תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי בשל תגמולים ששילם לנפגע תאונת דרכים שהייתה גם תאונת עבודה. חילוקי הדעות מתמקדים בשאלה האם הרכב בו נסע הנפגע היה "רכב מעביד" כהגדרתו בהסכם שבין הצדדים.

מצאתי כי יישום תנאי ההסכם שבין הצדדים ופסיקת בתי-המשפט על עובדות המקרה מוביל למסקנה כי הרכב הינו רכב מעביד ולכן דין התביעה להידחות.

עובדות (שאינן שנויות במחלוקת)

1. ב-26/5/03 ארעה תאונת דרכים בה נפגע מר אמאם עמאד. התאונה הוכרה על ידי התובע כתאונת עבודה והוא שילם וצפוי לשלם לנפגע תגמולים בסך כולל של 483,680 ₪.
2. מר עמאד היה עובד של חברת ב.ג. אלומיניום בע"מ (המעביד), והתאונה ארעה במסגרת עבודתו ובעת שנסע ברכב ששימש את המעביד ובוטח על ידו בביטוח חובה. דא עקא, שהרכב היה רשום על שמה של חברה אחרת – א.א. גמיש עבודות בניין בע"מ (גמיש), ומכאן המחלוקת.
3. נסיבות העברת הרכב מגמיש למעביד נלמדו מפי מר אבי גמיש, בעליה ומנהלה של חברת גמיש, שהסביר כי הרכב נמסר למעביד במסגרת עסקה ביניהם. גרסתו נמסרה ב-27/6/11, ובדיון שהתקיים ב-1/4/12 הסכימו הצדדים כי סיכומיהם יוגשו על בסיס דבריו הבאים:

"מוטי בוחבוט [הבעלים של חברת ב.ג. אלומיניום] היה עובד שלי במפעל אלומיניום שהיה לי. העברתי אליו את המכונות והציוד, והשכרתי לו את המכונות כחלק מהפיצוי + המוניטין, והשכרתי לו את השטח. הוא עשה לי את האלומיניום בבניין שבניתי. כחלק מן התשלום נתתי לו את האוטו לשימוש – "קח את האוטו בתמורה" [כחלק מן התשלום]. לא העברתי לו בעלות כי הוא לא סיים עדיין את העבודות. עימד אימן [הנפגע] היה עובד של ב.ג. אלומיניום".

התביעה

1. הוסכם כי התביעה תתנהל בהתאם להסכם השיפוי שנחתם בין הצדדים ומכוחו התחייבה הנתבעת לשפות את התובע על תגמולים ששילם למי שנפגעו בתאונת דרכים שארעה במסגרת עבודתם (ההסכם). אעיר כי סכום הפיצוי בהתאם להסכם עומד על סך של 325,004 ₪.

המחלוקת – האם "רכב מעביד"?

1. בהתאם להסכם התובע אינו זכאי לשיפוי על נזק שנגרם בתאונת דרכים שהתרחשה במהלך עבודתו של הנפגע וברכב המעביד (סעיף 4 (א)). בעבר התקיימה מחלוקת בנוגע להגדרת "רכב מעביד", אולם לאחרונה נקבע כי המבחן לזיהויו הוא מבחן הבעלות הקניינית ולא הרישום במרשם הרישוי (רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [2/6/11]).
2. המחלוקת נוגעת אפוא ליישומו של מבחן הבעלות הקניינית במקרה הנוכחי. התובע מסכים כי הרכב היה בשימושו ובחזקתו של המעביד, אך טוען כי הבעלות הקניינית מעולם לא עברה מידיה של גמיש, וזאת משום שעל הרכב הוטלו שיעבודים שמנעו את העברתו מידיה ומשום שהמעביד לא סיים את העבודות שתמורתן היה אמור לקבל את הרכב. הנתבעת טוענת כי בהתאם להסכם ולפסיקה המעביד קונה "בעלות קניינית" לצורך ההסכם גם אם הרכב רק הושאל לו לשימושו הקבוע, דבר שמתקיים במקרה הנוכחי. הנתבעת טוענת שלא הוכח שבמועד התאונה הוטלו שיעבודים או עיקולים על הרכב, ומציינת כי על פי דבריו של מר גמיש הסיבה היחידה לאי-העברת הבעלות הקניינית היתה אי השלמת העבודות.

דיון

1. נקודת המוצא לדיון היא, כמובן, ההסכם הקובע כי "כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעה בחוק והוא זכאי לגמלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו – לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד" [סעיף 4(א)].
2. על הסכמה זו הוסיפו הצדדים מסמך הבנות הנוגע ליישום ההסכם (מ-12/11/90), ובו נרשם, בין השאר, כי התובע לא יהא זכאי לפיצוי בשל תאונת דרכים שארעה: "תוך כדי ועקב עבודתו [של הנפגע] אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד" [סעיף ג'].

עוד הובהר [בסעיף ד' למסמך] כי "בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב'רכב המעביד' או ב'רכב מעבידו', או במבטחו, פירושו - רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו".

1. את הוראות ההסכם ומסמך ההבנות יש לפרש על-פי לשונן ועל-פי תכליתן, ובחינת הלשון מלמדת כי למרות רצון הצדדים לחסוך בהתדינויות ובהליכים הם בחרו שלא לצמצם את הגדרת "רכב המעביד" למבחן טכני רישומי והעדיפו מבחן מהותי הנוגע לנסיבות הנסיעה ולזיקה שבין המעביד לבין הרכב (וראו בהרחבה פסק הדין שברע"א 7161/08 שלעיל). הצדדים הכירו בכך שמבחינה לוגית אין מקום להבחנה ממשית בין רכב שהוא קניינו של המעביד לבין רכב המצוי בשימושו הקבוע, ועדות לכך נמצא בבחירתם להרחיב את הגדרת רכב מעביד לרכב שכור. הרחבה זו, כמו גם יתר הוראות מסמך ההבנות, מלמדות כי הצדדים שמו דגש על מטרת הנסיעה ועל שליטתו של המעביד ברכב כרכב עבודה, וכי "הכוונה היתה להחיל את הפטור גם כאשר הרכב כלל איננו בבעלותו של המעביד, ובלבד שהוא משמש את המעביד" (ת.א (ת"א) 51988/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [2008]).
2. מדובר איפוא בהסדר מהותי שתכליתו לפטור את המבטח מחבות כלפי המל"ל כאשר הרכב שימש את המעביד והנפגע נפגע במסגרת העבודה. לכן "יש לפרש את המונח 'רכב בבעלות המעביד', כמשמעותו בסעיף ד' להסכם ככולל אף רכב אשר בחזקת המעביד ובשימושו הקבוע, לא כל שכן רכב שהמעביד נוהג בו כמנהג בעלים, או מוסר אותו לשימוש העובד כרכב עבודה" (ת.א. (י-מ) 2589/06 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [2007]). על רקע תכלית זו נקבע כי המונח "רכב מעביד" כולל גם רכב המושאל דרך קבע למעביד (ע"א [ת"א] 2386/08 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי [2011]); וכן רכב שהועבר לחזקתו ושימושו של המעביד, אך הבעלות הקניינית נותרה בידי המוכר עד להשלמת התמורה (רע"א 10726/08 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל [2009]). גם המושג שכירות פורש בהרחבה ונפסק שאין לתחום אותו רק לתשלום של דמי שכירות קבועים (רע"א 8233/10 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ [2011]).

יישום הלכות כלליות אלו על עובדות המקרה הנוכחי מוביל לקביעה כי הנפגע נסע ברכב בבעלות מעביד כהגדרתו בהסכם וכי התובע אינו זכאי לפיצוי מכוח ההסכם.

1. הוכח כי גמיש העבירה את הרכב לשימושו ולחזקתו הקבועים של המעביד וכי המעביד נהג בו מנהג בעלים ואף היה אחראי על ביטוחו. אין מדובר בהשאלה זמנית או חד פעמית אלא בהעברה קבועה כנגד תמורה (השוו: ת.א. 18146-01-11 המוסד לביטוח לאומי נ' דאבוש [2012]). אכן, גמיש נותרה הבעלים הפורמאלי של הרכב – ויתכן גם שלא היתה יכולה להעביר את הרישום בשל עיקולים – אולם כפי שנפסק ברע"א 7161/08 , הבעלות הרשומה אינה חזות הכל, ובפועל, בענייננו, מי שהחזיק ברכב, ביטח אותו ועשה בו שימוש דרך קבע הוא המעביד, שמסר את הרכב לנפגע כחלק מעבודתו. מדובר אפוא ברכב שברכב שמבחינה מהותית היה שייך למעביד, ועל כן, בהתאם להסכם ולמסמך ההבנות, התובע אינו זכאי לשיפוי. העובדה שההעברה הפורמאלית לא בוצעה בין בשל העיקולים ובין משום שהתמורה לא הושלמה אינה שוללת את קיומו של מבחן הבעלות הקניינית של המעביד, ולמיצער יש לראות במעביד כשואל קבוע של הרכב, וגם אז, בהתאם לפסיקה ולמהות ההסכם, מדובר ברכב מעביד והתובע אינו זכאי לפיצוי.
2. זאת ועוד. במסגרת מסמך ההבנות הכירו התובע והנתבעת באפשרות שהמעביד יחזיק וישתמש ברכב שכור שאינו קניינו, וכי רכב שכזה יהווה "רכב מעביד" לצורך ההסכם. הסכמה זו עולה בקנה אחד עם תכלית ההסכם, שכן מבחינה מהותית אין כל בסיס להבחנה בין עובד שנסע ברכב שכור לבין עובד שנסע ברכב השייך למעביד. במקרה הנוכחי הזיקות שבין המעביד לבין הרכב הינן חזקות מזיקת ההשאלה או השכירות, שכן הרכב הועבר דרך קבע, כחלק מעסקה, ומקל וחומר שיש לקבוע כי המעביד מקיים את המבחן הקנייני שנקבע בפסיקה.
3. אדגיש כי לוּ היה מוכח שהרכב הושאל למעביד לצורך נסיעה אחת או לזמן קצר יתכן מאוד שמסקנתי הייתה שונה, אלא שהכרעתי מתבססת על עובדות המקרה הנוכחי ועל כך שהרכב הועבר לזמן ממושך והמעביד נהג בו מנהג בעלים. בנסיבות אלו יש לראות ברכב "רכב מעביד".

סיכום

1. על-פי הוראות ההסכם ותכליתן, ובהתאם לפסיקה המתמקדת במטרת הנסיעה ובבעלות המהותית ברכב, יש לפרש את המונח "רכב המעביד" ככולל גם רכב שבחזקת המעביד ובשימושו הקבוע, ובוודאי רכב שהמעביד נוהג בו כמנהג בעלים ומוסר אותו לשימוש העובד כרכב עבודה.
2. הוכח כי במקרה הנוכחי המעביד אכן קיבל לידיו את הרכב לשימוש קבוע, נהג בו מנהג בעלים ומסר אותו לשימוש הנפגע לצורך העבודה. בנסיבות אלו חל סעיף 4(א) להסכם והתובע אינו זכאי לשיפוי.
3. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ג, 28 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.