פתח דבר

לפני תובענה לאישור עיקול זמני, שהוטל על כספים, בהם החזיקה הנתבעת (להלן – המחזיקה). העיקול הזמני הוטל במסגרת ההליכים בת"א 12308-02-10 (להלן – התביעה העיקרית), שם נדונה תביעת התובעת דנן נגד מר אלברט עמר (להלן – החייב) ואשתו, גב' אורנה עמר (להלן – גב' עמר).

ביום 2.3.2011 ניתן בתביעה העיקרית פסק דין נגד החייב. פסק הדין ניתן לאחר שהחייב הודה בחובו לתובעת. בפסק הדין נקבע, כי החייב ישלם לתובעת את מלוא סכום התביעה העיקרית, סך של 260,080 ₪. עוד נקבע באתו פסק דין, כי החייב ישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא כוחה.

ביום 8.11.2011 ניתן במסגרת התביעה העיקרית פסק הדין גם בעניינה של גב' עמר, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו התובעת וגב' עמר. בפסק הדין נקבע שלסילוק מלא וסופי של התביעה העיקרית, תשלם גב' עמר לתובעת סך של 22,072 ₪ בלבד בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.1.2010 ועד התשלום המלא בפועל.

בתיק דנן ניתן ביום 6.1.2012 תוקף של החלטה להסכמה הדיונית שבין הצדדים בתיק זה (להלן – ההסכמה הדיונית), ולפיה התביעה לאישור העיקול שבתיק זה תצומצם לסך של 70,000 ₪ בלבד בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

ביום 12.11.12, כעשרה חודשים לאחר שניתן תוקף של החלטה להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בהתאם להסכמה הדיונית, ניתנה החלטה של בית המשפט מפיה של כב' השופטת שמולביץ. בהחלטה זו התבקשו הצדדים להבהיר את ההסכמה הדיונית, וכיצד היא מתיישבת עם פסקי הדין שניתנו בתביעה העיקרית, וכך נאמר באותה החלטה:

"במהלך העבודה על התיק לקראת מתן פסק דין התברר, כי ביום 2.3.11 ניתן ע"י ביהמ"ש (כבוד השופט שטרנליכט) פסק דין כנגד הנתבע 1 בתביעה המקורית אשר במסגרתו אושרו העיקולים הזמניים נשוא התביעה כאן. ביום 8.11.11 ניתן פסק דין נגד הנתבעת 2 שם על סך 22,072 ₪. במצב דברים זה יואילו ב"כ הצדדים להבהיר ההסדר הדיוני, אשר לכאורה אינו רלבנטי במה שנוגע לנתבע 1 שם וחלקו אינו רלבנטי במה שנוגע לנתבעת 2 שם וזאת תוך 14 ימים מהמצאת החלטה זו ...".

הצדדים סיכמו טענותיהם בשאלה זו. עקב מינויה של כב' השופטת שמולביץ לכהונה בבית המשפט המחוזי, הונחה משימת כתיבתו של פסק הדין בתיק זה על שולחני.

טענות התובעת בכתב התביעה

עם הגשת התביעה העיקרית הגישה התובעת בקשה להטלת עיקול זמני על כספי החייב שהיו מצויים בידי המחזיקה. ביום 9.2.2010 ניתן ע"י כב' הרשמת אייזדורפר צו עיקול זמני על הכספים המגיעים לחייב. ביום 2.3.2010 הודיעה המחזיקה, כי נכון למועד מסירת ההודעה אין בידיה כספים, השייכים לחייב.

התובעת טוענת, כי המחזיקה היתה חייבת באותה עת כספים לחייב כחלק מתמורת הדירה אותה רכשה מהחייב. עד למועד הגשת התביעה בתיק זה לא הועברה החזקה בדירה לידי המחזיקה ולא סולקה המשכנתא הרשומה על זכויות החייב בדירה.

ביום 26.4.2010 הגישה התובעת במסגרת תיק התביעה העיקרית בקשה חדשה להטלת עיקול זמני אצל המחזיקה על כספי החייב. ביום 3.5.2010 נעתרה כב' הרשמת (כתארה אז) איריס ארבל-אסל לבקשה והטילה שוב עיקול זמני על כספי החייב שבידי המחזיקה. עד למועד הגשת התביעה, 25.5.2010, לא התקבלה תשובת המחזיקה לצו העיקול. על כן מבקשת התובעת להורות על אישור צו העיקול וחיוב המחזיקה בסכום העיקול.

טענות המחזיקה בכתב ההגנה

ביום 20.1.2010 נחתם בין המחזיקה מצד אחד ובין החייב וגב' עמר מצד שני הסכם (להלן – הסכם המכר), ולפיו רכשה המחזיקה את הזכויות בדירה שברחוב טשרניחובסקי 40, רחובות, הידועה כחלקה 803/17 בגוש 3701 (להלן – הדירה). המחזיקה רכשה גם את תכולתה של הדירה, כשהתמורה המוסכמת הועמדה על סך של 100,000 ₪. כבר ביום 20.1.2010, המועד בו נחתם הסכם המכר, שילמה המחזיקה לחייב ולגב' עמר סך של 500,000 ₪.

זמן מה לאחר החתימה על הסכם המכר גילתה המחזיקה, כי החייב וגב' עמר שקועים בחובות. המחזיקה החלה לקבל הודעות וצווי עיקול שונים, הן על זכויות החיב וגב' עמר בדירה והן על המיטלטלין. בעטים של העיקולים ויתרה המחזיקה על רכישת המיטלטלין. לשם כך הצדדים ערכו נספח תיקון להסכם המכר, ובו הוסכם על ביטול רכישת המיטלטלין, ובהתאם על הפחתת סך של 100,000 ₪ מסך התמורה הכולל. התמורה הכוללת לאחר הפחתת תמורת המיטלטלין עמדה על סך של 1,600,000 ₪.

המחזיקה טוענת, כי על מנת להשלים את תשלום תמורת הדירה, בסך 1,100,000 ₪, על המחזיקה לקבל הלוואה בנקאית. בשל העיקול, שהוטל ע"י התובעת ובשל עיקולים נוספים, המחזיקה מנועה מלעשות כן.

המחזיקה מכחישה את הטענה, ולפיה ביום 2.3.2010 היו בידיה כספים, המגיעים לחייב. המחזיקה טוענת, כי יתרת התמורה היתה אמורה להיות משולמת ישירות לבנק הפועלים בע"מ לשם כיסוי וסילוק המשכנתא ע"ש החייב שנותרה לרבוץ על הדירה, והכל כאמור בהסכם המכר ובהתאם לו.

המחזיקה טוענת, כי יכול שלא השיבה לצו העיקול הזמני החדש מתוך טעות, שכן סברה שמדובר באותו צו עיקול, אשר בעניינו כבר הגיבה המחזיקה קודם לכן. המחזיקה חוזרת על טענתה, כי איננה מחזיקה בכספים של החייב.

טענות המחזיקה לעניין ההסכמה הדיונית

המחזיקה טוענת, כי דבר הסכם הפשרה שנחתם בין התובעת לגב' עמר ביום 8.11.2011 במסגרת ההליכים בתביעה העיקרית לא היה ידוע לה. המחזיקה טוענת, שהסכם המכר נכרת עם החייב ועם הגב' עמר יחד. לכן, ברגע שהתובעת בחרה להפטיר את הגב' עמר מתשלום פסק הדין, אזי המחזיקה מחויבת לשלם רק מחצית מהכספים שמוחזקים על ידה בעבור שני החייבים. לאחר שהופטרה הגב' עמר מתשלום, תחויב המחזיקה, לכל היותר, רק במחצית הסכום שהוסכם בין הצדדים, קרי 35,000 ₪ בלבד.

לחילופין טוענת המחזיקה, שיש להורות על הקטנת סכום העיקול ב- 22,072 ₪, הסכום לסילוק חובה של גב' עמר בהתאם להסכם הפשרה בתביעה העיקרית. המחזיקה טוענת, כי התובעת אינה רשאית להיפרע יותר מהמגיע לה ולכן עליה לקזז מגובה העיקול את הכספים, שכבר התקבלו אצלה.

המחזיקה טוענת, כי יש לבטל את ההסכמה הדיונית, שנחתמה בינה ובין התובעת וזאת מחמת טעות והטעיה. המחזיקה טוענת, שהתובעת הטעתה אותה ולא גילתה לה שצו העיקול שניתן הוא רק בעניין החייב ולא בעניין הגב' עמר. עוד לא ידעה המחזיקה על ההסכמות אליהן הגיעו התובעת וגב' עמר בתביעה העיקרית. המחזיקה טוענת, כי אילו היתה יודעת את המצב העובדתי לאשורו, לא היתה חותמת על ההסכמה הדיונית.

טענות התובעת לעניין ההסכמה הדיונית

להסכם הפשרה, שנחתם בין התובעת ובין גב' עמר, אין כל קשר לתביעה דנן, שכן העיקול נשוא תיק זה הינו עיקול זמני בנוגע לחייב בלבד, ואינו נוגע לגב' עמר. עובדות אלו ידועות היטב למחזיקה ועולות בברור הן מכתב התביעה, הן מתצהירי עדות מטעם התובעת והן מכתב ההגנה ומתצהיר עדותה של המחזיקה.

התובעת טוענת, כי המחזיקה איננו צד תמים, כפי שהיא מבקשת להצטייר. המחזיקה היא אשתו של מר איציק קשאני, נושה מרכזי של החייב ושל גב' עמר. שותפו של ב"כ המחזיקה ייצג את החייב ואת גב' עמר בתביעה העיקרית. על כן אין ממש בטענת המחזיקה כאילו היא זרה לתיק העיקרי ולא ידעה על המתנהל בו.

דיון והכרעה

צו העיקול

בהחלטת כב' הרשמת (כתארה אז) אייזדרופר מיום 7.2.2010 נקבע:

" 1. ניתן בזה צו עיקול זמני אמל (אצל – נ"ש) המחזיקים כמפורט בבקשה על נכסי המשיב 1. אשר למשיבה 2, נוכח הנסיבות המפורטות בתצהיר באשר להתקשרות ולהדברות מול המשיב 1 בלבד, כמו גם נוכח המפורט בכתב התביעה, יש לחדד ולבסס את עילת התביעה בכל הנוגע אליה.

 2. העיקול מוגבל למלוא סכום התביעה".

בהחלטת כב' הרשמת אייזדרופר מיום 9.2.2010 נקבע:

"... אשר למשיבה 2, לא מצאתי כי עצם העובדה שפרטיה מופיעים על גבי השיק, כמו גם הטענה כי הינה בעלי החברה, מבססים לכשעצמם את היסודות הנדרשים לשם הטלת עיקול זמני עם הגשת כתב התביעה, שכן המסכת העובדתית המתוארת בכתב התביעה ובבקשה מתייחסת רובה ככולה לפעילותו של המשיב 1 בלבד".

ביום 3.5.2010 ניתנה החלטת כב' הרשמת (כתארה אז) ארבל-אסל, ובה נקבע:

"נוכח המפורט בהבהרה דלעיל, הנני נעתרת לבקשה למתן/ חידוש צו עיקול שהוגשה ביום 26.4.2010 ומורה על חידוש הצו שניתן על ידי כב' הרשמת אייזדרופר, בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטת כב' הרשמת אייזדרופר מיום 9.2.2010".

ביום 3.5.2010, על בסיס החלטתה של כב' הרשמת ארבל-אסל, הפיקה מזכירות בית המשפט "צו עיקול כספים", אשר נשלח אל המחזיקה. הצו צורף כנספח 5 לכתב התביעה, וכך נאמר בו:

"צו עיקול כספים

על יסוד החלטת בית המשפט מיום 03 במאי 2010 ניתן צו עיקול זמני על נכסיו של:

פרטי הנכסים המעוקלים:

כספים

העיקול ניתן להבטחת תביעה אזרחית".

מן המצוטט עולה בבירור, כי המחזיקה קיבלה לידה את צו עיקול הכספים, שניתן נגד כספים של החייב בלבד, בעוד שהבקשה להטלת עיקול, ככל שהיא נוגעת לגב' עמר, נדחתה. הדבר צוין בפירוש גם על גבי צו העיקול עצמו, שבו מצויין שמו של החייב בלבד. בצו העיקול לא נזכר שמה של גב' עמר. לפיכך לא ברור הבסיס לטענת המחזיקה ולפיה סברה, שצו העיקול נוגע גם לנכספים של גב' עמר, ולא רק לכספים של החייב. דין טענה זו להידחות.

ביום 20.5.2010, לאחר שניתן צו העיקול הזמני הנ"ל, הגיש ב"כ התובעת במסגרת התביעה העיקרית בקשה לאישור העיקול הזמני. בכותרת הבקשה צויינה התובעת כמבקשת, המחזיקה כמשיבה והחייב כנתבע. גם בכותרת בקשה זו, לא הוזכרה כלל גב' עמר.

תימוכין נוספים לכך, שהמחזיקה ידעה, כי מדובר בצו עיקול על כספים של החייב בלבד, ניתן למצוא גם במכתבה של המחזיקה לב"כ התובעת מיום 2.3.2010 (צורף כנספח 2 לכתב התביעה) שם נכתב ע"י המחזיקה כלדקמן:

" הנדון: ת"א 12308-02-10 עדיף אלומיניום בע"מ

1. למועד זה, אין בידי את הכספים המגיעים לחייב.

2. תודתי נתונה לכבודך.

צליל קשני".

המחזיקה עצמה מתייחסת בתשובתה לצו העיקול לחייב בלבד ולא לגב' עמר. פירושם של דברים, המחזיקה ידעה, כי צו העיקול נוגע רק לחייב, ונתנה תשובתה בהתאם.

העולה מן הדברים עד כה, שיש לדחות טענת המחזיקה, ולפיה הוטעתה על ידי התובעת לחשוב, שצו העיקול אינו נוגע רק לחייב אלא גם לגב' עמר.

האמנם יש לבטל את ההסכמה הדיונית מחמת פגם בכריתתה?

לשם ביטול ההסכמה הדיונית, הסכם בין הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה, על המחזיקה להוכיח קיומה של איזו מעילות הביטול החוזיות.

לעניין זה ראה האמור בע"א 1545/08, מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ, טרם פורסם:

"פסק-דין בהסכמה (ובענייננו, החלטת בית משפט הנותנת תוקף להסכם בין בעלי דין) ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין או כדברי בית משפט זה בבג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591 (1994):

'פסק-דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם'.

ההבחנה בין הפן ה'הסכמי' לפן ה'שיפוטי' של פסק-הדין יש לה חשיבות לעניין המסלול הדיוני המתאים לביטול ההחלטה הנותנת תוקף של החלטת בית משפט לאותו הסכם. עמדה על כך כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337 (1999) (להלן: עניין עזרא) באומרה:

'כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. הגשת תביעה לבית-משפט לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק-הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על-ידי הגנה מפני תביעה אחרת… מהיבט הפן ה'שיפוטי' – היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט – כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים'.

הנה כי כן, בעל דין המבקש לבטל פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בשל פגם שנפל לטענתו בכריתת ההסכם, רשאי להגיש בעניין זה תביעה חדשה לבית המשפט שנתן את פסק-הדין ולעתור במסגרתה לביטול ההסכם ובעקבות כך לביטול פסק-הדין, בשל אותו הפגם 'בבחינת הלך החבל אחר הדלי'... אך ביטול ההסכם ופסק-הדין הנותן לו תוקף כאמור אינו יכול להיעשות בדרך אינצידנטאלית".

עוד ראה האמור בענין זה ברע"א 816/11, שירותי בריאות כללית נ' ברנשטיין, טרם פורסם:

"אכן, כאשר מוגשת לבית המשפט תביעה לביטול פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה, רשאי הוא לסלק על הסף את התביעה אם מצא כי אין בעובדות המפורטות בכתב התביעה כדי להקים עילה לביטול פסק-הדין ... הלכה היא, כי רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. זאת בראש ובראשונה בשל הרצון לעודד פשרות ...

אחת מן הטענות הנפוצות בהן נעשה שימוש בניסיון לבטל הסכמי פשרה, הינה כי ההסכם נגוע בטעות או בהטעייה. על מנת לעודד פשרות באופן כללי ועל רקע המגמה שלא לעודד הליכים לביטול הסכמי פשרה (מחמת עקרון סופיות הפשרה), נקבע בפסיקה כי אם מדובר בטעות בחלוקת הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים להסכם, לא יהיה בכך, ככלל, כדי להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין.

...

לצד זאת הודגש בעניין בן לולו, כי ייתכנו 'תרחישים קיצוניים ורחוקים מאלה שעמדו לנגד עיניהם של הצדדים לפשרה' בהם ניתן יהיה להעלות טענה של טעות... בהקשר זה נאמר על-ידי השופט ת' אור (שם, בעמ' 604), כי:

'..ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, בשלב מאוחר לחתימה על הסכם הפשרה, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של 'אי הוודאות המודעת' אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו-(ב) אשר גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת' ".

בעניינינו, כאמור, לא עמדה המחזיקה בנטל להוכיח את בטלות ההסכמה הדיונית מחמת טעות או הטעיה, וממילא לא הוכיחה קיומו של פגם כלשהו בכריתת ההסכם שבינה ובין התובעת, ההסכמה הדיונית.

הסכם הפשרה שנחתם עם הגב' עמר

צו העיקול על כספי החייב שבידי המחזיקה , הוטל מכח הוראות תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקסד"א), שם נאמר:

"בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

כאמור לעיל, צו העיקול הוטל על כספים המגיעים לחייב, ואשר נמצאו אצל המחזיקה. כאמור לעיל, צו העיקול אינו נוגע כלל לגב' עמר ולכספים שהגיעו לה מהמחזיקה. לפיכך, חתימת התובעת על הסכם פשרה עם הגב' עמר, גם אם לא הובאה לידיעת המחזיקה, אין בה כדי להשפיע או לשנות את צו העיקול שניתן בעניינו של החייב.

כאמור לעיל, ביום 6.1.2012 קיבלה תוקף של החלטה ההסכמה דיונית, שאליה הגיעו הצדדים, וזו לשון ההסכמה:

"הצדדים מתכבדים להודיע לביהמ"ש כי הם הגיעו להסדר דיוני בהליך זה כדלהלן:

1. התביעה לאישור עיקול תצומצם באופן כזה שהיא תתייחס לסך של עד 70,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

2. טיעוני התובעת לא יתייחסו לכשרות עיסקת מכירת הדירה אלא יתבססו על טיעון של הפרש בין החוב לבנק ליתרת התמורה, משמעות/כשרות ביטול מכירת המיטלטלין, טענה ביחס לצביעת הכספים של יתרת התמורה, טענה להודאת בעל דין וכדו'

3. בתוך 45 ימים מיום אישור הסדר זה, התובעת תגיש סיכומים על סמך החומר הקיים בתיק, והנתבעת תגיש סיכומים מטעמה על סמך החומר הקיים בתיק בתוך 45 ימים מיום קבלת הסיכומים של התובעת.

4. העיקול שנרשם לטובת התובעת על הדירה יבוטל.

5. אין בהסכמה הדיונית בהליך זה כדי לגרוע ממי מהצדדים להעלות טענות בהליכים אחרים, ככל שיהיו.

6. ביהמ"ש יתבקש לתת תוקף של החלטה להסדר דיוני זה".

משצו העיקול, וממילא גם ההסכמה הדיונית, עוסקים בכספי החייב בלבד הנמצאים אצל המחזיקה, אין בעניינינו משמעות להסכם הפשרה, שנחתם עם הגב' עמר, ואי מתן הודעה אודותיו אינה יכולה להיחשב להטעיה מצידה של המחזיקה.

בסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – החוק) נקבע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

בסעיף 15 לחוק נקבע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה"-  לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

מקריאת שני סעיפי חוק אלו עולה, כי יסוד משותף לשתי העילות הנ"ל, היינו, קיומה של טעות.

בע"א 2469/06, סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ ואח', טרם פורסם, בסעיף 9 לפסק הדין, נאמר:

"טעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים כהוויתה ופעולה הננקטת מתוך הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגניטיבי במרכיב הרצייה".

פרופ' ג.  שלו, בספרה דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה-2005 מציינת (עמ' 277):

"טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות". 

הטעות צריכה להיות טעות יסודית, דהיינו, טעות בפרט מהותי, באופן שאלמלא אותה טעות לא היה הצד הטועה מתקשר בהסכם. "טעות יסודית היא טעות היוצרת שוני מהותי בין העיסקה כפי שהבין אותה הטועה, ובין העיסקה האמיתית" [ג' שלו, פגמים בכריתת חוזה (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"א) 40].

במקרה דנן, כאשר מדובר בהסכמה דיונית בין המחזיקה, שאצלה הוטל עיקול על כספי החייב, ובין התובעת, אין באי ידיעתה של המחזיקה אודות הסכם הפשרה שבין התובעת ובין גב' עמר כדי לשנות דבר. אין טעות זו יוצרת שוני כלשהו בין ההסכמה הדיונית, כפי שהבינה אותה המחזיקה, ובין ההסכמה הדיונית. זאת לנוכח העובדה, שאין כל קשר בין צו העיקול על כספי החייב ובין ההסכמה שבין התובעת ובין גב' עמר, שצו העיקול אינו נוגע אליה.

קיזוז

בהחלטתי מיום 8.11.2011, שניתנה במסגרת התביעה העיקרית ניתן תוקף של פסק דין להסכמה שבין התובעת ובין גב' עמר, וכך נאמר שם בפרוטוקול הדיון:

"ב"כ הצדדים: הגענו להסכמה כדלקמן:

1. לסילוק מלא וסופי של התביעה , הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 22,072 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.1.10 ועד התשלום המלא בפועל.

2. אין בהסכמה זו כדי להוות הודאה של מי מן הצדדים באיזו מטענות הצד שכנגד .

מבקשים ליתן להסכמה זו תוקף של פס"ד.

פסק דין

ניתן בזאת תוקף של פס"ד להסכמת הצדדים דלעיל, ככל שהדברים נוגעים למערכת היחסים שבין התובעת והנתבעת 2 בלבד.

כל סכום שישולם בהתאם לפסק דין זה ייזקף לזכות החוב הפסוק בהתאם לפסה"ד שניתן נגד הנתבע 1 ביום 2.3.11, וכן להפך".

חובו הנומינאלי הפסוק של החייב לתובעת בהתאם לפסק הדין, שניתן נגדו בתביעה העיקרית,עומד על סך של יותר מ-260,000 ₪. סכום חובה של גב' עמר בהתאם להסכם הפשרה עמד על סך של 22,072 ₪. ניכוי סכום זה מסכום חובו של החייב, שבגינו בלבד הוטל צו העיקול אצל המחזיקה, מותיר חוב נומינאלי בסך של כ-240,000 ₪. לפיכך אין בהסכם הפשרה ובתשלומים מכוחו כדי להביא להפחתה כלשהי בסכום הקבוע בהסכמה הדיונית, 70,000 ₪. זאת לנוכח העובדה, שחובו של החייב לתובעת הינו גבוה בהרבה מסכום העיקול עליו הוסכם בהסכמה הדיונית, כאשר העיקול, כפי שהודגש שוב ושוב, הוטל רק בגין חובו של החייב ולא בגין חובה של גב' עמר.

אישור העיקול

ביום 6.1.2012 קיבלה תוקף של החלטה ההסכמה הדיונית שנחתמה בין הצדדים, ואשר צוטטה לעיל. במסגרת הההסכמה הדיונית הוסכם בין הצדדים, כי התביעה לאישור העיקול,הנדונה בתיק זה, תצומצם לסך של 70,000 ₪ בלבד, כאשר ההחלטה הסופית בעניין אישור העיקול תנתן על ידי בית המשפט.

אין מחלוקת, כי המחזיקה רכשה מהחייב ומגב' עמר את דירת מגוריהם ברח' טשרניחובסקי 40/17 ברחובות. תמורה המכירה הועמדה על ידי הצדדים על סך של 1,600,000 ₪. המחזיקה טוענת, כי במעמד חתימת ההסכם, שולמו לחייב וגב' עמר על חשבון תמורת הדירה סך של כ-500,000 ₪ - מחציתם במזומן ומחציתם בהמחאה. על המחזיקה נותר להשלים את תשלום יתרת התמורה בסך של כ-1,100,000 ₪, וזאת כנגד סילוק המשכנתא, שהיתה רשומה לטובת בנק הפועלים בע"מ להבטחת חוב של החייב וגב' עמר לבנק בגין הלוואה שלוו מהבנק, וכנגד רישום העברת הזכויות בדירה על שמה של המחזיקה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשכנתא גוברת על צו העיקול. לפיכך היה מקום לבדוק, האם במועד הטלת העיקול נותרה יתרת זכות לחייב מעבר לסכום החוב נשוא המשכנתא. יחד עם זאת, מהנימוקים שיפורטו להלן, מתייתר הצורך לדון בשאלה זו.

ביום 17.5.2010 נחתם "נספח תיקון והוספות לחוזה מכר דירה" (להלן – הנספח להסכם המכר). בנספח להסכם המכר בוטלה התחייבותה של המחזיקה לרכישת המיטלטלין של הדירה בתמורה לתשלום סך של 100,000 ₪. התובעת טוענת, כי ביטול רכישת המיטלטלין נעשה לאחר שהתקבל אצל המחזיקה צו העיקול הזמני ועל כן אין לו תוקף. המחזיקה אינה חולקת על כך, שצו העיקול נמסר לה בטרם נחתם הנספח להסכם המכר.

יתירה מכך, מהאמור במבוא לנספח להסכם המכר עולה בברור, כי הויתור על רכישת המיטלטלין נעשה בעקבות צווי העיקול, שהוטלו על המיטלטלין, וכך נכתב שם:

"והואיל וברצון הצדדים לתקן את הוראות הסכם המכר, לאור צווי עיקול מלשכות ההוצל"פ השונות, שהוטלו על המיטלטלין, ותיקון ההסכם יעשה באופן כזה שכנגד הפחתת מחיר המיטלטלין מסכום התמורה שעל הקונה לשלם למוכר, הקונה מצידו יוותר על זכותו לרכישת המיטלטלין, ומנגד המוכר מצידו יהיה פטור מהתחייבותו שלפי סעיף 10.1 למסור את המיטלטלין ביחד עם את (כך במקור – נ"ש) התחייבותו למסירת החזקה בדירה, וכל זאת מבלי שהדבר ייחשב להפרת ההסכם מצד מי מהצדדים, ומבלי שאיזה צד יחוב בתשלום פיצוי כלשהו לידי הצד האחר ".

נשאלת השאלה, מה נפקותו של הנספח להסכם המכר, שנחתם לאחר שניתן צו העיקול ונמסר למחזיקה?

הלכה פסוקה היא, שלא יתקבל הסכם או תוספת להסכם, שנחתם לאחר שהופק צו עיקול, במטרה לשנות את זכויות הצדדים. לעניין זה ראה האמור בע"א 6574/99, מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי, פד"י נח(3) 313, 320:

"העיקול הזמני מהווה מחסום משפטי, שמטרתו למנוע מבעל הזכויות או מהמחזיק מלסכל את פירעון החוב לנושה. עיקול זמני יכול שיוטל על זכויות חוזיות על-פי הסכם שיש לנתבע אצל המחזיק. כאשר מוטל עיקול על זכות חוזית של הנתבע, אין המחזיק חופשי לעשות פעולות שאינן מתיישבות עם מהותו של העיקול. כשם שנאסר על הנתבע או על המחזיק להבריח את המעוקלים, כך נאסר עליהם לרוקן זכויות בנכס המעוקל, למשל בדרך של שינוי התמורה הכספית המגיעה לנתבע מהמחזיק. פירושו של דבר שעם הטלת העיקול על הזכות החוזית נאסר על המחזיק לשלם לנתבע את התמורה המוסכמת במועדה. החיוב החוזי 'מוקפא' בתקופת העיקול. עם פקיעתו של העיקול הזמני 'מופשר' אותו חיוב חוזי, והמחזיק נדרש למלא אחר המוסכם בחוזה".

כן ראה האמור בע"א (מחוזי ת"א) 2955/00, ישראל נ' מנוסביץ, טרם פורסם:

"מכתב ההוראות של ב"כ הקונים מיום 4.3.99 העביר את כספי העיקול לידיו הנאמנות של המשיב. מכתב זה לא יכול להוסיף על הזכויות והחובות של הצדדים על פי החוזים. גם אם מתיימר הוא לעשות כן, ועל פי דעתנו לא כך הדבר, אין ליתן להסכם נוסף זה שבא לעולם לאחר צו העיקול, שנתקבל אצל ב"כ הקונים, כל תוקף אם מבקש הוא להוסיף או לגרוע מהנאמר בחוזים.

...

קביעת הערכאה הדיונית בפסק הדין לפיה בין המשיב וב"כ הקונים נחתם הסכם חדש אחר ושאם יכפו לשלם את דמי התיווך למערער, יהיה בו לכוף את המשיב להפר התחייבות חוקית ותקפה שהתחייב בה, דבר שהוא מעשה נזיקין של גרם הפרת חוזה, איננה עומדת בביקורת. לאחר שנתקבל אצל ב"כ הקונים צו העיקול הוא לא היה רשאי או מוסמך להגיע להסכם חדש או אחר מעבר לרשום בחוזים. כל הסכם אחר, אם נערך, בטל ומבוטל מפני העיקול...

כאמור, צו העיקול התקבל אצל ב"כ הקונים כבר בדצמבר 1998. הוא יידע את המשיב בדבר העיקול, ביקש את הסכמתו לתשובה לבית המשפט ושלח לו גם העתק מתשובתו.

בנסיבות אלה, משידע המשיב על צו העיקול כבר מדצמבר 1998, פעולות שנעשו לעקיפת הצו הן ע"י ב"כ הקונים והן ע"י המשיב, הן פעולות שנעשו בחוסר תום לב.

...

אשר על כן, ובנסיבות אלה, היה על הערכאה הדיונית לאשר את העיקול שהוטל אצל המשיב". (ההדגשה במקור - נ"ש).

לפיכך, לאחר שנתקבל אצל המחזיקה צו עיקול על כספי החייב, שנמצאים אצלה, היתה מנועה המחזיקה מלחתום על הנספח להסכם המכר ולשנות את התמורה החוזית הכוללת, תוך שבכך היא מרוקנת את הזכויות שעוקלו מתוכנן.

אין מחלוקת, כי התשלום אותו היתה אמורה המחזיקה לשלם בתמורה למיטלטלין בסך 100,000 ₪ טרם שולמה במועד קבלת צו העיקול. חלקו של החייב בסך זה עמד על סך של 50,000 ₪. על סכום זה חל צו העיקול.

סוף דבר

התובענה לאישור העיקול מתקבלת עד לסך של 50,000 ₪ ממועד הגשת התביעה בתיק זה, 25.5.10, ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף תשא המחזיקה בהוצאות התובעת וכן בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 5,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.