התובעת ובעלה סעדו במסעדת בשרים שהופעלה ע"י הנתבעת במושב לימן ביום 05/02/09.

התובעת הייתה באותה עת בשבוע ה-22 להריונה.

לקראת תום הארוחה, ביקשה התובעת לעשות שימוש בחדר השירותים.

התובעת שבה מחדר השירותים נרגשת ונסערת תוך שהיא טוענת כי חתול קפץ עליה.

הבעלים של המסעדה, מר מרסלו מורגנפלד, ניסה להרגיעה ואף פטר את הזוג מתשלום עבור הארוחה וגם התקשר לאחר מכן לדרוש בשלומה.

היות ולא היה ברור האם החתול מחוסן נגד מחלת הכלבת, חוסנה התובעת בכדי לוודא את שלומה ושלום העובר.

לשניים שלום.

החתול אומנם לא נצפה ע"י אחר (בעלה של התובעת, בעלי המסעדה ואחרים) אך הנסיבות מצביעות על כך שהיה חתול ואף מר מורגנפלד מאמין לדברי התובעת בסוגיה זו.

ברי, כי מסעדה אינה מקום לאירוח חתולים, הדבר ברור ומובן ואף מוצא ביטוי בתקנות רישוי העסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), תשמ"ג – 1983 (תקנה 70).

ויודגש כבר עתה כי בגרסאות שני הצדדים התגלו סתירות ואי דיוקים.

התובעת טענה מחד גיסא, כי נשרטה (סעיף 4 לכתב התביעה) ומאידך גיסא, שאף ננשכה (סעיף 2 לתצהירה).

בעדותה טענה כי אינה יודעת האם ננשכה (ראה בעמוד 7, שורות 19-20 לפורוטוקול הדיון). בעוד שבעלה של התובעת העיד כי היה נוכח ליד התובעת עת ששוחחה עם מר מורגנפלד אמרה התובעת שלא עמד לידה.

בעלה של התובעת אף הגדיל לעשות בהעידו כי במטבח היו עוד שני חתולים, פרט מהותי שלא מצא ביטוי בתצהירים או בכתבי הטענות.

מר מורגנפלד העיד שהיה אישור של משרד הבריאות לפעילות המסעדה בעוד שבתצהיר התשובות לשאלון, השיב שלא היה אישור כזה.

גם התשובה באשר לניקיון במתחם המסעדה בחקירה הנגדית שונה מזו שנתן בתצהיר התשובה לשאלון וכן גם לעניין מספר המלצרים.

על אף הסתירות ואי הדיוקים, סבורני כי הפרטים הבסיסיים הינם כדלקמן:

היה חתול, אם כי ספק אם גדול מימדים. החתול קפץ על התובעת ושרט אותה קלות.

התובעת נזקקה לבדיקה רפואית ובשל היעדר מידע על חיסונים שקיבל החתול, אם בכלל, נאלצה לקבל זריקות לחיסון נגד מחלת הכלבת.

סוגיית האחריות:

המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלניות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

רשלנות

35.     עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36.     החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

על מנת לקבוע האם קיימת אחריות  בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על  שלוש שאלות.  האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובעת ? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית".

ההיבט השני,הוא ההיבט הספציפי  ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" . השאלה השנייה האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה והשאלה השלישית, האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של הנתבעת.

חובת הזהירות המושגית:

"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק  שהתרחש" ע"א 862/80 עיריית חדרה נגד זוהר ו-4 אחר', פ"ד לז(3), 757.

דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון פ"ד לט(1) 113,וע"א 145/80 ש/למה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש , פ"ד לז (1)113 מפי כבוד השופט ברק:

" קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה ­באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ".

נמצא, כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין".

חובת זהירות קונקרטית:

"קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני."

113 עא 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1)

(פורסם בנבו)

יחד עם זאת נקבע כי "לא כל סיכון שניתן לצפותו, גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי, לצורך הטלת אחריות, בגין הנזק שנגרם בעטיו". ע"א 243/83 ע' ירושלים נגד גורדון.  רמת הזהירות הקונקרטית , נקבעת אף היא, על פי שיקולים של מדיניות משפטית ועניינה הוא נורמטיבי.

בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה, לנקוט אמצעי זהירות מספיקים, על מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה, גם היא נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של העניין (ע"א 5604 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 505, 498. ". ת"א ירושלים 13781/07 שם טוב ליאת נ' ד.ב.ש.

דומה כי סוגיית האחריות המושגית לא צריכה להיות שנויה במחלוקת.

אשר לאחריות הקונקרטית, סבורני כי יש להטיל אחריות על הנתבעת שכן היה חתול בחדר השירותים.

איני מקבל את טענת ב"כ הנתבעות שהתובעת ליטפה אותו או הציקה לו.

ככל הנראה נבהל החתול מכניסתה לחדר השירותים וביקש לברוח או להגן על עצמו.

מכל מקום, לא מצאתי כי התובעת הותקפה בשל מעשה שלה.

יתר על כן, מר מורגנפלד העיד בחקירה נגדית כי בדק בשירותים ולא מצא את החתול. מכאן שהחתול עשה את דרכו החוצה כפי שנכנס דרך פתח כלשהו במסעדה.

זאת ועוד, מסעדה מעצם היותה בית אוכל הינה מקור משיכה לבעלי חיים המבקשים להשביע את רעבונם.

יוצא איפוא שהנתבעת התרשלה בשמירה על הפתחים בעיקר באזור השירותים. לכן אני מייחס לנתבעת את האחריות לקרות המקרה.

נזקה של התובעת הינו בעיקר כאב וסבל ועוגמת נפש.

בהמשך לאי הדיוקים בגרסתה התרשמתי כי הסכומים הנתבעים מוגזמים ומופרזים. לא הוכחה עזרת הזולת ולא הוכח תשלום בגין שירותי שמרטפות או ניקיון.

מרבית הזריקות ניתנו בימי שישי בשבוע שאינם ימי עבודה.

בנסיבות העניין, אני מוצא כי הפיצוי הראוי הינו בחיוב הנתבעת לשלם לתובעת בגין כאב וסבל סך של 2,800 ₪.

כמו כן, בגין הוצאות - סכום גלובלי בסך 1,200 ₪. לכך יש להוסיף את אגרת בית המשפט ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ₪.

התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבל את פסק הדין.

ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ב, 12 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.