בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959

יו"ר הועדה – כב' השופט יואב פרידמן

חבר הועדה – דר' אלכס קורת

חבר הועדה – מר דוד לוקוב

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 21.02.10 לפיה מצבו הנפשי של המערער החמיר במהלך ועקב שירותו הצבאי של המערער בשליש בלבד מדרגת הנכות הכוללת. המערער טוען לגרימה מלאה. נקדים ונציין כי ראינו לקבל הערעור.

טענות המערער

1. המערער התגייס לצה"ל באוגוסט 2004 לטירונות במסגרת עתודה אקדמאית. כפי שבואר בחקירה, הפרופיל היה מלא (97), אך הטירונות היתה 02, לאור היותו עתודאי (כלומר טירונות קלה). למרות שהמערער ציין בחקירה ש"קל זה דבר יחסי", הרושם הברור הנו שמדובר היה אכן בטירונות קלה. בלשון המערער עצמו (כאשר נשאל אם כבר בשבוע הראשון לטירונות פנה לטיפול עקב כאבי ראש שטען שסובל מהם מזה שבוע), "יכול להיות, לא זוכר, אולי היה קטע שפנינו לחופלת, שאי אפשר לישון באוהל או דברים כאלה, לא זוכר על משהו שהיה חריג כאבי ראש פנינו לחופלת, טירונות של של ג'ובניקים, מחפשים עוד יותר להיות ג'ובניקים" (עמ' 15 לפר').

2. לגרסת המערער התפתחה אצלו הפגימה הנפשית עקב השתתפות במטווח בשבוע השני בטירונות.

לדברי המערער בחקירה , השבוע הראשון לטירונות עבר בלא בעיות, והוא היה חדור מוטיבציה. בתצהירו טען כי כשבועיים לאחר תחילת הטירונות (בחקירתו טען כאמור שהיה זה בשבוע השני), השתתף במטווח: "במהלך מטווח אותו נדרשתי לבצע, התחלתי לחוש הזעה, רעידות בגוף, דפיקות לב מואצות, סחרחורות וכו'. החשש נבע מכך כי אפגע מירי של חייל אחר במטווח". כלומר המערער פיתח התקף חרדה במהלך אותו מטווח. מיד בסמוך לאירוע יצא המערער לחופשת סוף שבוע בביתו במהלכה המשיך לחוש בסחרחורת ובזעה קרה. לטענת המערער, מאחר ולא סבל מעולם קודם לכן מתופעות אלו, חשש כי לקה בליבו. על כן פנה לביה"ח בני ציון, שם עבר בירור קרדיולוגי מקיף ואושפז במחלקה פנימית עקב CPK גבוה. בסיכומו של יום אובחן המערער כבריא גופנית אך לוקה בהפרעות חרדה כתולדת מחשבות על אובדן והפחד מפני תאונה במהלך המטווח. למרות זאת, שב המערער לטירונות, מבלי לקבל הקלה כלשהי, אך עבר את המטווחים בצמוד לקצין מיוחד שנשלח לשם כך. במקביל קיבל המערער כדורים לשיכוך כאבים.

המערער הודה כי לא היה כל אירוע חריג במהלך המטווח או אימוני הנשק. הוא נכנס לחרדה ברגע שהחלו להשתמש בנשק במטווח, ואף עובר לכך – כלומר עם קבלת הנשק (עמ' 15 למטה). חרדה זו לדבריו ליוותה אותו לאורך השבוע בו עסקו החיילים בלימוד הנשק. הוא הספיק לירות יריה אחת ואז הפסיק מחמת החרדה ולא המשיך, אם כי הוסיף לנכוח באימונים עד שיצא לחופשת סוף השבוע.

3. מומחה המשיב, ד"ר בן אפרים, הכיר בהחמרה בשיעור שליש, בחוות דעתו המייעצת. המשיב מצדו אימץ ההמלצה והכיר כאמור בהחמרה בשיעור שליש. על ההתפתחות בענין זה נעמוד בהמשך.

4. א. בטרם דיון לגופו, נוסיף ונעיר כי על פני הדברים, אפילו נקבל שהמערער לא סבל מהתקף חרדה עובר לגיוס , וכי ההתקף הממשי הראשון שחווה התעורר במהלך שבוע לימוד הנשק בטירונות, הרי שהכרה בגרימה ולו חלקית, ממן ההחמרה בשיעור שליש, היתה החלטה הוגנת בנסיבות. שכן לבד מקשר סבתי רפואי עובדתי לתנאי השירות, וגם אם מדובר בשירות קצר ואין צורך באירוע חריג, הרי מאז שניתנה הלכת אביאן ב 5.8.02 (דנא 5343/00) נראה שחוזקה בפסיקה הדרישה להתקיימות יסוד אובייקטיבי שהוצבה באותה הלכה, כתנאי מצטבר ועצמאי מבלעדיו אין. היינו שאין להסתפק בחולשתו הסובייקטיבית של החייל, אף אם התקיים בעטיה קשר סבתי רפואי בין הפגימה לבין תנאי השירות. דרישת היסוד האובייקטיבי יסודה בסיבתיות משפטית ומשמעותה שאותם גורמים שבשירות הצבאי אליהם הגיב החייל תגובה נפשית חריגה צריך שיהיו בעלי עוצמה מינימלית. לא רק שלא היה כל אירוע חריג במטווח – לא התקיימו בו כל תנאי מאמץ פיסי ולא היתה כל סיבה אובייקטיבית לדחק נפשי, ואין גם טענה שתנאי המשמעת היו חריגים. כאמור המערער עצמו התייחס לטירונות כטירונות קלה.

אין זה מספיק כאמור שהתגובה הסובייקטיבית הנעוצה בחולשת הנפש של החייל המקננת בו, תהא כתולדה של גורם שנעוץ בשירותו הצבאי, ולו כטריגר. אין די באישיות חרדתית המגיבה בעוצמה מוגברת לגורם שבשירות הצבאי. נדרש כאמור גם שיהא מדובר באירוע או שרשרת אירועים בעלי עוצמה מינימלית בפריזמה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית, שמשקלם אינו משקל נוצה. וזאת גם כאשר לא נדרש אירוע שיעלה כדי אירוע חריג בטיבו או עוצמתו.

ב. היות ודרישת היסוד האובייקטיבי כדרישה מצטברת הוצבה ברורות בהלכת אביאן, מפנים מערערים לא אחת לנסיבות הספציפיות שהתקיימו בפרשת אביאן, מהן עולה שתנאי השירות שם לא היו לכאורה חריגים או מאומצים במיוחד; וחרף זאת הוכרו כחוצים הסף הנדרש להכרה. אנו סבורים כאמור כי בפועל מאז שניתנה הלכת אביאן, חוזקה בפסיקה הדרישה להתקיימות יסוד אובייקטיבי, מבחינת התוכן שנוצק לה. ניתן להפנות לדוגמאות אך נסתפק בדוגמא אחת בולטת: דנ"א 7413/13 פלוני נ' קצין התגמולים: אפילו כליאה במהלך ועקב השירות, בת 25 יום, שמחלת הנפש הידועה התפרצה בסמיכות לה, לא הוכרה כמקיימת היסוד האובייקטיבי, משעה שלא היה כל אירוע חריג במהלכה. והרי ברי כי כליאה כרוכה מטבעה, בתנאי משמעת הדוקים, אי נוחות, ושלילת חירות, ויסודה לכאורה בתנאי השירות (ניתן בדעת רוב).

ג. מעבר לדברים אלה שציינו, לא נוסיף ונרחיב: שכן המערער פטור בנסיבותינו מהמחשת התקיימות היסוד האובייקטיבי. מדוע?: שכן הפגימה הנפשית כבר הוכרה כאמור על ידי המשיב, כקשורה לתנאי השירות, על דרך החמרה בשיעור שליש. וזאת שמונה שנים לערך לאחר שניתנה הלכת אביאן. אותה הכרה אינה עומדת לדיון בהליך זה, ואין צורך אפוא לשוב ולהידרש להתקיימות תנאי הסף להכרה: בהם אף התנאי שמתקיים בתנאי השירות שגרמו רפואית לפגימה גם אותו יסוד אובייקטיבי. המערער כבר חצה משוכה זו, שלא היתה בבחינת נעלם עת הוכרה תביעתו בשעור שליש על ידי המשיב.

ראינו לציין הדברים כדי לעמוד על כך שמקרה זה אינו ממן המקרים בהם מתעוררת תחושה שהמשיב, המופקד על הפעלת אחד החוקים הסוציאליים החשובים שבדין, נקט גישה מבית שמאי. אלא שמרגע שהכיר הוא במערער בגין החמרה ולו בשעור שליש, ברור שמתקיים לדידו של המשיב היסוד האובייקטיבי. שאחרת לא היה המערער זכאי להכרה ולו בשיעור שליש.

5 . ולגופו של ערעור: משהוגשה התביעה להכרת הזכות העמיד המשיב את המערער לבדיקה אצל ד"ר בן אפרים. כפי שיבואר, ד"ר בן אפרים, הניח שיש למערער רקע נפשי קודם , עובר לשירות, וכי עסקינן אפוא בהחמרת פגימה נפשית קיימת ולא בגרימה. הוא הניח כך לאור מסמך רופא משפחה בדבר התקף עובר לשירות, שמעיון בו, הסימפטומים המתוארים בו אכן עשויים לעלות בקנה אחד עם התקף חרדה. מדובר על מסמך מש/5 מיום 15.9.03 , היינו לפני הגיוס.

מאותו מסמך עולה כי המערער התלונן תופעות נמשכות מזה שבועיים שהנן לחץ בפנים, קשיי נשימה, תחושת חנק, כאב גרון , תחושת חום ועצבנות וכן חולשה. יש לציין שבבדיקה לא נמצא חום, ולא רגישות בסינוסים. כן נמצא אודם בלא תפליט בבדיקת הלוע.

6. על פי הדי.אס.אם כפי שהסכים בחקירה אף מומחה המערער, ד"ר טל, נדרש שיתקיימו 4 קריטריונים (מבין רשימה ארוכה) יחד עם תחושת פחד עזה או אי נוחות (מש/4) על מנת לאבחן התקף חרדה. ד"ר טל אישר שבין הסימפטומים הרלבנטיים מצויים גם קוצר נשימה, גם תחושת חנק (ב מש/5 נזכרים במצטבר הן תחושת חנק והן קשיי נשימה) , וגם הזעה (ב מש/5 נזכר שחם למערער כל הזמן) . ראה עמ' 17 שורות 17-22. ואכן ב DSM נזכרים הן קוצר נשימה והן תחושת חנק. היות ובמש/5 נרשמו במצטבר גם קשיי נשימה וגם תחושת חנק ושניהם יכולים להיות סימפטומים להתקף חרדה, לשיטת מומחה המערער עצמו, מתקיימים אפוא כבר שני סימפטומים. תחושת החום בהחלט יכולה לספק הסימפטום השלישי כאשר ב DSM מצוינים גלי חום או קור. אמת שתחושת חום תמידי אינה גלי חום, אך היא כן עולה ממילא בקנה אחד עם הזעה, שכאמור מצוינת אף היא ב DSM (מה גם שלעתים התיאור מפי הפציינט אינו מדויק ויכול שגלי חום היתרגמו אצלו בזמן אמת מבחינת התיאור לתחושת חום נמשך). ד"ר טל שם דגש בחקירה על תחושת חרדה שלא נרשמה על ידי רופא המשפחה מפי המערער במש/5, ולכן לדבריו אין מדובר בהתקף חרדה. אלא שלאשורה בדי.אס.אמ. , שד"ר טל אישר גם הוא שמקובל עליו מבחינת הדרישות, לא נדרשת תחושת חרדה . מה שנדרש לשם אבחנה של התקף חרדה הוא פחד או תחושת אי נוחות, יחד עם עוד 4 סימפטומים מבין אלו המנויים ברשימת ה DSM. למקרא מש/5 ברור שהמערער סבל מחוסר נוחות, אם לא פחד (נרשם שם שהוא סובל מעצבנות) שהוליכה אותו לרופא המשפחה. וציינו כבר שהתקיימו שלושה סימפטומים שיכולים לאפיין התקף חרדה.

ביחס לסימפטום רביעי - תלונת החולשה ב מש/5 אינה נזכרת במפורש בגדר הסימפטומים שב DSM. ולכן יכול שפורמלית אינה מתקיימת בתורת סימפטום. אך ב DSM נזכרים מצבים "שכנים" של סחרחורת, תחושת חוסר יציבות או תחושת קלות בראש: סימפטומים שבלשון עממית של פציינט המוסר תיאור לרופא, יכולים בהחלט להיות מתוארים על ידו כחולשה. עיין בפריט 8 ל מש/4.

7. נציין שוב כי רופא המשפחה בבדיקתו לא מצא חום שיבאר תחושת החום, ולא רגישות בסינוסים. אך כן נמצא אודם בגרון בלא תפליט.

8. להלן עיקרי חווה"ד המייעצת שניתנה למשיב , על ידי הפסיכיאטר ד"ר אמיר בן אפרים (21.09.09):

בבדיקה- הופעת הנבדק מסודרת, שומר קשר עין, משתף פעולה, תנועתיות, אי שקט קל. דיבור קולח, מרחיב בהתאם למתבקש. אפקט מגיב ותואם מבחינת תוכן ועוצמה. מצב רוח מתוח. בתוכן החשיבה: מתאר אי יציבות במצב הרוח. יש לו חשש להתרחק מהבית. מנסה לעסוק בספורט.

כמעט שאינו נפגש עם חברים. אינו שותה אלכוהול כדי לא לפגוע בכדורים. הפרעת החרדה מפריעה לו בחיי היומיום. ללא מרכיב פסיכוטי. התקף חרדה אחרון הבוקר. מנסה להדחיק את זה.

המערער גויס ביום 14.07.04 לטירונות. 10 חודשים עובר לגיוסו ביום 15.09.03 מציין רופא המשפחה תיאור של הפרעת חרדה. מתואר "בשבועיים האחרונים לחץ בפנים, קשיי נשימה, תחושת חנק, חלש לאחרונה, חם לו כל הזמן, עצבני". עם גיוסו לטירונות סביב חווית הירי במטווחים המערער אובחן כסובל מהפרעת חרדה מסוג התקפי פניקה. להערכת המומחה, הגיוס לצה"ל והירי בטירונות החמירו את הפרעתו הנפשית של המערער אשר תועדה טרם גיוסו, בכ- 1/3.

בשים לב למתואר בפסקאות 5 ו 6 של פסק דין זה, אפשרית היתה אבחנתו הראשונית של ד"ר בן אפריים, שבסיכום חוות דעתו מ 21.9.09 התייחס למש/4 כמשקף מצב של הפרעת חרדה; ולכן העריך כי גיוסו לצה"ל והירי בטירונות החמירו את ההפרעה הנפשית שתועדה עוד טרם גיוסו, וייחס שליש מן הנכות הנפשית הכוללת לתנאי השירות.

9. אלא שנראה כי לעת מתן חוות דעתו נעלמה מד"ר בן אפריים האבחנה של רופא המשפחה באותו מסמך מש/5. ד"ר טל בחוות דעתו מיום 9.3.11 שניתנה למערער, הפנה שימת הלב שאבחנת רופא המשפחה במש/5 היתה:UPPER RESPIRATORY INFECTION ACUTE UNS. הכוונה לדלקת של דרכי הנשימה העליונות, כלומר מצב גופני ולא התקף חרדה.

10. בהערה נציין כי לא אחת אבחנה של URI הנה אבחנה כללית בטיבה. אולם העיקר הוא שמדובר אכן באבחנה לפיה מדובר במחלה על רקע גופני זה או אחר. ולא הפרעת חרדה. זו היתה אכן התרשמותו של רופא המשפחה ב 15.9.03. ואכן הסימפטומים שתוארו יכולים להלום הן הפרעת חרדה (לפי ה DSM) והן מצב על רקע מחלה גופנית זמנית.

11. מכל מקום, להלן עיקרי חווה"ד של ד"ר טל:

בבדיקה- הנבדק מסודר בהופעתו, מתמצא בכל המובנים. נראה חרד, מודאג, מלא התנצלויות, שטוף בהסברים, לא עונה באופן ישיר על שאלות ותשובותיו מתחילות בדרך כלל בהסברים במקום בתשובה לשאלה אשר נשאל. מתקשה לתאר באופן מסודר את סימפטומיו- כפי שמתבקש (נראה למומחה כי המדובר בסימפטום של המנעות). ריכוז וקשב עם הפרעת מה. מצב רוח ואפקט של דאגה, חרדה וחוסר בטחון. תגובות רגשיות מותאמות.

אין לראות הפרעות פסיכוטיות או של תסמונת דכאונית. בתכני חשיבה: תחושת חשש מהעתיד, תחושת פחיתות לעומת אחרים, תחושת נכות ומוגבלות.

ובהתייחס לחוו"ד ד"ר בן אפרים: בן אפרים קבע על פי מסמך רפואי מיום 15.09.03 של בדיקת רופא המשפחה אשר אבחן כי המערער סובל מהפרעה דלקתית בדרכי הנשימה העליונות, כי מדובר בהפרעת חרדה. בהתבסס על מסקנה מוטעית זו, קבע בן אפרים, כי למערער היתה הפרעת חרדה עוד טרם השירות הצבאי. מעיון במסמך שנתן רופא המשפחה עולה מפורשות כי הנ"ל אבחן דלקת בדרכי הנשימה העליונות ולא התקף חרדה, ועל כן ניתן לקבוע כי טרם השירות הצבאי לא סבל המערער מכל הפרעת חרדה, וכי אין במסמך הרפואי של רופא המשפחה כל ממצא רפואי שניתן לפרשו כמצב של חרדה או תסמונת חרדתית.

באשר לאבחון המדויק של ההפרעה ממנה סובל המערער- על פי בדיקות מטפליו, עולה כי הוא סובל מתסמונת חרדה עם אגורפוביה. בפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 21.02.10 נרשמה אבחנה בסעיף תיאור הפגימות "התקפי חרדה" ונקבעו לו 20% נכות נפשית זמנית לשנתיים. ואולם לדעת המומחה טעתה הועדה הרפואית בכך שלא נתנה את המשקל המתאים לאבחנה הפסיכיאטרית המלאה הנדרשת, שכן מדובר בהפרעת חרדה כרונית בת שנים, המתמשכת ללא הפוגות. החשוב כאן הוא כי מדובר בהתלוות אגוראפוביה לתסמונת החרדה. משמעות הדבר היא כי מדובר בהפרעת חרדה קשה יותר לטיפול, עם פחות תגובתיות לטיפולים תרופתיים ואחרים. (הערתנו - בהליך זה איננו מתייחסים כמובן לשאלת הנכות הנפשית הכוללת אלא אך לשאלת הקשר הסבתי, בין גרימה ובין החמרה. ציינו הדברים על מנת לבאר מהי ההפרעה הנפשית שאיתר ד"ר טל).

12. חוות דעתו של ד"ר טל נשלחה על ידי המשיב לד"ר בן אפריים , לשם מתן עמדתו. ד"ר בן אפרים, בהגינותו, ציין כי לאחר שלמד את חווה"ד של ד"ר טל הגיע מסקנה שיש לקבל את חוות דעתו, ולקבוע גרימה מלאה. בלשונו "הנבדק אמנם תאר סימנים המתאימים להפרעת חרדה אצל רופא משפחה כעשרה חודשים טרם גיוסו , אבל רופא משפחה אבחן סימנים אלה כזיהום בדרכי הנשימה" (עיין במכתבו של ד"ר בן אפרים למשיב, מכתב מיום 27.5.11 שעל חישופו (למעט השחרת משפט אחד) ניתנה החלטה מפורטת מיום 20.5.13 .

13. למעשה העובדה שד"ר בן אפרים חזר בו בעקבות עיון בחוו"ד ד"ר טל והכיר בגרימה מלאה, לא הוסתרה; ונלמדה במקור מחוו"ד אחרת, של המומחה ד"ר שם דוד: שכן עמדתו של ד"ר בן אפרים במכתבו מיום 27.5.11, לא התקבלה על ידי המשיב, ששלח המערער לבדיקה חוזרת אצל פסיכיאטר אחר, הוא ד"ר שם דוד. האחרון בדק את המערער ב 4.10.11.

ד"ר שם דוד אזכר כאמור בחוות דעתו את מכתב התשובה של ד"ר בן אפרים מיום 27.5.11, בו הכיר בגרימה מלאה, וחלק עליו. להלן עיקרי חוות דעתו:

המדובר בגבר צעיר אשר אין לגביו עדות להפרעה נפשית פעילה עד לשירותו הצבאי. יש לציין מתחילת נערותו תגובה הסתגלותית בעלת מאפיינים התנהגותיים לאחר מות אביו ממחלה קשה אולם מדיווח גורמי החינוך עולה שהתנהגותו השתפרה לאחר תקופה של כשנה.

אף ד"ר שם דוד מסכים עם ד"ר טל ועם ד"ר בן אפרים כי המערער סובל מהפרעת פאניקה עם אגרופוביה. בנוסף מצא המומחה כי המערער הינו בעל אישיות אובססיבית. אלא שבאשר לקשר לשירות הצבאי- חולק המומחה על שתי חוות הדעת הקודמות. המומחה אינו סבור כי קיים קשר כלשהו לתנאי שירותו או לשירותו הצבאי בכלל של המערער. המערער החל לסבול מתסמינים חרדתיים טרם המטווח בשל חשיבה טורדנית על אירועים שיוכלו לקרות שהם בעלי משמעות הרת אסון. אין מחלוקת שאירועים אלו לא נגרמו בפועל ואף לא היו קרובים לכך. כלומר, האירוע התרחש בנפשו של המערער, מתוך עולמו הפנימי, כחלק ממבנהו האישי ופחדיו. אין המומחה רואה באירוע שהיה עלול להגרם בזמן טירונות כלל צהלית קלה מבחינת עומס, כאירוע שנגרם בפועל. כל איש מקצוע בתחום זה מכיר אנשים הסובלים מהפרעה זו שמתארים סמיכות התקפי חרדה לאורח חיים נורמטיבי לחלוטין, אך אין זה אומר כי ההפרעה התפתחה בשל האירוע הנורמטיבי. אם למשל יפתח אדם התקף חרדה במהלך נסיעה ברכב פרטי, בלא אירועים מיוחדים, לא סביר שמי מאנשי המקצוע יטען שהפרעת החרדה התפתחה בשל הנסיעה ברכב, אלא מתוך עולמו הפנימי של האדם, מסיבות לא ברורות. תימוכין לדעה זו מוצא המומחה במסמך הבדיקה של ד"ר מיכאל סגל, לפיו לא נמצא אירוע ספציפי בתקופת הטירונות המסביר את מצב החרדה.

לסיכום- המערער סובל אכן מהפרעת חרדה- הפרעת פניקה עם אגורופוביה. לדעת המומחה אין קשר בין ההפרעה לבין השירות הצבאי.

14. ב"כ המערער ויתר על חקירת ד"ר שם דוד, וב"כ המשיב חקרה את ד"ר טל ואת ד"ר בן אפרים – שזומן לעדות מטעם המערער. חקירת ד"ר בן אפרים , הן בראשית, הן בנגדית, לא הוסיפה הרבה על הידוע. הועדה שבה ומציינת התרשמותה לטובה מהגינותו. אף אנו סבורים כי בנתוני המקרה, גם אם יכולים התסמינים במש/5 להתיישב הן עם התקף חרדה והן עם מחלה גופנית ממנה סבל המערער אותה עת, יש לתן משקל להתרשמותו של הרופא המטפל שראה את המערער בזמן אמת, ולא התרשם מבעית חרדה אלא ממחלה של דלקת בדרכי הנשימה העליונות. הנחת העבודה הנכונה אפוא , צריך שתהיה שלא הומחש שהמערער סבל מהתקף חרדה עובר לגיוס.

15. אין גם חולק שמן התיעוד לא עולה אינדיקציה להפרעה נפשית פעילה עד לגיוס. אף ד"ר שם דוד מסכים לכך.

זאת ועוד, שלושת המומחים אינם חלוקים על האבחנה של הפגימה הנפשית: הפרעת חרדה עם אגורופוביה. למעשה שלושתם כיום אף מסכימים כי אותה הפרעה נתנה ביטויה הראשון בהתקף חרדה לקראת המטווח, היינו במהלך השבוע השני לטירונות בו למדו המערער וחבריו לתפעל נשקים. יש אפוא הסכמה על חלק ניכר מן הנתונים הרפואיים.

16. א. ציינו כאמור שלא היה כל אירוע יוצא דופן במטווח והטירונות היתה קלה. המערער עצמו אף מבחינת תחושותיו הסובייקטיביות, לא פיתח הפרעת החרדה על רקע קשיי הטירונות, אלא לדבריו במהלך השבוע השני לטירונות לקראת ועל רקע המטווח.

ב. אם נידרש לתיעוד שהוגש, ברור שהמערער גויס ביולי 2004, ולא באוגוסט 2004 בשונה מן האמור בתצהירו. כלומר בענין זה הדין עם המשיב הטוען בכתב התשובה שהגיוס היה ב 14.7.04. לראיה, מסמך מש/2 בו כבר ב 19.7.04 בטירונות התלונן על כאבי ראש שנמשכו מזה שבוע. כלומר מדובר בסממן ללחץ אפשרי, אמנם מתון, שהחל עוד לפני הטירונות. יכול גם שמדובר "סתם" בכאבי ראש, על רקע גופני, ואיננו מייחסים לפיכך חשיבות רבה למסמך זה, לבד מכך שהוא מצביע כאמור על תאריך תחילת הטירונות הנכון באמצע יולי. המערער לא זכר בחקירתו שמסר דבר כזה, היינו תלונה על כאב ראש, אולם מאידך לא זכר גם שהתגייס עוד ביולי ולא באוגוסט. ניתן היה להתרשם שתאריכים אינם זכורים לו, והדבר טבעי ממרחק של זמן.

ג. ביום 23.8.04 מגיע המערער לראיון קבלה למרפאה הפסיכיאטרית בבני ציון ומאובחן כסובל מהתקפי חרדה (מש/1). אולם אז כבר תמה בכלל הטירונות שלו (שהחלה כטירונות 02 ב 14.7.04, כאמור, ולא באוגוסט). לראיה המערער מצוין בגליון הקבלה של המרפאה הפסיכיאטרית מ 23.8.04 כסטודנט-עתודאי, ובגליון מתואר שסיים כבר הטירונות והשתחרר לעתודה, אך גם בבית חזרו התקפי החרדה. לדבריו בחקירה, הגיע עוד קודם לכך לבי"ח בני ציון וקיבל תרופות פסיכיאטריות. אין מסמך שהוגש ומאשר זאת, אך הדבר אינו מעלה או מוריד מן התוצאה.

ד. המסקנה כי מדובר בהפרעת חרדה שביטויה הראשון בהתקף חרדה בשבוע הטירונות השני, מתחזקת מאד מעיון במסמך מש/3. מדובר במסמך מהמרפאה הצבאית שתאריכו 4.8.04: כאשר המערער עודנו בטירונות. נרשם כי הוא מתלונן על חולשה מוגברת, חוסר תיאבון, סחרחורות עם בחילות, עייפות, והבעיה החלה מזה שבוע. כאשר המערער אף היה באשפוז מ 31.7.04 עד 1.8.04 עקב כאבי חזה, ועבר בירור כולל אקו לב ובדיקת דם, ונשללה בעית לב. צוין שהמערער מתלונן על עייפות קיצונית ורוצה לשרת ולחזור ליחידה . תואר שבשיחה עם הרופא המערער בוכה ולא יציב, אמוציונאלי, ומבקש רק מנוחת בית שתעזור לו. צוין שהוא שלל בעיות בסביבה, במשפחה או במקום השירות. בשיחה הומלץ למערער על בדיקה אצל קב"ן אלא שהוא לא אבה לכך, והרופא מצדו לא התרשם שיש סימנים המחייבים בדיקת קב"ן או פסיכיאטר דחופה ונגד רצונו.

להתרשמותנו, יש כאן התקף חרדה ברור ואותנטי. התנהלות מעין זו שתוארה בבדיקה אינה מאפיינת מי שמבקש לזכות בהקלות ומתחזה כמי שסובל ממצוקה נפשית לא קיימת. הועדה מסכימה בענין זה עם עמדת ד"ר טל, שמן המסמך עולה שמדובר במי שמצוי בהתקף חרדה ובו זמנית מתכחש לו (עמ' 24 שו' 17-22). יצוין כי הלו"ז במסמך מתיישב אכן עם טענת המערער כי התקף החרדה החל לערך בשבוע הטירונות השני מהלך לימוד הנשק; אלא שהטירונות החלה כאמור במחצית יולי, ובכך טעה המערער.

ה. אנו מקבלים אפוא כי התקף החרדה הראשון הופיע אצל המערער בשבוע השני לטירונות, שבוע בו למדו הטירונים לתפעל נשקים. איננו מייחסים חשיבות רבה לכך שבמהלך אחד משיאיו של התקף החרדה , במהלך השיחה עם הרופא כשהוא בוכה ומבולבל ומבקש מחד לשרת, ומאידך לנוח בבית, לא ייחס המערער את תחילת ההתקף לאירוע המטווח או ללימוד הנשקים. הוא עשה כן מעט אח"כ, כאשר סיים הטירונות ופנה לטיפול המרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח בני ציון.

17. ד"ר טל אישר בחקירתו כי מדובר אכן בבעל אישיות חרדתית עוד בטרם גיוסו, אך "חרד שמתפקד". אין חולק כאמור כי המערער לא פתח הפרעה נפשית עובר לגיוסו , על רקע אישיותו החרדתית. כפועל יוצא מקביעתנו העובדתית (עליה הסכימו למעשה כל המומחים כתשתית) לפיה התפתחה ההפרעה הנפשית בשבוע השני לטירונות, על רקע לימוד הנשק הרי שאין מדובר בהחמרה גרידא, אלא גרימה. המערער לא סבל מהפרעה או פגימה נפשית עובר לכך, ולכן לא היה מה שיוחמר. הוא היה בעל אישיות חרדתית אך זו לא בטאה עצמה בהפרעה נפשית עד לאותו שבוע שני בטירונות של לימוד נשקים: שבוע ששימש כטריגר שהוציא אותה מן הכוח אל הפועל. אין מדובר בהפרעה שארעה רק במהלך השירות אלא גם עקב השירות, בשל אותו טריגר.

18. לא נוכל שלא להתייחס באהדה לעמדת המשיב ולמסקנות ד"ר שם דוד בנסיבות המקרה. אולם אהדה זו אינה אלא פועל יוצא מכך שלעמדתנו, בפן המשפטי, ספק אם התקיים היסוד האובייקטיבי שהוצב בהלכת אביאן ביחס לאותו טריגר שבשירות; לפיכך חסד נעשה עם המערער משהוכרה תביעתו על ידי המשיב ולו בשיעור שליש, על דרך החמרה. הד לדברים אלה עולה מבין השיטין מחווה"ד של ד"ר שם דוד, גם אם נוסחו הדברים בחוות דעתו כמסקנה רפואית, ולאשורה מדובר בסיבתיות משפטית. אולם משעה שהוכרה התביעה, ולו בשיעור שליש, התוצאה המחויבת בדין בנסיבות המקרה הנה קבלת הערעור, על דרך קביעת גרימה מלאה. שכן בפן הרפואי - עובדתי שימש אכן אותו שבוע שני בטירונות כטריגר שגרם להתפרצות המחלה הנפשית, על רקע חולשתו הסובייקטיבית של המערער (האישיות החרדתית). בהגדרה חצה הוא אפוא כאמור את אותה משוכה של התקיימות היסוד האובייקטיבי אף לשיטת המשיב, שהרי אחרת לא היתה מוכרת פגימתו הנפשית ולו על דרך החמרה בשיעור שליש. הרי היסוד האובייקטיבי צריך שיתקיים גם בקשר סבתי ממן ההחמרה החלקית, והדבר היה ידוע מזה שנים, מאז הלכת אביאן, עת ניתנה החלטת המשיב.

משוכה זו שיסודה בקשר הסבתי המשפטי שוב אינה עומדת אפוא למערער למכשול בערעור זה, שכן המשיב אינו יכול לטעון כעת שלא מתקיים אותו יסוד המונח ממילא בהכרח בהחלטתו שלו.

הנפקות היא שמתקיימים במצטבר הן היסוד האובייקטיבי (מכוח הכרת המשיב) ; והן הסובייקטיבי- רפואי (שנעוץ ב"גולגלתו הדקה" של המערער, ומימש עצמו על רקע אותו מטווח, היינו בשל טריגר שמקורו בשירות). בפן המשפטי - זכאי אפוא המערער ליהנות מן ההלכות הקובעות שכאשר מחלה קונסטיטוציונלית בטבעה, מתפרצת על רקע גורם שיסודו בשירות הצבאי, ולו בשל חולשתו הסובייקטיבית של החייל, תיוחס המחלה כולה לשירות על דרך גרימה, אם לא נסתר הדבר על ידי המשיב אליו עבר הנטל המשני (וכאן אכן לא נסתר) . זאת אף אם יש אכן סיכוי שהיתה מתפרצת ממילא בהמשך הדרך )רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817; ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, פס' 8 של פסה"ד).

19. אנו מקבלים אפוא הערעור וקובעים כי הפגימה הנפשית נגרמה במלואה עקב תנאי השירות של המערער. עם זאת, בנסיבות המקרה הספציפי, ולאור המפורט בדבר התנהלותו ההוגנת של המשיב במקרה זה, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ד, 17 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.