות אלה פועלות, לטעמי, לחובתו של התובע.

15. לחוסר בולט זה, לגרסאות הסותרות ולהתנהגות הלא הגיונית כמובא לעיל, מתווסף עניין נוסף והוא הסתרת מערכת היחסים האמיתית בין התובע למתלוננים.

15.1 בחקירתו לפניי, נשאל התובע, האם קיים סכסוך בינו לבין המתלוננים והאם נעשה ניסיון לסולחה בין המשפחות, השיב -

"לא היה סכסוך כדי שתהיה סולחה"

(עמ' 8 ש' 12).

15.2 דברים אלה חסרי כל הגיון, ועל כן התובע התבקש על ידי להבהיר תשובתו-

"ש. לבית משפט – אנשים האשימו אותך בדבר חמור וישבת במעצר ובמעצר בית, אתה אומר שאין סכסוך?

ת. אני כעסתי עליהם והכעס ממשיך עד היום איתי, אבל אני מתרחק מהם..."

(שם, ש' 13-15)

והסברו זה מקובל עליי; אך ההגדרה הכללית של התובע, כי "אין סכסוך" בינו לבין המתלוננים - אינה אמת.

15.3 גם אביו של התובע אמר שיחסיו עם משפחתם של המתלוננים היא "רגילה. לא אהובים ולא מסוכסכים. כמו שאר השכנים" (עמ' 14 ש' 25-26).

ובהמשך -

"ש. אז אין סכסוך?

ת. למה שיהיה סכסוך, אני לא מסוכסך איתם... אף פעם לא אמרתי שאנחנו מסוכסכים איתם"

(שם, ש' 30-32)

וגם –

"ש. אז הגישו תלונה שאתה חושב וגם הבן שלך שהיא תלונה שקרית. נגד הבן שלך ובגללם נוהל הליך ארוך, הוא נעצר בפועל ונעצר בבית בגלל זה אנחנו פה היום. בכל זאת פתאום אין סכסוך, אתם עוברים אחד ליד השני ואומרים שלום... הייתה סולחה?

ת. לא הייתה סולחה ולא היה סכסוך"

(עמ' 15 ש' 1-5).

15.4 בכל הכבוד, תגובתם של התובע או של אביו אינה הגיונית, ואינני מאמינה שכך הם באמת חושבים: אדם מאשים את זולתו בפשע חמור, בעטיו הוא נעצר למשך תקופה ארוכה, נגרמת לו – לטענתו – נכות פסיכיאטרית בשיעור של 20% לצמיתות, ולאחר כל זאת, כאשר מסתבר שההאשמה הייתה לשווא, שכל סבלו של התובע היה לשווא – אין כל סכסוך? לא נישאר שום משקע? כעס?

אינני מאמינה לתובע או לאביו כי כך הם פני הדברים, בפרט כאשר התובע הודה ואישר שהוא כועס על המתלוננים, בעקבות מה שקרה, והוא מתרחק מהם.

15.5 אני סבורה, כי גם דברים אלה, שנועדו להבנתי להסתיר את מערכת היחסים האמיתית בין התובע למתלוננים ואשר הבנה נכונה שלה יכולה הייתה אולי לשפוך אור על המקרה כולו, פועלים לחובת התובע.

16. לפני סיום, וכפי שאוזכר לעיל, לא אוכל להתעלם מהתנהלות הנתבעת בניהול ההליך, בפרט החקירה הנגדית המבישה שערכה לתובע ולאביו, כמו גם הימנעותה של הנתבעת מלהביא עדים רלוונטיים (ככל שסברה כי יש טעם בהבאת דברים לפני בית המשפט) תוך הבאת עדויות שמיעה חסרות כל ערך, אשר אך הביאו להתמשכותה של ישיבת יום 14.7.14, שלא לצורך.

16.1 אין חולק, כי עפ"י רוב מעמד החקירה הנגדית אינו מעמד נעים, וזאת מעצם מהותה וטיבה של החקירה הנגדית, אשר נועדה למצוא בקיעים בעדותו הראשית של העד, ולהעמיד לפני בית המשפט תמונה מלאה של העובדות.

16.2 ואולם בין זאת, לבין התייחסות הנתבעת לתובע, בחקירתו הנגדית, כאילו הוא עבריין מורשע, בפרט שהדבר נעשה שעה שהתובע זוכה מהאשמות בהן הואשם ע"י הנתבעת, רחוקה הדרך (וראו: עמ' 8 ש' 2-6, עמ' 9 ש' 8-11, עמ' 10 ש' 28-29, עמ' 11 ש' 5, עמ' 13 ש' 11-16).

כך היה גם בחקירתו הנגדית של אביו של התובע (עמ' 18 ש' 22-23 ולפני כן בעמ' 15 ש' 21-22).

16.3 לכל אורך חקירתו הנגדית, הטיחה ב"כ הנתבעת בתובע האשמות שונות, שמקורן בדברים ש"אמרו" אנשים שונים, שלא הובאו לעדות על ידה. בשלב מסוים, הופסק קו חקירה זה על ידי, בהיותו בלתי ראוי (וראו: עמ' 9 ש' 14-15).

16.4 התובע נשאל שאלות, חוזרות ונשנות, על עניינים שאינם רלוונטיים להליך דנן או להליך הפלילי (עמ' 9 ש' 24-27, עמ' 12 ש' 18-27, עמ' 13 ש' 4-10), ולא ברור מה היה הטעם בהם או מה הייתה תכליתם.

כך היה גם בחקירתו הנגדית של אביו של התובע (עמ' 18 ש' 7-21).

16.5 בחקירתו הנגדית של אביו של התובע, אף נשאלה שאלה שיש בה משום הגזמה בלתי ראויה, בפרט כאשר המדינה היא המנהלת את החקירה הנגדית-

"ש. אתה בחנות היהלומים שיש לכם...

ת. זו חנות תכשיטים"

(עמ' 16 ש' 30-31).

16.6 מטעם זה, מצאתי כי חרף התוצאה אליה הגעתי, ראוי לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בגין ההליך.

אני סבורה כי כל בעל דין, תובע או נתבע, ובפרט מדינת ישראל, צריך לשמור על כבודם של העדים הנחקרים, אף אם בעל הדין סולד מהתנהגותם של אותם עדים, ויש דרך ראויה להביא את העובדות לפני בית המשפט.

הטחת האשמות חסרות שחר ופשר בתובע ובאביו, כאשר אין כל בסיס לדברים, לא הובאו עדים או ראיות לנטען, אינה ראויה, ועל הנוהג כן לשאת בתוצאות הנובעות מכך.

17. אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

מהנימוקים שהובאו, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע (אגרות והוצאות מומחים, וזאת באופן חלקי נוכח התוצאה) בסכום של 5,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך של 10,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו ע"י הנתבעת לתובע, באמצעות בא-כוחו, עד ליום 26.2.15, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ה, 14 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.