לפני תביעות כספיות הדדיות שברקען הסכם לביצוע עבודות אלומיניום בביתם של התובעים.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובעים, בני-זוג, בנו בית פרטי בשכונת עין הים בחדרה, בבניה עצמית. הנתבעת, חברה פרטית שעיסוקה בייצור, הספקה והתקנה של מוצרי אלומיניום מתוצרת קליל הוזמנה על-ידי התובעים לספק ולהתקין עבודות אלומיניום בבית. התחייבויות הצדדים עוגנו בהסכם שנחתם ביום 24.1.2008 (להלן ההסכם הראשוני).

על-פי ההסכם הראשוני ונספחיו התחייבה הנתבעת לספק לתובעים ולהתקין בביתם עבודות שכללו חלונות, דלתות ורשתות מסוגים שונים (להלן העבודות). מחיר העבודות הועמד על סך של 95,000 ₪ כולל מע"מ (להלן התמורה) ונקבעו התנאים והמועדים לתשלומו.

1. אין מחלוקת על כך שהתובעים שילמו לנתבעת סכום מצטבר של 90,000 ₪ כולל מע"מ וכי הנתבעת סיפקה והתקינה את חלקן הארי של העבודות, זאת עד סוף אפריל 2009. המחלוקת בלב ההליכים שלפני נעוצה בעיקרה בשאלה מה היקף העבודות שביצוען לא הושלם – ושבגינן לא שילמו התובעים את יתרת התמורה בסך 5,000 ₪ – ואם היוותה אי-השלמת העבודות הפרה שהפרה הנתבעת את התחייבויותיה לפי ההסכם (כטענת התובעים) או שמא נבעה דווקא מהפרה של ההסכם הרובצת לפתחם של התובעים (כטענת הנתבעת).

כל אחד מהצדדים הגיש תביעה נגד הצד האחר בשל נזקיו-שלו, אותם תלה בהפרת ההסכם בידי הצד האחר. תביעת התובעים הוגשה לתשלום 83,628 ₪; נכללו בה עלות השלמת העבודות בסך 19,339 ₪, הפסד דמי שכירות בגין אי-השלמת העבודות בסך 24,500 ₪, החזר מרכיב המע"מ בשל אי-המצאת חשבוניות כחוק בסך 7,789 ₪, נזק כללי ועוגמת נפש בסך של 13,000 ₪ והחזר תשלום חלקי שנזקף לאחריות הנתבעת לעבודות בסך של 19,000 ₪. מן העבר השני של המתרס, בתביעתה שלה, ביקשה הנתבעת לחייב את התובעים בתשלום סך של 62,399 ₪ שאלה מרכיביו: יתרת התמורה המוסכמת בסך של 5,000 ₪, תוספת בשל התייקרות אלומיניום וזכוכית בסך 17,175 ₪ ומע"מ, תוספת מחיר בשל אחסנת העבודות בסך 11,780 ₪ ומע"מ ותוספת בגין שינויים בעבודות והחלפת דגמים בסך כולל של 21,570 ₪ ומע"מ. הדיון בתובענות אוחד.

1. שמעתי את עדותה של התובעת מזה ואת עדות מנהל הנתבעת מר גדי אטיאס מזה (להלן אטיאס). עוד העידו מטעם הנתבעת מנהל החשבונות שלה מר יוסי ביארסקי ועובד הנתבעת מר מיכאל נפיודוב. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 3.4.2012 זולת אם צויין אחרת.

ב. המסגרת ההסכמית

תוך כדי ביצוע ההסכם שנכרת ביניהם באו הצדדים לכלל הסכמות ששינו את תוכנו. להבנת המסגרת ההסכמית שחלשה על חיובי הצדדים נודעת חשיבות בהכרעת התביעות ההדדיות.

1. בהסכם הראשוני שניצב ביסוד התקשרותם של הצדדים נעשתה אבחנה בין עבודות משני סוגים: הרכבת משקופים עיוורים מזה והתקנת שאר העבודות שהוזמנו מזה. ביחס למשקופים העיוורים נקבע שהתקנתם תהא בין 15 ל-20 בחודש פברואר 2008, כחודש ימים לאחר עריכת ההסכם [נספח 1 ל-ת/1 בסעיף 19]. אשר ליתר העבודות, צוין שמועדי התחלתן וסיומן יקבעו לפי סיכום עם התובעת [שם, בסעיף 20]. המועדים לתשלום התמורה נקבעו בהסכם הראשוני תוך התאמה לקצב ביצוע העבודות: 35,000 ₪ בהתקנת משקופים עיוורים והזמנת החומר הדרוש לביצוע שאר העבודות (להלן התשלום הראשון), 55,000 ₪ עם הספקה והתקנה של שאר העבודות (להלן התשלום השני) ו-5,000 ₪ בגמר ההתקנה עם מסירת העבודות לתובעים (להלן התשלום הסופי) [נספח 2 ל-ת/1].

התשלום הראשון בסך 35,000 ₪ שולם במעמד חתימת ההסכם הראשוני, ביום 24.1.2008, באמצעות שיק דחוי ונפרע ביום 1.2.2008, עובר להתקנת המשקופים העיוורים; אלה הותקנו במועד המוסכם כפי שנקבע בהסכם הראשוני [נספח 3 ל-ת/1, עמ' 10 ש' 10-8, עמ' 11 ש' 16-15].

1. במהלך ביצוע ההסכם הראשוני נתגלעה בין הצדדים מחלוקת על-אודות מועד הביצוע של חלק הארי של העבודות. הנתבעת יצרה את העבודות שנועדו להספקה והתקנה וביקשה להגיע לשלב ההתקנה שלהן על-מנת לסיים את ביצוע ההסכם ולקבל את יתרת התמורה המוסכמת. מנגד ביקשו התובעים לעכב את ההספקה וההתקנה. התובעים בנו את הבית בעצמם כשהם מסתייעים בכל שלב ושלב בבעלי מקצוע בתחום הרלוונטי [עמ' 9 ש' 15]. לפיכך דרשו שהנתבעת תספק ותתקין את העבודות רק לאחר ששלב הבניה של הבית יתאים לכך. בהקשר זה נתלו התובעים בתוכנו של ההסכם הראשוני, בו נקבע שיום ההתחלה ויום הסיום של העבודות יהיה לפי סיכום עם התובעת מבלי שנקבע לכך מועד נקוב וידוע מראש [עמ' 8 ש' 29-21, עמ' 9 ש' 7-4].

על רקע זה באו הצדדים לכלל הסכמה ששינתה מתוכנו של ההסכם הראשוני. מצד אחד פוצל התשלום השני לשניים: תשלום בסך 20,000 ₪ הוקדם ושולם לנתבעת קודם למועד ההספקה וההתקנה של העבודות ואילו היתרה בסך 35,000 ₪ היא שנשמרה לשלב ההספקה וההתקנה [עמ' 9 ש' 22 עד עמ' 10 ש' 2]. מצד שני נקבע מועד סופי לביצוע ההספקה וההתקנה בהסכם משלים שנחתם בין התובע לנתבעת ביום 31.3.2009 [נספח 2 ל-נ/2; להלן גם הסכם הביצוע]. אף שמסמך זה לא צורף על-ידי התובעים לכתב-התביעה ולתצהיר התובעת חתימתו על-ידם אינה שנויה במחלוקת [עמ' 7 ש' 4-2, עמ' 8 ש' 16-10]. נקבע והובהר בו שמועד ההספקה וההתקנה הסופי של העבודות יהיה ביום 20.4.2009 וכנגדו יועבר לנתבעת סך של 35,000 ₪; ככל שיהיה עיכוב נוסף במועד ההתקנה יועבר הסכום לידי הנתבעת באורח מיידי.

ההסדר שעוגן בהסכם הביצוע מומש. הנתבעת התקינה את העבודות בסוף חודש אפריל 2009 והסך של 35,000 ₪ שולם לה במזומן ביום 30.4.2009 כנגד התקנת העבודות [עדות התובעת בעמ' 10 ש' 29-17 ועמ' 11 ש' 11-2; עדות אטיאס בעמ' 16 ש' 20-15].

1. הסכם נוסף נערך בין הצדדים תוך כדי ביצוע ההסכם הראשוני באשר לטיבן וסוגן של העבודות שתספק הנתבעת לתובעים. במסמך מיום 17.2.2008 שנערך בידי התובעים נקבע כך: התובעים יחליטו אם החלונות יהיו במצב של פתיחה או הזזה מבלי שתחול תוספת תשלום; התובעים יקבעו את צבע וסוג הצביעה של העבודות מבלי שתחול בשל כך תוספת תשלום; סוג הזכוכית (טריפלקס או בידודית) יקבע על-ידי התובעים מבלי שתחול תוספת תשלום; כל החלונות והאביזרים יהיו על-פי תו תקן של קליל; ביטול חלון או מנוע חשמלי על-ידי התובע יזכה אותו בקיזוז מהמחיר שנקבע בהסכם הראשוני; לא תבוצע תוספת תשלום ביחס למחיר שנקבע בהסכם הראשוני [נספח 5 ל-ת/1]. מסמך זה נחתם על-ידי הנתבעת ואטיאס לפי דרישת התובעים [להלן נספח השינויים].
2. במועדו ובשיעורו של התשלום הסופי שנקבע בהסכם הראשוני לא חל שינוי. תשלום אחרון זה בסך 5,000 ₪ נועד להימסר לנתבעת בגמר ביצוע העבודות. נוכח טענת התובעים לאי-השלמת העבודות עיכבו תשלום זה והוא לא בוצע [עדות התובעת בעמ' 11 ש' 21-20]. ודוק: אף לשיטתו של בא-כוח הנתבעת היה שיעורו של התשלום הסופי והאחרון לו הייתה הנתבעת זכאית סך של 5,000 ₪, נכון למועד עריכתו של ההסכם המשלים מיום 31.3.2009 [ר' עמ' 8 ש' 12-10]. נודעת לכך נפקות בהכרעת השאלות השנויות בין הצדדים במחלוקת.

על רקע זה יש להידרש לטענות הצדדים כביטוין בתביעות ההדדיות.

ג. דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לראיות הצדדים וטענותיהם מצאתי שיש לדחות את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד במלואן. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. חלק הארי של העבודות סופקו והותקנו ביום 30.4.2009, כך גם על-פי עדות התובעת. כנגד התקנת העבודות שילמו התובעים לנתבעת את הסך של 35,000 ₪ ולא נותר עוד אלא התשלום הסופי בסך של 5,000 ₪ שהוצב כנגד מסירת העבודות. העברת תשלום מזומן לנתבעת על-ידי התובעים בסך 35,000 ₪ על-פי הסכם הביצוע מהווה ראיה לכך שכל שלבי ההסכם בוצעו זולת שלב המסירה הסופי של העבודות. ודוק: במהלך ביצוע ההסכם עמדו התובעים עמידה דווקנית על זכויותיהם כלפי הנתבעת וידעו לעגן את דרישותיהם והסכמותיהם עמה במסמכים שהועלו על הכתב, דוגמת נספח השינויים והסכם הביצוע. חזקה עליהם שהספקת והתקנת העבודות בידי הנתבעת שלא על-פי הסכם הביצוע הייתה גורמת להם לעכב ולו באופן חלקי את תשלום הסך של 35,000 ₪ שנקבע כתמורה להספקה והתקנה אלה. להימנעותם מכך נודעת משמעות ראייתית בכל הקשור לטענתם לאי-השלמת העבודות.

זאת ועוד. טענת התובעים לאי-השלמת העבודות הועלתה באופן סתמי. בתצהיר התובעת אין למצוא כל פירוט בעניין זה, זולת הצהרה כללית על כך שהנתבעת לא נענתה לבקשה להשלים את העבודות. ודוק: להסכם הראשוני צורף מפרט של העבודות שהוזמנו על סוגיהן ונתוניהן (להלן מפרט העבודות). התובעים לא הצביעו על עבודה קונקרטית כזו או אחרת שהוזמנה מהנתבעת על-פי מפרט העבודות כעל עבודה שלא בוצעה או לא הושלמה; תחת זאת בחרו להסתיר מבית-המשפט את מפרט העבודות, אף שהתובעת אישרה שהוא מהווה חלק מההסכם הראשוני [עמ' 8 ש' 9-2]. נספח זה הוצג דווקא בידי הנתבעת [השוו נספחים 2-1 לכתב-התביעה שהגישו התובעים לנספח א' לכתב-ההגנה שהגישה הנתבעת במענה לתביעה זו]. חסרונו של פירוט מתבקש אומר דרשני והוא רובץ לפתחם של התובעים. גם בעדותה בחקירה נגדית לא עלה בידי התובעת להשלים את שהחסירה בעדותה הראשית; לעניין זה לא די באמירתה כי חלונות שתצלומיהם הוצגו לה בידי הנתבעת הותקנו אך "[...] יש חלונות שאתה לא מציג בתמונה והם לא הותקנו" [עמ' 11 ש' 25]. הנטל להראות ולשכנע כי עבודות ספציפיות שהוזמנו לא סופקו ולא הותקנו רובץ על שכמם של התובעים, המבקשים להיפרע מהנתבעת פיצוי בשל כך. הנטל לא הורם בהבאת ראיות בכמות ובאיכות הדרושה. כאמור, עדות התובעת בסוגיה זו, עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, הייתה חסרה וסתמית במובהק ולא עוררה אמון.

אני קובעת אפוא שהשלב היחיד בהסכם שיש לעמוד על מידת והיקף ביצועו הוא זה שקשור בגימור ומסירת העבודות, שלב שכנגדו הייתה הנתבעת זכאית לתשלום הסופי בסך 5,000 ₪. בה בעת שלביו הקודמים של ההסכם, בגינם שולם לנתבעת סך 90,000 ₪, בוצעו והושלמו עד תום.

1. עדותה של התובעת על-אודות שלב הגימור והמסירה של העבודות הייתה הפכפכה בגלוי ושונתה תדיר. בנשימה אחת הכחישה שבעלה-התובע אסר על הנתבעת את הכניסה לבית לשם השלמת העבודות, אישרה זאת ושבה והכחישה את הדברים [עמ' 13 ש' 24-17]. באופן תמוה לא נמנו בתצהיר התובעת אותם פריטים לגביהם ביקשה לטעון, לראשונה בחקירתה הנגדית, שלא סופקו במסגרת שלב המסירה של העבודות [עמ' 13 ש' 12-10 וש' 27-26]. התובעת טענה שלא סופקו חלון ממ"ד ושלושה חלונות נוספים אלא שלא הצליחה למנות אלא שני חלונות זולת חלון הממ"ד ולא זיהתה את החלונות שלשיטתה לא סופקו במפרט העבודות. כאמור, התובעת לא צרפה לכתב-התביעה ולתצהירה את מפרט העבודות שהיה חלק מן ההסכם הראשוני. התובעת הצהירה שצרפה כל מה שהיה רלבנטי לתביעה מבחינת התובעים [עמ' 8 ש' 13]. ככל שהייתה בפי התובעים טענה ממשית לאי-השלמת עבודות היה עליהם לצרף מפרט זה ולהצביע באופן ברור על כל פריט שהוזמן בו אך לא סופק במלואו. הימנעותם של התובעים מלעשות כן מלמדת על טיבה הממשי של טענתם לאי-השלמת העבודות.

מתצהיר מנהל הנתבעת עלה שכל העבודות שהוזמנו סופקו אלא שהתקנת חלון הממ"ד, רשת הממ"ד ותריסי הממ"ד לא הושלמה מטעמים הנעוצים בתובעים, בשל כך שמשקופי עזר לאותו חלון לא הוכנו על-ידי התובעים להתקנה ובשל כך שהתובעים סרבו לשלם לנתבעת את התשלום הסופי עבור שלב המסירה [סעיף 10 ל-נ/2]. בעדותו לפני הטעים אטיאס שיתרת העבודות שהיו דרושות לשלב הגמר והמסירה סופקו לבית התובעים אך לא הותקנו נוכח סירובם של התובעים למסור לנתבעת את התשלום הסופי. בלשונו: "בעלה של התובעת לא הסכים לתת את השיק בשום אופן [...] הבן שלי התרגז, השאיר את כל הרשתות והדברים בבית ולקחנו את העובדים חזרה למפעל" [עמ' 20 ש' 25 עד עמ' 21 ש' 8]. גלומה בכך מניה וביה הודאת הנתבעת בכך שסיפקה לבית התובעים את כל העבודות להן התחייבה אך לא השלימה את ההתקנה.

שני הצדדים נושאים באחריות משותפת והדדית לכך שהשלב האחרון של ההסכם, הוא שלב גמר ההתקנה והמסירה, לא בוצע. אחריותם של התובעים מתבטאת בכך שהצהירו על סירוב לשלם לנתבעת את יתרת התמורה בסך 5,000 ₪ כנגד גמר ההתקנה – התקנה אותה הגיעה הנתבעת לבצע. אחריותה של הנתבעת מתבטאת בכך שהשאירה בבית התובעים את הפריטים האחרונים שנדרשה לספק מבלי להתקינם. דבר לא מנע מהנתבעת להשלים את ההתקנה עד תום ולתבוע את תשלום יתרת התמורה אחר-כך. הבחירה להימנע מגמר התקנה ומסירה ולהותיר במקום מוצרים מבלי להתקינם הייתה בחירה שלה שאינה מחויבת המציאות והיא נושאת בתוצאותיה. במצב דברים זה הפרו הצדדים את ההסכם באופן הדדי: התובעים, בכך שגילו דעתם שלא ישלמו לנתבעת את הסך של 5,000 ₪ כנגד גמר ההתקנה ומסירת העבודות; הנתבעת, בכך שהשאירה את העבודות האחרונות שסופקו בבית התובעים מבלי להתקינן. בכך הכשילו שני הצדדים את הבאת ההסכם לידי סיום. על כן התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין אי-התקנת אותם פריטים אחרונים שסיפקה להם הנתבעת ואילו הנתבעת אינה זכאית לתשלום הסופי שכן לא השלימה את חיוביה ולא ביצעה גמר התקנה ומסירה של העבודות.

1. בעדות עובד הנתבעת נפיודוב אין כדי לשנות מתוצאה זו. הלה טען שהעבודות הותקנו עד תום תוך שנעשה להן 'פיניש' אך באותה נשימה אישר שהיו מוצרים שסופקו והושארו בבית התובעים מבלי שהותקנו נוכח סירובם של התובעים למסור המחאה לפירעון התשלום הסופי [השוו עמ' 27 ש' 14 וש' 26-20]. עדותו לפיה כל החלונות הותקנו ונותרה רק התקנת רשתות אינה תואמת את הצהרת מנהל הנתבעת שהודה שחלון הממ"ד לא הותקן [השוו סע' 10 ל-נ/2 ועדות נפיודוב בעמ' 27 ש' 28-27 ובעמ' 28 ש' 29 עד עמ' 29 ש' 1 וש' 18-17].

מתווספים לכך קשיים נוספים בעדות נפיודוב שגורעים מאמינותה ואינם מאפשרים לנתבעת להיתלות בה כראיה להשלמת העבודות עד תום באופן שמזכה אותה בתשלום הסופי. ראשית, לטענתו של נפיודוב בוצעו העבודות שעליהן העיד ברחוב הבנים 21 בחדרה [עמ' 27 ש' 12-10 ועמ' 28 ש' 12-11]. ההסכם הראשוני מלמד על כך שבית התובעים מצוי דווקא ברחוב הצוקים 21, באופן שמעמיד בסימן שאלה את הקשר בין עדות נפיודוב לבין העבודות שעליהן נסב הליך זה. שנית, נפיודוב מסר שהעבודות בבית התובעים בוצעו שלא בנוכחות בעלי הבית לאחר שלעובדי הנתבעת הושאר במקום מפתח [עמ' 29 ש' 26 עד עמ' 30 ש' 3]. עדות זו אינה מתיישבת עם גרסתו של מנהל הנתבעת כי בעת שהגיעו עובדי הנתבעת לבצע השלמה וגמר של העבודות נכח במקום התובע ונוהל עמו דין ודברים על-אודות מסירת התשלום הסופי [עמ' 21 ש' 7-1].

מטעמים שלא הובהרו נמנעה הנתבעת לזמן לעדות את איציק אטיאס, בנו של מנהל הנתבעת, אף שנטען שגם הוא היה מעורב באירועים שליוו את הגעתה של הנתבעת לבית לשם ביצוע גמר ומסירה של העבודות [עמ' 20 ש' 25; עמ' 21 ש' 1]. גם למחדל זה נודעת משמעות ראייתית הנזקפת לחובת הנתבעת, שאינה מאפשרת לקבל את טענתה שהשלימה את חיוביה לפי ההסכם באופן שמזכה אותה בתשלום הסופי בסך 5,000 ₪ [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

1. בגין אי-השלמת העבודות תבעו התובעים מהנתבעת פיצוי בסך 19,339 ₪. לתביעה זו אין יסוד. בהצהרתם על סירובם לשלם לנתבעת את התשלום הסופי בסך 5,000 ₪ השיאו התובעים תרומה מהותית לכך ששלב הגמר והמסירה של העבודות לא בוצע עד תום. למעשה, התובעים הם שהכשילוהו בהתנהגותם. בכך אין לתובעים להלין אלא על עצמם; הם לא הראו שעמד להם טעם שהצדיק את סירובם הגורף לשלם לנתבעת את יתרת התמורה המוסכמת.

גם טענת התובעים כי הם זכאים לסך של 19,339 ₪ בגין אי-השלמת העבודות בידי הנתבעת לא הוכחה. ראשית, אין לראות מדוע יש לפצות את התובעים בתשלום סכום שזה שיעורו בשל אי-ביצוע עבודות שהתמורה המוסכמת בגינן הועמדה בהסכם בינם לבין הנתבעת על סך 5,000 ₪. הפער בין הסכומים משמעותי ולא הובא כל הסבר שיתרצו. אם מנעו התובעים השלמת עבודות שמחירן 5,000 ₪ ובכך יצרו לעצמם נזק נטען שהיקפו גדול פי שלוש ואף למעלה מכך לא עמדו בחובת הקטנת הנזק שחלה עליהם. תביעת התובעים לסכום העולה על 5,000 ₪ אינה כדין.

שנית, לא הוצגה על-ידי התובעים חוות-דעת מומחה שתעיד על כך שעלות השלמת העבודות בבית אכן כרוכה בתשלום הסכומים להם טענו ומגעת לסך של 19,339 ₪. לעניין זה הסתמכו התובעים על הצעת מחיר לא חתומה שסופקה להם לכאורה על-ידי צד שלישי בשם 'תריסי האזור' [נספח 8 ל-ת/1]. הצעת המחיר כוללת על-פניה עבודות שונות שזיקתן למה שלא השלימה הנתבעת במסגרת השלב האחרון והסופי של ההסכם הראשוני לא הוכחה. יתרה מכך, מדובר בהצעת מחיר תיאורטית שלא מומשה; התובעים לא הראו שנשאו בסכום כלשהו על-פיה בגין השלמת עבודות שלא בוצעו על-ידי הנתבעת. גם נותנה של הצעת המחיר לא זומן על-ידם למתן עדות. על כן יש לקבוע שהמסמך היחיד בו עוגנה דרישת התובעים לתשלום פיצוי בסך 19,339 ₪ בגין אי-השלמת עבודות על-ידי הנתבעת נושא ערך ראייתי זעום, באופן שאינו מאפשר קביעת ממצא לטובתם בהסתמך עליו.

1. הוא הדין בטענת התובעים כי בשל אי-השלמת העבודות על-ידי הנתבעת ניזוקו בסכומים גבוהים בשל כך שנמנע מהם להשכיר את הבית ולגבות דמי שכירות בגינו. לשיטתם סבלו בשל כך הפסד שהסתכם ב-38,500 ₪. הסכום שנזכר בתצהיר התובעת בהקשר זה עולה על הסכום שצויין בכתב-התביעה מבלי שניתן להפרש כל הסבר [השוו 29 ב' לכתב-התביעה לסעיף 26 ב'-ג' ל-ת/1]. פשיטא שהתובעים מוגבלים לסכומים שנכללו בכתב-התביעה ושבגינם שולמה אגרת משפט. לניסיונם לכלול בראיותיהם סכומים נוספים וחדשים אין יסוד.

התובעים לא הראו שהיו עשויים להשכיר את הבית כשתי יחידות נפרדות. התובעים לא הראו בחוות-דעת שמאי מה שיעור דמי השכירות שהיה ביכולתם לקבל עבור הבית בעת הרלוונטית. התובעים לא הציגו חוות-דעת מומחה שתלמד כי אי-השלמת העבודות על-ידי הנתבעת הייתה כזו שמנעה שימוש בבית לצרכי מגורים, וכפועל יוצא גם את השכרתו. קשה להלום שבשל אי-השלמת עבודות גמר בהיקף קטן שהתמורה המוסכמת בגינן הייתה 5,000 ₪ יגרם נזק מן הסוג וההיקף לו טענו התובעים. גם בעניין זה, כבעדות התובעת בכללותה, ניכרו ניסיון להפרזה והגזמה שאינם תואמים את המציאות לאשורה. לבסוף, גם בהקשרה של התביעה לאובדן דמי שכירות עומדת חובת הקטנת הנזק לתובעים לרועץ. לו סברו התובעים שאי-השלמת העבודות על-ידי הנתבעת תסב להם נזק העולה על 5,000 ₪ היה עליהם לשלם לנתבעת את התשלום האחרון שזה שיעורו ובכך לסלול את הדרך לגימור העבודות האחרונות ומסירתן. התובעים בחרו שלא לעשות כן והם הנושאים בתוצאות התנהלותם.

1. התובעים אינם זכאים להחזר של חלק מן התמורה החוזית ששולמה על-ידם לנתבעת בשל כך שלא קיבלו חשבונית כנגד תשלום כזה או אחר שביצעו. מחירי ההסכם כוללים מע"מ [סעיף 21 לנספח א' ב-ת/1]. אם הפרה הנתבעת את חובתה להוציא חשבוניות מס כחוק בגין תשלום כזה או אחר שקיבלה, אין מדובר בהפרה המצויה במישור היחסים החוזי שבינה לבין התובעים ואשר מזכה את התובעים בהפחתה מן התמורה החוזית. מדובר בהפרה בעלת השלכות פליליות המצויה במישור היחסים שבין הנתבעת לבין רשויות המס. התובעים רשאים לפנות לרשויות המס בהגשת תלונה מתאימה הנוגעת להתנהלותה של הנתבעת; בה בעת תלונה כזו אינה מזכה אותם בהשבת רכיב המע"מ שנכלל בתשלומים שבעטיים לא נמסרה להם חשבונית לטענתם.

עוד טענו התובעים שהם זכאים להשבת סך 19,000 ₪ בגין התחייבות הנתבעת לתת לעבודות אחריות למשך שנתיים. לא הוכח שהנתבעת הפרה באיזה שהוא אופן את התחייבותה בעניין זה כפי שעוגנה בהסכם הראשוני עליו חתמו הצדדים. התובעים לא טענו וממילא גם לא הראו שפנו לנתבעת בדרישה הנוגעת להפעלת האחריות וסורבו על-ידה. כאמור, הוכח שביצוע השלב הסופי והאחרון של ההסכם לא הושלם מחמת סירובם של התובעים לשלם לנתבעת את התשלום שחל עליהם בגין שלב זה. אין לראות כיצד התנהלות זו של התובעים מזכה אותם בהשבת דבר-מה בגין סעיף האחריות שנכלל בהסכם.

נוכח דברים שנאמרו לעיל ברי שגם תביעתם של התובעים לפיצוי בגין נזק כללי ועוגמת נפש בסך 13,000 ₪, אחת דינה להידחות. שני הצדדים חטאו בשווה בכך שביצוע ההסכם נכשל בישורת האחרונה שלו. טענות התובעים לאי-השלמתן של עבודות בסכום העולה על הסך של 5,000 ₪, אותו בחרו לא לשלם לנתבעת, לא הוכחו. משלא הוכח נזקם הישיר, אף לא חבותה של הנתבעת לפצותם בעטיו, אין יסוד לדרישתם לפיצוי בגין נזק עקיף כזה או אחר.

לא למותר לציין, בשולי הדברים, שעדותה היחידה של התובעת מטעמם של התובעים הותירה רושם לא אמין והייתה מתחכמת ומתפתלת; בכמה הזדמנויות ביקשה להתחמק ממתן תשובה ישירה לשאלה שנשאלה ונאותה להשיב רק לאחר שבית-המשפט חייב אותה לעשות כן [ר' עמ' 10 ש' 18-17, עמ' 14 ש' 9-8]. אף בכך יש כדי להצביע על חולשת התביעה העיקרית.

1. לעיל עמדתי על כך שהנתבעת אינה זכאית ליתרת התמורה החוזית בסך 5,000 ₪ בשל כך שלא ביצעה את העבודה שתזכה אותה בתשלום זה. אלא שגם לתשלום אחר היא אינה זכאית. במה דברים אמורים?

בהסכם הראשוני לא נקבע מועד נקוב וידוע להספקה והתקנה של חלק הארי של העבודות. תחת זאת צוין שמועד זה יתואם עם התובעת. הוראה זו הייתה ידועה וגלויה לנתבעת במועד חתימת ההסכם. אם ביקשה לקבוע שאי-התקנת העבודות בתוך תקופה קצובה תחייב את התובעים בתשלום תוספת בגין התייקרות חומרי גלם או בגין אחסנת העבודות במפעלה כי אז היה עליה לעשות כן בצורה גלויה ומפורשת. הדבר לא נעשה. לא זו אף זו, בנספח השינויים שנערך בין הצדדים במועד מאוחר יותר הוטעם שלא תחול תוספת תשלום ביחס לתמורה שנקבעה בהסכם הראשוני.

גם מסיבה נוספת אין הנתבעת זכאית לתוספת מחיר בגין התייקרותם של חומרי גלם. טעמו של דבר נעוץ בכך שהתשלום הראשון שנזקף להתקנת משקופים עיוורים והזמנת חומר הגלם הדרוש לייצור העבודות שולם לה במועד המוסכם ללא כל עיכוב או שיהוי. לא ייצור העבודות התעכב מטעמים הנעוצים בהתקדמות הבניה של הבית אלא מועד הספקת העבודות והתקנתן בבית. לניסיונה של הנתבעת לגלגל על שכם התובעים התייקרויות של חומרי גלם שחלו לאחר ששולם לה התשלום הראשון אין יסוד.

הוא הדין בתשלום עבור אחסנת העבודות במפעל הנתבעת לאחר שיוצרו. מן המסמך שערך ביארסקי עבור הנתבעת עלה ששטח האחסון שתפסו העבודות היה מטר מרובע אחד [נ/1]. מדובר בנפח שולי וזניח שאין לראות כיצד הפריע לפעילותה התקינה של הנתבעת ולא הובאה על-ידה כל ראיה לכך שהיא סבלה הפרעה כזו. בפשטות, מדובר בתביעה קטנונית שראוי היה להימנע ממנה. מצטרפת לכך העובדה שעדות ביארסקי לפני העלתה שתרומתו למסמך שעליו הושתתה תביעת הנתבעת לדמי אחסנה הסתכמה בחתימתו עליו וכי הוא נטול ידיעה עצמאית על-אודות הנתונים שביסוד התחשיב שערך, נתונים שהוכתבו לו על-ידי מנהל הנתבעת והוא עצמו לא בדקם [עמ' 16-15]. נתונים אלה לא אומתו בראיות הנתבעת כלל ועיקר: לא הוברר על מה נסמכה וכיצד כומתה דרישתה לתשלום 124 ₪ לכל יום של אחסון ולא הוצגה תעודת משלוח מקליל שתלמד על המועד בו התקבלו העבודות שיועדו לבית התובעים במפעל הנתבעת באופן שהצריך את אחסנתן מכאן ואילך עד ליום התקנתן בפועל. מכאן שתחשיב הנתבעת נותר בסופו של יום עלום ובלתי-מוכח.

לבסוף, וזאת עיקר: בשל העיכוב שעיכבו התובעים את מועד התקנת העבודות באו הצדדים לידי הסכמה על הקדמת חלק מהתשלום השני לנתבעת באופן שחלף תשלום סך של 55,000 ₪ במועד ההתקנה שילמו התובעים מראש סך של 20,000 ₪ ורק היתרה בסך 35,000 ₪ נשמרה למועד ההתקנה בפועל. הן התובעת והן מנהל הנתבע אישרו בעדותם קיומה של הסכמה כזו, שמומשה הלכה למעשה [עדות התובעת בעמ' 9 ש' 25 עד עמ' 10 ש' 2; עדות אטיאס בעמ' 16 ש' 20-15 ועמ' 20 ש' 10-8]. הסכמה זו מיצתה את זכות הנתבעת לקבל תשלום נוסף הנובע ממועד התקנת העבודות, קל וחומר בהינתן העובדה שבהסכם הראשוני לא נקבע מועד קצוב לביצוע התקנה כזו שהנתבעת הייתה רשאית להסתמך עליו ושהתובעים ביקשו לאחרו.

1. גם את תביעת הנתבעת לתוספת מחיר בגין שינויים שהוזמנו בעבודות אין לקבל. כמה טעמים לכך. ראשית, נספח השינויים שעליו חתמה הנתבעת במועד מאוחר לחתימת ההסכם הראשוני אינו עולה בקנה אחד עם תביעה כזו. בעדותו לפני ביקש מנהל הנתבעת להישמע לראשונה בטענה שחתם על נספח השינויים מבלי שהתכוון לקיימו [עמ' 17 ש' 16-10]. מדובר בעדות שמלמדת על אמינותו של מנהל הנתבעת ולא על קיומו של פגם בנספח השינויים שיפגע בתוקפו המחייב. ודוק: נספח השינויים צורף לכתב-התביעה שהגישו התובעים, תוך שהוטעם שהנתבעת התחייבה בו לכך שלא תידרש על-ידה תוספת ביחס לתמורה שנקבעה בהסכם [שם, סעיף 21 ונספח 5]. בכתב-ההגנה שהוגש במענה לכתב-התביעה אין למצוא טענה על כך שנספח השינויים נחתם בנסיבות של אילוץ ועושק השוללות את תוקפו [שם, בסעיף 30]. טענה כזו גם לא הובאה בתצהירו של מנהל הנתבעת, שבעדותו הראשית בחר להתעלם כליל מקיומו של מסמך זה. אני דוחה אפוא את ניסיונו של אטיאס לטעון, לראשונה בחקירתו הנגדית, שחתם על נספח השינויים בנסיבות שהיה בהן כדי לשלול את תוקפו. בעדותו אישר מנהל הנתבעת אטיאס שנספח השינויים חל גם על שינוי שביצעו התובעים בדגמי החלונות – שינוי בגינו תבעה הנתבעת תוספת תשלום בהליך דנן [עמ' 22 ש' 26-19]. נספח השינויים חוסם תביעה כזו. עוד עלה מעדות אטיאס כי לשיטתו הוא כלל לא תבע תוספת מחיר בגין דגמי החלונות, באופן שמעיד על מידת בקיאותו והבנתו בטיבה ותוכנה של התביעה שהוגשה מטעם החברה שבהנהלתו [עמ' 23 ש' 6-1]. מעדות אטיאס השתמע בבירור שלטעמו הוא ויתר על תוספת תשלום בסעיף זה, באופן שאינו תואם את התביעה שהגישה הנתבעת הלכה למעשה.

לבסוף, וזאת עיקר: התקנת העבודות על-ידי הנתבעת בוצעה בבית התובעים ביום 30.4.2009. במועד זה כבר היו נהירות וגלויות לנתבעת כל העובדות הצריכות לעניין, לרבות פער הזמנים בין מועד חתימתו של ההסכם הראשוני לבין המועד בו אפשרו התובעים את התקנת העבודות בבית, דבר אחסנת המוצרים במפעל הנתבעת, דבר התייקרותם של חומרי גלם בתקופת הביניים וקיומם של שינויים שהכניסו התובעים בעבודות ביחס למה שהוזמן בעת חתימתו של ההסכם הראשוני. אף על פי כן לא דרשה הנתבעת אלא את התשלום הסופי בסך של 5,000 ₪ ולא מעבר לו. ביטוי מפורש לכך ניתן בעדות אטיאס שהטעים שבמועד התקנת העבודות בסוף אפריל "נותר 5,000 ₪" [עמ' 20 ש' 28]. גם בהמשך דיבר מנהל הנתבעת על תשלום בסכום זה כמבטא את זכאות הנתבעת בגין גמר העבודות [עמ' 21 ש' 21]. לו סברה הנתבעת שהיא זכאית לתשלום גדול יותר הייתה עומדת על כך שכנגד ביצוע השלב האחרון של ההסכם יכינו עבורה התובעים שיק בגינו ולא הייתה מסתפקת בשיק שסכומו 5,000 ₪. עצם העובדה שהנתבעת עצמה ביקשה לקבל תשלום אחרון בסך של 5,000 ₪ ולא למעלה מכך, כשהיא מתייחסת אליו כאל הסכום שנותר לתשלום, היא הנותנת שבמכלול מסכת ההסכמים בינה לבין התובעים לא ציפתה ואף לא הייתה זכאית לתשלום העולה על סכום זה.

ד. סיכומם של דברים

התביעות ההדדיות נדחות במלואן. כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו.

שני הצדדים כאחד הגישו תביעות שאין מנוס מלקבוע שהן נופחו ללא כל יסוד, בהתעלם מן המציאות העובדתית לאשורה ובהיעדר עילה כדין שתתמוך בחלקן הארי של התביעות הללו. למעשה נסבה המחלוקת האמיתית אך ורק על ביצוע השלב האחרון של ההסכם הראשוני שהיקפו הכספי זניח ואשר הסתכם ב-5,000 ₪. מחלוקת צנועה זו נופחה בידי הצדדים ללא הכר תוך שכל אחד מהם מגיש נגד משנהו תביעה לתשלום עשרות אלפי שקלים ללא יסוד. התנהלות פסולה זו, ששני הצדדים חטאו בה, האריכה את משך הבירור שלא לצורך.

אכן, זכותו של בעל-דין לעמוד על מיצוי הבירור בתביעתו, אלא שתשלום אגרת משפט אינו מקנה לו זכות לצרוך זמן שיפוטי יקר ללא כל קשר להיקפו הממשי של הסכסוך ובהתעלם מטיבן הממשי של טענותיו וראיותיו. אם עשה כן ונמצא בסופו של יום שאין בטענותיו ובראיותיו כדי להקנות לו את הסעד המבוקש הוא עשוי למצוא עצמו לא רק בפני דחיית ההליך בו נקט אלא אף מחויב בהוצאות לאוצר המדינה בשל האופן בו עשה שימוש במשאב הציבורי של זמן שפיטה שהועמד לרשותו [רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ'ANTON HUBNER CMBH & CO. KG (טרם פורסם, 27.3.2011)].

דברים אלה יפים בענייננו. כל אחד מהצדדים ישלם לאוצר המדינה סך של 2,500 ₪ תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ב, 09 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה