לפני שתי תביעות מאוחדות;

התביעה האחת – תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר שהוגשה על-ידי התובעת (להלן – העיריה) כנגד הנתבעים כולם, לתשלום סך 148,685 ₪, דמי רשות בגין שימוש בנכס מקרקעין של העיריה על-פי הסכם שנחתם ביום 18.7.04 בינה לבין הנתבע 3 (להלן – הסכם השימוש). בהסכמת הצדדים נמחקה הכותרת והתביעה נדונה בסדר דין רגיל.

התביעה השניה – תביעה שטרית על בסיס שטר חוב ע"ס 50,000 ₪ שנחתם ע"י הנתבע 3 לטובת העיריה במועד החתימה על הסכם השימוש. שטר החוב הוגש לביצוע בהוצאה לפועל, הנתבע 3 הגיש התנגדות לביצועו וזו התקבלה בהסכמת הצדדים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי דמי השימוש על-פי הסכם השימוש לא שולמו במלואם עבור כל תקופת השימוש, וכי לפי אותו הסכם נותר חוב לתשלום, הוא סכום התביעה. המחלוקת בשתי התביעות מתמקדת בעיקרה בשאלה, האם נכרת בין הצדדים הסכם מאוחר יותר בעל-פה, במסגרתו הוסכם כי החוב בגין דמי השימוש יופחת לסך 15,000 ₪ בלבד. עוד חלוקים הצדדים בשאלה מי מבין הנתבעים חב לתובעת בגין דמי השימוש בנכס, ככל שקיים חוב כאמור.

יצויין כי בשתי התביעות ניתן תחילה פסק-דין על-ידי מותב קודם, אשר דחה את התביעות, לאחר שקיבל את טענת הנתבעים כי בין הצדדים השתכלל הסכם בעל-פה מחייב, לפיו יעמוד החוב בגין דמי השימוש על סך 15,000 ₪ בלבד, במקום סכום החוב לפי הסכם השימוש. פסה"ד האמור ניתן על יסוד סיכומי הצדדים וללא שמיעת עדים, וזאת בהתאם למתווה דיוני מוסכם אליו הגיעו הצדדים באותו שלב. ערעור שהגישה העיריה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי התקבל, תוך שבית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן היה להכריע במחלוקת העובדתית בין הצדדים ללא שמיעת עדים. התיקים הוחזרו לבית משפט זה והועברו אלי, לצורך גביית ראיות והכרעה במחלוקת.

רקע:

1. ביום 18.7.04 נחתם הסכם בין העיריה לבין הנתבע 3, יוסף עטיה (להלן – עטיה), הוא הסכם השימוש שצויין לעיל. על-פי הסכם השימוש, העניקה העיריה לעטיה רשות להפעיל במקרקעין שבבעלותה "מסלול מכוניות מתנגשות". המקרקעין הינם שטח חניה הצמודה לקניון "לב העיר" בנצרת עלית (חלקה 15 בגוש 16555).

2. תקופה הרשות הוגדרה בהסכם השימוש למשך שנה, מיום 1.7.04 עד יום 30.6.05. כן נקבע בהסכם אופציה להאריך את תקופת הרשות לשנתיים נוספות.

3. דמי השימוש נקבעו בהסכם בסך 5,700 ₪ לכל חודש עבור תקופת השנה הראשונה (מיום 1.8.04 עד יום 30.6.05). עבור שתי שנות השימוש הנוספות, נקבעו דמי השימוש ע"ס 7,700 ₪ ו- 10,700 ₪ בהתאמה.

4. לאחר חתימה על הסכם השימוש הגיש עטיה בקשה לרישיון עסק להפעלת המקום, ורישיון כאמור ניתן על-ידי העיריה ביום 16.6.05. יצויין כי הרישיון ניתן על שם חברת "אוטוקרטינג בע"מ", היא הנתבעת 1 (להלן – החברה). לפי העולה מהעדויות, מדובר בחברה שהקים עטיה לצורך ניהול העסק במקרקעין.

5. אין חולק כי בשלב כלשהו לאחר תום שנת ההפעלה הראשונה, העביר עטיה את מניותיו בחברה לנתבע 2, בן יעיש יורם (להלן – בן יעיש). לא צורפו מסמכים כלשהן בעניין זה, אולם לפי תצהיר בן יעיש הדבר נעשה בחודש ספטמבר 2005.

6. ביום 18.6.06 פנתה העיריה במכתב לעטיה, באמצעות היועצת המשפטית של העיריה, בו ציינה כי הסתבר לה לאחרונה כי הוא ביצע העברת זכויות לבן יעיש, וזאת ללא אישור העיריה כנדרש על-פי הסכם השימוש, ובאופן המהווה הפרה של ההסכם. כן צויין כי לא שולמו דמי השימוש בנכס, וכי ההסכם לא הוארך. לפיכך נדרש עטיה לפנות את המקרקעין (נספח ו' לתצהיר גזבר העיריה). בהמשך לכך, הודיעה המחלקה לרישוי עסקים בעיריה לעטיה כי לא ניתן לחדש את רישיון עסק עקב העברת הבעלות בחברה (נספח ח' לתצהיר גזבר העיריה).

7. ביום 4.7.06 פנתה העיריה במכתב נוסף לעטיה, בו צויין כי חובו בגין דמי השימוש בנכס עומד על סך 114,002 ₪, וכי הוא נדרש להסדירו (נספח ז' לתצהיר גזבר העיריה).

8. אין חולק כי בשלב כלשהו לאחר משלוח המכתב האמור (המועד המדויק לא הוברר), התקיימה פגישה בעיריה בהשתתפות עטיה ובן יעיש, וכן נציגים של העיריה, לרבות גזבר העיריה והיועצת המשפטית שלה. במהלך הפגישה הועלתה הצעת עטיה ובן יעיש, לפיה ישולם סך של 15,000 ₪ בגין חוב דמי השימוש, והנכס יפונה. בשאלה האם גובש הסכם בין הצדדים במעמד זה, חלוקים הצדדים, כפי שיפורט בהמשך.

9. ביום 3.1.07 פנתה היועצת המשפטית של העיריה בכתב לראש העיריה ולראש מנהל הכספים בעיריה, ופירטה בפניהם את ההצעה שהועלתה על-ידי הנתבעים (להלן – מכתב היועצת המשפטית). במכתב האמור חיוותה היועצת המשפטית את עמדתה שיש לשקול את ההצעה בחיוב, וזאת בשים לב לכך שההליכים לפינוי ולגביית החוב עלולים לקחת זמן רב כן נוכח המידע לפיו המצב הכלכלי של המחזיק ובעל הרשות לפי ההסכם הוא בכי רע, כך שצפוי קושי בגביית החוב. עוד צויין במכתב כי "מובהר כי ככל שההצעה תתקבל יש לערוך הסכם ברוח הדברים שלעיל" (נספח ט' לתצהיר גזבר העיריה).

10. אין חולק כי לא נערך הסכם בכתב בין הצדדים.

11. מהראיות שהוגשו עולה, כי ביום 19.9.07 שילם בן יעיש בקופת העיריה סך 15,000 ₪ באמצעות 8 שיקים מעותדים של החברה (ע"ס 1,850 ₪ כל אחד, למעט שיק אחד ע"ס 2,050 ₪), לתקופה שבין 1.12.07 עד 1.7.08.

12. השיקים האמורים הופקדו על-ידי העיריה לפירעון, אולם חוללו מהסיבה אכ"מ. לאחר החילול שלחה העיריה מכתבי התראה בגין כך.

13. בשלב כלשהו, שמועדו המדוייק איננו ברור, ולאחר פנייה של ראש העיריה אותה עת, מר שמעון גבסו, למבקר העיריה בבקשה לבדוק הטיפול בחוב בגין השימוש במקרקעין, החל מבקר העיריה בבדיקת הנושא.

14. במהלך ינואר 2010, לאחר תחילת בדיקת מבקר העיריה את הסוגייה, הגישה העיריה את התביעה דנן וכן הגישה את שטר החוב לביצוע בלשכת ההוצל"פ. בנוסף, הגישה העיריה לביצוע את 8 השיקים של הנתבעת אשר חוללו.

15. להשלמת התמונה יצויין, כי אין חולק שהנתבעים או מי מהם פינו את המקרקעין זמן רב לפני הגשת התביעה. בעניין זה צירפה העיריה מכתב של הנהלת הקניון לפיו המקרקעין פונו ביולי 2006 (נספח טו' לתצהיר גזבר העיריה), ומכתב נוסף של הנהלת הקניון בו צויין כי המקרקעין פונו בסוף דצמבר 2006 (נספח טז' לתצהיר גזבר העיריה). מכל מקום, תביעת העיריה הינה לתשלום דמי שימוש עד יום 1.7.06 בלבד (תום תקופת האופציה השניה).

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובעת:

16. העיריה טוענת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, חבים לה את סכום התביעה בגין דמי השימוש על-פי הסכם השימוש, עד למועד הפינוי של המקרקעין. בכתב התביעה ציינה העיריה כי הנתבעים ניסו להגיע איתה לפשרה אולם הניסיונות לא נשאו פרי ואף שיקים שנמשכו מחשבון החברה לא כובדו.

17. לטענת העיריה, המו"מ שהתנהל עם הנתבעים לא התגבש לכדי הסכם מחייב. לעניין זה מפנה התובעת להראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות), המחייב מסמך החתום על-ידי ראש העירה וגזבר העיריה, כתנאי לתוקף התחייבות כספית מטעם העיריה. נוכח האמור, ומשתנאי הסעיף לא התקיימו בענייננו, לא השתכללה הצעת הפשרה של הנתבעים לכדי הסכם מחייב.

18. העיריה טוענת עוד, כי החוב לפי הסכם השימוש לא נמחק על-ידי העיריה מעולם, ובעניין זה מפנה לעדות גזבר העיריה וכן לדו"ח מבקר העיריה אשר צורף על-ידה כראיה.

19. כן טוענת העיריה כנגד מכתב שהפנה מר גבסו לנתבעים, ולפיו אין לנתבעים חוב כלשהו בגין הנכס. התובעת טוענת כי אין לתת משקל ראייתי למסמך האמור, ואין אף לראות בו משום הבטחה מנהלית מחייבת, משלא מתמלאים התנאים שנקבעו לכך בהלכה הפסוקה. כן טוענת העיריה כנגד בקשתם של הנתבעים לצרף כראיה את טיוטת דו"ח מבקר העיריה.

טענות הנתבעים:

20. לטענת הנתבעים, גובש הסכם בינם לבין העיריה בדבר הפחתת החוב בגין דמי השימוש בנכס לסך 15,000 ₪. הסכמה זו לטענתם הינה בעלת תוקף מחייב, היא גובשה אל מול גורמים מוסמכים בעיריה, והתנהגות העיריה – עת קיבלה את השיקים של החברה על הסכום האמור ואף הגישה אותם לביצוע בהוצל"פ – מלמדת כי אכן גובש הסכם בין הצדדים. הסכם זה מחליף את הסכם השימוש לעניין התשלום בגין השימוש בנכס, לראשון אין עוד כל תוקף והעיריה איננה יכולה לתבוע מכוחו.

21. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי התנהלות העיריה בענייננו נגועה בחוסר תום-לב, וכי בנסיבות העניין עקרון תום-הלב גובר על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 203(א) לפקודת העיריות. לטענתם, הם סברו בתום-לב שמדובר בהסכם בעל-פה מחייב וכי לא היו מודעים להוראת הדין הנ"ל.

22. הנתבעים טוענים עוד כי בעקבות ההסכם בעל-פה בין הצדדים לא נרשם לחובתם חוב כלשהו בעיריה, וכי החוב נשוא התביעה "צץ" לראשונה רק לאחר שראש העיר מר גבסו הורה לבדוק העניין, ולאחר שהעלה טענות בהקשר זה כנגד היועצת המשפטית של העיריה בגין מחיקת החוב.

23. עוד טוענים הנתבעים כי הם פינו את הנכס בהסתמך על ההסכם בין הצדדים, וזאת כאשר היתה להם באותה עת אפשרות למכור את הנכס, בו השקיעו ממון רב, ובדרך זו לפרוע את החוב לעיריה ואף להותיר רווח בידם.

24. בנוסף טוענים הנתבעים כי ככל שקיים חוב לעיריה, החייבת היחידה הינה החברה, אשר הפעילה את העסק בתקופה ביחס אליה נתבע החוב.

דיון והכרעה:

הערות מקדימות:

25. בטרם אדרש למחלוקת בין הצדדים יש לציין, כי למסגרת תביעה זו, שהינה לכאורה תביעה כספית "רגילה" לתשלום דמי שימוש חוזיים תמורת שימוש בנכס של העיריה, השתרבבו, למרבה הצער, היבטים זרים למחלוקת הכספית, הנוגעים למערכת היחסים העכורה בין ראש העיר מר שמעון גבסו, לבין היועצת המשפטית של העיריה. נראה כי הדבר תרם במידה לא מבוטלת לעצם הולדתה של התביעה, לאחר בדיקה שיזם ראש העיר בעניין זה והתגלגלות הדברים משם. הדבר בא ליד ביטוי חריף במהלך ההליך, עת הנתבעים הגישו תצהיר מטעם ראש העיר, התומך בעמדתם שלהם כנגד עמדת העיריה. בעת עדותו של מר גבסו בבית המשפט (כעד הגנה) הוא היה מושעה מתפקידו כראש העיר, ובכך נחסכה התופעה המוזרה, בלשון עדינה, של ראש עיר מכהן הנחקר נגדית על-ידי היועצת המשפטית של העיריה בראשה הוא עומד, מחזה שקשה לדמיינו ביחס לגוף ציבורי מתוקן. על ההתנהלות בהקשר זה בעירית נצרת עלית כבר נכתבו מילים לרוב, ואין לי אלא להפנות לדברים (ראו: עע"ם 6145/12 עיריית נצרת עלית נ' הרטמן (פורסם במאגרים) (2013)).

לענייננו שלנו יש להדגיש, כי אין בעדותו של מר גבסו כדי לשנות לגופה של המחלוקת העומדת להכרעה, ולפיכך אין בדעתי להידרש בפרוטרוט לטענות שראו הצדדים, ובפרט התובעת, להכביר בעניין זה. האמור בתצהירו של מר גבסו, לפיו הסתבר לו, לאחר בדיקתו בנושא, כי גובש הסכם עם הנתבעים, איננה אלא עדות שמועה וסברה, שכן הוא לא היה מעורב בהתרחשות הרלוונטית, שאירעה בטרם כניסתו לתפקיד, ואין לדברים משקל ראייתי של ממש. גם הצהרתו, תוך הפניה למכתב שכתב בעניין זה לנתבעים (נספח ג' לתצהירי הנתבעים), כי חוב דמי השימוש נמחק בעיריה, אין בו כדי להשליך על התביעה. אין מדובר בהחלטה של ראש העיר על מחילת חוב או הבטחה לכך, ואף לא נטען על-ידי הנתבעים בסיכומיהם להבטחה מנהלית מחייבת בהקשר זה (ולפיכך גם אין להידרש לשאלת התנאים להבטחה כאמור, ובפרט התנאי כי נותן ההבטחה יהיה המוסמך לתת אותה). כפי שעולה מעדותו של מר גבסו, מדובר "בממצא" שהסיק, אולם כפי שצויין לממצא כאמור כשלעצמו אין משקל ראייתי עצמאי בהליך זה, והדברים יבחנו לגופם על יסוד הראיות הישירות כפי שהוצגו.

26. הערה נוספת נוגעת לדו"ח מבקר העיריה. מלכתחילה בחרה העיריה להגיש תצהיר עדות ראשית של מבקר העיריה, בו נאמר כי המבקר בדק ומצא כי לנתבעים יש חוב בגין התקופה בה החזיקו במקרקעין. הנתבעים, מצידם, צירפו לתצהירם טיוטה של דו"ח המבקר, בה ביקורת על התנהלות העיריה בקשר לחוב הנתבעים ובפרט הסכמה מולם לתשלום פחות בהרבה מגובה החוב. התובעת התנגדה להגשת המסמך הנ"ל כראיה, בטענה כי הדבר מנוגד לסעיף 170גו(ו') לפקודת העיריות, האוסר על פרסום דו"ח המבקר או חלקים ממנו לפני שחלף המועד להגשתו למועצת העיר. לאחר מכן הוסיפה התובעת וצירפה את דו"ח המבקר הסופי, כפי שאושר על-ידי המועצה, ממנו עולה, לטענתה, כי לנתבעים חוב בגין דמי השימוש בנכס. גם בהקשר זה סבורני כי רוב מהומה על לא מאומה. מלכתחילה לא ברור הטעם בהגשת תצהיר המבקר אודות מסקנות שהסיק, וזאת להבדיל מהצגת עדויות וראיות לאותן מסקנות. טיוטה לא סופית של דו"ח מבקר שנכתבה בטרם קבלת עמדת המבוקרים (לפי העולה מעדות המבקר), איננה יכולה לשמש מסד ראייתי בעל משקל כלשהו, וזאת גם ללא קשר להוראת הדין האוסרת על פרסום דו"ח או חלק ממנו כל עוד לא אושר. יתרה מזו, אף הדו"ח עצמו איננו יכול לשמש כראיה בהליך משפטי, כהוראתו הקטגורית של המחוקק בסעיף 1701ג1' לפקודת העיריות (השוו: ע"א 2906/01 עירית חיפה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2006)). לנוכח זאת, תמוהה הגשתו כראיה על-ידי העיריה עצמה, וזאת בניגוד להוראות החוק. מכל מקום, ולנוכח המפורט לעיל, הדיון להלן ייעשה על יסוד הראיות כפי שהובאו בבית המשפט, ומסקנותי ביחס אליהן.

27. והערה אחרונה; אין חולק כי השיקים בסך 15,000 ₪ שנמסרו לעיריה מטעם הנתבעים/מי מהם, חוללו, והסכום לא שולם עד היום. דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי ככל שייקבע שנכרת הסכם פשרה בעל-פה בין הצדדים כטענת הנתבעים, הרי שאי-תשלום הסכום המוסכם משך תקופה כה ממושכת, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. בנסיבות אלה, עומדת לעיריה זכות לבטל את ההסכם. לו היתה עושה כן, ממילא היה הדיון בענייננו מתייתר במידה רבה. אלא שלא ניתנה כל הודעת ביטול מטעם העיריה, וגם בתביעתה לא טענה העיריה לביטול כאמור (במידה ויימצא שנכרת הסכם). בסיכומיה מציינת העיריה כי ככל שימצא שהיתה הסכמה, הרי היא הופרה על-ידי הנתבעים, ברם הפרה של הסכם איננה מבטלת אותו מאליה, אלא נדרשת הודעת ביטול, שלא ניתנה.

האם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב:

28. המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה בשאלה האם נכרת הסכם בעל-פה מחייב להפחתת החוב בגין דמי השימוש במקרקעין.

29. העיריה בסיכומיה הפנתה לסעיף 203(א) לפקודת העיריות, וטענה כי משלא התקיימו תנאי הסעיף, הרי שלא השתכלל הסכם בין הצדדים. עוד ציינה כי בהתאם לפסיקה בסוגיה זו, הסכם שנערך בניגוד להוראות הסעיף, הוא הסכם לא חוקי ובטל.

30. בהקשר זה סבורני כי המסקנה הברורה מנסיבות ענייננו הינה כי אף אם גובש הסכם בין הצדדים, הוא איננו עומד בהוראות הדין. ערה אני לכך שבפסה"ד בערעור על פסה"ד הראשון שניתן בתיק, ציין בית המשפט המחוזי כי אין להידרש לטענה זו משהעיריה לא הגישה כתב תשובה מטעמה לאחר שנטען בכתב הגנת הנתבעים כי גובש הסכם בעל-פה בין הצדדים, ולאור ההסכמה הדיונית דאז. אלא שהנתבעים בסיכומיהם בפני לא התנגדו להעלאת טענות אלה של התובעת בסיכומיה, ואף טענו בסיכומיהם לגופה של סוגייה זו, תוך פירוט עמדתם ולפיה נהגה העיריה בחוסר תום-לב באופן שגובר על הדרישות בסעיף 203 לפקודה (סעיפים 29-34 לסיכומי הנתבעים), ובכך יש לראות משום הסכמה מצידם להרחבת חזית המחלוקת המקורית.

31. הלכה פסוקה היא כי הדרישה בסעיף 203(א) לפקודת העיריות, בדבר חתימה של הגורמים המנויים בסעיף על התחייבות כספית של העיריה, הינה דרישה קונסטיטוטיבית ומהותית, ואינה בגדר דרישה פורמאלית או ראייתית בלבד. בהיעדר החתימות כנדרש בדין, הסכם שערכה העיריה הינו משולל תוקף (ע"א 3005/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ' עיריית באר שבע (פורסם במאגרים) (2013); רע"א 5210/08 עו"ד רוזנבלום מועצה מקומית חבל מודיעין (פורסם במאגרי) (2010); ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (פורסם במאגרים) (2009). הראציונל העומד ביסוד הוראת הדין האמורה הינו הגנה על תקינות פעולות המנהל הציבורי ועל האינטרס הציבורי, באמצעות מנגנון המבטיח כי התחייבויות כספיות מהקופה הציבורית יתקבלו על-ידי הגורמים המוסמכים בלבד ולאחר שיקול ובחינה נאותים (ע"א 3005/11 הנ"ל, שם בפסקה 19). כן קובעת ההלכה הפסוקה, כי הסכם שנכרת על-ידי הרשות המקומית תוך הפרת ההוראת הנ"ל, הינו הסכם בלתי חוקי ומשכך – בטל (ראו האסמכתאות שלעיל).

32. בעניינו, הטענה הינה להסכם בעל-פה בין הפרט לרשות המקומית, בדבר מחילה על חוב כספי של הפרט כלפי הרשות (חוב שכשלעצמו לא היה שנוי במחלוקת). מבחינה מהותית ומבחינת הראציונלים העומדים ביסוד החקיקה כפי שצויינו לעיל, וויתור על זכות כספית העומדת לרשות, הינו כהתחייבות כספית של הרשות, ואין הבדל בין השניים לעניין תחולת הוראת סעיף 203(א) לפקודה, ואף הנתבעים לא טענו אחרת. במאמר מוסגר יצויין, כי אף אם אין לראות בכך התחייבות כספית, הרי שלא התקיימו גם התנאים הנדרשים ביחס להתחייבות אחרת של העיריה, בהתאם סעיף 203(א) סיפא. משאין חולק כי לא התקיימו בענייננו דרישות סעיף 203(א) לפקודה ביחס להסכמה הנטענת (ככל שגובשה), הרי שהיא בטלה ואין לאכפה על הרשות.

33. טענות הנתבעים בדבר התנהלות בחוסר תום-לב מצד העיריה, בכך שקיבלה את השיקים בסך 15,000 ₪ לידיה והתנהלה באופן המלמד על הסכמתה בפועל למתווה שהוצע על-ידי הנתבעים, אף אם נכונות, אינן יכולות לגבור על הוראת הדין המחייבת בדבר תוקפו של הסכם שעושה הרשות המקומית, וזאת נוכח הראציונלים העומדים בבסיס הוראת הדין האמורה, החורגים מעניינם היחסי של הצדדים הפרטניים ונוגעים לאינטרס הציבורי הרחב. על רקע האמור נפסק, גם כאשר נמצא כי עיריה נהגה בחוסר תום לב, כי ככלל אין לאכוף עליה קיום של הסכם בלתי חוקי (ראו: ע"א 3005/11 הנ"ל). לסוגיית חוסר תום הלב של הרשות, במידה וקיים, יש ככלל משקל במישור הסעד עקב בטלות ההסכם, כגון בסוגיית ההשבה. אלא שבענייננו אין לכך רלוונטיות, שכן אין חולק שההסכם הנטען לא קויים על-ידי הנתבעים - השיקים שנמסרו לתובעת חוללו, והסכום שנטען כי סוכם בין הצדדים (15,000 ₪) לא שולם עד היום הזה. טענת הנתבעים כי הם הסתמכו על הפשרה שגובשה, בכך שנמנעו מלמכור את העסק, דבר שהיה מאפשר להם לפרוע את החוב לעיריה ואף מותיר בידם רווח, ובמקום זאת פינו את המקרקעין לפי הסכמה עם העיריה, לא הוכחה. הדברים נטענו בעלמא, ללא ראיות כלשהן לעניין ההשקעה במקום וערכו של העסק בעת הרלוונטית. יש אף לזכור כי באותה עת דמי השימוש למקום לא שולמו תקופה ממושכת ולעיריה עמדה עילת פינוי ברורה, החוב לעיריה טפח לסכום משמעותי, ולדברי בן-יעיש בעדותו המקום לא עבד מזה תקופה ארוכה (עמ' 18, ש' 21). בנסיבות אלה, הטענה בדבר האופציה למכירה רווחית של העסק שעמדה לנתבעים, ואשר לא מומשה בהסתמך על ההסכמה עם העיריה, איננה משכנעת, וכאמור היא לא בוססה בראיות.

34. יוצא איפוא, כי גם אם היה מוכח קיומו של הסכם בעל-פה בין הנתבעים לעיריה, להפחתת חוב דמי השימוש לסך 15,000 ₪ בלבד (וכפי שיפורט להלן – אינני סבורה כי הדבר הוכח), ענייננו בהסכם שהופר על-ידי הנתבעים עצמם, אשר לא שילמו גם את הסכום המופחת. נסיבות מעין אלה בוודאי שאינן יכולות להצדיק לאכוף על העיריה לקיים הסכם המנוגד להוראות הדין כמפורט לעיל.

35. לנוכח המפורט לעיל, סבורני כי דין התביעה בגין מלוא החוב להתקבל, וזאת גם לו היה נמצא כי התגבש הסכם בעל-פה בין הצדדים כנטען על-ידי הנתבעים.

36. עם זאת, אדון להלן במחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התגבש הסכם מחייב בעל-פה בין הצדדים, ולפיו יעמוד מלא החוב ע"ס 15,000 ₪ בלבד.

37. על יסוד הראיות והעדויות שנשמעו, מסקנתי בשאלה זו הינה בשלילה.

38. נקודת המוצא היא כי על-פי ההסכם הכתוב בין העיריה לעטיה, הוא הסכם השימוש, על האחרון לשלם את דמי השימוש הנקובים בהסכם לעיריה. משלא שולמו דמי השימוש, הצטבר חוב העומד על סכום התביעה. הנטל להוכיח כי התגבשה בין הצדדים הסכמה מאוחרת במסגרתה וויתרה העיריה על חלקו הארי של החוב, מוטל על הטוען אותה, ובענייינו – על הנתבעים. סבורני כי נטל זה לא הורם. להלן נימוקי לכך.

39. לגרסת עטיה ובן יעיש, בישיבה שהתקיימה בהשתתפותם ובהשתתפות עוזרו של ראש העיר דאז, גזבר העיריה והיועצת המשפטית שלה, הוסכם כי החוב יופחת ל- 15,000 ₪, ואילו הנתבעים יפנו מיידית את הנכס. מנגד, העיד גזבר העיריה כי בפגישה האמורה הועלתה הצעה לפשרה על-ידי הנתבעים, זו הומלצה בחיוב על-ידי היועצת המשפטית של העיריה, ברם הסכמה היתה מותנית בחתימה על הסכם כתוב, דבר שלא נעשה, והצעת הפשרה לא השתכללה לכדי הסכם.

40. על מנת להכיר בקיומו של הסכם, יש להוכיח גמירות דעת של שני הצדדים להתקשר בו. בענייננו, סבורני כי התמונה העולה מהראיות איננה תומכת בגרסת הנתבעים, לפיה הושגה גמירות דעת כאמור במועד הישיבה הנזכרת.

ראשית, ממכתבה של היועצת המשפטית של העיריה אל ראש העיריה ואל ראש מנהל כספים בעיריה מיום 3.1.07, עולה, כי מבחינת העיריה מדובר היה בהצעה שהועלתה מצד הנתבעים, שדרשה ליבון והכרעה בטרם הכרעה סופית לגביה. ברי מהראיות כי במסגרת הישיבה בין הצדדים הועלה מתווה לפשרה. על מתווה זה ראתה היועצת המשפטית להמליץ בחיוב לגורמים המוסמכים בעיריה, לנוכח השיקולים אותם פרשה במכתבה. על רקע האמור ניתן אף לקבוע, ברמה רבה של סבירות, כי "רוח הדברים" בישיבה ביחס להצעה שהועלתה היתה חיובית (ראו לעניין זה אף עדות הגזבר, לפיה: "היה רצון להגיע להסכם כזה. באיזה שלב הישיבה עברה לפסים של צעקות", עמ' 9, ש' 24). ברם הצהרת כוונות חיובית מצד הרשות, עדיין אין בה כדי ליצור הסכמה חוזית מחייבת (ראו: עע"ם 5666/09 עיריית פתחת תקווה נ' ישיר איי.די. איי חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2011), פסק-דינה של כב' הנשיאה ביניש). ממכתב היועצת המשפטית עולה בבירור, כי מצד נציגי העיריה לא גובשה בעת הישיבה עצמה גמירות דעת כאמור, אלא נדרשה החלטה של הגורמים המוסמכים ביחס להצעה שנדונה, לאחר שנמסרה בעניין זה המלצה מטעם היועצת המשפטית.

שנית, עולה בנוסף ממכתב היועצת המשפטית של העיריה, כי העיריה ראתה צורך בהסכם בכתב לצורך גיבוש הסכמה מחייבת עם הנתבעים. הדבר מתקשר, כמובן, להוראת הדין המחייבת את העיריה, עליה עמדתי לעיל. מעדותו של בן-יעיש עולה, כי גם הוא הבין באתה עת כי יש צורך בהסכם כתוב. וכך העיד:

"אותה ישיבה הסתיימה בזה שעוזר ראש העיר, מר משה טמלר, שימש כיד ימינו של ראש העיר דאז, מנחם אריאב וליווה את כל ההקמה של המקום בעניין של הקמת אישורים ולמעשה הוא זה שהתנהלו מולו המגעים ל היציאה מהמקום. בסוף הישיבה חיכינו בחוץ ואתם הייתם בחוץ והוא אמר לנו כך וכך סוכם, שניסע לשלום. חיכינו לאיזה מסמך שלא התקבל". (ההדגשה הוספה).

העדרו של הסכם כתוב, שהתובעת ראתה אותו כמתחייב (כעולה ממכתב היועצת המשפטית) והנתבעים לכל הפחות הבינו כי הוא מתבקש, יש בו בנסיבות העניין כדי להעיד על אי-שכלול ההצעה שנדונה לכדי הסכם, וזאת בנפרד משאלת אי-החוקיות העומדת כשלעצמה (השוו: ע"א 9073/07 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2010), פסקאות 26-29 לפסה"ד של כב' השופטת חיות).

שלישית, סבורני כי הראיות הקיימות מלמדות על כך שחילופי הדברים בין הצדדים לא נשאו עימם רמה מספקת של מסויימות, המאפשרת גיבוש גמירות דעת מצד העיריה להתקשרות בהסכם. לפי העולה ממכתבה של היועצת המשפטית של העיריה, בפגישה בין הצדדים נדון הסכום שידרשו הנתבעים לשלם, וכן התחייבותם לפנות את המקרקעין. לא עולה מהמכתב, וגם לא מהעדויות שנשמעו, כי נדונו וסוכמו באותו שלב היבטים מהותיים נוספים להסכם מהסוג בו מדובר, ובכלל זה – אופן התשלום, מספר התשלומים ומועדם, מה תהיה תוצאה של אי-תשלום במועד וכד'. בהתחשב במהות ההסכם הנטען – הסכם פשרה במסגרתו מוחלת העיריה על החלק העיקרי של חוב כספי שאיננו שנוי במחלוקת – הרי שמדובר בנושאים שהם מהותיים ומרכזיים להסכמה, ולגביהם לא גיבשו הצדדים הסכמה. הדבר תומך במסקנה כי חילופי הדברים בין הצדדים היו ברמת הנכונות העקרונית של העיריה, בכפוף לקבלת אישור הגורמים המוסמכים בעיריה ולחתימה על הסכם כתוב מסודר במסגרתו ייקבעו מכלול ההסכמות בין הצדדים, דבר שלא נעשה.

רביעית, המפורט לעיל מתחדד נוכח העובדה כי חלף פרק זמן ניכר ממועד הישיבה ועד לתשלום השיקים בסך 15,000 ₪ לעיריה, ולנוכח אופן התשלום כפי שנלמד מהעדויות. כפי שכבר צויין, המועד המדוייק של הישיבה לא הוברר, ברם ברי כי היא התקיימה לפני מכתבה של היועצת המשפטית מיום 3.1.07. מהראיות שצורפו עולה כי רק ביום 19.9.07, מעל לשמונה חודשים לאחר מכן, מסר בן יעיש את השיקים בעיריה. משנשאל על פשר פער הזמנים האמור בחקירתו, השיב כדלקמן:

"ת. פרצה מלחמת לבנון השניה והמקום היה סגור כמעט שנה שלמה, פנינו לקבלת פיצויים מהמדינה וזה התעכב בקבלת הפיצויים ולא רציתי לתת שיקים שאין כיסוי. רק שלא היתה ברירה וחיכינו לתשובה מהרו"ח שהכסף אמור להיכנס. הגעתי לקופת העיריה ועשיתי לעצמי איזה הערכה כללית שאני אפרוס לתשלומים וכנגד הכספים שנקבל השיקים יפרעו.

ש. המלחמה היתה ב- 2006 ואתה מגיע כמעט שנה אחרי ונותן פריסה לשנת 2008?

ת. אני יכול לשאול באותה נשימה, למה לא דרשתם את החוב באותו מועד של הישיבה. מאז הישיבה לא היתה הנחייה של אף גורם בעירייה מה לעשות.

ש. ששילמת את הסכום של 15,000 ₪ שילמת אותם בקופה?

ת. כן

לשאלת בית המשפט:

ש. האם לא היה לך שום שובר או אסמכתא לתשלום, פשוט ניגשת לקופה ולקחו ממך 15,000 ₪?

ת. אכן כן". (ההדגשות הוספו).

מתיאור זה ניתן ללמוד, כי לכל הפחות משך כ- 8 חודשים לאחר הפגישה המדוברת, לא היו מגעים נוספים בין הצדדים; כי לאחר 8 חודשים ניגש בן-יעיש לקופת העיריה, עשה לעצמו חישוב מהם התשלומים בהם תוכל החברה לעמוד, בהתאם לכך החליט לתת 8 שיקים של החברה בפריסה לפי בחירתו, ומסרם באותו מעמד בקופת העיריה, מבלי שהיה בידיו שובר כלשהו לתשלום שהונפק מבעוד מועד.

יוצא איפוא, כי את ההחלטה על מועד התשלום, על מספר התשלומים ועל אופן פריסתם, קיבל בן יעיש על דעת עצמו, וכי השיקים נמסרו על-ידו בקופת העיריה שלא לפי תיאום מול גורם כלשהו בעיריה מבין אלה שהיו מעורבים בפגישה שנערכה. תיאור זה של מהלך הדברים, וחלוף הזמן הניכר בין הפגישה לבין התשלום, אינו תומך בטענה בדבר הסכם שהשתכלל בין הצדדים במסגרת הישיבה המדוברת.

41. אל מול הנתונים שלעיל, עומדת העובדה כי בפועל השיקים בסכום של 15,000 ₪ התקבלו בידי העיריה, אשר הגישה אותם לפירעון. לאחר שאלה חוללו, ובד בבד עם הגשת התביעה דנן, הם אף הוגשו לביצוע בהוצל"פ. הנתבעים טוענים כי מהתנהלות זו של העיריה בדיעבד, ניתן ללמוד על ההסכמה בין הצדדים, שהרי העיריה פעלה בפועל למימושה. טענה זו היא בעלת משקל, ברם אינני סבורה כי יש בה כדי להכריע. אציין כי התנהלות העיריה אכן מעוררת תמיהה, ואף איננה תקינה; משנמסרו השיקים לעיריה, היה צורך לברר את מהות התשלום והיה על העיריה להבהיר עמדתה ביחס לפשרה שהוצעה בשעתו על-ידי הנתבעים ובדבר מצב החוב. התנהלות העיריה בשלב זה היה בה כדי ליצור מצג בפני הנתבעים כי קיים הסכם פשרה תקף בעניין. עם זאת, נתון זה איננו עומד כשלעצמו, אלא יש לשקול אותו על רקע כל המפורט לעיל. לנוכח מכלול הנסיבות כפי שפורטו, לא שוכנעתי כי התנהלות זו של העיריה משקפת הסכמה לפשרה שהוצעה על-ידי הנתבעים חודשים רבים לפני כן, קרי – מחילת החוב ברובו הגדול. סביר יותר בעיני שהיא משקפת התנהלות מנהלית לא סדורה (וראו לעניין זה אף עדות גזבר העיריה, בדבר חוסר השיטתיות של רישום ומעקב בעיריה אחרי תשלומים מהסוג נשוא דיוננו, כפי שמצוטטת להלן), ואולי אף "הקטנת ראש" מצד העיריה אל מול תשלומים המועברים אליה. התנהלות כאמור איננה תקינה, ברם סבורני כי במכלול הראייתי, אין ללמוד ממנה אודות הסכם בעל-פה שגובש בין הצדדים למחילה על חוב כספי.

42. אציין כי לטענת הנתבעים, הלכה למעשה לא היה רשום כל חוב לחובתם בספרי העיריה, שכן החוב נמחק בעקבות ההסכם בעל-פה. טענה זו נסמכת בין היתר על תצהירו של מר גבסו. לתצהיר זה התייחסתי לעיל, ולא אחזור על הדברים. לגופו של עניין, בחקירתו הסביר גזבר העיריה, כי בכל הנוגע לתשלומים בגין שימוש בנכסים של העיריה, אין רישום ומעקב מסודר של תגמולים וחובות בעיריה, בשונה למשל מתחום הארנונה. וכך הסביר:

"לשאלת בית המשפט:

ש. מה זאת אומרת נמחק חוב?

ת. זו טענה בעלמא. זה חוב שלא היה רשום בשום מקום. דמי שימוש זה מושג נדיר בעיריה, זה מנוהל על ידי מח' נכסים, בניגוד לארנונה שנרשמת ישר בחיוב בספרים. במקרה זה ההתנהלות של הנכסים נעשית על יד מח' נכסים. בתפקיד הזה שימש אדם בשם מוטי דויטש שחלה לתקופה ממושכת והנושא הזה הוזנח ועצם העובדה שראש העיר את הנושא.

ש. האם חוב מהסוג הזה נמחק או לא. היכן אני מחפשת אותו?

ת. היכן שהוא היה רשום. המעקב היה צריך להיות על ידי מח' נכסים. יש פה איזה שהיא בעיה בהתנהלות.

ש. אתה אומר שזה מעולם לא נרשם פורמאלית בעירייה וכך גם נשאר לא רשום?

ת. נכון. אין לנו כמעט מקרים שבהם אנו משכירים נכסים, אלו לא תפקידים של העיריה. אם העיריה מקצה נכסים, היא לא גובה תמורתם. זה קורה במקרים נדירים.

ש. גם היום זה לא רשום בשום מקום?

ת. גם היום זה לא רשום. גם היום אנו עובדים על גיליון אקסל שאם לא מעדכנים אותו, אז הוא לא מעודכן. היום יצאנו למכרז מחשוב במסגרתו כבר ביקשנו פתרון למעקב על הנושא הזה". (עמ' 10, ש' 14-29).

תיאור זה של הדברים לא נסתר בדרך כלשהי, ואני רואה לתת אמון בדברים. נוכח ההסבר האמור שניתן, אין לקבל את הטענה בדבר "מחיקת" החוב מספרי העיריה באופן המלמד על הסכם שגובש, כפי שנטען על-ידי הנתבעים.

43. מסקנת הדברים עד פה; הטענה כי גובש הסכם בעל-פה מחייב בין העיריה לנתבעים או מי מהם, בדבר העמדת החוב בגין דמי השימוש על סך 15,000 ₪ בלבד, לא הוכחה, ואני דוחה אותה. המסקנה שנותרה היא כי החוב בגין דמי השימוש מכוח ההסכם, שגובהו לא שנוי במחלוקת, עומד בעינו.

מי נושא בחוב?

44. שאלה נפרדת היא מי מבין הנתבעים חב בחוב נשוא התביעה.

45. העיריה טוענת כי הנתבעים כולם חבים כלפיה, ביחד ולחוד. לטענתה, עטיה חב בתור מי שחתום על הסכם השימוש ועל שטר החוב. החברה חבה בתור מי שרישיון העסק הוצא על שמה, והשיקים שחוללו נמשכו על-ידה. בן יעיש הוא מי שפעל להוצאת רישיון העסק לתקופה הרלוונטית והיה בעל מניות ומנהל בחברה בתקופת השימוש השניה, ואף היה מעורב במו"מ מול העיריה יחד עם עטיה. הנתבעים טוענים, מנגד, כי החבות היחידה היא של החברה; לבן יעיש אין כל התקשרות חוזית עם העיריה, ואילו עטיה לא היה בעלי העסק בתקופת השימוש לגביה נצבר החוב, מה גם שהעסק הופעל באמצעות החברה ועל שמה הוציאה העיריה רישיון עסק.

46. אינני רואה לקבל במלואה עמדת מי מהצדדים.

47. אשר לעטיה; עטיה חתום על הסכם השימוש. ההתחייבות על-פי הסכם השימוש היא התחייבותו. אין בעובדה כי החליט בשלב כלשהו לנהל את העסק באמצעות חברה כדי לבטל את התחייבותו האישית לפי ההסכם, ככל שזה לא שונה בהסכמה על-ידי הצדדים. העובדה כי מחלקת רישוי העסקים בעיריה הוציאה – לפי בקשתו – את רישיון העסק על שם החברה, איננה יכולה להוות נתון המשמש בדיעבד להפקעת התחייבותו החוזית לתשלום דמי השימוש. אף אם נראה בהקמת החברה וניהול העסק באמצעות החברה משום הסבת ההסכם ממנו אליה, הרי שלא ניתן להמחות חבות ללא הסכמת הנושה (סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט – 1969). לא הוכח כי העירייה הסכימה להמחאת החבות של עטיה, והיא אף הודיעה בשלב מוקדם לעטיה כי היא מתנגדת לכך, תוך שהצביעה על כך שהדבר מנוגד להוראות הסכם השימוש (מכתב היועצת המשפטית מיום 18.6.06, נספח ו' לתצהיר גזבר העיריה). המסקנה היא כי במישור היחסים שבין התובעת לעטיה, שהוא מישור חוזי, חייב עטיה בגין השימוש שנעשה בנכס, ואין חיובו פוקע בשל העברה חד-צדדית ולא מוסכמת מצידו לצד ג'.

48. אשר לחבות החברה ובן יעיש; בעניין זה סבורני כי הדין עם הנתבעים. טענות העיריה בדבר מעורבות בפועל של החברה ושל בן יעיש בניהול העסק בתקופה הרלוונטית ובמגעים לפשרה להסדרת החוב מול העיריה, אינן יכולות לשמש בסיס לחבות מצידם לתשלום דמי שימוש כפי שנתבעו במסגרת התביעה דנן. עילת התביעה כפי שהוגשה הינה עילה חוזית, והיא מבוססת על הסכם השימוש. החברה ועטיה אינם צד להסכם האמור ואינם נושאים מחבות כלשהי מכוחו. לעיריה יכולה לעמוד עילת תביעה אחרת נגדם, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה בפועל במקרקעין, ברם לא זו עילת התביעה כפי שהוגשה, וסוגיית דמי השימוש הראויים כלל לא התבררה. נוכח האמור, ומשהעיריה טענה, לרבות בסיכומיה, כי לא נתנה הסכמתה להעברת החבות על-פי הסכם השימוש מעטיה לאחרים והיא עומדת על חבותו החוזית של עטיה, אין בסיס משפטי לקבלת התביעה החוזית נגד החברה ובן יעיש. למותר לציין כי אין צורך לדון במערכת היחסים בין עטיה לבין בן יעיש, משלא נפתחה כל חזית ביניהם והם התגוננו יחדיו.

סיכומם של דברים:

49. כאמור לעיל, הנתבעים לא חלקו על סכום החוב כפי שפורט במסגרת התביעה.

50. אשר על כן ולנוכח כל המפורט לעיל, התביעות מתקבלות בזה. אני מחייבת את עטיה בתשלום סכום התביעה בת.א 39650-01-10 בסך 148,685 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין. כן מתקבלת התביעה בת.א 44000-05-10, על בסיס שטר החוב החתום על-ידי עטיה, תוך שאני מורה על שפעול תיק הוצל"פ מס' 10-02963-10-8.

51. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

52. בשים לב לכך שהתביעה התקבלה נגד נתבע אחד בלבד, ונדחתה נגד שניים אחרים, כאשר כל הנתבעים יוצגו יחדיו, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ' אדר תשע"ה, 11 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.