המנוחה, ילידת שנת 1929, נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.3.07. היא נפטרה בשנת 2012 ואין טענה כי פטירתה קשורה לתאונה. בעקבות התאונה הובהלה המנוחה באמבולנס לחדר המיון בבית החולים רמב"ם ואובחנה כסובלת משברים במספר צלעות, שבר בעצם החזה, המטומה רטרו-פריטונאלית, חבלה בבטן ובבית החזה וכן, שבר פתוח ברבע המקורב של עצם הטיביה והפיבולה מימין. המנוחה אושפזה תחילה בבי"ח רמב"ם, עברה ניתוח ורגלה קובעה במכשיר "איליזרוב", לאחר מכן הועברה המנוחה לבי"ח אלישע לצורך שיקום, לאחר מספר ימים הוחזרה לבי"ח רמב"ם, שם עברה ניתוח נוסף לצורך קיבוע השבר עם חוט מתכת נוסף וחזרה לאשפוז בבי"ח אלישע להמשך טיפול ושיקום, שם קיבלה במסגרת אשפוזה טיפולים שיקומיים, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. סה"כ אושפזה התובעת למשך 121 יום בבי"ח רמב"ם ובבי"ח אלישע. לאחר תום אשפוזה בבי"ח אלישע, הועברה המנוחה למשך חודש ימים לבית אבות סיעודי של קיבוץ הזורע.

דר' טנצמן, מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, אשר בדק את המנוחה בחייה, מצא כי השבר בעצם הטיביה אוחה במנח ובציר תקין. השבר בעצם הפיבולה לא אוחה במצב אנטומי אך לאור העבודה כי משקל הגוף עובר דרך הטיביה אין לכך כל משמעות. הבדיקה קלינית היתה תקינה לחלוטין, נמצא טווח תנועת ברכיים מלא ותקין, ברך ימין יציבה, ציר השוק הימנית תקין, אורך הגפיים זהה וגם תנועות הקרסול זהות בשני הצדדים. למרות הנ"ל, בשל תרומת התאונה והשבר למצב הניידות ולתפקוד הכללי של המנוחה, העריך המומחה את הנכות האורתופדית הצמיתה שנותרה לה, בגין השבר בעצם הטיביה והפיבולה, בשיעור של 5%.

ב"כ התובעת מבקש לפסוק לה פיצויים בסכום של כ- 393,000 ₪. כ 282,000 ₪ מתוך סכום זה עבור הוצאות מיוחדות – הרוב, בסכום של כ 250,000 ₪, הוצאו בקשר עם מימון מטפלת צמודה ואחות פרטית, והשאר, בעיקרו הוצאות רכישת ציוד בקשר עם מגבלות התנועה של המנוחה ושיפוץ חדר האמבטיה בביתה בהתאם. יתרתהפיצוי המבוקש נובע מכאב וסבל והפרשי הצמדה וריבית.

לטענת ב"כ התובעת נזקיה של המנוחה עולים לאין שיעור על נכותה כפי שזו נקבעה ע"י המומחה האורתופדי, דר' טנצמן. לדבריו וכפי שעולה מהתצהירים שהוגשו על ידי שתי בנותיה של התובעת, בטרם התאונה תפקדה המנוחה באופן עצמאי לחלוטין, ללא צורך בעזרה כלשהי. היא אף טיפלה בבעלה שהיה חולה אלצהיימר ובמשך שנה (עד פטירתו ביום 23/5/06) היתה נוסעת בכל יום לבדה באוטובוסים ובמוניות לבקרו בבית האבות הסיעודי בו היה מאושפז. כתוצאה מהתאונה הפכה "לשבר כלי" ולא יכלה עוד לטפל בעצמה. מאז שחרורה מבית האבות הסיעודי בקיבוץ הזורע ועד פטירתה כתוצאה ממחלת הסרטן (תקופה של 4 שנים ו 5 חודשים), היא היתה מרותקת רוב שעות היום למיטתה, במצב של חוסר אונים מוחלט. היא לא יכלה לרדת מהמיטה לבד, הלכה בעזרת הליכון מרחקים קטנים, לא היתה מסוגלת ללכת לבד למקלחת או לשירותים ולא להכין את ארוחותיה. היא הפכה לתלותית באופן מלא ונזקקה לעזרה בכל פעולה של חיי היומיום. גם מצבה הנפשי התדרדר. בנותיה טיפלו במנוחה באופן יומיומי וכן העסיקו עובדת זרה צמודה במשך כל שעות היממה.

מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי הניסיון לתלות בתאונה את מצבה של המנוחה, כפי שתואר על ידי הינו חסר בסיס מבחינה עובדתית ומשפטית. מצבה של המנוחה, למעט אחוזי הנכות הנמוכים שנקבעו לה ע"י מומחה בית המשפט, הינו תוצאה של גילה המתקדם ומצבה הרפואי והנפשי, ללא קשר לתאונה. לשיטתו, אין לפסוק לתובעת כל פיצוי, שכן נזקיה נבלעים בחלק היחסי של הסכומים ששולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הנובעים מהתאונה.

אין בידי לקבל את דברי ב"כ התובעת ובנותיה בדבר הנזקים שנגרמו למנוחה בגלל התאונה, אשר מבוססים על ראיה סובייקטיבית ולא על העובדות. מצאתי, כי בנותיה של המנוחה נטו להמעיט מחומרת מצבה לפני התאונה להעצים את מגבלותיה לאחריה. וממילא, אין ביכולתן כדי להצביע על קשר סיבתי בין מצבה של המנוחה לתאונה, דבר הנתון לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בלבד.

מצבה הרפואי של המנוחה שהייתה כבת 78 לפני התאונה, לא היה טוב ויש בו כדי להסביר רבות מן המגבלות אשר בנותיה טוענות שנוצרו לאחר התאונה. כפי שעולה גם מחוות דעתו של דר' טנצמן, עיון במסמכים הרפואיים מעלה, כי עוד לפני התאונה המנוחה היתה ידועה כמי שסובלת ממחלת לב איסכמית ואנגינה פקטוריס לא יציבה, יתר לחץ דם, יתר כולסטרול, משקל יתר, דוירטיקולוזיס במעיים וכן טופלה במרפאה לבריאות הנפש.

בהתייחס לתחום האורתופדי קבע המומחה מטעם בית המשפט, באופן ברור לגמרי, כי מצבה של המנוחה היה לא קל עוד בטרם התאונה. נמצא בתיקה הרפואי תיעוד על כאבים בכתפיים, בעמוד שדרה צווארי ובעיקר בברכיים, אשר גרמו לה להגבלות תנועה משמעותיות.

בתצלומי רנטגן נמצאו עדויות לשינויים ניווניים ניכרים בפרק הברך הימנית עם היצרות ניכרת של המדור המדיאלי, סקלרוזה סובכונדרלית, יצירת ציסטות ואוסטאופיטים. שינויים ניווניים גם במדור הפטלו-־פמורלי. כך למשל, בתאריך 2.10.1991 נכתב בתיקה הרפואי כי סובלת מזה מספר שבועות מכאבי ברכיים וכמו כן נפלה ונחבלה בברך. במכתב מתאריך 1.3.1992 נכתב כי עברה קודם לכן ארתרוסקופיה וזקוקה לפיזיוטרפיה.

נוכח תיעוד רפואי נרחב שעמד בפני המומחה הוא התרשם, שאין ספק שהמנוחה סבלה מבעיות בברכיים עם שינויים ניוונים קשים, שנים רבות לפני התאונה, שאינם תולדה של השבר שנגרם בתאונה, שלא ערב כלל את המשטח הפרקי.

המומחה התייחס ליחס בין המגבלות קודמות של המנוחה בגין מצבה הרפואי הקודם לבין הנזק שנגרם מהתאונה ובהתחשב בכך מצא, כי התרומה של התאונה למצב הניידות ולתפקוד הכללי של המנוחה הוא בשיעור 5%.

זאת על אף שכאמור, השבר בעצם הטיביה, אשר דרכה עובר משקל הגוף, אוחה במנח ובציר תקין, לאיחוי לא מושלם של השבר בעצם הפיבולה אין כל משמעות תפקודית והבדיקה קלינית היתה תקינה לחלוטין, טווח תנועת ברכיים מלא ותקין, ברך ימין יציבה, ציר השוק הימנית תקין, אורך הגפיים זהה וגם תנועות הקרסול זהות בשני הצדדים.

המומחה אף חזר על הסברים בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו אליו ע"י ב"כ התובעת, וקבע שוב כי השינויים הניווניים בברכי התובעת הינם תולדה של מצב קודם ברור וחד משמעי וכי נכותה הינה 5% בתחום האורתופדי.

במסמך הערכת תלות שנערכה למנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי מאוגוסט 2008, נרשם על ידי האחות שביקרה בבית המנוחה, כי המנוחה מתניידת באופן עצמאי בעזרת מקל הליכה, התיישבה ונעמדה באופן יציב, ללא סימני מאמץ, אם כי מתקשה בלבישת חלק עליון, רחצה מלאה והחלפת טיטול, וזאת עקב חולשה בידיים וכאבים בכתפיים. ובסיכום הדו"ח, אף צוין שהמנוחה אינה מסכנת את עצמה כאשר היא נשארת לבדה.

תמונה דומה עולה אף מהערכת תלות נוספת שנערכה למנוחה בדצמבר 2009. אף שם נמצא כי המנוחה מתפקדת במידת עצמאות בלתי מבוטלת, והמגבלות שכן נמצאו שויכו לאותם כאבי כתפיים, כאבי גב ובשתי הרגליים.

עולה מהדו"חות, כי מצד אחד, המנוחה לא היתה מוגבלת כפי שהוצג על ידי בנותיה ומצד השני, המגבלות שכן היו לה נבעו מכאבי כתפיים, גב, חולשה בידיים וכאבים בשתי הרגליים, שאינם קשורים לתאונה דנן.

לא זו אף זו, במסמך הערכת התלות מיום 27/12/09 נרשם מפי המנוחה ובתה שהעידה בפני, כי נוכחות המטפלת בלילות נדרשת נוכח התקפי חרדה קשים שחוותה המנוחה בלילות בהיותה ניצולת שואה. יש לציין לעניין זה, כי למנוחה נקבעו 25% נכות בתחום הנפשי (ללא קשר לתאונה) בגין סיוטים כרוניים נוכח היותר ניצולת שואה. בגין מצב נפשי זה, נזקקה המנוחה למטפלת אשר תשהה לצידה בלילות. עיון במסמך "עמך" המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני מחודש ספטמבר 2008, מלמד כי מצבה הנפשי של המנוחה התדרדר עוד נוכח מחלת בעלה ופטירתו, וכן בגין אירועי מלחמת לבנון השנייה. לפיכך, לא ניתן לייחס לתאונה את מצבה הנפשי אשר הצריך ליווי צמוד לכל שעות היום והלילה.

תמונת התיעוד הרפואי מגלה שינוי הדרגתי במצבה של המנוחה, ולא שינוי חד ופתאומי לאחר התאונה. כאשר המצב לפני התאונה היה קשה יותר משהוצג על ידי בנותיה של המנוחה והמצב לאחר התאונה קל יותר משהוצג, והגורמים לו נמצאו בליקויים גופניים אחרים. משכך ובכלל, לא ניתן להסתמך בעניינים אלה על התרשמות סובייקטיבית של בנותיה של המנוחה.

גם אם הייתי מקבל את טענת ב"כ התובעת שחלה החמרה דרמטית במצבה של המנוחה לאחר התאונה, העולה על 5%, אין בכך כדי להצביע בהכרח על קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה לפגיעה בתאונה. לא כל שתי תופעות המתרחשות זו לאחר זו מובילות למסקנה כי השנייה נגרמה בגלל הראשונה. כאשר מדובר באשה מבוגרת וחולה במחלות רבות, וכאשר מומחה בית המשפט קובע כי עיקר מגבלותיה נובעות ממצב רפואי קודם, וכי תרומת הפגיעה בתאונה, שספק אם הותירה מגבלה ספציפית בכלל, תורמות למצב הכללי נכות של 5% בלבד, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי לתאונה על בסיס ספקולציות שיסודן בהתרשמות סובייקטיבית של בנות המנוחה.

נוכח כל האמור, אינני מקבל כי על הנתבעת לשאת בעלויות הנובעות משכירת שירותיה של מטפלת צמודה למנוחה. כך גם בעניין רכישת אביזרים אורתופדיים כגון: כיסא שירותים ורחצה, הליכון, כורסת חשמלית לסלון, מיטה טיפולית מתרוממת וכד', אביזרם אותם רכשה המנוחה לצרכי נוחיותה, ואשר נזקקה להם ללא קשר לתאונה.

אחר ששקלתי את כל השיקולים, עיינתי בסיכומי הצדדים, כמו גם בתחשיבי הנזק שהוגשו מטעמם, במסמכים המצויים בתיק בית המשפט, בהתחשב בעובדה כי למנוחה נקבעו 5% נכות אורתופדית, אשר מתייחסת לתרומת השבר ביחס למצב ולתפקודה הכללי של המנוחה, כאשר המומחה מציין שוב ושוב כי הבדיקה הקלינית היתה תקינה לחלוטין, יש לפסוק לתובעת 1 את ראשי הנזק הבאים:

כאב וסבל לפי 5% נכות, 152 ימי אשפוז (כולל שהות בבית האבות הסיעודי) והתחשבות בגיל המנוחה, כולל ריבית (במעוגל) - 67,000 ₪.

עזרת צד ג', סיעוד, הוצאות רפואיות, ונסיעות (בהתחשב עם תקופת האשפוז הארוכה), בסכום גלובלי של - 15,000 ₪.

הנתבעת טענה, כי יש לנכות מסכומי הפיצוי שיפסקו את הסכומים שקיבלה המנוחה מאת המוסד לביטוח לאומי בסך 165,000 ₪, בהתאמה לשיעור הקשר הסיבתי לתאונה. משקבעתי כי נכותה של התובעת הינה 5%, כאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בתוספת למצבה הקודם, ועפ"י נכות זו חושב סכום הפיצוי, ניתן לייחס רק 5% מתשלומי המל"ל לתאונה דנן. לכן, יש לנכות מהפיצוי לו זכאית התובעת 5% מסך תקבולי המל"ל אותם קיבלה, בסך של 8,000 ₪ (במעוגל).

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 74,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד + מע"מ והחזר אגרה ששולמה על ידי התובעת כשהיא משוערכת להיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ד, 01 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.