רקע

עסקינן בשתי תביעות שטריות שהדיון בהן אוחד.

התביעה השטרית הראשונה עניינה בקשה, שהוגשה בלשכת ההוצל"פ ביום 7.1.10, לביצוע שני שיקים משוכים על חשבון הנתבעת בבנק דיסקונט סניף זכרון יעקב. השיק הראשון ע"ס של 11,500 ₪ זמן פרעונו 25.11.09 והשיק השני ע"ס של 23,000 ₪, זמן פרעונו 25.12.09 (תיק הוצל"פ מס' 9-10-00954-13).

התביעה השטרית השנייה עניינה בקשה, שהוגשה בלשכת ההוצל"פ ביום 3.2.10, לביצוע שני שיקים נוספים המשוכים על אותו חשבון. שיק ע"ס של 22,000 ₪, זמן פרעונו 10.1.10 ושיק שני ע"ס של 23,000 ₪, זמן פרעונו 20.1.10 (תיק הוצל"פ מס' 1-10-01780-13).

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיקים, בשני תיקי ההוצל"פ, כשטענתה העיקרית היא כשלון תמורה מלא, וזו נתקבלה ע"י כב' הרשם.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת וטענות הצדדים

1. ארבעת השיקים נשוא ענייננו (להלן "השיקים") נמשכו לפקודת "בסאם עווד" (להלן : "עווד") מבלי שהוגבלה סחרותם והם הוסבו על ידו לתובע, הבנק הבינלאומי הראשון סניף חדרה (להלן : "התובע" או "הבנק"), אצלו התנהל חשבון העו"ש של עווד (חשבון מס' 475033). השיקים הוצגו לפרעון במועדי הפרעון הנקובים בהם וחוללו בשל מתן הוראת ביטול.

ואלה הנתונים הרלוונטיים של השיקים :

2. הנתבעת העלתה את טענות ההגנה שלה במסגרת ההתנגדות שהגישה ואלה עיקרן :

א. הנתבעת הזמינה את שירותיו של הקבלן עווד בסאם מכפר פרידיס לביצוע עבודות בנייה, הרחבה של סככה בשטח של 260 מ"ר, יציקת רצפה ובניית קירות במושב צרופה, כאשר תמורת העבודות עפ"י המוסכם עמדה ע"ס של 79,500 ₪.

ההתקשרות בין הצדדים היתה בחודש 5.09 ובסמוך לה מסר מנהל הנתבעת, בני כרייף (להלן : "מנהל הנתבעת" או "כרייף") לעווד את 4 השיקים נשוא ענייננו, אלא שזה לא החל בביצוע העבודות כמוסכם ולא בכלל. עפ"י הנטען, כרייף פנה פעמים רבות אל עווד ואל אביו בדרישה לביצוע העבודות, ללא הועיל. בסופו של יום ולאחר שנכשלה התמורה כשלון מלא פנה כרייף לבנק ונתן הוראת ביטול לשיקים וביקש לקבלם בחזרה מעווד שהודיע כי הם מוחזקים בידי הבנק.

ב. הנתבעת טענה כי התובע לא קיבל את השיקים בעד ערך וכי התנהגותו אינה תמת לב. לשיטתה, התובע ידע היטב על ההסכם בין הנתבעת לבין עווד והיה עליו לוודא כי התמורה בגין השיקים ניתנה לנתבעת, אלא שהוא עצם את עיניו והעדיף לא לבדוק את עסקת היסוד למרות שעווד הוא לקוח בעייתי והיה מצוי בקשיים כלכליים.

טענות ההגנה של הנתבעת נשענו על תצהירו של כרייף שצורף להתנגדות ואשר שימש לבקשתה תצהיר עדות ראשית מטעמה במהלך המשפט.

3. טענותיו של התובע הועלו בתצהירו של מר בדולח אריאל, מנהל מחלקה עסקית בסניף הבנק התובע (להלן : "נציג התובע") ואלה עיקרן:

א. ביום 30.7.08 פתח הבנק לעווד, לפי בקשתו של אחרון זה, חשבון עו"ש בסניף הבנק בחדרה. במסגרת ניהול החשבון היסב עווד לבנק שיקים, מעת לעת, אשר שימשו בטוחה להחזר החבויות בחשבון.

חשבונו של עווד הפך לחשבון דביטורי בשל משיכות יתר, אי פרעון הלוואות ואי פרעון שטרות וביום 20.8.09 הראה החשבון יתרת חובה בסך של 23,401 ₪, אשר הגיעה בסוף היום לסך של 3,982 ₪ בעקבות הזרמת הלוואה בסך של 52,000 ₪ ופרעון זמני של שיק בסך של 19,500 ₪.

ביום 29.9.09 הראה החשבון יתרת חובה בסך של 76,736 ₪.

אי לכך, הגיש הבנק ביום 24.1.10 תביעה כספית נגד עווד וביום 14.4.12 ניתן נגדו פס"ד לתשלום סכום התביעה, בסך של 309,709 ₪, בצירוף ריבית בנקאית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ביום 6.6.10 ולאחר שעווד פתח בהליכי פש"ר בביהמ"ש המחוזי הגיש הבנק תביעת חוב ע"ס של 410,331 ₪.

ב. השיקים נשוא התביעה הם חלק ממערך הבטחונות בחשבון, שנועדו להבטיח את החזר כלל החבויות בחשבון, הן מכוח הלוואות והן מכוח חבויות בחשבון העו"ש, כשהן משועבדות לבנק המחזיק בהם גם מכוח זכות עכבון.

ג. כנגד השיקים ניתנו לעווד במועד הפקדתם ההלוואות כדלקמן :

ביום 28.7.09 הלוואה בסך של 9,200 ₪ כנגד שיק ע"ס של 11,500 ₪ זמן פרעונו 25.11.09.

ביום 20.8.09 הלוואה בסך של 52,000 ₪ כנגד שיקים שסכומם הכולל עמד ע"ס של 65,000 ₪ וביניהם שיק ע"ס של 22,000 ₪, זמן פרעונו 10.1.10 ושיק ע"ס של 23,000 ₪ זמן פרעונו 25.12.09.

ביום 27.9.09 הלוואה בסך של 30,000 ₪ כנגד שיקים שסכומם הכולל עמד ע"ס של 38,000 ₪ וביניהם שיק ע"ס 23,000 ₪ זמן פרעונו 20.1.10.

ד. הבנק הוא אוחז כשורה שנתן תמורה בעד השיקים וחשבונו של עווד, בזמנים הרלוונטיים למועד הפקדת השיקים וחילולם היה ביתרת חובה. הבנק נהיה אוחז בשיקים לפני שעבר זמנם ולא היתה לו כל ידיעה שהשיקים יבוטלו בשל כשלון תמורה. הוא נטלם בתום לב ובעד ערך ומבלי שהיתה לו, במועד שעווד סיחר לו אותם, כל ידיעה בדבר הפרה לכאורה של הסכם כזה או אחר בינו לבין הנתבעת.

4. בישיבת ההוכחות נחקרו שני העדים ובהמשך הגישו הצדדים סיכומים מטעמם בכתב.

מסגרת נורמטיבית

5. טענה של כשלון תמורה מלא הינה טענת הגנה טובה כלפי צד קרוב לשטר, שכן משמעות הטענה היא כי הצד שקיבל את השטר הפר את החוזה העומד בבסיס עסקת היסוד בין הצדדים ומכאן חייב הוא בהשבת השטר, ולמושך השטר עומדת טענת הגנה טובה כלפי חבותו על פי השטר.

אם הנפרע הסב את השיק לאחר, אין לניסב יותר משהיה לנפרע, ואין הוא זכאי לאכוף את השטר על המושך ועליו להשיבו לבעליו. לא כך אם הניסב הוא אוחז כשורה, שכן במקרה שמדובר בפגם שאינו חפצי, אין הטענה עומדת כלפי אוחז כשורה (ע"א 444/82 בנק קונטיננטל לישראל בע"מ נ' נחום שייקביץ).

6. במקרה בו קיימת לנתבע הגנה קניינית טובה כלפי הצד הקרוב לשטר, דוגמת ההגנה של כשלון תמורה, על הצד הרחוק להוכיח כי הוא אוחז כשורה (ראו ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830, 833 (1983)).

השאלה הראשונה שיש לבחון היא אם הוכיחה הנתבעת את טענתה בדבר כשלון התמורה, כי אז יוכל התובע להתגבר על הפגם רק אם יוכיח שהוא אוחז בשיקים כשורה.

האם הוכיחה הנתבעת כשלון תמורה ?

7. לאחר ששמעתי את עדותו של מנהל הנתבעת ובחנתי בקפידה את הראיות שהוגשו בקפידה, מצאתי כי אין ליתן אמון בגרסתו בדבר כשלון התמורה ובמקרה הטוב ניתן לקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה בהקשר זה.

8. כרייף טען כי העסקה שעומדת מאחורי השיקים הינה הסכם לביצוע עבודות בנייה והרחבת סככה בביתו במושב צרופה. עפ"י הנטען, ההסכם עם עווד היה ביום 10.4.09 ולפיו היה על אחרון זה לבצע את העבודות תוך חודש ימים ממועד ההזמנה כנגד תשלום של 79,000 ₪.

כרייף צירף לתצהירו עותק מההזמנה וקבלה בגין השיקים.

ההזמנה נושאת תאריך 10.4.09 והיא ניתנה ע"י עווד בסאם, קבלן בניין ושיפוצים (כך עפ"י ההזמנה) ותחת העמודה "פרטים" נרשם "הזמנה לבניית והרחבת סככה, יציקת רצפה 260 מ"ר, בניית סככה 260 מ"ר ובניית קורות....".

בקבלה פורטו השיקים נשוא התביעה והיא נושאת תאריך 17.5.10.

9. 'סיפורו' של כרייף בנוגע לעסקת היסוד וכשלונה מעלה מספר תהיות, אשר רק הלכו והתחזקו בחקירתו הנגדית.

תחילת דבר אציין כי בניגוד למצופה, הנתבעת לא צירפה כל תוכנית ו/או תשריט ו/או היתר בנייה ו/או או כל מסמך אחר היכולים ללמד על העבודות שעווד אמור היה לבצע, ולפחות על כך שהיו עבודות בנייה כלשהן "על הפרק". כרייף הסתפק בעדותו שלו הגם כי יכל בנקל להציג מסמכים שיש בהם כדי לאשש את הטענה בדבר העבודות המתוכננות ואשר הוזמנו, כנטען, מעווד. מדובר במסמכים הנמצאים בשליטתו ובחזקתו ואי הגשתם פועלת לחובתה של הנתבעת.

בנוסף, עדותו של כרייף בעניין מהות העבודות לא היה בה כדי להניח תשתית משכנעת לגבי קיומה של עסקה אמיתית עם עווד, ודאי לא הזמנת עבודות בנייה והינה פעם ניתן היה להבין מהעדות כי מדובר בבניית סככה או בהרחבתה ופעם אחרת כי מדובר בבניית בית וכך 'מתנדנד' לו כרייף מגרסה לגרסה :

בתצהיר נרשם "עבודות בנייה והרחבה של סככה" (סע' 6).

ובחקירתו הנגדית: "...בעיקר בנייה" "דקים, בטון, רצפות, בניית בית במושב צרופה. בית, סככה" (עמ' 11 לפרוט', שו' 13).

ועת נשאל ע"י באת כוח התובע "לא הבנתי מה זה צריך להיות", השיב "זה היה צריך להיות סככה. מבנה סככה במשק חקלאי במושב צרופה. זה היה אמור לשמש לי לאחסנה".

10. הנתבעת, ושוב בניגוד למצופה, לא הגישה את הסכם העבודה עם עווד, הסכם אשר ככל שהוא קיים, ניתן להניח שיש בו פירוט לעבודות שהוזמנו, המועד המשוער לתחילת העבודות וסיומן, התמורה המוסכמת ותנאי התשלום, אלא שהנתבעת בחרה שלא להציג כל הסכם ועת נשאל מנהלה, מדוע אינו מציג את ההסכם השיב "אין לי כאן, אוכל להמציא" (עמ' 11, שו' 29).

אינני מקבלת את הסברו של מנהל הנתבעת לאי צירוף ההסכם, לפיו הוא מניח כי עם החלפת ייצוגו בתיק לא הועברו אליו כל המסמכים, שכן הקבלה וההזמנה צורפו להתנגדות אשר הוגשה עת היה מיוצג ע"י בא כוחו הקודם ויש להניח כי אילו היו מסמכים נוספים באמתחתו היה מצרפם להתנגדות; אין בסיס להסברה כי עם העברת הייצוג שמר לעצמו בא כוחו הקודם מסמכים אשר לא הועברו לנתבעת ו/או לבא כוחה החדש.

מכל מקום, בקשה להגשת "ראייה נוספת" מטעמה של הנתבעת מעולם לא הגיעה.

11. כרייף לא הצליח ליתן תשובות חד משמעיות גם באשר למועד ההסכם עם עווד ולמועד המוסכם לביצוע לביצוע העבודות.

בתצהירו טען כי ההסכם היה ביום 10.4.09 (זהו גם תאריך ההזמנה), כאשר בחקירתו הנגדית העיד כי הם "ישבו על העסקה" בחודש מאי 09.

ובמקום אחר : "העבודה היתה צריכה להתרחש בסביבות 5/09. אני מתקן את עצמי, בחודש 5/09 ישבתי עם באסם עווד על תשלומי הבנייה. סיכמנו שיבנה לי את הסככה, חודש לאחר ההסכם" (עמ' 11, שו' 24).

כך גם בנוגע למועד ביטול השיקים - לא ניתן היה לדלות מעדותו של כרייף גרסה עקבית. תחילה הוא העיד כי הוא ביטלם באמצע חודש יוני 2009 (עמ' 13, שו' 17 ואילך) ובהמשך העיד כי הוראת הביטול נמסרה בחודש 7.09 (עמ' 14, שו' 4). על השאלה, מהו המועד המדויק למתן הוראת הביטול ניתן היה להשיב בקלות אילו הנתבעת היתה מצרפת עותק מהודעת הביטול, אלא שגם מסמך חשוב זה, בחרה הנתבעת שלא לצרף ואין לי אלא להסיק כי צירופו של זה היה בו כדי להוות ראייה לרעתה.

12. ומפרטים חסרים לפרטים לא הגיוניים - כרייף טען כי 4 השיקים נשוא התביעה, נמסרו לעווד באותה הזדמנות ואולם עיון קל בהם מלמד כי הם ניתנו מפנקסי שיקים שונים וכי הם נכתבו בעטים שונים (השיקים המקוריים הוצגו לעיוני במהלך הדיון, כפי שהדבר מתועד בפרוטוקול).

כרייף, בנסיונו להסביר את הדבר העיד "ייתכן ובמעמד העסקה נתתי לו מפנקסים שונים וכתבתי בשני עטים. אני חובב עטים" (עמ' 12, שו 27), אלא שתשובה זו אין ביד לקבל. אומנם לא מן הנמנע כי בידי הנתבעת היו, באותו מעמד, שני פנקסי שיקים מכל אחד מהם נמסרו שני שיקים, ואולם אין הסבר הגיוני – ודאי לא זה שניתן ע"י כרייף - לכך שהם נכתבו בעטים שונים. צירוף שתי העובדות, היותם מפנקסים שונים ובשני עטים, מלמדת כי סביר יותר שהם ניתנו בהזדמנויות שונות ולא כפי טענתו של כרייף, באותו מעמד.

13. הבעייתיות סביב מועד מסירת השיקים ובכלל אודות קיומה של עסקה אמיתית עם עווד מתעצמת נוכח העובדה כי הקבלה שצורפה להתנגדות נושאת תאריך 17.5.10, תאריך שלא עולה בקנה אחד עם המועדים של עריכת ההסכם ומסירת השיקים, לשיטתו של כרייף.

בתשובות שנתן, בחקירתו הנגדית, עת נתבקשה התייחסותו לתאריך זה טען כי הוא לא קיבל קבלה מקורית וכי הקבלה שצורפה נמסרה לבא כוחו הקודם, מי שגם מייצג את עווד בתיקים אחרים.

ומיד אומר שלא רק שאין בדברים אלה כדי לסייע לנתבעת אלא יש בהם כדי לחזק את הרושם כי אין כל עסקה אמיתית מאחורי מסירת השיקים שכן אילו היתה כזו, יש להניח כי כרייף, מי שמנהל עסק בעצמו, דואג היה לקבל קבלה במעמד מסירת השיקים או במועד סמוך לכך. בנסיבות אלה, לא ניתן להימנע מהתחושה כי קבלה זו - הנושאת תאריך 'רחוק' מהמועדים הרלוונטיים לענייננו - שבה ננקבה שנת 2010 (שנת הכנת ההתנגדות וצירוף הקבלה) היא מסמך פקטיבי שהוכן לצורכי המשפט.

14. עדותו של כרייף לא היה כדי להפיג את הערפל סביב עסקת היסוד עם עווד ומנגד הוא מסר בעדותו כי נתן את השיקים לעווד שהיה לחוץ בבנק וביקש עזרתו של כרייף כדי לבצע עליהם ניכיון, כאשר ברקע היכרות עסקית ביניהם רבת שנים (ראה עמ' 12, שו' 5 ואילך).

15. משהגעתי כאן אדגיש כי גרסתה של הנתבעת נמסכת על עדות מנהלה בלבד, כאשר משיקוליה שלה לא הזמינה את עווד למתן עדות, עדות שיכלה לשפוך אור על ההסכמות ביניהם ככל שהיו. ההלכה בדבר הימנעות מהזמת עד רלוונטי ידועה לכל והדבר יוצר חזקה לפיה אילו היתה מובאת העדות היתה פועלת לרעתו.

16. לאור המקובץ, בשל אי הצגת תשתית עובדתית מלאה אודות עסקת היסוד, בשל בקיעים וסתירות בגרסתו של כרייף, נוכח אי הצגת מסמכים רלוונטיים הנמצאים בשליטתה של הנתבעת ואי זימון עווד למתן עדות ומאחר ומדובר בעדות יחידה במשפט אזרחי, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר כשלון תמורה. מכאן ובהעדר טענת הגנה חלה עליה חובה לפרוע את השיקים ודין התביעה נגדה להתקבל במלואה.

17. חרף האמור ולמעלה מן הצורך אתייחס בתמצית ליתר טענות הצדדים בהנחה כי אכן היה כשלון תמורה ביחסים שבין הנתבעת לעווד, כי אז יש לבחון אם התובע הוכיח את אחיזתו בשיקים כשורה שכן כפי שנקבע ברע"א 6553/97 חגי אפרים נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב (2) 345 :

"...כאשר נוצר פגם קנייני בשטר, עוברת חובת הראיה לאוחז ועליו להוכיח את כשרות אחיזתו ואין לגרוס כי על מושך, הטוען לפגם קנייני בשטר, להוכיח שהאוחז אינו אוחז כשורה. במצב זה נוצר בדיני השטרות היפוך של חובת הראיה, כאמור בסעיף 29(ב) לפקודה". (ראו גם לעניין זה ספרו של לרנר, עמ' 224).

התובע אוחז כשורה – האם כן ?

18. התובע ייחשב אוחז כשורה בהתקיים הוראת סעיף 28(א) לפקודת השטרות, לפיה :

"... אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".

למעשה התנאים לאחיזה כשורה הם אלו: תקינות השטר ושלמותו לפי מראהו; אחיזה בשטר לפני מועד פרעונו; מתן ערך בעד השטר וסיחור השטר בתום לב ללא כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה.

19. השיקים שבפני, כך עולה מהתבוננות חזותית בהם הם שיקים שלא הוגבלה סחרותם והם שלמים ותקינים לפי מראיהם; הנתבעת לא העלתה כל טענה בהקשר זה.

אין גם עוררין כי הם סוחרו לבנק לפני שעבר מועד פרעונם. השאלה בה חלוקים הצדדים הינה אם התובע, נטל את השיקים, בתום לב ובעד ערך מבלי שהייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה, כדרישת סעיף 28(א)(2) לפקודה הנ"ל.

על שאלה זו, כפי שיובהר להלן, מצאתי להשיב בחיוב.

20. אחיזה בעד ערך – התמורה שניתנה בגין השיקים - אוחז בעד ערך הוא מי שנתן בזמן מן הזמנים, תמורה עבור השטר. בהתאם לסעיף 26(א) לפקודת השטרות "תמורה בת ערך" היא כל תמורה מספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה או אפילו חוב קודם או חבות קודמת, בין שהשטר הוא בר פרעון עם דרישה ובין שהוא בר פרעון בעתיד. מה שנחשב לתמורה בדיני החוזים הכלליים, יחשב גם לתמורה על פי דיני השטרות.

ה"ערך" הנדרש לצורך אחיזה בעד ערך, זהה למושג התמורה בדיני החוזים, היינו, הוא כולל ערך הן במובן של "תמורה עתידית", והן במובן של "תמורה מבוצעת". לעומת זאת, לשם רכישת המעמד של אוחז כשורה, תוכנו של המושג "ערך" מצומצם יותר, ובהקשר זה משמעו "תמורה מבוצעת" בלבד, להבדיל מ"תמורה עתידית".

מעדותו של נציג התובע ומעיון במסמכים שצורפו ניתן ללמוד כי התובע נתן תמורה בעד השיקים, אם לא מכל אחת מהסיבות הבאות בנפרד, וודאי מהצטברותן יחד:

א. במועד הסבת כל אחד מהשיקים נשוא התביעה ניתנה לעווד, כנגד הפקדתם, הלוואה כספית. מועד קבלת ההלוואות (יום הסבת השיקים כפי שהדבר עולה מטופסי ההפקדה וטופסי הבקשה לקבלת הלוואה, שצורפו לתצהיר התובע) סכומי ההלוואות ומועדי פרעונן כפי שיפורטו להלן, מלמד באופן ברור כי זו התמורה שניתנה לעווד.

ביום 28.7.09 ניתנה הלוואה בסך של 9,200 ₪ כנגד שיק ע"ס של 11,500 ₪ - שהוסב לבנק באותו יום - זמן פרעונו 25.11.09, שזהו יום פרעונה של ההלוואה.

ביום 20.8.09 ניתנה הלוואה בסך של 52,000 ₪ כנגד שיקים שסכומם הכולל עמד ע"ס של 65,000 ₪ וביניהם שיק ע"ס של 23,000 ₪ זמן פרעונו 25.12.09 ושיק ע"ס של 22,000 ₪ , זמן פרעון 10.1.10. ההלוואה ניתנה במועד הסבת שני השיקים לבנק ועווד אמור היה לפרוע אותה באופן הבא : סך של 18,400 ₪ ביום 25.12.09, סך של 17,600 ₪ ביום 10.1.10 (מועדי פרעון השיקים בהתאמה) וסך של 16,000 ₪ ביום 27.12.09 (ככל הנראה מועד פרעון השיק הנוסף שהוסב ביום 20.8.09).

ביום 27.9.09 ניתנה הלוואה בסך של 30,000 ₪ כנגד שיקים שסכומם הכולל עמד ע"ס של 38,000 ₪ וביניהם שיק ע"ס 23,000 ₪ זמן פרעונו 20.1.10. ההלוואה ניתנה ביום הסבת השיק לבנק ופרעונה המוסכם היה בשני תשלומים, הראשון ביום 20.1.10 (יום פרעון השיק) בסך של 18,000 ₪ והשני ביום 25.3.10 בסך של 12,000 ₪.

בהקשר זה אזכיר כי נציג הבנק העיד – ועדותו נמצאה אמינה עלי - כי סניף הבנק בחדרה לא נוהג לבצע נכיונות על השיקים אם כי נוהג ליתן הלוואה ללקוח כנגד הסבת השיקים, כאשר סכום ההלוואה לא עולה, בדרך כלל, משיעור של 80% מגובה השיק וכך הוא העיד :

"בסניף חדרה אנחנו לא עושים ניכיון. ברגע שעושים ניכיון ללקוח, צריך להשאיר פקדון בצד מאחר והבנק לא נשען באופן מלא על השיק ולכן צריך להשאיר פקדון. מאחר וזה לא כלכלי ללקוח שיהיה לו פקדון בריבית נמוכה, אנו מבצעים הלוואות מול שיקים, שיקים סחירים כמו במקרה הנדון, נותנים הלוואות של 80 % מערך השיק ומאחר ואנו עושים זאת כך, אנו מסתמכים על מרווחי השיקים שהופקדו לצורך משיכת יתר של הלקוח..." (עמ' 7, שו' 12 ואילך).

ב. השיקים סוחרו במהלך החודשים יולי – ספטמבר/09, וכנגד סיחורם המשיך הבנק ליתן אשראי לעווד, כאשר כבר נקבע בפסיקה כי מתן אשראי ונכונותו של הבנק להוסיף ולאפשר פעילות שוטפת בחשבון כולל משיכות יתר ע"י הלקוח (עווד), נחשבת לתמורה בעד השיקים.

(ראו לעניין זה ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כה (1) 525 וע"א (ת"א) 4048/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ).

ג. עצם קיום יתרת חובה בחשבון בעת הפקדת השיקים, שהבנק לא דרש לסלקה באותה עת, מהווה תמורה בת ערך לשיקים, כאמור בסע' 26 (א)(2) לפקודת השטרות, שכן תמורה עשויה להיות חוב קודם או חבות קודמת. בענייננו, יודגש כי הן במועד סיחור השיקים, הן במועד פרעונם והם במועד חילולם היה חשבון הבנק של עווד ביתרת חובה. (ראו לעניין זה ספרו של לרנר, עמ' 396).

ד. השיקים הוחזקו ע"י התובע לצורכי בטוחה והדבר נחשב למתן ערך בהתאם לסע' 26(ג) לפקודת השטרות אשר לפיו "אוחז שיש לו עכבון על השטר מכוח חוזה או מכלל דין, רואים אותו כאוחז בעד ערך כדי הסכום שיש לו עכבון כנגדו".

בספרו של לרנר נכתב, בעמ' 397 "הענקת אחיזה כשורה לבנק גובה על סמך העובדה שהשיק משמש בידו לבטחון, היא, למעשה, תקנת שוק לטובת נושים מובטחים המחזיקים בשיק, כדרך שקיימת בחוק המשכון תקנה ביחס למטלטלין אחרים. לסיכום, על פי דיני השטרות, החזקה בשיקים לצורכי בטוחה נחשבת למתן ערך...".

בענייננו, בין התובע לבין עווד קיימים יחסים של לקוח – בנק, בגדרם חתם אחרון זה על הסכם פתיחת חשבון לפיו (סע' 4.5 (א)) כל שיק שיופקד בחשבון ייראה כממושכן ומשועבד לטובת הבנק. כך עולה גם מטופסי ההפקדה של השיקים, בסע' 4 שבו נכתב : "השיקים שנמסרו לכם, בין לגבייה ובין לבטחון, יהיו ממושכנים ומשועבדים לכם ולפקודתכם במשכון מדרגה ראשונה להבטחת פרעון חובותינו והתחייבויותינו כלפיכם, מכל מין וסוג שהוא עד לפרעונם המלא..."

בנוסף לאמור, בהסכם פתיחת החשבון (סע' 4.5.) ובסע' 3 לטופסי ההפקדה של השיקים הוסכם כי לבנק זכות עכבון על השיקים שנמסרים לתובע.

וכך נקבע בסע' 3 :

"בנוסף לזכויותיכם בגין משכון השיקים תהיה לכם זכות עכבון וקיזוז על השיקים ותמורתם ותהיו רשאים לעשות בהם כל שימוש שייראה לכם לסילוק כל הסכומים המגיעים ושיגיעו לכם מאיתנו מעת לעת".

למעשה זכות העכבון של הבנק מבוססת על ההוראה הכללית המעוגנת בסע' 11 לחוק המטלטלין, התשל"א- 1970 ועל הסכם פתיחת החשבון, כאשר כבעל זכות עכבון, הבנק נחשב לנושה מבוטח בחדלות פרעון של לקוחו ובהקשר הבנקאי אין הבדל בין המוסד של המשכון לבין מוסד העכבון (ראה ספרו של לרנר, עמ' 376, 377 ועמ' 379 ה"ש 36).

מכל האמור עולה כי התובע נתן תמורה בעד השיקים.

21. משקבעתי כן יש לבחון אם הוא היה תם לב בעת שסוחרו לו השיקים ?

בהתאם לסע' 91 לפקודת השטרות "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב רואים כאילו נעשה בתום-לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות". מהוראה זו ניתן ללמוד כי הדרישה לתום לב הינה סובייקטיבית ודי למעשה שהניסב יהא ישר לב ואין עליו חובה להתאים את רמת התנהגותו לזו המקובלת במסחר באותו סוג של נכסים (ראו ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל, פ"ד לג (3) 596 וספרו של לרנר, דיני שטרות, עמ' 235).

עם זאת, קיים מרכיב אובייקטיבי הטמון בתנאי של חוסר ידיעה של הניסב, בשעה שסוחר לו השטר, אודות פגם בזכות הקניין ("...בשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה").

בספרו של פרופ' לרנר נאמר בהקשר זה כי "...פלוני ייחשב כיודע עובדה מסוימת אם ידע עליה בפועל בעת קבלת השטר, אם קיבל הודעה מוקדמת על התרחשותה, או שהיה יכול ללמוד על קיומה ממידע שהיה ברשותו". ועוד נאמר "אוחז השטר אינו מצווה לערוך בדיקות כלשהן, אלא להסיק מסקנות הגיוניות וסבירות מהמידע המצוי ברשותו. המבחן הוא איפוא מעורב תחילה יש לעמוד על היקף הידיעה בפועל של מקבל השטר, ולאחר מכן לקבוע מה האדם הסביר היה מסיק מאותו מידע" (עמ' 235).

22. טענתה העיקרית של הנתבעת בהקשר זה היא כי התובע לא היה תם לב בעת קבלת השיקים, הואיל והוא ידע כי חשבונו של עווד הוגבל, בחודש 4.09, בבנק לאומי ועל קשייו הכלכליים ולא ערך בדיקות כמתחייב בנוגע לשיקים דנא.

23. לאחר שבחנתי את הראיות מטעם הצדדים ושקלתי את טענותיהם, שוכנעתי כי הבנק היה תם לב בעת קבלת השיקים.

ראשית כל אציין כי מהתשובות שמסר נציג התובע בחקירתו הנגדית התרשמתי כי הוא מכיר, במסגרת יחסי בנק – לקוח, מקרוב את עווד ואת התנהלותו בחשבון ועדותו נמצאה אמינה עלי.

הוא אישר כי הוא היה מודע לכך שחשבונו של עווד הוגבל בחודש 4.09 ואולם העיד כי לפי הסבריו של אחרון זה, הדבר נבע בעיקר בשל סכסוך עם מנהל הבנק באותו סניף, אשר פעל להורדת מסגרת האשראי באופן מיידי, דבר שגרם לו לבעיה ולהגבלת החשבון (עמ' 9 לפרוט', שו' 7 ואילך).

וכך הוא העיד :

"אם הוא מוגבל בבנק אחר, זה לא אומר שהלקוח בעייתי. לפי מה שהלקוח ציין בפנינו, היה לו שם סכסוך עם מנהל הסניף...אלה דברים שקורים. הלקוח אצלנו התנהל באופן שוטף, הוא הציג לנו מסמכים שמראים לנו שהוא רווחי, המסמך של רווח והפסד זה מסמך שנערך ע"י רואה חשבון שלו ולא ע"י הלקוח עצמו. הוא גם הגיש לנו ביחד עם רשימת העבודות האלה, מסמכים שמפרטים את החוזים של העבודות, זה לא רק הוא ערך את זה, יש חוזים חתומים ע"י לקוחות. ראינו שהלקוח פעיל" (עמ' 8, שו' 23 ואילך).

נציג הבנק הסביר כי התנהלותו של עווד בחשבון היתה תקינה עד חודש 11.09 (אז הוא "נפל"), כאשר לאחר הגבלת חשבונו הציג מסמכים והסכמי עבודה עם לקוחותיו לפיהם צפויה לו הכנסה בסכום הקרוב ל 1,250,000 ₪.

ובלשונו "לאחר שהוא הוגבל, הוא הגיע אלינו והוא הציג לנו מסמכים שמראים שהוא הרוויח בשנת 08 לפני מס רווח של 440,000 ₪, הוא הציג לנו מסמך ב 4.4.09 על העבודות אותן הוא מבצע כרגע. עפ"י העבודות הנ"ל סך ההכנסות העתידיות שלו מעבודות שנשאר לו לבצע עומדות על קרוב ל 1,250,000 ₪...." (עמ' 8, שו' 13 ואילך).

נציג הבנק נשאל מפורשות אם עצם הגבלת חשבונו של עווד בבנק אחר לא הדליקה אצלו מנורה אדומה והוא השיב – ותשובתו נמצאה משכנעת והגיונית - שכך הדבר היה בהתחלה אלא שעקב אותה הגבלה נדרשו ונתקבלו מסמכים שונים מעווד, מסמכים אשר הצגתם יחד עם הסבריו של עווד אודות הסיבה להגבלת החשבון סיפקה את הבנק (עמ' 9, שו' 3 ואילך).

לטעמי, אין בעובדה כי חשבונו של עווד הוגבל בבנק אחר מספר חודשים לפני הסבת השיקים כדי ללמד, בהכרח, כי הוא בפני קריסה כלכלית. התרשמותי מעדותו של נציג הבנק ומהסבריו כי הבנק מילא את חובתו בכגון דא ולאור דרישת מסמכים מעווד ובדיקתם ע"י הבנק, אני סבורה כי לבנק לא היתה כל ידיעה על כשלון התמורה בינו עווד לבין הנתבעת ולא היתה סיבה להניח קיומו של כשלון כזה.

אוסיף ואציין כי נציג הבנק העיד כי אין נוהל המחייב אותו לבדוק את עסקת היסוד העומדת מאחורי השיקים וכי הבנק לא נוהג להתקשר למושך השיקים וכך הסביר "אני לא מתקשר לנתבעת ושואל אם היא מסרה שיקים, אנחנו סומכים על הלקוח שעובד איתי ושהשיקים שלו נפרעים באופן סדיר בחשבון, שיקים שהוא מסר וכמובן על אחת כמה וכמה בשיקים של הנתבעת שנפרעו בעבר מדי חודש בחודשו".

אני סבורה כי אין לדרוש מהבנק קבלת פרטים אודות עסקאות היסוד העומדות מאחורי השיקים השונים המוסבים אליהם, שכן הדבר מטיל מעמסה כבדה שתגבה מחיר כלכלי כבד (גם מאת הלקוחות) כשאין הדבר עולה בקנה אחד עם דיני השטרות הקלאסיים ועם מהותם של שיקים תיקים עפ"י מראיהם ושלא הוגבלה סחרותם (כמו בענייננו).

לא די בעובדה שהתובע ידע על הגבלת חשבונו של עווד בבנק אחר כדי ללמד כי הוא ידע שהוא עומד בפני קריסה כלכלית, באופן שיש בידיעה זו כדי לבסס ידיעה אודות כשלון תמורה; הדברים נאמרים, בין היתר, לאור הסבריו של נציג הבנק ביחס למסמכים שהציג עווד אודות מצבו העסקי ולעובדה כי חשבון הבנק של עווד המשיך להתנהל כפי שהיה קודם (בעליות וירידות) וללא סממנים חריגים המלמדים על "הנפילה" שבדרך.

במכלול הדברים, שוכנעתי כי גם היסוד השני, לאמור תום לב בעת סיחור השיקים, התקיים בענייננו ומכאן שהבנק אוחז כשורה בשיקים.

24. לאור כל האמור, נוכח דחיית הטענה של הנתבעת בדבר כשלון תמורה ונוכח קביעתי (שנעשתה למעלה מן הצורך) כי התובע אוחז כשורה בשיקים, אני מורה על קבלת התביעות השטריות במלואן.

הנתבעת תישא באגרת המשפט ששילם התובע בגין הליך זה, כשהיא משוערכת ליום התשלום וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ (כולל מע"מ).

הנתבעת תשלם את סכום החוב בשני תיקי ההוצל"פ, כמו גם סכום ההוצאות ושכה"ט שנפסקו, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יבוטל עיכוב ההליכים נגד הנתבעת בתיקי ההוצל"פ.

ככל שלא ישולם, בפרק זמן זה, סכום ההוצאות ושכה"ט שנפסקו, ומאחר ותיקי ההוצל"פ נשוא התביעות דכאן מתנהלים נגד חייב נוסף (עווד באסם) שלא היה צד להליך זה, גבייתו תיעשה במסגרת תיק הוצל"פ חדש שייפתח נגד הנתבעת בלבד.

המזכירות תמציא את פסה"ד לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ב, 27 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.