1. הרקע וההליך

התובע עבד כאיש תחזוקה אצל הנתבעות בתקופה 11/2005- 12/2009 (עבד אצל הנתבעת 1 בתקופה 11/2005- 12/2006 ואצל הנתבעת 2 בתקופה 1/2007- 12/2009, הנתבעת 2 היא בעלת מניות בנתבעת 1, המכירה בהגנתה ובטופס 161 בתקופת העסקתו של התובע ברציפות).

הנתבעת 2 פיטרה את התובע ביום 26/11/2009 ויחסי עבודה הסתיימו ביום 29/12/2009.

התובע עותר בתביעתו (מ- 25/5/2010) לתשלום פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין בהעדר שימוע, פיצויי פיטורים, תשלום שעות נוספות ופיצויי הלנה.

ביום 6/2/2011 התקיים קד"מ וניתן צו לגילוי מסמכים הדדי בין הצדדים.

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו ושל מר גיורא שלמי (מנהל מקצועי בנתבעת 2) מר אמנון גוטמן, מר אודי דגן ומר שחר תמיר (תלמידים בנתבעות).

מטעם הנתבעות הוגשו תצהיריהם של מר משה פורת (דירקטור ובעלים של הנתבעות), מר אילן רותם (שימש כמנהל הנתבעת 1 ולאחר מכן אצל הנתבעת 2 בתקופה 8/2006-8/2009) וגב' תמי קוכנר (שימשה כמנהלת בנתבעת 2 בתקופה 9/2009-9/2010).

ב- 2/2/2012 ו- 21/6/2012 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

ביום 21/6/2012 סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה, ביום 25/6/2012 הגיש התובע השלמת סיכומים מטעמו וביום 2/7/2012 הגישו הנתבעות את השלמת סיכומיהן.

2. לאחר שבחנו הטענות והראיות שהובאו לפנינו – החלטנו לקבל התביעה בחלקה:

א. פיצויי פיטורים

אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו.

קוכנר הצהירה כי התובע פוטר עקב תלונות שהתקבלו אצלה בנוגע לאיחורים והעדרויות ללא תיאום עם הממונים ועקב ליקויים בביצוע תפקידו (ס' 5), אלא שבמכתב הפיטורים צוין כי פוטר "עקב שינויים הנערכים בחברה ובעקבות המצב הכלכלי". עילת הפיטורים הוצגה כך כדי שלא לפגוע באפשרות התובע למצא מקום עבודה אחר (ס' 10). דא עקא, בעדותה ניסתה לשפר הגרסה עת טענה לראשונה, כי פוטר בשל שילוב הסיבות.

טענה זו אנו דוחים בשתי ידיים, משמדובר בהרחבת חזית אסורה.

זאת בנוסף לכך כי בבחינת כל אחת מהעילות גופא שוכנענו כי אלו נטענו סתמית ולא הוכחו.

כך, הטענה בדבר שינויים שנערכו בחברה או לפיטורי עובדים שלא היו יעילים –נטענה כללית ולא הוכחה, לא הובאו דוגמאות לשינויים, ככל שנעשו, או לפיטורי מי מהעובדים.

גם הטענה על מצב כלכלי לא טוב אצל הנתבעות החל משנת 2008 – לא נטענה על ידי הנתבעות קודם לכך. בתצהיר קוכנר אף לא נרמז לכך והטענה הועלתה לראשונה רק בעדותה וגם אז נטענה בעלמא. גם לגופא, תמוה הכיצד על אף המצב הכלכלי הרע
מ- 2008 התקבלה החלטה על פיטוריו רק בשלהי 2009! וככל שהוצג לפנינו – רק לגביו (עמ' 18).

גם הטענות על תלונות או מסרים בנוגע לתפקודו של התובע – לא הוכחו. הנתבעות לא העידו/הגישו תצהיר של "גורם" שהתלונן על תפקודו של התובע, טענותיה של קוכנר על אודות התלונות "שהובאו לידיעתה", לא הוכחו (הן מפי השמועה). יתרה מכך, מבין 3 עדי הנתבעות/4 עובדים של הנתבעות, רק קוכנר העידה על תלונות בנוגע לתפקודו. שאר העדים העידו כי התובע היה עובד טוב ואכן, שוכנענו כי התובע היה עובד מסור ומוערך ולא שוכנענו כי לא התאקלם / הסתגל לאחר המעבר (עדות פורת בעמ' 20, 23, עדות אילן בעמ' 28, ראה תצהירי התלמידים שלא נסתרו, ראה גם שאלת ב"כ הנתבעות עמ' 12 שור' 4-5). לאמור משמעות של ממש, משעה שהטענות בנוגע לתפקודו רלוונטיות רק לשלושת החודשים האחרונים לעבודתו, בהם עבד עם קוכנר.

כך או כך – ואפילו היו לנתבעות טענות ממשיות כלפי התובע – היה עליהן להביאן לידיעתו, לדרוש ממנו לתקן את מחדליו/מעשיו, תוך מתן הזדמנות ראויה והוגנת לכך.

טענות הנתבעות אשר לשיחות שהתקיימו עם התובע בעניין זה נטענו סתמית ולא שוכנענו כי אכן התקיימו או שהיו תלונות וממי ביחס לעבודתו. הנתבעות לא הציגו אף לא ראשית ראיה בעניין זה לרבות לא טענה ולו למועד אחד בו קויימה עם התובע שיחה, מה גם שהתובע לא עומת עם טענה זו.

נדחית גם הטענה כי התובע גרם לכך שהנתבעות תפטרנה אותו – משנטענה כללית ולא הוכחה.

טענה זו סותרת לגופא טענה אחרת של הנתבעות – כי התובע הודיע לקוכנר כי הוא מתכוון לעזוב את מקום העבודה והוא מחפש מקום עבודה אחר [נפנה לטענת התובע כי לא רצה לעזוב את מקום העבודה ולא הודיע כאמור (ס' 20 לתצהיר התובע)].

אפילו יש בטענתה של קוכנר ממש –אין בה לבדה כדי עילת פיטורים לגיטימית. אין פסול בכך כי עובד יחפש מקום עבודה אחר במהלך תקופת העסקתו (ובתנאי שיפעל בתום לב ויתן הודעה מוקדמת לכך). אדרבא, אף מטענתה של קוכנר, ככל שהיה בה ממש, נקל היה להסיק כי לא היתה כוונה לשמור על כך בסוד ולהציב את הנתבעות בפני הפתעה גמורה. לא שוכנענו כי התובע פעל במזיד וגם טענה זו נדחית.

נדחית גם טענת הנתבעות באשר "להתחלות" של התובע (ס' 7 לכתב הגנה, עמ' 18-19) – משלא הוכחה בפנינו. מעסיק הטוען כנגד אישור מחלה שהציג לו עובד, רשאי לפעול עפ"י החוק בזמן אמת. הנתבעות לא עשו כן והסתפקו בהפרחת רמיזות בעלמא על "זיופים" לכאורה של התובע/הרופא. כלל לא ברור כיצד יש בטענה כאמור כדי להוכיח כי פעל באופן שגרם לכך שהנתבעות תפטרנה אותו שעה שטענת ההתחלות מתייחסת למועדים מאוחרים להודעת הפיטורים!

שוכנענו כי הנתבעות פיטרו התובע משיקוליהן ולא משהתובע "גרם" לכך.

כך או כך – פיטוריו של עובד, ככלל, מזכים אותו בפיצויי פיטורים.

זכות כאמור נובעת מחוק פיצויי פיטורים ולגבי התובע, גם מהסכם העבודה האישי שלו.

כלל לא ברור מכוח מה מבקשות הנתבעות לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים.

גם ככל שהיה ממש בטענות הנתבעות (באשר לליקויים בתפקודו אשר בעטיים לא היה להן אלא לפטרו) – וודאי אין בהן כדי לשלול פיצויי פיטורים. יתרה מכך, בניגוד לטענת הנתבעות (עמ' 32) תשלום פיצויי פיטורים בנסיבות כאמור, וודאי אינו תשלום חריג או לפנים משורת הדין!

הנתבעות העבירו לבעלות התובע את כספי התגמולים והפיצויים (חלקי) בסך
22,000 ₪.

הנתבעות מודות כי היו מוכנות לשלם לתובע את השלמת פיצויי הפיטורים בשיעור 10,955 ₪, אלא שהתובע סירב לקחת את ההמחאה שנרשמה לפקודתו.

התובע טוען מאידך גיסא, כי קבלת ההמחאה הותנתה בחתימתו על כתב וויתור וסילוק (ס' 10 לתצהירו, ס' 5 למכתב ב"כ מיום 7/4/2010), אלא שלא טען לזהות הגורם שדרש ממנו לחתום כאמור. קוכנר, שהעידה כי היתה מעורבת בהליך, העידה כי אינה יודעת האם התבקש לחתום על כתב וויתור (עמ' 19).

התובע עותר להשלמת פיצויי פיטורים בסכום 10,955 ₪ (ס' 21 לסיכומיו, טופס 161).

אנו פוסקים איפוא, כי הנתבעות תשלמנה לתובע סכום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הפסקת העבודה (29/12/2009) ועד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות המקרה דנן, לא שוכנענו כי יש מקום לפסוק הלנת פיצויי פיטורים, זאת משהתובע אישר כי סירב לקבל ההמחאה. ויובהר, גם ככל שנדרש לחתום על כתב וויתור וסילוק כתנאי לקבלתה – עדיין לא היתה מניעה לקבל הסכום כאמור משלא היה בחתימתו כדי לפגום בזכותו לפיצויי פיטורים וממילא בתביעתו לכך. זאת גם בשים לב לכך – כי הנתבעות היו מוכנות לשלם לתובע את הסכום שהיה זכאי לו.

מאידך, משלא השכילו הנתבעות לפעול כמתחייב בדין ולשלם לתובע את מלוא פיצויי הפיטורים, משלא שלחו לתובע את ההמחאה בסכום החלקי ולמצער לא העבירוה אל בא כוחו וממילא, משהעלו טענות תמוהות, כשלעצמן, בנסיון לפטור עצמן בדיעבד מחובתן לשלם לתובע פיצויי פיטורים – אנו קובעים כי הנתבעות תשאנה בפיצוי בגין אי השלמת פיצויי פיטורים במועד, בשיעור הנקבע בזאת לסך של 25,000 ₪.

ב. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

הלכה פסוקה היא כי בטרם פיטורי עובד, על המעביד לערוך לו שימוע כדין.

בכלל זאת נדרש המעביד, קודם למועד השימוע, למסור לעובד מכתב זימון לשימוע ובו עליו לפרט הסיבה האמיתית שבגינה שוקל הוא לפטרו ואת הטענות העומדות ביסוד כוונתו זו. על המעסיק לנמק טענותיו, על מנת להעמיד בפני העובד הזדמנות אמיתית וכנה להזים את הנטען כנגדו וכדי שיתאפשר לו לנסות לשכנע המעסיק שלא לשקול פיטוריו. על המעסיק להקשיב לעובד בלב פתוח ובנפש חפצה ורק לאחר מכן – לקבל החלטה על פיטוריו.

צורות רבות לשימוע ולא תמיד תהיה לו מתכונת אחת קבועה.

בית הדין יבחן האם ניתנה לעובד זכות הטיעון באופן מהותי ולא אך "טקס".

אין חולק כי לא נמסר לתובע מכתב זימון לשימוע וכי לא נערך לו שימוע כדין.

הנתבעות אינן מכחישות כי לא ערכו שימוע ולא סיפקו הסבר המניח הדעת לכך.

לאמור משמעות של ממש נוכח גילו של התובע והעובדה כי הנתבעות נקטו בפיטורים שהינו אמצעי סופי ואחרון ובלי שנשקלה חלופה אחרת ולא נתקבלה התייחסותו לטענות או לעצם הכוונה לפטרו.

התובע למעשה קיבל את מכתב סיום העסקתו ובו החלטה סופית בדבר פיטוריו.

כמפורט לעיל, אף במכתב סיום העסקתו לא צוינה הסיבה האמיתית לפיטוריו.

לאור כל זאת אנו פוסקים כי התובעת תשלם לתובע פיצוי בסך 32,412 ₪
(4 חודשים).

בשים לב לגילו של התובע (עמ' 21), לנסיבות סיום העסקתו ולטענות הנתבעת בפנינו – פסיקה זו היא מידתית וסבירה לדעתנו.

בעניין זה לקחנו בחשבון גם את העובדה כי התובע החל לעבוד במקום עבודה חלופי כשבועיים לאחר פיטוריו.

[למעלה מן הצורך, בנגוד לנטען על ידו (ס' 6 לכתב תביעה) – לא הוכח בפנינו כי הובטח לתובע להמשיך ולעבוד אצל הנתבעות (לא הוכח מה הובטח ומתי, מי הבטיח כאמור ומה משמעותה של ההבטחה, ככל שניתנה)].

ג. פדיון ימי חופשה

עפ"י דין זכאי התובע לפדיון ימי החופשה הצבורים לו עם סיום העסקתו.

בתלוש השכר האחרון (12/2009) נרשמו 30 ימי חופשה צבורים.

טענות הנתבעות באשר לימי חופשה שניצל התובע ועליהם לא דיווח לא הוכחו ונדחות.

הנטל לכך שעובד יצא לחופשה כמו גם הרישום של ניצול וצבירה של ימי החופשה בפנקס העבודה מושת על המעסיק. הנתבעות לא הציגו בפנינו איזשהו מסמך בעניין זה.

אף הוכח לפנינו כי לפחות בתקופת העסקתו האחרונה, נרשמו שעות וימי העבודה של התובע, ככל העובדים האחרים, רישום כאמור נעשה בהסתמך על בירור עם הממונה ושכרו שולם בסופו של יום עפ"י רישום זה. דא עקא, גם רישום כאמור לא הוצגו לפנינו, באופן תמוה.

הלכה פסוקה היא כי, ככל שלא הוכח אחרת – חזקה היא כי הרישום בתלושי השכר משקף את הזכות נכונה והם ראיה לאמיתות תוכנם.

לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון 30 ימי חופשה.

התובע טען לערך יום עבודה: 368.32 ₪.

הנתבעות הכחישו ערך זה, אלא שלא טענו לערך יום עבודה חלופי.

בסתירה להכחשתן, טענו בהקשר אחר לקיזוז ימי מחלה לתובע עפ"י הערך:
368.32 ₪ בגין יום עבודה/יום העדרות ואף דרשו קיזוז עפ"י חישוב זה
(ס' 11.8 לכתב הגנה).

בנוסף, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי שכרו החודשי 8,103 ₪ (לא כולל 1,500 ₪ שהתובע לא טען כי יש לכלול בחישוב כאמור). חלוקת שכר זה ב- 22 ימי עבודה היא אכן 368.3 ₪.

הנתבעות תשלמנה איפוא לתובע בגין פדיון ימי חופשה סך 11,043 ₪.

ד. שעות נוספות

בהתאם לס' 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, על המעביד לנהל פנקס שעות עבודה, מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית.

סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 וההודעה בדבר סוגי מעבידים שמכוחו, קובעים כי על המעסיק לרשום גם את מספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל, שעות עבודתו, ערך השכר המשולם, מספר השעות הנוספות וכדומה.

נקבע כי אי ניהול פנקס שכר אינו מעביר את נטל הראיה למעביד וכי על התובע שעות נוספות להוכיח כי עבד בשעות נוספות ובכלל זאת את מועדן והיקפן.

במסגרת מגמת הפסיקה להגמיש את הכללים בדבר נטל הבאת הראיות, נקבע כי די בכך שהעובד יוכיח מתכונת עבודה קבועה והוא לא יידרש להוכחה מדויקת של שעות העבודה [(עד"מ 19/06 מנשה מואס נ' אייל חדד (מיום 2/1/2007); ע"ע 1351/04 מראט זרצקי נ' ש.א.ש. שירותי אבטחה ושמירה (מיום 6/4/2006)].

כן נקבע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודת העובד כמתחייב בחוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, מיום 12/11/2008).

אף במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר (כניסתו לתוקף ב- 1/2/2009) נקבע כי על המעסיק לערוך רישום מהימן ומוקפד של שעות העבודה, בפנקס העבודה תוך שבסעיף 26ב נקבע כי בהעדר רישום כאמור יועבר נטל ההוכחה אל המעסיק על פי החזקות שלהלן:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו...

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.

(ג) בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות ... או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת".

עם זאת נפסק כי גם במסגרת תיקון 24, על התובע גמול שעות נוספות להוכיח "דבר מה נוסף" לחיזוק טענותיו בדבר שעות עבודתו ואין די אך בהיעדר פנקס שעות העבודה על מנת להעביר את נטל הראיה למעסיק (ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, מיום 3/5/2010).

כן נפסק כי אין התובע שעות נוספות "יוצא פטור בלא כלום" במסגרת הבאת ראיותיו ועליו להביא ראשית ראיה לגבי שעות עבודתו (ע"ע 664/09 איליה גורסיס נ' סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ, מיום 13/10/2010).

ומן הכלל אל הפרט

התובע טען "נאלצתי לעבוד 13 שעות בכל יום חול (!), ו-5 שעות נוספות בימי ו'"
(ס' 12).

כתמיכה צירף את מכתבו של גיורא שלומי (30/8/2009), אשר עבד בנתבעת ושימש כמנהל של התובע ולפיו: "שעות העבודה של מנחם היו בימים א'-ה' מ 9:00 ועד 22:00 ובימי ו' מ 9:00 ועד 14:00 למעט חריגים בחודשי אוגוסט בהם עבד 8 שעות ביום".

ספק שמא במכתב זה יש כדי לסייע לתובע משהוכח לפנינו כי לא נכתב במועד המצוין בו, כי "הוזמן" ותוזמן על ידי התובע וממילא, משעורכו טען ל"חריגים" ולאי דיוקים בשעות העבודה המצוינות בו. לאור זאת, לא שוכנענו כי יש במכתב לכשעצמו, כדי להעיד על מתכונת העבודה.

כך, כאשר נחקר על נסיבות המכתב, אישר גיורא כי התובע ביקש ממנו שיכתוב במכתב את השעות שבהן עבד, העיד כי הוא בד"כ לא עושה את זה וחשב שהמכתב יעזור לו למצא עבודה (עמ' 7), "מנחם ביקש שאפרט את מתכונת העבודה שלו. הוא סומך עלי, הוא ביקש שארשום את מתכונת העבודה שלו. רשמתי את המתכונת בלי לדקדק בשעות והיו חריגות, לא הייתי צריך לומר למנחם מתי לבוא ומתי לא" (עמ' 9), מודה שלא שיתף את תמי קוכנר שהיתה אחראית עליו בכתיבת המכתב (עמ' 7), מאשר כי לא חשב על זיוף התאריך וכי הדבר נבע מרצונו לעזור למנחם והוא מצר על כך (עמ' 7).

[כהשלמה למכתב זה נפנה גם למסמך עליו חתם גיורא ביום 12/4/2011 (נספח א' לתצהיר פורת) שלכאורה מעמיד גם הוא בספק את תוכנו של המכתב מיום 30/8/2009, בשים לב לעדות גיורא ולפיה, הוא לא כתב את המכתב אלא רק חתם עליו וכי באווירה שזה נכתב היה חותם גם על רצח ארלוזורוב (עמ' 9). "קשה" היה להתרשם מ"אמיתות" הנטען בכתביו].

כך או כך, אף גיורא (שהעיד מטעם התובע) טען כללית למקרים "חריגים בחודשי אוגוסט בהם עבד 8 שעות ביום"; "רשמתי את המתכונת בלי לדקדק בשעות והיו חריגות, לא הייתי צריך לומר למנחם מתי לבוא ומתי לא"; "... בניגוד לטענה כי מנחם עבד בשעות אחר הצהריים בלבד, הרי שעבודתו היתה במתכונת קבועה בימים א'-ה' 9:00- 22:00 ובימי ו' מ 9:00-14:00, כאשר מידי פעם היה יוצא באישורי לסידור כזה או אחר, ככל עובד מן המנין...כמו כן, אחת למס' שבועות הייתי משחרר את מנחם כשעה לפני 22:00, אם לא היה הכרח שיישאר, וכן חריגים. יחד עם זאת, לקראת תערוכות שהיו מתקיימות במדרשה, היה מנחם נדרש לעבוד שעות רבות, הרבה מעבר לשעה 22:00 ומגיע בשעה 7:00" (ס' 6 לתצהירו).

לא הוכח בפנינו למשל מתי נערכו התערוכות, מתי יצא לסידורים ובאיזה היקף.

גיורא אף אישר בעדותו, כי בחופשות לא מתקיימים לימודים (עמ' 4-5), כי הלימודים מתקיימים יומיים בשבוע וביום שישי, אישר את האמור בתצהירו של אילן רותם
(בס' 10) כי בחלק מהזמן לפחות, אם עבד ביום שישי אז לא עבד יום אחד במהלך השבוע (עמ' 7). אף התובע אישר כי היתה הבנה עם רותם כך שביום ראשון יוכל להגיע בצהריים (אם כי לטענתו, לא נכון שלא הגיע לעבודה בכלל, עמ' 12).

גם בעדות התלמידים (דגן וגוטמן) אין כדי לתמוך בהכרח בתביעה לשעות נוספות. אלו אשרו כי היו חופשות חגים, חופשות סמסטר, כי אחרי התערוכה באוגוסט אין לימודים ובכלל, בעדותם לא ניתן מידע מדויק/שעתי (אלא היו יותר בבחינת "עדות אופי").

התובע אישר את נכונות עדויות העדים מטעמו (עמ' 11-12) לרבות לעניין החופשות וההפסקות השונות, אלא שלא ראינו כיצד בא לידי ביטוי עניין זה בחישוביו הגורפים לתשלום שעות נוספות (בגין 49 חודשי העסקה ברציפות, 6 ימים בשבוע). ממכלול עדויותיו קשה היה בהן כדי להעיד בהכרח על היקף שעות העבודה והשעות הנוספות של התובע.

בהסכם העבודה של התובע נקבע כדלקמן:

"5. שעות העבודה:

5.1 העובד מתחייב לעבוד בחברה בהיקף של משרה מלאה בת 200 שעות בחודש.

5.2 מוסכם על הצדדים שהעובד יעבוד ככל שיידרש למילוי תפקידו כאמור ובלבד שלא יפחת מהאמור בסעיף 5.1 לעיל. בכל מקרה המשרה היא גלובאלית ולא יהיו שעות נוספות בתשלום".

שוכנענו כי הנתבעות התכוונו כי התובע יעבוד לא פחות מ- 200 שעות בפועל וכי אכן התובע עבד לפחות 200 שעות בחודש. רותם, שהעיד מטעם הנתבעות, העיד כי התובע לא הוגבל לעבודה של 200 שעות בחודש וכי זה גם לא מה שקרה בפועל (עמ' 25).

כמו כן, שוכנענו כי הנתבעות לא פיקחו על שעות העבודה של התובע ולחלופין, לא הציגו ראיה המעידה על שעות העבודה שלו בפועל ולרבות כי לא עבד בשעות נוספות (כטענתן).

אף בטענותיהן הרפות כי לא היה צורך כי התובע יעבוד בשעות נוספות או כי מאחר ונקבעה לתובע מסגרת עבודה גלובלית ולכן לא היה זכאי לתשלום שעות נוספות גם אם עבד בשעות נוספות– אין כל ממש ואין בהן כדי לשנות מסקנתנו.

שוכנענו כי מנהלי הנתבעות ידעו שהתובע עובד בשעות נוספות וכי ככל שהנתבעות לא התירו זאת – היה עליהן לאסור זאת מפורשות ולמנוע מהתובע לעבוד בשעות נוספות. לא הוצגה לפנינו, אף לא ראשית ראיה, לכך כי הנתבעות אסרו על התובע לעבוד בשעות נוספות. גם טענותיהן אשר למנהליו של התובע – אשר פיקחו / ניהלו את התובע ושעות עבודתו, נטענו בערבוביה וודאי אין בהן להעיד כי התובע עבד בשעות נוספות רק על דעתו. אדרבא, יש בהן להעיד כי הנתבעות לא הקפידו בנושא זה למול התובע ואין להן להלין אלא על עצמן. התנהלות הנתבעות שבפנינו כ"עצימת עין" היא.

כך, פורת המכהן כדירקטור ובעלים העיד כי לא עקב אחר שעות העבודה של התובע ואינו יודע להגיד מהן (עמ' 21).

לשיטתו, התובע היה כפוף מקצועית לגיורא אך ניהול ישיר היה לאילן (עמ' 20).

מאידך, רותם העיד כי מעולם לא היה מנהל ישיר של התובע, אלא של גיורא
(עמ' 25), כי התובע עבד ע"פ הוראות ישירות של גיורא שהיה המנהל הישיר שלו, אישר כי התובע לא הוגבל לעבודה של 200 שעות בחודש וכי זה גם לא מה שקרה בפועל (עמ' 25), עבד בהתאם לרישום (עמ' 28), מאשר כי "בגדול" בתקופת הלימודים היתה לו מתכונת העסקה קבועה מ- 9:00 בבוקר עד 22:00 בלילה בימים א'-ה' ואילו ביום ו' מ- 9:00- 14:00, לא היה נוכח כל הזמן (עמ' 25-26), מאשר כי התובע עבד הרבה שעות, בירר זאת מול גיורא וכי זה נעשה בתיאום עם גיורא (עמ' 26), מאשר כי החל "מתקופה מסוימת" העובדים החלו למלא דו"ח נוכחות "אני חתמתי עליהם ואישרתי אותם לאחר שוידאתי שהמנהל המקומי אומר כך היה" (עמ' 26), מאשר כי רק לאחר שאישר את דו"ח הנוכחות (לאחר שהמנהל הישיר אישר זאת) המשכורת יצאה בהתאם לדו"ח, וכאשר נשאל: "ש. ז"א שאם אני מבין נכון שהגיע הדו"ח של מנחם עם 260 שעות בחודש אתה לפני שחתמת דיברת עם גיורא הוא אישר לך וחתמת? ת. אמת" (עמ' 26); לא סיפק הסבר מדוע דו"חות הנוכחות של התובע לא צורפו, מעיד כי תלושי השכר לא עברו דרכו והם נשלחו סגורים לעובד, הוא שלח דו"ח הכנת משכורת כולל נוכחות לצורך משכורת, העיד כי עבד יותר שעות מ- 22 ימים (עמ' 27).

גם מעדותו אין ספק כי התובע עבד שעות רבות – אולם עדיין לא הוכחה לפנינו מתכונת העבודה הנטענת. כך, רותם העיד כי אם היו קורסים במהלך החגים – אז עבד ואם לא – אז לא עבד (עמ' 27-28) ובחקירה חוזרת "יש שני סוגי לימודים. בגדול כל השנה למדנו בדגש על הלימודים הארוכים שזה היה עיסוקו של מנחם מסוכות עד יוני יולי כולל תערוכה שמסתיימת באוגוסט, ומאוגוסט עד אוקטובר היו קורסים קלים וזה תקופה יותר קלה" (עמ' 29).

לא ברורה הכוונה ב"קורסים קלים" וכיצד עבד למשל בתקופה זו.

דווקא מעדות התלמידים והפכפכות עדותו של גיורא, שוכנענו כי לא היתה מתכונת עבודה קבועה.

אגב כך, נזכיר כי הנתבעות טענו בדיעבד (רק בסיכומיהן) כי רותם (העד מטעמן), הוא עד עויין (עמ' 31). אנו דוחים טענה זו. ראשית, הנתבעות לא ביקשו להכריז על העד כעד עויין בעדותו והוא גם לא נחקר על ידן נגדית. אין בכך כי העד לא סיפק בתשובותיו את "ציפיות" הנתבעות, כדי להופכו לעד עויין ובפרט, שעה שהוא הצהיר כי כל האמור בתצהירו אמת וכי הוא עומד מאחורי הכתוב בו. לא למותר לציין, כי תצהיר כאמור נכתב, לכל הפחות, בשיתוף עם ב"כ הנתבעות. גם הניסיון לשוות את הרושם באשר לעדותו הפסולה על ידי הטענה בדבר עימות/תביעה/בוררות עם פורת, נדחה משלא הוברר נושא זה ובמיוחד, משמדובר בטענה שנטענה לראשונה (ס' 29), כשלא שוכנעו כי בשל כך שינה מעדותו.

גם קוכנר לא ידעה להעיד במפורש על שעות עבודתו של התובע במיוחד בשים לב לכך כי תצהירה ועדותה בעניין זה רלוונטיים אך ורק לתקופה שמ- 9/2009 (מאז שהחלה לעבוד במדרשה, עמ' 17) וברי כי לא ידעה להעיד על שעות העבודה בתקופה קודמת (עמ' 17).

כך למשל, בעוד הצהירה כי "מנחם עבד במדרשה תחת ניהולי בדרך כלל משעות הצהריים (12:00 לערך) עד לשעות הערב (21:00 לערך)..." (ס' 3), העידה כי שעות העבודה שלה 8:30-17:00 (עמ' 17). בהמשך, טענה אומנם כי המדובר במסגרת השעות הרשמית אלא שבפועל עבדה עד 19:00-19:30. כך או כך, אישרה כי לא עבדה עד לשעה 22:00 (עמ' 17); העידה כי יודעת "מאחרים" לגבי שעת סיום עבודתו
(עמ' 17) מאשרת כי חלק מהשיעורים הסתיימו ברבע לעשר אם כי החלק החשוב היה החלק הראשוני (עמ' 17), אינה יודעת להסביר כיצד זה שדרשה ממנו להקפיד על שעות עבודה והדפסת כרטיס נוכחות בעוד בפועל זה לא קרה והוא קיבל שכר כרגיל (עמ' 17) לא זוכרת אם הדרישה היתה בכתב ומשערת כי ככל שהיתה קיימת הרי שהיתה מצורפת (עמ' 17).

אשר לטענת הנתבעות אודות עבודות ניקיון שביצע התובע – שוכנענו כי התובע ביצע עבודות אלו (לבקשתו או לבקשתן), יש לראות שעות עבודתו כשעות עבודה אצל הנתבעות לכל דבר ועניין. זאת במיוחד משעה שבעבר בוצעה עבודה זו בידי עובדת ניקיון אחרת (גם אם היא עובדת של קבלן חיצוני) ובמיוחד מאחר שהנתבעות לא טרחו להציג (בראיות/אסמכתאות) לפנינו את השעות בהן ביצע את עבודות הניקיון לעומת השעות בהן ביצע את שאר המטלות במסגרת תפקידו. גם העובדה כי התשלום בגין עבודה זו שולם כרכיב נפרד בתלוש השכר – אין בה כדי לשנות ממסקנתנו לעיל. תשלום 1,500 ₪ לתובע בגין עבודות אלו כמו גם תשלום סוציאלי בגינו בתלוש שכר אחד מדי חודש מעיד אף הוא כי יש לראות בעבודות אלו ככלולות בעבודתו ובשעות עבודתו לכל דבר ועניין. לא הוכח כי מדובר במשרה שניה ונפרדת וממילא, אין בכך כדי לייתר את העובדה כי עבודת התובע בשעות נוספות מזכה בתגמול שונה וגבוה יותר. לפיכך, בנסיבות ענייננו, כל שעת עבודה שביצע במהלך היום מעבר לשעה 9 (8.5 + 0.5 שעת הפסקה), גם אם ביצע בשעות הבוקר עבודות ניקיון – דינה כשעה נוספת לכל דבר ועניין.

טענת הנתבעות בנוגע להכנת/מכירת כריכים – הגם שהוכחו עובדתית – אין בהן כדי תגמול רלוונטי ברכיב הנדון.

ויובהר, ניסיון הנתבעות (סעיף 7 לסיכומיהן) להציג את העדר הרישומים/דו"חות הנוכחות של התובע כחסרי חשיבות – הוא תמוה ונדחה ודי אם נפנה לתיקון 24 ולחובות הנתבעות על פיו.

כך גם ביחס לטענתן בדבר תשלום שכר גלובלי – נשוב ונפנה לתיקון 24 ולחובות על פיו, שעיגנו את הדין הראוי שהיה קיים ערב התיקון (ראה למשל ס' 5 לחוק הגנת השכר; דב"ע דוד אלון נ' בנק ישראל, פד"ע טז 76) וממילא, משלא הוכיחו, לחלופין, את גובה השכר הריאלי ללא תוספת השעות הנוספות הגלובליות, לכאורה.

לאור כל אלה – לא שוכנענו כי התובע הוכיח את מתכונת העבודה הנטענת על ידו, לרבות את חישוביו.

עם זאת, שוכנענו כי התובע עבד שעות נוספות רבות והנתבעות לא שילמו לתובע גמול ראוי בעדן.

לצורך החישוב נתנו דעתנו בין השאר לשיקולים שלהלן:

מצד אחד, בשים לב לכך כי ע"פ הסכם העבודה של התובע היה עליו לעבוד 14 שעות נוספות חודשיות, מששוכנענו כי עבד בהן לפחות ובהתחשב בכך כי לכל הפחות בחודשים אוגוסט-ספטמבר וחופשת פברואר וחגים לא היו לימודים ולכן לא עבד בכלל או בהיקף הנטען על ידו בפרט; לאור זאת כי היו מקרים חריגים אחרים בהם התובע לא עבד; לאור עדותו (ולו) כי בחודשים ספטמבר-דצמבר 2009 התחלק בעבודה עם דני, כך שלא עבד בהכרח בשעות הנטענות על ידו (עמ' 14); בשים לב לטענת התובע כי אינו תובע שעות נוספות בגין ימי ו' וכי ככל הנראה קיבל יום חופש חלופי/חלקי ביום א' (ס' 12 לתצהירו בסיפא); משלא שוכנענו/ לא הוכח בפנינו כי במהלך תקופת עבודתו פנה התובע לדרישת תשלום בענין זה; לאור המגבלה בדבר העברת נטל הוכחה על המעסיק עד 60 שעות נוספות בחודש בעוד התובע טוען ל- 74 שעות נוספות בחודש (ס' 22 לסיכומיו, 260 שעות עבודה לחודש);

מצד שני, נוכח תיקון 24 לרבות החזקות הקבועות בו (הרלוונטי בענייננו לתקופת עבודתו של התובע החל מ- 1/2/2009 ועד לסיום העסקתו); בשל מחדליהן של הנתבעות באי הצגת רישומי שעות עבודה ובניגוד לדין ובמיוחד בשים לב לעדותו של רותם שלא נסתרה ולפיה היו רישומים כאמור ואולם הנתבעות בחרו שלא להציגם (התנהלות העומדת לחובתן); בשים לב לכך כי תשלום בגין עבודה בשעות נוספות הינו רכיב קוגנטי ושוכנענו כי הנתבעות היו מודעות לעבודתו של התובע בשעות אלו ומשלא שוכנענו כי התובע עבד את כל השעות הנטענות על ידו;

לאחר ששקלנו כל אלה– אנו קובעים כי יש לערוך החישוב על דרך האומדנא לפי
30 שעות נוספות חודשיות [עבור התקופה שמיום 1/2/2009 אמת המידה היא 50% מהקבוע בחוק (15 שעות שבועיות) ובעבור תקופת עבודתו הקודמת לכך, בהיקש].

מכאן שהתובע עבד 1.5 שעות נוספות בכל יום.

הנתבעות לא הכחישו ערך השכר לשעה 43.56 ₪ (לא הציגו ערך שעה חלופי) ובהתייחס לכ- 8 חודשי עבודה בשנה לערך (אוגוסט-ספטמבר, חופשת פברואר וחגים בהם לא היו לימודים או שלא עבד בשעות נוספות) – הרי שעבור תקופת העסקתו (כ- 4 שנים), מדובר בכ- 32 חודשים, 30 ש"נ בחודש X 54.45 ₪ (ערך לשעה נוספת 125%) X 32 חודשים = 52,272 ₪ בלבד.

משקבענו ברכיב זה ע"פ אומדנא – יישא הסכום שנקבע הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לא מצאנו לקזז הסכום כנטען בס' 11.8 בכתב ההגנה, משלא הובררו הנסיבות לו ומשלא הוכח תשלומו, מה גם שעיתוי הטענה – יותר מתמוה הוא!

3. לסיכום

הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 10,955 ₪ בגין השלמת פיצויי פיטורים בצירוף ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל, פיצוי בגין אי תשלומו במועד בסך של 25,000 ₪, סך של 32,412 ₪ בגין פיטורים שלא כדין וסך של 11,043 ₪ פדיון ימי חופשה וכן סך של 52,272 ₪ בגין שעות נוספות, סכום שישולם בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.1.10 ועד לתשלום בפועל.

כן תשאנה הנתבעות בשכ"ט התובע בסך 5,000 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום, אחרת ישאו ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ב, 03 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.

נחתם ע"י נ.צ ביום 9.10.12.